פתיחה: שאול בערב יומו האחרון
פרק כח הוא אחד הפרקים הקשים והמסתוריים בספר שמואל. פלשתים קובצים את מחניהם למלחמה, שאול רואה את מחנה פלשתים וחרד לבו מאוד, הוא שואל בה' ואינו נענה - לא בחלומות, לא באורים ולא בנביאים - ומתוך המצוקה הוא מחפש אשת בעלת אוב, מתחפש, ובא אליה בלילה לעין דור. האישה מזהה אותו וזועקת בקול גדול: "לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל". מכאן מתחיל הדו שיח שאליו נכנס המלבי"ם בעומק גדול, ובו נעסוק.
"אַל תִּירְאִי" - שאול מרגיע את האישה
וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל תִּירְאִי כִּי מָה רָאִית, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ.
מיד הוא מרגיע אותה: אין לך ממה לפחוד, לא באתי להרוג אותך ולא אמית אותך. כל בקשתי היא שתאמרי לי מה ראית. והיא עונה: "אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ". מה בדיוק ראתה - יתברר בהמשך הפסוקים.
שאלת המלבי"ם: כיצד תשלוט אישה בכשפיה על נפש הנביא?
כאן שואל המלבי"ם שאלה עצומה, ובלשונו: "התפלאו כל אנשי לב" - איך תשלוט אישה בכשפיה על נפש הנביא, להורידה מצרור החיים על ידי הקסם, ולדעת עתידות מכוח הכישוף? נצייר לעצמנו את התמונה: הנביא יושב בגנזי מרומים, בישיבה של מעלה, נהנה מזיו השכינה ועוסק בתורה, ופתאום מישהו מלמטה שורק לו "בוא, בוא" - ומוריד אותו. האם כל צרוע וכל זב יכול לקרוא לנביא ולהוריד אותו ממקומו? דבר שאינו עולה על הדעת. אומר המלבי"ם: המפרשים האריכו בזה מאוד, ונביא את השיטות, ולבסוף את הביאור שלו עצמו, שהוא המסתבר ביותר ומתאים לפשוטי הכתובים ולדרשות חז"ל.
שיטות המפרשים
הפירוש הראשון הוא בשם הגאון רבי שמואל בן חופני: כל מעשה האוב היה דברי כזב והיתולים, שקר גמור, לא היו דברים מעולם. וכך נוקט גם הרמב"ם: אין דבר כזה אוב, אין ידעוני, אין דורש אל המתים. כל מה שאסרה התורה הוא לעשות את הפעולות הללו, אבל אל תחשוב שהפעולות האלה מועילות - כך כותב הרמב"ם במפורש.
הרלב"ג מבאר שצורת פעולת העלאת האוב הייתה מפעולות הדמיון: היה כוח בידי בעל האוב ליצור אצל השואל דמיון, שיחשוב שהנה יורד קרובו והנה הוא מדבר עמו, וכל זה כוח דמיוני בלבד.
על שני הפירושים הללו אומר המלבי"ם: "שני ביאורים אלה לא יכילו מקראות" - הם אינם מתיישבים עם לשון הכתובים. שהרי מפשט הפסוקים משמע שהייתה כאן דרישה אמיתית, ושאול דיבר באמת עם שמואל, והיה כאן דו שיח ממש. לכן שני הפירושים האלה אינם פשוטו של מקרא.
רב סעדיה גאון ורב האי גאון מבארים באופן המקרב יותר את הכתובים: האישה לא החייתה את שמואל, אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו החיה אותו, כדי ששאול ידע את העתיד לבוא עליו. בזה מתמעט הקושי: אין כוח בעולם שכל צרוע וכל זב יבוא וישרוק לנביא ויורידו: אלא כאן, מכיוון ששאול רצה מאוד לדעת מה עומד לקרות, הקדוש ברוך הוא בעצמו אמר לשמואל שהוא מזמן אותו לענות לשאול. אך למלבי"ם יש קושיה על כך: אם השם הוא זה שרוצה לענות לשאול, מדוע לא ענה לו באורים ובנביאים? אם רצונו לענות - יענה בדרכים הכשרות. לכן קשה להסביר שהיה כאן זימון של הקדוש ברוך הוא.
האברבנאל מפרש שהיה כאן שד שהתלבש בגופו של שמואל. מה שאתה קורא בפסוקים "שמואל" ושמואל מדבר - זהו גופו של שמואל, אבל שד התלבש בו. אין זו נשמתו של שמואל שבגנזי מרומים, אלא שד שהתחפש. כביכול: שאול, אתה חושב שרק אתה יודע להתחפש? גם "שמואל" יודע להתחפש - בא שד בתחפושת של שמואל.
בעל העקידת יצחק מבאר שאמנם היא התחילה בפעולה, אבל שמואל התעורר לאחר מכן מעצמו, ולא מהכרח האוב. וגם כאן הרווח הוא אותו רווח: אין לה כוח להוריד אותו, אלא מכיוון שהתחילה בפעולה, הוא מצדו אמר: אני מוכן לירד, ועל ידי זה הורידוהו.
ביאור המלבי"ם: מעשה אוב אמיתי, אך על איזו נפש?
כאן עובר המלבי"ם לביאורו: למה לנו הדחוקים העצומים הללו? הרי חז"ל בתלמוד מתארים לנו מעשה אוב שהיה מקובל בזמנם - היו הולכים לבעל האוב, והוא היה מגלה עתידות, מוריד את הנשמה, ומדברים עמה. אלה דברים מפורשים, ואנחנו יודעים שהיה בהם באמת כוח להעלות את המתים מקברם. וחז"ל אף מפרטים את דרך הפעולה: המעלה את המת מקברו - בעל האוב הוא הרואה אותו, והשואל הוא השומע אותו. כלומר: אני מעלה - אני רואה, ואתה שומע. אני איני שומע את הדברים הנאמרים לך, וממילא המסר חסוי: אני רק מעלה ורואה מי הוא, ואילו אתה שומע את המסר. ועוד אומרים חז"ל: אם הנשאל הוא הדיוט, המת עולה כשראשו כלפי מטה, ואם השואל הוא מלך - עולה כשראשו כלפי מעלה. ולכן כאן, מפני ששאול מלך, עלה בראשו כלפי מעלה. הרי שהגמרא הכירה את הדבר לפרטיו, ואוב הוא מציאות שפועלת - ומדוע נחפש פרשנויות רחוקות?
אלא שעדיין נשאלת השאלה: איך פועל דבר כזה על נפש הנביא, נפש כה גדולה ועצומה - וכל שפל, כל צרוע וכל זב יזמן אותה מתי שירצה? מבאר המלבי"ם: דע לך שיש באדם שתי בחינות בנפשו. יש הנשמה, שמקומה מתחת כיסא הכבוד, וברגע שהאדם נפטר היא עולה מיד וחוזרת אל מקומה העליון. ויש נפש נוספת, שבלשון המקובלים נקראת "קיסטא דחיותא" או "הבלא דגרמי", והמלבי"ם קורא לה הנפש ההיולנית - כלומר הנפש הבסיסית הראשונית, התפעול הבסיסי של הגוף. אל הנשמה הרוחנית שנהנית מזיו השכינה למעלה אין לבעלת האוב שום גישה, ואותה בוודאי לא הורידה. את מי כן הורידה? את אותה נפש נמוכה, אותה קיסטא דחיותא, אותו הבלא דגרמי, הנשארת כאן כל שנים עשר חודש. ולכן אומרת הגמרא שהדבר אפשרי תוך שנים עשר חודש: באותו זמן יש בכוחה למשול על נפש זו, שהיא במדרגה נמוכה, ולקרוא לה, ולשמוע ממנה דברים העתידים להיות ולתקשר עמה.
"אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל" - שניים עלו
וַיֹּאמֶר לָהּ מַה תָּאֳרוֹ, וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל, וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.
שאול שואל אותה כיצד הוא נראה, כדי לוודא שאכן העלתה את שמואל. והיא משיבה שראתה שניים, ולא אחד. כשראתה את הנפש העולה, ראתה שצמוד אליה משהו נוסף - ומה הוא? רוחו של משה רבנו. שהרי כל נביא יש בו חלק ממשה, "התפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", ובכל תלמיד חכם יש משהו ממשה רבנו. וכשהיא קלטה זאת, התגשם הדבר אצלה בדמות של שניים, בזמן שבאמת רק שמואל הגיע.
לפי זה מתבאר הפסוק: "אִישׁ זָקֵן עֹלֶה" - זה משה רבנו, שהיה בן מאה ועשרים. הרי שמואל היה בן חמישים ושתיים במותו, ומה פירוש "איש זקן"? אלא הזקן הוא משה. "וְהוּא עֹטֶה מְעִיל" - זה חוזר על מי שביקשת, על שמואל, שהיה עוטה מעיל. ומאין היה לשמואל מעיל? ממה שעשתה לו אמו, שכשהביאה אותו אל עלי הביאה לו מעיל, ואותו מעיל היה הולך וגדל עמו. ומכיוון ששמע שאול שהעולה עוטה מעיל - שכך היה דרכו של שמואל להתהלך - ידע כי שמואל הוא, ויקוד אפיים ארצה וישתחו.
"לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי" - שלוש הטענות של שאול
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי, וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִים גַּם בַּחֲלֹמוֹת, וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה.
מבאר המלבי"ם שבאמת לא היה בדעתו של שאול לשאול בעצמו באוב, שהרי זה איסור חמור. כל רצונו היה שהיא תשאל באוב בשבילו, והוא רק יתקשר דרכה - וכפי שראינו בדברי חז"ל, בעל האוב הוא הרואה והשואל הוא השומע. אלא שכאשר נתגלה שמואל, קד שאול לפניו, ושמואל התחיל לדבר עמו ישירות, ומכיוון שכך - שאול ענה לו, ונמצא ששאול עצמו נגרר לשאול באוב. אבל התוכנית המקורית הייתה אחרת.
שאול משיב בשלוש טענות. האחת: "פְּלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי". השנייה: "וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי" - כששאול התחיל למלוך נאמר "ותצלח עליו רוח ה'", והכוונה רוח גבורה וכוח ושלטון. אין זה דבר פשוט שאדם אנונימי יהפוך לשליט על עם שלם: צריך לכך רוח ה', רוח של גבורה, של שלטון, של יכולת הנהגה. ושאול אומר: הרגשתי שאותה רוח חלפה ממני, כבר אינה מלווה אותי. השלישית: "וְלֹא עָנָנִי עוֹד" - עצם זה שאיני נענה הוא סימן רע, המבשר רעות לעתיד. ומשום כך: "וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה".
מדוע לא הזכיר את האורים
שאול מונה כאן את מה ששאל, ואינו מזכיר את האורים, אף שנאמר למעלה שגם באורים שאל. אומרים חז"ל: אף על פי ששאל בהם, היה בוש ממנו על שהרג את נוב עיר הכהנים. אילו היה אומר "לא ענני ה' גם באורים", היה שמואל משיב לו: ואינך מתבייש? אתה מבקש שהאורים יענו לך אחרי שהרגת את כוהני ה', שאצלם שואלים באורים ובתומים? ומכיוון שהתבייש ממנו, וידע שעוון זה תלוי בו, לא הזכיר את העניין.
שינוי הסדר: נביאים לפני חלומות
עוד עומד המלבי"ם על דבר נפלא. בפסוק ו נאמר שהוא שאל "גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם" - קודם חלומות ואחר כך נביאים. וכאן הוא אומר "גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִים גַּם בַּחֲלֹמוֹת" - קודם נביאים ואחר כך חלומות. מדוע שינה את הסדר? כפי שהסברנו שם, שאול לא נהג כהוגן: אם אתה בא לשאול בה', שאל תחילה בנביאים, במי שהכי קרוב לה', ואם לא עוזר - עבור אל הרחוק יותר. אבל שאול שאל קודם בחלומות ואחר כך באורים ואחר כך בנביאים, מפני שבאמת לא רצה לדרוש בה'. וזו התביעה עליו, שלא דרש בה'. ושאל המלבי"ם: הרי כתוב שכן דרש? אלא הוא רק ביקש: אם אפשר לקבל אינפורמציה בלי שום מחויבות, אני מעדיף כך. אם מישהו יחלום חלום ויאמר לי - מה טוב, ובלי לבוא ולשאול ישירות את בורא עולם, שהרי הרגיש שיש נתק בינו לבין בורא עולם, והרגיש שלא נהג כראוי. ולכן משמואל הוא מתבייש, ומהפך את הסדר: "גם ביד הנביאים גם בחלומות" - מתבייש להודות שקודם שאל בחלומות ורק אחר כך בנביאים.
"וַיְהִי עָרֶךָ" - ה' עם השונא שלך
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי, וַיהוָה סָר מֵעָלֶיךָ וַיְהִי עָרֶךָ.
אומר לו שמואל: הרי שאלת את הנביאים שעדיין חיים, ולא קיבלת מהם תשובה, ולמה אתה ממשיך ושואל אותי? הרי אתה רואה שה' סר מעליך. אם ה' היה מעוניין ליצור עמך קשר, יש לו נביאים חיים - ואם אינו מודיע לך על ידם, כנראה שאינו מעוניין להיות בקשר עמך.
"סָר מֵעָלֶיךָ" - כפי שאמרת בעצמך, שרוח הקדושה והמלוכה כבר אינה מלווה אותך. ומהו "וַיְהִי עָרֶךָ"? "ער" פירושו שונא, כמו שאמר דניאל לנבוכדנצר "חלמא לשנאך ופשרה לעריך" - החלום לשונאיך ופתרונו לאויביך. ויונתן מתרגם: "והווה בסעדה דגברא דאת בעיל דבביה" - כלומר, חס ושלום שה' נעשה שונא שלך: הלוואי שאנחנו נאהב את הצדיק הגדול ביותר כמו שהקדוש ברוך הוא אוהב את הרשע הגדול ביותר. אלא הכוונה שה' נעשה עם זה שהוא שונא שלך. ומי שונאו של שאול? דוד. שאול חשב שדוד שונאו, ורוצה לכבוש אותו ולהעבירו מהמלוכה ולבקש את נפשו. ואומר לו שמואל: ה' סר מעליך והלך אל האויב שלך, אל דוד, ועמו הוא נמצא כעת.
"וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד" - עכשיו שמואל מדבר דוגרי
וַיַּעַשׂ יְהוָה לוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיָדִי, וַיִּקְרַע יְהוָה אֶת הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד.
כאן שמואל אומר את הדברים במפורש. מביא רש"י את דרשת חז"ל: בחייו, כשבא אליו ודיבר עמו אחרי מעשה עמלק, אמר לו "קרע ה' את הממלכה ממך ונתנה לרעך הטוב ממך", ולא אמר מי הוא - מפני שבחייו היה ירא ממנו שלא יהרגנו. אבל עכשיו שמואל אינו מפחד מכלום, ולכן הוא יכול לדבר חופשי, ואומר במפורש: "לְרֵעֲךָ לְדָוִד". עכשיו הוא מדבר דוגרי, ואינו צריך להסתיר דברים.
"וַיַּעַשׂ ה' לוֹ" ולא "לְךָ"
המלבי"ם עומד על קושי בפסוק: היה צריך להיות כתוב "ויעש ה' לך כאשר דיבר בידי", והרי הפסוק פותח בגוף שלישי - "לוֹ" - ומסיים בגוף שני - "מִיָּדֶךָ". ומבאר המלבי"ם שכוונת שמואל לענות על טענתו "ולא ענני עוד גם בנביאים": מדוע בכלל מודיע הקדוש ברוך הוא לאדם על גזירה עתידה? לשם מה הודעה מוקדמת, הרי כשתבוא - ידע? אלא מאחת משתי סיבות. סיבה אחת: כדי שיוכל לתקן. ה' מודיע לך שעומדת להיות גזירה קשה, ועל ידי זה תתחזק בתפילה ובתשובה - ותבוטל הגזירה.
ואומר לו שמואל: אצלך אין סיבה שה' יגלה לך, שכן הגזירה לא תשתנה. ומדוע לא תשתנה? כלל בידינו: אם גזר ה' גזירה רעה על אדם, יעשה תשובה, יתפלל ויתחנן - ותסור מעליו הגזירה הרעה. אבל אם גזר ה' גזירה טובה, גזירה זו לעולם לא תשתנה: ישנה האדם דרכיו וישנה מעשיו - הגזירה הטובה עומדת. מעולם לא חזר בו הקדוש ברוך הוא מגזירה לטובה, חוץ מפעם אחת - "והתווית תיו על מצחות האנשים" - וגם שם יש גמרא שלמה המסבירה את הסיבה. אבל באופן רגיל אין ה' חוזר בו מגזירה טובה.
ומעתה: נגזרה על שאול גזירה רעה - איבוד המלוכה. תאמר: אעשה תשובה, אתפלל ואתחנן? אומר לו שמואל: אינך יכול, מפני שהגזירה הזאת כוללת בתוכה גזירה טובה למישהו אחר. אתה מאבד את המלוכה, ומישהו אחר כבר קיבל הבטחה שימלוך. ואם אבטל מעליך את הגזירה הרעה, אהיה חייב לבטל ממנו את הגזירה הטובה. במצב כזה אין שום טעם שה' ייגלה אליך ויודיעך על הגזירה כדי שתחזור בתשובה ותשנה דרכיך - שהרי לא יועיל, והגזירה לא תתבטל. וזהו פשר תחילת הפסוק: "וַיַּעַשׂ ה' לוֹ" - חוזר על סוף הפסוק הקודם, שה' התחבר לשונא שלך, לדוד. ויעש ה' לו, לדוד, כאשר דיבר בידי: ה' בונה עכשיו את הממלכה אצלו, "וַיִּקְרַע ה' אֶת הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד" - כבר נתן לו אותה. ואם כבר נתן, אי אפשר לבטל את הנתינה, שהרי יש כאן הבטחה טובה, ומהבטחה טובה אין ה' חוזר בו.
"מֹשֶׁה מֵת וִיהוֹשֻׁעַ מַכְנִיס"
יסוד זה מבואר גם במה שמובא אצל משה רבנו. כאשר אלדד ומידד היו מתנבאים במחנה, רץ יהושע אל משה ואמר לו שהם מתנבאים. ומה היו מתנבאים? "משה מת ויהושע מכניס". ומשה השיב: "ומי יתן כל עם ה' נביאים". ושואלים: מה כל כך שימח את משה, ואיזה דבר טוב יש כאן? האם אינו מבין שזו גזירה רעה בשבילו? אלא שיהושע התבייש לומר לו את החלק של "ויהושע מכניס", ואמר לו רק "משה מת". והבין משה: אם מודיעים לי שאני מת, מדוע בכלל מודיעים? כדי שאתחזק בתפילה ואתחנן אל ה', וה' יסיר מעליי את הגזירה. ולכן אמר "ומי יתן כל עם ה' נביאים". אבל את יהושע הדבר הסעיר מאוד, שהרי הוא שמע גם "ויהושע מכניס", והבין שאין סיכוי שתתבטל הגזירה - מפני שכבר ניתנה מלוכה למישהו אחר, וזו הבטחה טובה שאין ה' מבטלה. לכן יהושע הבין שיש כאן דבר לא טוב, ושמתנבאים על מיתת משה בצורה מוחלטת, שאין תשובה מועילה לה. אבל משה, שלא שמע את סוף הדברים, לא ראה בזה דבר רע, ואמר: אם רק "משה מת" ומודיעים לי - אעשה תשובה ואינצל מן המוות, ואגאל את ישראל ואכניסם ארצה ואראה את הארץ הטובה.
הסיבה השנייה - גם היא אינה שייכת
כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה וְלֹא עָשִׂיתָ חֲרוֹן אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק, עַל כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה עָשָׂה לְךָ יְהוָה הַיּוֹם הַזֶּה.
הסיבה השנייה שבגללה מודיעים לאדם משמיים על גזירה עתידה היא כדי שידע על מה הוא חוטף את המכה, ומתוך שיודע על מה נגזר עליו הדבר - הוא מצדיק את הדין. ואומר שמואל: גם הסיבה הזאת אינה שייכת כאן, שהרי החטא ידוע וגלוי לך - "כאשר לא שמעת בקול ה' ולא עשית חרון אפו בעמלק". נמצא שאין שום סיבה שה' ייגלה אליך: לחזור בתשובה לא יועיל, ולהודיעך על מה אתה נענש מיותר, שהרי אתה יודע מה היה עם עמלק. וממילא מתחדדת השאלה "למה הרגזתני להעלות אותי" - זה היה מיותר לגמרי.
"וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי" - עמי ולא איתי
וְיִתֵּן יְהוָה גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים, וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי, גַּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן יְהוָה בְּיַד פְּלִשְׁתִּים.
הוא אומר "עִמִּי" ולא "איתי", ואומר המלבי"ם שההבדל עצום: "ללכת איתו" הוא התלוות טכנית בלבד, לא באותה כוונה ולא באותה מחשבה. "ללכת עמו" הוא באותה כוונה ובאותה מחשבה. וכך מבאר הגאון מווילנא את התשובות שהשיב ה' לבלעם: בפעם הראשונה "לא תלך עמהם, לא תאור את העם כי ברוך הוא". בפעם השנייה "אם לקרוא לך באו האנשים, קום לך אתם" - אתם ולא עמם, בשום אופן לא. ולאחר מכן, כשהלך, נאמר "וילך בלעם עם שרי מואב", ולכן חרה אף ה' - שהרי מעולם לא הותר לו ללכת עמם, אלא רק אתם.
וכאן נאמר "מחר אתה ובניך עמי", ולומדים חז"ל: עמי בהשוויה גמורה, במחיצתי. ומכאן רואים את דרגתו הגבוהה של שאול, שזכה להיות עם שמואל הנביא באותה דרגה בעולם האמת, במחיצתו. וזה גם מה שדורשים חז"ל בעבד עברי, "כי טוב לו עמך" - עמך במאכל ובמשתה, עמך בכרים וכסתות, בהשוויה בכל. אם לאדם יש כרית אחת, האם אפשר לקיים "טוב לו עמך" בהשוויה? אם לא - תן לו את הכרית. יש לך שמיכה אחת - תן לו את השמיכה. מה שיש לבעל הבית יהיה גם לעבד, בדיוק אותו דבר. זה הרעיון של "עמך": תמיד בהשוויה גמורה, לעומת "איתך" שפירושו ביחד אבל לא בהשוויה.
הכפילות בפסוק
על טענתו השלישית של שאול, "פלשתים נלחמים בי", התשובה היא "ויתן ה' גם את ישראל עמך ביד פלשתים". ומדוע גם ישראל? מפני שבאותו עוון שחמלו על אגג היו שותפים לעוון: שאול אמר "חמל העם", והיה בזה מן האמת. העם היה צריך למחות בשאול ולא להשתתף. באים ולוקחים צאן ובקר - וגם הם לוקחים? היה עליהם לומר: מה פתאום, הרי הנביא אסר את הדבר!
ומכאן מתיישב הקושי בפסוק: מדוע נאמר תחילה "ויתן ה' גם את ישראל עמך ביד פלשתים", ובסופו שוב "גם את מחנה ישראל יתן ה' ביד פלשתים" - מה הכפילות? אלא החלק הראשון בא לענות על הטענה הראשונה, שהוא מתלונן "פלשתים נלחמים בי": אומר לו שמואל שגם לעם מגיע עונש, שכשם שאתה לא שמעת בקול ה', גם הם לא שמעו וגם הם לקחו ממחנה עמלק, ולכן גם הם יימסרו ביד פלשתים. והחלק האחרון הוא התשובה על עיקר השאלה "להודיעני מה אעשה", מה עומד להיות: דע לך שהעונש נגזר, עליך ועל עמך - "מחר אתה ובניך עמי", וגם מחנה ישראל יינתן ביד פלשתים. עד כאן ענה על "למה תשאלני", ומכאן ענה על מה שביקש לדעת.
נפילת שאול והסעודה האחרונה
וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא קוֹמָתוֹ אַרְצָה וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל, גַּם כֹּחַ לֹא הָיָה בוֹ כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלָּיְלָה.
מהחרדה ומהפחד הוא נופל מלוא קומתו ארצה, וירא מאוד. ומלבד זאת - לא אכל כל אותו יום וכל הלילה, ולכן לא היה בו כוח.
וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל וַתֵּרֶא כִּי נִבְהַל מְאֹד, וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה שָׁמְעָה שִׁפְחָתְךָ בְּקוֹלֶךָ וָאָשִׂים נַפְשִׁי בְּכַפִּי וָאֶשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי.
אומרת לו: עשיתי את מה שביקשת, שאשאל לך באוב, וזו סכנה עצומה בשבילי. ומהו הביטוי "ואשים נפשי בכפי"? דבר שאדם תופס בכפו, במכה קטנה הוא נופל. כלומר: את נפשי סיכנתי, שבמכה קטנה כביכול הייתי מאבדת אותה. הפקרתי את נפשי וסיכנתי את עצמי בשבילך, ולכן אני מבקשת שגם אתה תשמע לי.
וְעַתָּה שְׁמַע נָא גַם אַתָּה בְּקוֹל שִׁפְחָתֶךָ וְאָשִׂמָה לְפָנֶיךָ פַּת לֶחֶם וֶאֱכוֹל, וִיהִי בְךָ כֹּחַ כִּי תֵלֵךְ בַּדָּרֶךְ.
ראוי שגם אתה תשמע בקולי, שאשים לפניך פת לחם לאכול, כדי שיהיה בך כוח ללכת בדרך חזרה.
וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל, וַיִּפְרְצוּ בוֹ עֲבָדָיו וְגַם הָאִשָּׁה וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם, וַיָּקָם מֵהָאָרֶץ וַיֵּשֶׁב אֶל הַמִּטָּה.
אדם שהמוות ניצב לנגד עיניו - איך יערב לו אכול ושתה? ולכן מיאן ואמר לא אוכל. ומהו "ויפרצו בו"? כמו "ויפצירו בו": האותיות מתחלפות, כמו כבש וכשב, וכמו שלמה ושמלה.
וְלָאִשָּׁה עֵגֶל מַרְבֵּק בַּבַּיִת וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ, וַתִּקַּח קֶמַח וַתָּלָשׁ וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת.
היה לאישה עגל מרבק, ושחטה אותו לכבוד המלך - ובוודאי שאין אדם עושה חשבונות כשמדובר בכבוד המלך. "עגל מרבק" הוא עגל שהיו שמים אותו במרבק כדי להאביסו ולהאכילו, על מנת שיהיה ראוי לשחיטה, בעל שומן ובעל בשר. "ותופהו מצות" - מדוע מצות? מפני שלא הספיק הבצק לתפוח, שרצו שיאכל מיד, ולכן אפו אותו כמצות.
וַתַּגֵּשׁ לִפְנֵי שָׁאוּל וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיֹּאכֵלוּ, וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ בַּלַּיְלָה הַהוּא.
קמו משם ועזבו את ביתה של אותה אישה בעלת אוב, עם המסר הנורא והאיום הזה.
לסיכום:
פרק כח הוא ליל האמת של שאול. המלבי"ם מוכיח שמעשה האוב היה מציאות פועלת כמתואר בדברי חז"ל, אלא שאין בכוחו לשלוט על הנשמה שתחת כיסא הכבוד, אלא רק על אותה נפש נמוכה - קיסטא דחיותא - הנשארת כאן שנים עשר חודש. האישה ראתה שניים: משה, "איש זקן", ושמואל "עוטה מעיל". שמואל מבהיר לשאול מדוע ה' אינו עונה לו: אין טעם בהודעה מוקדמת, שכן תשובה לא תבטל את הגזירה - מפני שבתוכה כלולה גזירה טובה לדוד, ומהבטחה טובה אין הקדוש ברוך הוא חוזר בו: וגם הסיבה השנייה, להודיע לאדם על מה נענש, אינה שייכת כאן, שהרי חטא עמלק גלוי וידוע. ובכל זאת, מתוך כל הדין הקשה, מבזיקה אמירה מרוממת: "ומחר אתה ובניך עמי" - עמי בהשוויה גמורה, במחיצתי. שאול מפסיד את המלוכה ואת החיים, אך זוכה למחיצתו של שמואל הנביא בעולם האמת.