פרק כ"ז בשמואל א' פותח פרק חדש בחיי דוד: אחרי שתי הצלות ניסיות משאול, בסוף גדי ובחניית שאול, מחליט דוד לצאת מגבולות ישראל ולמצוא מקלט אצל אכיש מלך גת. הפרק מלמד אותנו על שיקול דעת בהצלה, על תכנון מחושב, ועל הדרך שבה דוד שומר על נאמנותו לעם ישראל גם כשהוא חוסה בצל אויב. נלך בעקבות ביאורי המלבי"ם על סדר הפסוקים.
לא בכל יום עושים נס
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־לִבּוֹ: עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם־אֶחָד בְּיַד־שָׁאוּל, אֵין־לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל־אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִּי שָׁאוּל לְבַקְשֵׁנִי עוֹד בְּכָל־גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וְנִמְלַטְתִּי מִיָּדוֹ.
"עתה אספה יום אחד ביד שאול" - דוד מחשב חשבון של אמת. לא בכל יום עושים נס, וגם מי שעושים לו נס מנכים לו מזכויותיו. אמר דוד: אולי בשתי ההצלות הקודמות כבר כילִיתי את זכויותי, ולכן אין זה כדאי להמשיך ולסמוך על נס נוסף שיקרה, שמא כבר ניצלתי את ההזדמנויות שניתנו לי.
לפיכך הוא מסיק: מוטב שאמלט אל ארץ פלשתים, ובזה תהיה לי הצלה משלוש סיבות. האחת: כל עוד אני בגבול ישראל, שאול חושד בי. הוא רואה שאני מארגן כאן פלוגות - למה לדוד דרושים שש מאות איש? בוודאי הוא מתכוון לבוא עליי בהזדמנות מפתיעה ולתפוס את המלוכה. תמיד יש חשש למלך כשמישהו מארגן צבא בגבולו. אבל אם אהיה בארץ פלשתים, לא יחשוד בי בכוונות מרידה, ולכן "ונואש ממני שאול".
הסיבה השנייה: "לבקשני" - כששאול יידע שאין באפשרותו לתפוס אותי ולמצוא אותי, לא יבקש עוד את נפשי. גם אם נניח שיתברר לו שאיני מבקש את המלוכה, עדיין הוא מבקש את נפשי; אבל כשאהיה רחוק ממנו, לא יבקש את נפשי כלל.
והסיבה השלישית: "ונמלטתי מידו" - מלך פלשתים יציל אותי, שכן אהיה תחת חסותו. ואם יבוא מלך ישראל ויבקש את נפשי, לא ימסור אותו בידו, שהרי אין הסכם הסגרה בין ישראל לפלשתים; ובדרך כלל הם היו במצב של לחימה, כפי שנראה בהמשך.
למה הפעם דוד אינו מתחפש למשוגע
וַיָּקָם דָּוִד וַיַּעֲבֹר הוּא וְשֵׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר עִמּוֹ אֶל־אָכִישׁ בֶּן־מָעוֹךְ מֶלֶךְ גַּת.
בפרק כ"א ראינו שדוד כבר ברח פעם אחת אל אכיש מלך גת, ושם אמרו לעבדי אכיש: הרי זה האיש ששרו לו "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו"! מה, תרצה שיעשה בך כמו שעשה בנו ויחברו לו שיר חדש? וכיצד יצא דוד מן הסכנה? עשה עצמו כמשוגע: הוציא ריר מפיו, התווה תָּו על דלתות השער וכתב שאכיש חייב לו אלף זוז וכיוצא בזה.
וכאן הוא הולך אליו שוב ואינו עושה עצמו כמשוגע. מה נשתנה? אומר המלבי"ם: שם חשדו בו בריגול, שכן דרכו של מרגל שהוא בא איש יחידי. מרגל אינו בא עם שש מאות איש. וכיוון שעכשיו בא עם שש מאות איש עמו, אין מקום לחשד ריגול. ולא זו בלבד: במצב כזה יש לאכיש מלך גת תוחלת ותועלת מדוד ומאנשיו, כפי שנראה בהמשך - הרי לפניו גייס נוסף, צבא שיכול לסייע לו במלחמותיו עם אויביו.
וַיֵּשֶׁב דָּוִד עִם־אָכִישׁ בְּגַת הוּא וַאֲנָשָׁיו אִישׁ וּבֵיתוֹ, דָּוִד וּשְׁתֵּי נָשָׁיו אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת־נָבָל הַכַּרְמְלִית.
עוד סיבה שדוד אינו חושש לבוא: בפעם הראשונה בא בלי בני ביתו, ואז היה חשש מצד אכיש שדוד יברח ממנו בהזדמנות. אבל עכשיו אומר אכיש: איני מפחד מדוד; הנשים שלו והילדים שלו נמצאים כאן. זו ערובה וביטחון שאם תהיה עמו בעיה לא ייעלם. אין זה איש יחידי שנותן מכה ובורח, אלא כולם כאן - הנשים, הילדים - ולכן במצב כזה אין אכיש חושש ממציאותו של דוד.
וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל כִּי־בָרַח דָּוִד גַּת, וְלֹא־יָסַף עוֹד לְבַקְשׁוֹ.
בדיוק כפי שדוד העריך, כך אכן היה: סיפרו לשאול שדוד ברח לגת, והוא מפסיק את החיפושים אחריו.
הבקשה לעיר בשדה: התוכנית שמאחורי הנימוס
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־אָכִישׁ: אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ יִתְּנוּ־לִי מָקוֹם בְּאַחַת עָרֵי הַשָּׂדֶה וְאֵשְׁבָה שָּׁם, וְלָמָּה יֵשֵׁב עַבְדְּךָ בְּעִיר הַמַּמְלָכָה עִמָּךְ.
דוד אומר לו: אם אשב עמך בעיר הממלכה אטריח אותך ואעלה לך למשא, שהרי לפרנס שש מאות איש אינו דבר פשוט. לכן אני מציע: תן לי אחת מערי השדה, ואנחנו נדאג לעצמנו.
אבל האם באמת כל דאגתו של דוד היא לטרחתו של אכיש ולהוצאותיו? לא. דוד רוצה לפשוט ידו בגדוד. וכיוון שכך, ידע שאם יפשוט בגדוד ואכיש יידע ממה שהוא עושה - יעמיד אותו על מקומו, ואף עלול הדבר להיות מסוכן לדוד. לכן הוא אומר: אני רוצה להיות רחוק מן העין. הוא יודע שעיניו של אכיש אינן מגיעות למקום שאליו הוא מגיע, ובכך יוכל לעשות כרצונו ואכיש לא יידע מאומה. מיד נראה כיצד התוכנית קורמת עור וגידים.
צקלג - מדוע דווקא למלכי יהודה
וַיִּתֶּן־לוֹ אָכִישׁ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־צִקְלָג, לָכֵן הָיְתָה צִקְלַג לְמַלְכֵי יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
לכאורה קשה: בספר יהושע פרק ט"ו מובא שצקלג היתה מנחלת יהודה, ואיך פתאום הפלשתים נותנים לנו דבר שהוא שלנו? מבאר המצודות דוד: לאחר מכן לקחו הפלשתים את צקלג מידינו, וכעת הוא חוזר ונותן אותה לדוד.
ומוסיף המצודות דוד: נתן אותה לדוד ולא לכל בני השבט. לכן נאמר שהמשיכה להיות "למלכי יהודה עד היום הזה", ולא נאמר שהמשיכה להיות לשבט יהודה - כי נתן אותה לדוד באופן פרטי, ודוד הוריש אותה לבניו אחריו, למלכים ולא לכל השבט.
"ימים וארבעה חודשים" - למה בסדר הפוך
וַיְהִי מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר־יָשַׁב דָּוִד בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים: יָמִים וְאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים.
"ימים" - דהיינו ימים ספורים, ועוד ארבעה חודשים. אמנם לפעמים "ימים" בלשון המקרא פירושו שנים, אבל כאן המלבי"ם אומר שהכוונה ימים אחדים. ומדוע? שהרי לכאורה היה צריך לומר "ארבעה חודשים וימים" - קודם הסכום הגדול ואחריו הקטן, וכאן נאמר להפך. מבאר המלבי"ם: הכתוב מסדר את הדברים כסדר שהיו. בגת ישב ימים אחדים, וארבעת החודשים הם מה שישב בצקלג.
על מי פשט דוד ומדוע
וַיַּעַל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו וַיִּפְשְׁטוּ אֶל־הַגְּשׁוּרִי וְהַגִּזְרִי וְהָעֲמָלֵקִי, כִּי הֵנָּה יֹשְׁבוֹת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מֵעוֹלָם בּוֹאֲךָ שׁוּרָה וְעַד־אֶרֶץ מִצְרָיִם.
זו היתה תוכניתו של דוד: שיוכל לפשוט ידו בגדוד, ללכת ולשלול שלל מן הגשורי והגזרי והעמלקי, מבלי ידיעתו של אכיש מלך גת. ומדוע פשט דווקא על אומות אלה? מבאר המלבי"ם: מפני שהם "יושבות הארץ", כלומר יושבים שם מקדמת דנא, וכבר היתה להם מריבה עם הפלשתים מלפני כן. בדרך כלל אומה היושבת על גבולה של אומה אחרת - יש מתיחות ביניהן. וכיוון שהם "יושבות הארץ אשר מעולם", אמר דוד: הפלשתים לא יקפידו אם תהיה לי מריבה עמם; אדרבה, יאמרו: יופי, שדוד יכה גם בהם.
ועוד: אם הם יושבות הארץ מעולם, כלומר עוד מזמנו של יהושע, הרי בכלל שבעה עממים הם. ומה נצטווינו כשנכנסנו לארץ? "לא תחיה כל נשמה". אמר דוד: אם כן הרי אני מקיים מצווה גם כאשר אני הורג אותם, שהם בכלל אותם עממים שנאמר עליהם "לא תחיה כל נשמה".
וְהִכָּה דָוִד אֶת־הָאָרֶץ וְלֹא יְחַיֶּה אִישׁ וְאִשָּׁה, וְלָקַח צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וּגְמַלִּים וּבְגָדִים, וַיָּשָׁב וַיָּבֹא אֶל־אָכִישׁ.
לא החיה איש ואישה, אלא לקח רק את הצאן והבקר. ומדוע לא החיה איש ואישה? כדי שלא יבואו הנותרים ויספרו לאכיש מלך גת. כדי שלא ייוודע הדבר, היה מכה בהם ולא משאיר מאומה - לא משאיר עדים למה שהיה.
הדיווח לאכיש
וַיֹּאמֶר אָכִישׁ: אַל־פְּשַׁטְתֶּם הַיּוֹם? וַיֹּאמֶר דָּוִד: עַל־נֶגֶב יְהוּדָה וְעַל־נֶגֶב הַיְּרַחְמְאֵלִי וְאֶל־נֶגֶב הַקֵּינִי.
אכיש היה רוצה להתעדכן תמיד: מה עשיתם היום, איפה הייתם? והיה דוד אומר לו שלקחנו מן היהודים, מנגב יהודה ומנגב הישראלי. הדברים האלה היו נוחים לאכיש וטובים באוזניו, שכן אמר: אם כן אין סיכוי שיחזור אליהם. הוא כבר נאמן עליי, מעכשיו הוא נעול אצלי. יש לו לאן לחזור? אין לו לאן.
וְאִישׁ וְאִשָּׁה לֹא־יְחַיֶּה דָוִד לְהָבִיא גַת לֵאמֹר, פֶּן־יַגִּדוּ עָלֵינוּ לֵאמֹר כֹּה־עָשָׂה דָוִד, וְכֹה מִשְׁפָּטוֹ כָּל־הַיָּמִים אֲשֶׁר יָשַׁב בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים.
"ואיש ואישה לא יחיה דוד להביא גת" - אפילו בתורת עבדים לא הביא אותם, אלא את כולם היה הורג. "פן יגידו עלינו לאמור כה עשה דוד" - שמא ילכו האנשים האלה אל אכיש ויספרו לו כה עשה דוד, ועל ידי זה יידע אכיש את האמת: שדוד אינו מכה באחיו אלא מכה בגויים. וממשיך הנביא: "וכה משפטו כל הימים אשר ישב בשדה פלשתים" - כך היה מנהגו כל הזמן שישב אצל פלשתים: היה הולך, מכה בגויים, וחוזר ומספר סיפורים לאכיש מלך גת.
"הבאש הבאיש בעמו בישראל"
וַיַּאֲמֵן אָכִישׁ בְּדָוִד לֵאמֹר: הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ בְּעַמּוֹ בְיִשְׂרָאֵל, וְהָיָה לִי לְעֶבֶד עוֹלָם.
אכיש האמין בדוד ואמר: "הבאש הבאיש בעמו בישראל". הכיצד? חשבונו של אכיש: יכול היה להיות שדוד נלחם בישראל, כלומר בשאר השבטים, ואילו עמו - יהודה, שבטו - מחזיקים בידו ומסייעים אותו; היינו שהוא נלחם בחלק, אבל חלק מעם ישראל עוזר לו. וכן להפך: יכול היה להיות שהוא נלחם בשבטו שלו כדי למצוא חן בעיני שאר השבטים, שלא יאמרו שהוא נוטה אל שבטו.
אבל עכשיו שאכיש רואה שדוד נלחם גם בשבטו וגם בשאר השבטים - אין לדוד ממי לקבל תועלת, ואין לו אצל מי למצוא חן. אילו נלחם רק ביהודה, היה מוצא חן בעיני שאר השבטים; אילו נלחם רק בשאר השבטים, היה מוצא חן בעיני יהודה. אך כיוון ש"הבאש הבאיש בעמו" - זה שבטו, יהודה - "בישראל" - אלו שאר השבטים, הרי נבאש בעיני כולם, וזה מבטיח ש"והיה לי לעבד עולם".
לסיכום:
דוד יורד לגת מתוך חשבון מדוקדק: לא בכל יום עושים נס, וזכויות אינן בלתי מוגבלות. הוא בא עם שש מאות איש ועם בני ביתו, ולכן אכיש אינו חושד בו בריגול ואף רואה בו תועלת; ומשעה שנודע לשאול שדוד בגת, חדל לרדוף אחריו. בקשתו של דוד לעיר בשדה נראית כנימוס, אך תכליתה להתרחק מעיני אכיש ולפשוט על הגשורי, הגזרי והעמלקי - אומות שהיו במריבה עם הפלשתים ואף בכלל אותם עממים שנצטווינו עליהם "לא תחיה כל נשמה". הוא אינו משאיר עדים, ומדווח לאכיש שפשט על נגב יהודה, עד שאכיש מאמין שדוד נבאש בעיני כל ישראל ויהיה לו לעבד עולם. כך שומר דוד על עמו ועל עצמו כאחד, מתוך תכנון, זהירות ואמונה.