פרק כ"ח הוא פרק של מוצא דרכים סתומות. הפלשתים מתקבצים לקרב נוסף, אלא שהפעם עומדות בזירה דמויות חדשות: דוד שנמצא בשירותו של אכיש מלך גת, ומצד שני שאול שנותר לבדו לאחר מות שמואל, בלי נביא, בלי אורים ובלי חלום. הפרק פותח בהסדר שבין אכיש לדוד, ומשם עובר הנביא לתאר את מצבו של שאול, את חרדתו, ואת גלגול הדברים עד לפנייה לאשת בעלת האוב בעין דור.
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת־מַחֲנֵיהֶם לַצָּבָא לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל־דָּוִד: יָדֹעַ תֵּדַע כִּי אִתִּי תֵּצֵא בַמַּחֲנֶה אַתָּה וַאֲנָשֶׁיךָ.
זו סאגה שחוזרת על עצמה: כל פעם מחדש הפלשתים חוזרים ונלחמים, וגם כאן הם מתכוננים לקרב נוסף. אלא שיש לדייק בלשון: מה פירוש "ידוע תדע", ומה החידוש ב"כי איתי תצא אתה ואנשיך" - הרי אם הוא מדבר אליו, מובן שהוא יוצא איתו?
מסביר המלבי"ם: אכיש אומר לדוד שאין הוא מעוניין שילך בין אנשי החיל ויהיה חלק מן הצבא, אלא שילך עמו הוא. המלך בזמנם היה לוקח לעצמו גדוד מלווה צמוד, נפרד מכל הצבא, וגדוד זה היה מורכב בדרך כלל מחיל זרים ולא מבני עמו. מדוע? מפני שחייל מבני המקום עלול להיות בעל תוכניות פוליטיות: ברגע אחד יחליט למרוד, יהרוג את המלך וייקח את השלטון, ומיד הוא המלך הבא. אבל אם מביאים גדוד מארץ אחרת, אין לאותם אנשים כל עניין בפוליטיקה הפנימית ואין להם מה לקחת כאן, ובכך מבטיח המלך שאיש מחייליו לא ימרוד בו. לכן אמר לדוד: אתה איתי תצא, לא כלוחם בשורות הצבא אלא כשומר ראשי.
מדוע הציע לו זאת? משתי חששות: אחד, שמא דוד לא ירצה להילחם בעם ישראל; ושתיים, שמא הפלשתים עצמם לא ירצו להילחם כתף אל כתף עם דוד - "נילחם יחד איתו? לא סומכים עליו". ובאמת נראה בהמשך שהפלשתים מעלים את הטענה הזאת. לכן אמר לו אכיש: איני מעוניין שצבאי יתנגד, ואיני מעוניין להעמיד אותך במצב לא נעים, ולכן תהיה רק שומר ראשי. כך אני סומך עליך, וגם לעם לא יפריע הדבר.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־אָכִישׁ: לָכֵן אַתָּה תֵדַע אֵת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ. וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל־דָּוִד: לָכֵן שֹׁמֵר לְרֹאשִׁי אֲשִׂימְךָ כָּל הַיָּמִים.
כאשר הבין דוד את כוונתו של אכיש, וההצעה התאימה בדיוק לתוכניותיו (שאינו רוצה ללכת ולהרוג יהודים), עשה עצמו כמי שאינו מבין. אמר לו: "אתה תדע את אשר יעשה עבדך" - כלומר תראה אילו גבורות אעשה בקרב. הוא משחק כאילו אינו מבין שאכיש רוצה אותו לשומר ראש ולא כלוחם, ומשדר לו שהוא מוכן אפילו להרוג את היהודים. ואכיש, כדי שדוד לא יחשוב שהדבר נובע מחוסר אמון, או מחשד שלבו עדיין נוטה אחרי היהודים, אומר לו: אני סומך עליך מאה אחוז, עד כדי כך שאשים אותך שומר לראשי. את מי שמים שומר ראש? את האדם הנאמן ביותר. ולא מינוי חד־פעמי, אלא "כל הימים" - תהיה רגוע לגמרי.
כאן הנביא עוזב את הפרשה הזאת ואנו נחזור אליה בהמשך: אם דוד יצא לקרב או לא, בתור מה הגיע, ומה טענו סרני פלשתים ושריהם בהתנגדותם לכל הסיפור. עתה עובר הנביא אל הצד הישראלי: מה קורה אצל שבטי ישראל ואצל שאול כשרוחות המלחמה מתחילות לנשוב, וכיצד הוא מתכונן לקרב.
וּשְׁמוּאֵל מֵת, וַיִּסְפְּדוּ לוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה וּבְעִירוֹ, וְשָׁאוּל הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים מֵהָאָרֶץ.
מיתתו של שמואל, ההספד והקבורה כבר נזכרו בפרקים הקודמים. מדוע חוזר הכתוב ואומר "ושמואל מת", ומה הקשר בין זה לבין "ושאול הסיר האובות ואת הידעונים מהארץ" שנכלל באותו פסוק עצמו? מונה המלבי"ם ארבע סיבות לחזרה הזאת.
סיבה ראשונה: ושמואל מת - ולכן הסיר שאול את האובות מן הארץ. כל זמן ששמואל היה חי, מי הוא הסכל שילך לדרוש באובות? יש לך חיבור ישיר לבורא עולם, אתה שואל את הנביא והנביא אומר לך את הכול. הנביא נקרא "הרואה", שהיה רואה הכול. וכי תלך לשאול באספקלריה שאינה מאירה בזמן שיש לך אספקלריה מאירה? ולא זו בלבד, אלא שהיו נביאים רבים בזמנו. אבל כאשר מת שמואל, נסתם חזון הנבואה, וכשרצה העם לדעת דבר התחיל לדרוש באוב ובידעוני. ראה שאול שהייתה עדנה לאוב ולידעוני, והבין שיש להכריתם מן הארץ. וזה חשוב לנו לדעת עתה, שהרי תכף נראה שהוא עצמו רצה לשאול באוב, והביעור שעשה יצר לו בעיה.
סיבה שנייה: ושמואל מת - ולכן "ויקבצו פלשתים". בתחילה פחדו הפלשתים מכוחו של שמואל, וכעת לאחר שמת אינם חוששים ומתאספים למלחמה. ובפרט שיש להם כוח עזר כדוד, שעד היום היה מכה בפלשתים, ועתה "דוד איתנו" - ושמואל מת, אין להם מה לדאוג.
סיבה שלישית: ושמואל מת - וזה ההסבר לחרדתו הגדולה של שאול לפני הקרב. כל זמן ששמואל היה חי, היה שאול בטוח בזכויותיו של שמואל; עכשיו שמת, אין לו על מי לסמוך, ולכן נכנס לחרדה גדולה כפי שנראה בפסוקים הבאים.
סיבה רביעית: ושמואל מת - ולכן "וישאל שאול בה'". אילו היה שמואל חי, היה שואל בשמואל. ומדוע נאלץ עכשיו לחפש כל מיני דרכים אחרות? מפני שמת, ואין לו ברירה אלא לנסות דרכים עקיפות ליצור קשר עם ההשגחה העליונה.
וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם, וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּעַ.
הפלשתים חונים בשונם וישראל מולם בגלבוע. המלבי"ם מונה בפסוקים הבאים ארבע סיבות שדחקו את שאול לפינה עד שפנה לבעלת האוב. הראשונה, כאמור, "ושמואל מת" - אין לי ברירה, אני חייב לקבל אינפורמציה ממישהו. השנייה: פלשתים חנו בשונם, ושונם היא בתוך ארץ ישראל. הדבר מגלה תעוזה גדולה מאוד של פלשתים, ומראה שמצבנו נחות מאוד. אם הפלשתים נכנסים לכאן ומציבים את מחנם אצלנו, המצב גרוע מאוד.
וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד.
זו הסיבה השלישית: החרדה עצמה. הגמרא אומרת שאדם שנופלת עליו חרדה פתאומית, "אף על גב דאיהו לא חזי - מזליה חזי". אף שאתה עצמך אינך רואה ואינך מבין מדוע פתאום תפס אותך פחד, דע לך שאתה מקבל תשדורות מן הנשמה שלמעלה. הנשמה בגנזי מרומים, הנפש בתוך הגוף, והרוח היא המדיום והממצע שביניהן. לפעמים אדם מקבל תשדורת ואין לו כלים לפענח אותה, והיא גורמת לו חרדה בלי שיידע את משמעות הדברים. ועצם החרדה אומרת שיש לך ממה לפחוד. "מזלו" הכוונה לנשמה, ולשון "מזל" היא מלשון נוזל, שהשפע יורד ומשתלשל דרך הנשמה על ידי הרוח אל הנפש ואל גוף האדם. שאול הבין: אם אני חש חרדה, לבי מנבא לי רעה, משהו לא טוב עומד להתרחש. וזו סיבה נוספת בעבורו לנסות לברר באוב אם עומדת לבוא צרה, ואם יש בידי לעשות דבר כדי להינצל ממנה.
וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּה' וְלֹא עָנָהוּ ה', גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם.
הרד"ק כאן מבאר: מהו "גם בחלומות"? על ידי אנשים המתמחים בעשיית שאלת חלום. יש אנשים שיודעים כיצד לעשות שאלת חלום, והבאתי בספרי כמה שיטות (בכל שיטה החסרתי משהו כדי שלא ינסו להשתמש בזה למעשה). ואף על פי כן, גם זה אינו מועיל היום. פעם דיברתי עם הרב רצאבי, ואמר לי שעשה שאלת חלום, שלא בהשבעה, ואינך מקבל תשובות. גם אנשים ראויים אינם מקבלים היום תשובות, מפני שאנו במצב של הסתר פנים גדול מאוד ואין חזון נפרץ. אבל פעם, לפני מאות שנים, היו עושים שאלות חלום באופן סטנדרטי על כל מיני שאלות, למשל עם מי להתחתן. הבעל שם טוב היה עושה שאלות חלום ועליות נשמה רבות. היה רבי יעקב ממרוויש שהיה עושה שאלות חלום, ויש ספר שלם הנקרא "שו"ת מן השמיים": כל לילה היה עושה שאלת חלום ועליות נשמה, היו עונים לו תשובות, ובבוקר היה קם וכותב אותן בספר. ומקורה של שאלת החלום כבר במקרא, בפסוק זה עצמו: "ולא ענהו ה' גם בחלומות".
היו בהיסטוריה שאלות מעניינות. מובא על רבי אברהם הלוי ששאל מתי יבוא הקץ, ובשאלות חלום התשובה באה בדרך כלל על ידי פסוק. ענו לו: "מישאל ואלצפן וסתרי" - מי שואל דבר שהאל צפן והסתיר. ואחד שאל אם להתחתן עם אישה מסוימת, ולאותה אישה היה אח ושמו לבטין, והראו לו מן השמיים את הפסוק "ואחות לוטן תמנע". הבין שאחות לבטין תמנע, ולא התחתן עמה. והיו גם דוגמאות טרגיות יותר: אחד שאל עם מי יתחתן בנו, והראו לו ארון קבורה. ומספר שלאחר שנה או שנתיים נהרג בנו בתאונה ולא זכה לבוא בברית הנישואין כלל, ואז הבין מה הראו לו בחלום. ומי שירצה, יעיין באותו פרק בספר ויראה עוד סיפורים רבים מסוג זה.
שואל המלבי"ם: כאן כתוב במפורש ששאול שאל בה', ובדברי הימים נאמר שמת על שלא דרש בה'. ומיישב שיש הבדל בין "לשאול בה'" לבין "לדרוש בה'". לדרוש בה' הוא שהאדם מבקש את השם בכל לבו, בתפילה ובתחנונים לפני בורא עולם. לשאול בה' הוא שאלה בעלמא, לפי שעה, דרך שאלה: מה יהיה, ריבונו של עולם? את השאלה עשה שאול, אבל לבקש את השם ולהתחנן לפניו - זאת לא עשה.
והראיה מסדר הדברים: תחילה שאל בחלומות, שהיא המדרגה הנמוכה ביותר; אחר כך באורים, היינו אורים ותומים על ידי הכהן; ולבסוף בנביאים, שהיא המדרגה הגבוהה ביותר, נבואה ממש שאין למעלה ממנה. לכאורה היה צריך לנהוג להיפך: לפנות קודם למקור, אל הנביא המחובר ישירות לבורא עולם, ואם אין תשובה - לנסות באורים ותומים, ואם לא - לנסות בדרך הנמוכה שבחלומות. אלא שסדר זה מלמד ששאול לא הכין את לבבו לדרוש את השם: אמר, אשאל בדבר שדורש הכנה מעטה ביותר, בחלומות, שאין בו עמל ולא התקדשות וטהרה ולא תשובה - אולי אקבל תשובה פשוטה בדרך פשוטה. ראה שאינו הולך, ניסה יותר; ראה שאינו הולך, ניסה בדרך הנבואה. זו הייתה התביעה עליו: שלא דרשת בה', אלא רק שאלת בה'.
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו: בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ. וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו: הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב בְּעֵין דּוֹר.
שואל המלבי"ם: כיצד ייתכן ששאול הלך ודרש בבעלת אוב, והרי זה איסור מפורש מן התורה? ומבאר, שבתחילה לא הייתה דעתו לשאול באוב עצמו, אלא לשאול את בעלת האוב והיא תשאל באוב. זה קל יותר: יש בו אולי משום "לפני עיוור לא תיתן מכשול", אבל אין בו איסור על עצם השאלה שלו באוב, אלא בדרך של גרמא. ולכן דקדק לומר "ואדרשה בה" - בה, ולא בו. אלא שבסופו של דבר, כיוון ששמואל התחיל לדבר אל שאול, המשיך שאול ודיבר עם שמואל, ואז הפך הדבר לשאלה ישירה שלו באוב, לא על ידה אלא בינו לבין שמואל.
וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ, וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה, וַיֹּאמֶר: קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךְ.
שאול משנה את בגדיו כדי שלא תכיר אותו, והמדרש אומר ששני האנשים שלוו אותו היו אבנר ועמשא. שימו לב שכל מעשיו כאן נועדו להטעות אותה. ראשית, התחפש כדי שלא תכיר שהוא מלך. שנית, הביא עמו שני אנשים בלבד - מלך אינו הולך עם שני אנשים אלא עם גדוד ועם משלחת, ואף זה כדי שלא ייוודע שהוא מלך. שלישית, "ויבואו אל האישה לילה", שאין דרך המלך ללכת בלילה, ועצם החשכה מונעת שיהיה ניכר מי הוא. ורביעית, אמר "והעלי לי את אשר אומר אליך" ולא גילה לה מיד את מי הוא רוצה, שאילו היה אומר לה ישר שהוא רוצה את שמואל, הייתה תמהה: מי זה, הדיוט שבא לבקש את הנביא עצמו? אלא נגיד לך בהמשך את מי אנו רוצים, והיא תחשוב שאולי הוא מבקש את אביו או את דודו או מישהו אחר, וכך יכניס אותה לאט לאט לתוך העניין.
וחז"ל דורשים על "ויבואו אל האישה לילה": מתוך צרתם היה נדמה להם כלילה. הלילה מבטא תמיד חושך, גלות וצרה, ולכן הלכו לילה - שהיה זה לילה וחושך בעבורם.
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו: הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁאוּל אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִי מִן הָאָרֶץ, וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי.
האישה חוששת מאוד. אומרת לו: אתה יודע ששאול הוציא פסק דין מוות על כל מי שמשתמש באובות ובידעונים, ולמה אתה מחפש סיבה להרוג אותי? ומהו "מתנקש"? מבאר המצודת ציון מלשון מוקש: יש לך מוקש, ואתה רוצה להסירו מעליך ולהעבירו אליי. מוקש הוא כמו פח, בור בדרך, מקום שאדם ננקש בו ורגלו נשברת בו. כלומר את המוקש שלך אתה מעביר ממך אליי - זה פירוש "למה אתה מתנקש בנפשי".
וַיִּשָּׁבַע לָהּ שָׁאוּל בַּה' לֵאמֹר: חַי ה' אִם יִקְּרֵךְ עָוֺן בַּדָּבָר הַזֶּה.
אין לך מה לדאוג, אני נשבע לך שלא תבוא עליך שום צרה בעקבות זה. הוא עדיין אינו מגלה לה שהוא שאול, וכוונתו לומר לה שהדבר לא ייצא החוצה, יישאר בינינו ולא יגיע לידיו של המלך.
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: אֶת מִי אַעֲלֶה לָּךְ. וַיֹּאמֶר: אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי.
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר: לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל.
כיצד נודע לה פתאום שהוא שאול, ובמה הכירה אותו? מביא רש"י: ראתה דבר משונה שלא ראתה מימיה. כל העולים באוב עולים רגליהם למעלה וראשם למטה - הם באים מלמעלה, וכביכול קופצים ראש. וכאן ראתה אותו עולה ראשו למעלה ורגליו למטה, אמרה בלבה: אין זה אלא משום כבוד המלכות. שכאשר מלך נשאל באוב, העולה עולה בצורה ישרה, ראשו למעלה ורגליו למטה - לא מפני שזהו שמואל, אלא מפני כבודו של שאול. מכאן הסיקה: "ואתה שאול". והיא פחדה שאולי בא לנסות אותה, ושכל המעשה הזה נעשה כדי לבדוק אם היא באמת בעלת אוב ועתה יהרגנה - חשבה ששאול טמן לה פח.
ומיד בא שאול להרגיע אותה: "וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל תִּירְאִי".
הפרק פותח בשני מסלולים מקבילים: דוד, שאכיש מציע לו להיות שומר ראשו כדי לפתור את חשדות הפלשתים, ודוד עושה עצמו כמי שאינו מבין ומשדר נאמנות; ומולו שאול, שהכתוב חוזר ומזכיר בעניינו "ושמואל מת" מארבע סיבות: מפני שמיתת שמואל הביאה לביעור האובות, לתעוזת הפלשתים, לחרדתו של שאול ולניסיונותיו לשאול בדרכים עקיפות. ומכאן שרשרת של ארבע דחיפות: מות שמואל, חניית פלשתים בתוך הארץ, חרדת הלב, וההיעדר המוחלט של תשובה מן השמיים. ובשורש הכול התביעה שהמלבי"ם מעמיד: שאול שאל בה' אך לא דרש בה'. הוא פתח בדרך הזולה שאינה דורשת הכנה, ולא בתפילה ותחנונים ובקשת פנים. ומשם התדרדר עד לחיפוש אשת בעלת אוב, להתחפשות, לשבועה, ולגילוי המבהיל בעין דור.