פרק כט הוא פרק קצר, אך הוא פותר את אחת המצוקות הגדולות שבהן נמצא דוד. בסוף הפרק הקודם ראינו שאכיש מלך גת מצרף את דוד ואנשיו למחנה פלשתים היוצא למלחמה נגד שאול, ומעמיד אותו לשומר ראשו. השאלה הזועקת היא: כיצד יכול דוד לצאת לקרב כתף אל כתף עם פלשתים כנגד בני עמו? בפרק שלפנינו, דרך משא ומתן דיפלומטי עדין בין אכיש, השרים, הסרנים ודוד, נפתרת הבעיה מעצמה, ודוד משתחרר מן המלחמה הוא ואנשיו. המלבי"ם מוליך אותנו בתוך הדיאלוגים ומראה כיצד כל מילה כאן מדויקת.
וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת־כָּל־מַחֲנֵיהֶם אֲפֵקָה וְיִשְׂרָאֵל חֹנִים בַּעַיִן אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל׃
לכאורה שני קשיים: כבר למדנו לעיל שפלשתים קיבצו את מחניהם, ומדוע הכתוב חוזר על כך? ועוד, שם נאמר שחנו בשונם, וכאן נאמר שנקבצו באפק. מיישב המלבי"ם: שני הדברים אמת. ביום הראשון נקבצו בשונם, וביום השני התעוזה שלהם גדלה והם מתקדמים ומגיעים לאפק, קרוב יותר למחנה שאול.
וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים עֹבְרִים לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו עֹבְרִים בָּאַחֲרֹנָה עִם־אָכִישׁ׃
כאן נותן לנו המלבי"ם מפתח שכדאי לזכור, כי בו תלויה הבנת כל הפרק: לפלשתים יש שרים ויש סרנים, ואלו שני דברים שונים. הסרנים הם חמישה בלבד, חמשת סרני פלשתים המופיעים לכל אורך הדרך, והם כעין ראשי הערים: גת, עקרון, אשקלון, עזה, חמש ערים וחמשת ראשיהן. אם כן אי אפשר לפרש שהסרנים עצמם היו למאות ולאלפים, שהרי היו רק חמישה. אלא הכוונה: הסרנים עוברים, ותחתיהם מאות ואלפים של חיילים. ועל אותם מאות ואלפים היו ממונים שרים רבים, שכן לכל סרן שרים רבים תחתיו, והשרים יחד עם חייליהם הם הכמות הגדולה, המאות והאלפים.
ודוד ואנשיו, לאחר שאכיש מינה אותו לשומר ראשו והבטיח לו שיראה גבורות בקרב, מתלווים עתה אליו ועוברים באחרונה, ויוצאים אל הקרב.
וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים מָה הָעִבְרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל־שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים הֲלוֹא־זֶה דָוִד עֶבֶד שָׁאוּל מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיָה אִתִּי זֶה יָמִים אוֹ־זֶה שָׁנִים וְלֹא־מָצָאתִי בוֹ מְאוּמָה מִיּוֹם נָפְלוֹ עַד־הַיּוֹם הַזֶּה׃
השרים באים בטענה: מי הם האנשים העברים האלה? הרי אנו יוצאים לקרב נגד העברים, וכיצד נמצאים במחננו עברים? מעין גיס חמישי. ומדגיש המלבי"ם: עיקר תלונתם היה שאין הם רוצים שדוד יבוא איתם למלחמה כלל. ומי מתלונן? השרים.
וכאן חשוב לשים לב להבדל: לשרים תלונה אחת, ולסרנים תלונה אחרת. השרים טוענים: למה אתה מצרף את דוד אלינו לקרב בכלל? אין לו מה לעשות כאן, ואיך תצרף עברים למלחמה נגד העברים. אבל תלונה אחרת, מדוע מנית את דוד שומר לראשך, האם אנחנו לא מספיק הגונים שתביא אדם מבחוץ, תלונה כזו תבוא דווקא מן הסרנים, שהם החשובים שבמחנה. לסרנים לא אכפת שדוד יילחם כחייל פשוט בחיל הרגלים; מה שמפריע להם הוא עצם המינוי לשומר ראש המלך.
אכיש מבין שהשרים אינם רוצים את דוד כלל, ולכן הוא בא לשכנעם שהוא בוטח בדוד ואין לו ספקות. הוא אומר: "הלוא זה דוד עבד שאול", כלומר עבד שמרד באדוניו, ועבד שמרד באדוניו מחפש דרך לנקום בו, ולכן הוא יילחם בשאול בכל כוחו. ועוד: "אשר היה איתי זה ימים או זה שנים". "זה ימים", שהרי הוא יושב בשדה פלשתים כארבעה חודשים וכמה ימים. "או זה שנים", שכבר בפעם הקודמת בא דוד אל אכיש, אלא שאז בא לבדו, וכששמע שאומרים "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו" עשה עצמו כשוטה והתווה על הדלתות ונפטר ממנו. עתה, בפעם השנייה, בא עם צבא של שש מאות איש ולכן לא פחד ונשאר. כלומר: אין לכם מה לדאוג, אין זה אדם חדש, אני מכיר אותו זמן רב ולא מצאתי בו שום עוון.
וַיִּקְצְפוּ עָלָיו שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ לוֹ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים הָשֵׁב אֶת־הָאִישׁ וְיָשֹׁב אֶל־מְקוֹמוֹ אֲשֶׁר הִפְקַדְתּוֹ שָׁם וְלֹא־יֵרֵד עִמָּנוּ בַּמִּלְחָמָה וְלֹא־יִהְיֶה־לָּנוּ לְשָׂטָן בַּמִּלְחָמָה וּבַמֶּה יִתְרַצֶּה זֶה אֶל־אֲדֹנָיו הֲלוֹא בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם׃
מדייק המלבי"ם בלשונם: "השב את האיש" - אין הם מקפידים אלא על דוד לבדו, ולא על אנשיו. שכן דרכם הייתה לקחת לצבא אנשים מן העם שכנגד, אנשים פשוטים לחיל רגלים, ואף העבדים שברשותם הוכרחו להילחם עבורם. אבל דוד עצמו, בין כשומר ראש ובין כלוחם, אי אפשר לסמוך עליו. וטענתם היא ממה נפשך: אם דוד בורח משאול משום ששאול גירש אותו וחשד בו שאינו עובדו באמונה, הרי "במה יתרצה זה אל אדוניו"? במה יוכל להשיב את לב שאול אליו? על ידי שיצא כביכול לקרב נגדו, ובאמצע יתקוף אותנו, ואז יבוא אל שאול כגיבור ויאמר: ראה, לא האמנת בנאמנותי, הביטה כמה נאמן אני לך. זו הזדמנות מושלמת לנקות את עצמו.
וזה הלך חשיבה שמוכר לנו עד היום. אצל הפלסטינים, אדם שנמצא על הכוונת בחשד של שיתוף פעולה, כיצד הוא מנקה את עצמו? הוא הולך ורוצח את המפעיל היהודי שלו, ובכך מקבל תעודת הכשר לחזור לחברה. ואם לא, הוא מוצא את עצמו תלוי על עמוד חשמל באיזו כיכר בעזה, הוא ואף בני משפחתו. רואים שכך היה זה כבר מאז.
הֲלוֹא־זֶה דָוִד אֲשֶׁר יַעֲנוּ־לוֹ בַּמְּחֹלוֹת לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו׃
כאן משיבים השרים על צד שני: ואם תאמר שלא גירשו אותו כלל, ואין הוא מנסה למצוא חן בעיני שאול, אלא הוא עצמו ברח כדי למרוד בשאול ולתפוס את המלוכה, הרי גם אז אין לך תקנה. שים לב ללשון: היה צריך להיות כתוב "אשר עָנוּ לו במחולות", בלשון עבר. ואומרים "יַעֲנוּ", בלשון עתיד, כלומר: אינך מבין שהוא יילחם בנו כדי שיענו לו במחולות בעתיד "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו"? הרי מטרתו הסופית היא למשול על עם ישראל, להפיל את שאול ולקחת את המלוכה, והוא יחפש כל דרך להביא את העם לשיר לו כך שוב, כדי שתהיה זו עילה לתפוס את המלוכה. ואתה נותן לו עתה הזדמנות להרוג בנו כדי לזכות בכתר.
וַיִּקְרָא אָכִישׁ אֶל־דָּוִד וַיֹּאמֶר אֵלָיו חַי־יְהֹוָה כִּי־יָשָׁר אַתָּה וְטוֹב בְּעֵינַי צֵאתְךָ וּבֹאֲךָ אִתִּי בַּמַּחֲנֶה כִּי לֹא־מָצָאתִי בְךָ רָעָה מִיּוֹם בֹּאֲךָ אֵלַי עַד־הַיּוֹם הַזֶּה וּבְעֵינֵי הַסְּרָנִים לֹא־טוֹב אָתָּה׃
כאן עומד המלבי"ם על כמה שאלות עצומות בפשט הכתובים. ראשית, בעיני מי לא מצא דוד חן? בעיני השרים, כמפורש "ויאמרו שרי פלשתים מה העברים האלה", ומדוע אומר לו אכיש "ובעיני הסרנים לא טוב אתה"? שנית, מיד נראה שדוד מתעקש לצאת לקרב, ומה יש להתעקש אחרי שנאמר לו שאינו טוב בעיניהם? ואם תאמר שדוד השיב לו אל תקשיב לסרנים ועשה כהבנתך, הרי בפסוק הבא אכיש חוזר ואומר לו "אך שרי פלשתים אמרו לא יעלה עמנו במלחמה", ושוב אין זו תשובה לאותה טענה. ועוד: בתחילה אכיש שולח את דוד לבדו, "ועתה שוב ולך בשלום", ואחר כך הוא שולח גם את אנשיו, "השכם בבוקר ועבדי אדוניך אשר באו איתך".
והקושי הגדול מכולם: איך יעלה על הדעת שדוד התכונן לצאת ולהילחם כתף אל כתף עם פלשתים כנגד בני עמו? הרלב"ג יישב, שדוד לא התכונן כלל להילחם בבני עמו, אלא לאמצע הקרב, שאז יהפוך פניו וילחם כנגד הפלשתים. אך המלבי"ם דוחה זאת: דבר כזה לא יעלה על הדעת, ואינו יאה לאיש כמותו לגמול רעה תחת טובה. הפלשתים הם שהגנו עליו ושמרוהו מפני שאול, הם שנתנו לו מקום ואפשרו לו לשרוד את החודשים האלה בלא מרדף מתמיד, ועתה יקום ויהרוג אותם? זו כפיות טובה גמורה. ולא רק זאת: נשיו ובניו היו מונחים בצקלג, שהיא מנחלת פלשתים ואשר אכיש נתן לו, ואם ילחם בפלשתים ירצחו את הנשים והילדים כולם.
ואם תאמר, אולי אכן רצה לצאת לקרב אך להרוג רק את שאול, שהרי היה לשאול דין רודף והיה מותר לו להרגו, ועל ידי כך יתפוס את המלוכה כפי שהובטח לו מפי ה'? גם זה לא יעלה על הדעת, שהרי כבר היו לו שתי הזדמנויות להרוג את שאול ולא הרגו; ואם לא הרגו אז, מדוע נחשוב שיבוא עתה עם פלשתים כדי להרוג אותו?
אלא כך מבאר המלבי"ם. אכיש לא רצה לגלות לדוד שהשרים חושדים בו ואומרים שאינו נאמן לכלום, לא כשומר ולא כלוחם. הוא העדיף לומר לו: הסרנים מקנאים בך על שזכית להיות שומר ראש המלך. אין להם שום חשד בנאמנותך, אתה הגון לגמרי, אלא שהם שואלים מדוע הבאת אדם מבחוץ לשומר ראש ולא מינית אותנו. ולפי זה, כמובן, אין להם קפידה על עצם בואך לקרב, ואפשר היה לשלוח את דוד כחייל פשוט. אלא שאכיש אינו רוצה להציע לו כך, שהרי לא יפגע בכבודו: נתן לו את המעלה הגדולה של שומר ראש, ועתה יורידו לדרגת אדם פשוט? לכן הוא מעדיף להציע לו לחזור הביתה.
וְעַתָּה שׁוּב וְלֵךְ בְּשָׁלוֹם וְלֹא־תַעֲשֶׂה רָע בְּעֵינֵי סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים׃
ומכאן מובן מדוע בתחילה נאמר "שוב ולך בשלום" בלשון יחיד: כי לפי המצג שאכיש הציג, אין שום בעיה עם שאר החיילים. מה שמפריע לסרנים הוא רק שדוד הוא שומר ראש המלך, ולכן דוד לבדו ישוב, ואנשיו יכולים לצאת לקרב. וסיים: "ולא תעשה רע בעיני סרני פלשתים", איני רוצה שיתגרו בך.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־אָכִישׁ כִּי מֶה עָשִׂיתִי וּמַה־מָּצָאתָ בְעַבְדְּךָ מִיּוֹם אֲשֶׁר הָיִיתִי לְפָנֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא אָבוֹא וְנִלְחַמְתִּי בְּאֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ׃
דוד הבין את האמת. הוא קלט שחושדים בו ואין רוצים אותו לא כשומר ראש ואף לא כחייל פשוט. אבל דבר אחד הטריד אותו: אני נמצא פטור והולך הביתה, אך אנשיי ילכו להילחם כנגד בני ישראל? כיצד אעשה דבר כזה? עליי להציל גם אותם מן הסיפור הזה. לכן הוא טוען: מה מצאת בעבדך, שאיני יכול לבוא ולהילחם באויבי אדוני המלך? כלומר: הריני מוכן לבוא כאחד העם. אם הסרנים אינם רוצים שומר ראש בשם דוד, אבוא כטוראי, כחיל רגלים, ומה אכפת לך. ובאמת לא הייתה לו שום כוונה לבוא, אלא הוא הציע כך כדי לאלץ את המלך להוציא מפיו את המשפט: איני יכול לקבל אותך אף כחייל, וגם לא את אנשיך. לזאת האמירה הוא חיכה.
וַיַּעַן אָכִישׁ וַיֹּאמֶר אֶל־דָּוִד יָדַעְתִּי כִּי טוֹב אַתָּה בְּעֵינַי כְּמַלְאַךְ אֱלֹהִים אַךְ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים אָמְרוּ לֹא־יַעֲלֶה עִמָּנוּ בַּמִּלְחָמָה׃
עתה נאלץ אכיש לומר את האמת. אילו הייתה הטענה רק מצד הסרנים, באמת היה יכול לקחתו כחייל פשוט. אבל האמת היא שהטענה באה מן השרים, ולשרים לא אכפת מי יהיה שומר ראש המלך; הם אינם רוצים שדוד יבוא להילחם עמם כלל. ולכן הוא מודה: "אך שרי פלשתים אמרו לא יעלה עמנו במלחמה". מה אעשה שהם חושדים בך.
וְעַתָּה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְעַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ אֲשֶׁר־בָּאוּ אִתָּךְ וְהִשְׁכַּמְתֶּם בַּבֹּקֶר וְאוֹר לָכֶם וָלֵכוּ׃
וכיוון שהודה שהמתנגדים הם השרים, אין לו ברירה אלא להודות שאינו יכול לקבל לא את דוד ולא את אנשיו. אם השרים מתנגדים, אין הם רוצים אף אחד מהם בקרב, לא כשומר ראש ולא כלוחם רגיל. אלא שכאן מתעורר חשש הביזיון: דוד ואנשיו אורזים את חפציהם ועוזבים את המחנה לעיני כולם. לכן אומר לו אכיש: "והשכמתם בבוקר ואור לכם ולכו". לאחר שנאלץ לגלות לו שחושדים בנאמנותו, אינו רוצה לפגוע בו עוד, ולכן מייעץ לו לצאת מוקדם בבוקר, עוד לפני שיכיר איש את רעהו, עם האור הראשון, כדי שלא יראה אף אחד את עזיבתם ויימזער הביזיון.
וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד הוּא וַאֲנָשָׁיו לָלֶכֶת בַּבֹּקֶר לָשׁוּב אֶל־אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וּפְלִשְׁתִּים עָלוּ יִזְרְעֶאל׃
דוד השיג בדיוק את מה שרצה: שחרור מלא לו ולאנשיו, ואינו צריך לצאת ולהילחם כנגד עם ישראל. הם משכימים בבוקר ושבים אל ארץ פלשתים, אל צקלג, ששם היה מקומם. ופלשתים עולים על יזרעאל להילחם בשאול ובעם ישראל.
פרק כט הוא פרק של הצלה שנעשית מתוך דיאלוגים דיפלומטיים. המלבי"ם פותח לנו את הפרק במפתח אחד: ההבחנה בין השרים לסרנים ובין שתי התלונות השונות שלהם. השרים אינם רוצים את דוד בקרב כלל, מפני שאין לסמוך עליו; הסרנים מקנאים רק במינויו לשומר ראש. אכיש, שאינו רוצה לפגוע בכבודו של דוד, מציג לפניו את גרסת הסרנים ומציע לו לשוב לבדו. דוד, שהבין את האמת אך דאג להצלת אנשיו, מתעקש לבוא כחייל פשוט, ובכך מאלץ את אכיש להודות שהשרים אינם רוצים לא אותו ולא את אנשיו. וכך יוצא דוד ידי חובתו: אינו גומל רעה תחת טובה לפלשתים שהגנו עליו, אינו מסכן את נשיו ובניו שבצקלג, ואינו מרים יד על בני עמו. הכול נעשה בחכמה, בכבוד ובהשגחה, ודוד ואנשיו שבים בשלום לצקלג בעוד פלשתים עולים יזרעאל.