פרק כ"ו בספר שמואל א' אינו קשור כלל לפרק הקודם שעסק בנבל הכרמלי. הפרק הזה ממשיך את סיפור הרדיפות של שאול אחר דוד, ומספר את גדלותו של דוד בהיותו נרדף: כיצד גם כשאויבו נמסר לידיו, וגם כשיש לו הצדקה הלכתית לפגוע בו, הוא בוחר להתגבר ולהראות את צדקתו לעיני כל.
הזיפים שבים ומסגירים
וַיָּבֹאוּ הַזִּפִים אֶל־שָׁאוּל הַגִּבְעָתָה לֵאמֹר הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן׃
את הזיפים כבר ראינו למעלה, והם באים שוב. שוב הם מגלים לשאול שדוד מסתתר במקומם, בגבעת החכילה שעל פני הישימון.
וַיָּקָם שָׁאוּל וַיֵּרֶד אֶל־מִדְבַּר־זִיף וְאִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת־אֲלָפִים אִישׁ בְּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ אֶת־דָּוִד בְּמִדְבַּר־זִיף׃
הזיפים נקראים כך על שם מדבר זיף שממנו באו. נשים לב לניקוד: לא כתוב "בַּחוּרֵי ישראל" אלא "בְּחוּרֵי ישראל", בשווא. אם היה כתוב בַּחוּרֵי, היינו מבינים צעירים מישראל. ולמה בכלל נקרא בחור בחור? מפני שהוא נמצא במבחר שנותיו. ויש הסבר נוסף: זה הגיל הקריטי שבו הוא בוחר אם ללכת בדרך הישר או בדרך העקום. רוב בני האדם שאתם רואים אותם היום במציאות מסוימת, ההכרעה שלהם נפלה בהיותם בחורים. כשהוא ילד עדיין יש לו כל מיני דעות שהולכות ושבות, אבל בגיל שבע עשרה, שמונה עשרה, עשרים, הוא מתחיל לגבש דעה, זה הגיל שהוא בוחר, ולכן נקרא בחור. אבל כאן הכתוב אומר בְּחוּרֵי ישראל, כלומר נבחרי ישראל: יחידת עילית. שאול אינו יוצא עם כל הצבא, אלא בוחר את הטובים ביותר, ועמם הוא הולך לחפש את דוד במדבר זיף.
דוד לומד את השטח "אל נכון"
וַיִּחַן שָׁאוּל בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הַיְשִׁימֹן עַל־הַדָּרֶךְ וְדָוִד יֹשֵׁב בַּמִּדְבָּר וַיַּרְא כִּי בָא שָׁאוּל אַחֲרָיו הַמִּדְבָּרָה׃
שאול חונה על הדרך, ודוד יושב במדבר, רחוק מן הדרך. הצופים של דוד רואים מרחוק שמגיע מחנה, אך אין הם יודעים אם זה מחנה שאול או לא.
וַיִּשְׁלַח דָּוִד מְרַגְּלִים וַיֵּדַע כִּי־בָא שָׁאוּל אֶל־נָכוֹן׃
דוד שולח מרגלים, ומתברר לו שאכן זה שאול. "אל נכון" פירושו שידע דוד כל פרט ופרט: עשו עבודת שטח מעמיקה ובדקו את כל הפרטים, כך שהיה ברור לו איפה שאול, כיצד הוא חונה וכיצד האנשים מחולקים, כפי שנראה בהמשך.
וַיָּקָם דָּוִד וַיָּבֹא אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר חָנָה־שָׁם שָׁאוּל וַיַּרְא דָּוִד אֶת־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שָׁכַב־שָׁם שָׁאוּל וְאַבְנֵר בֶּן־נֵר שַׂר־צְבָאוֹ וְשָׁאוּל שֹׁכֵב בַּמַּעְגָּל וְהָעָם חֹנִים סְבִיבֹתָו׃
ראו איזו גבורה הייתה לדוד: הוא בא בעצמו אל המקום שחנה שם שאול, ורואה את המקום שבו שאול שוכב. שאול היה שוכב מופרד מן העם, במעגל, כלומר בתוך עיגול, שאול במרכז וכעין הגנה מסביבו של אנשים שוכבים, כדי שאף אדם לא יקרב לשם. בשלב הזה העם עדיין לא הלכו לישון: "והעם חונים סביבותיו", מקצתם שוכבים ומקצתם יושבים, ואילו שאול כבר שכב.
מי ירד איתי אל המחנה
וַיַּעַן דָּוִד וַיֹּאמֶר אֶל־אֲחִימֶלֶךְ הַחִתִּי וְאֶל־אֲבִישַׁי בֶּן־צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב לֵאמֹר מִי־יֵרֵד אִתִּי אֶל־שָׁאוּל אֶל־הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֲנִי אֵרֵד עִמָּךְ׃
דוד רוצה לעשות התקפת פתע, אבל לא בצבא רב, שכן יש לו תוכנית אחרת כפי שנראה מיד. לכן הוא מבקש עוד אדם אחד, גיבור ועז נפש, שיהיה מסוגל להסתנן אל תוך מחנה שאול. וזה דבר פלא עצום. במושגים שלנו זה כמו שנתאר לעצמנו שבן לאדן ישאל מי מוכן ללכת עמו עכשיו להסתנן אל המחנה האמריקאי ולעשות שם משהו. על הראש שלך יש מיליונים, וההיגיון אומר לברוח כמה שיותר רחוק, ואתה הולך ומסתנן. תראו איזו גבורה עצומה הייתה לדוד.
ומהו הקשר המשפחתי של דוד אל אבישי בן צרויה אחי יואב? צרויה הייתה אחותו של דוד. וכאן אנחנו מוצאים דבר נדיר מאוד: אדם המוזכר בשם אמו. בדרך כלל אדם מוזכר בשם אביו, דוד בן ישי, ותמיד מזכירים את שם האב. וכאן פתאום מוזכרת האם. ההסבר הוא שהאם הייתה אחות המלך, ולכן תמיד כשהזכירו את אבישי או את עשהאל או את יואב, שלושת האחים האלה, אמרו: אלה בניה של צרויה. לצרויה היה שם, היא אחות דוד, והם היו משפחתו. ומכאן גם נבין את שנראה בהמשך, שכל פעם שהיו לדוד בעיות עם יואב היה אומר "בני צרויה קשים ממני", איני יכול להתמודד כנגדם. זו הצרה כשאתה מכניס משפחה: אחר כך אתה בבעיה, אינך יכול להתמודד איתם. ולכן את החשבון עם יואב, כפי שנראה בהמשך, דוד סגר רק אחר מותו; בחייו הוא כבר לא יכול היה לסגור את החשבון הזה.
וַיָּבֹא דָוִד וַאֲבִישַׁי אֶל־הָעָם לַיְלָה וְהִנֵּה שָׁאוּל שֹׁכֵב יָשֵׁן בַּמַּעְגָּל וַחֲנִיתוֹ מְעוּכָה־בָאָרֶץ מְרַאֲשֹׁתָו וְאַבְנֵר וְהָעָם שֹׁכְבִים סְבִיבֹתָו׃
שוב כתוב כאן ששאול שוכב, ולכאורה הדבר מיותר. אלא שלמעלה נאמר שהעם "חונים", וכאן נאמר "שוכבים". מסביר המלבי"ם: עד שהגיעו, לא רק שאול היה שוכב אלא כבר כל העם שוכבים. בתחילה היו העם חונים, כלומר חלקם שוכבים וחלקם עוד לא עלו על יצועם, וכאן, כשדוד ואבישי מגיעים, זה כבר אמצע הלילה וכולם בגדר שוכבים. ועוד מדייק המלבי"ם: כאן הוא מכנה אותם "עם" ולא "מחנה", כי מחנה הוא כמו שחונה עם שומרים סביבו, אבל לישון כולם ישנים אותו דבר. לא היו שם שומרים, ולא שמרו כמו שצריך, כפי שנראה בהמשך.
הצעת אבישי: מכה אחת ולא אשנה לו
וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֶל־דָּוִד סִגַּר אֱלֹהִים הַיּוֹם אֶת־אוֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעַתָּה אַכֶּנּוּ נָא בַּחֲנִית וּבָאָרֶץ פַּעַם אַחַת וְלֹא אֶשְׁנֶה לּוֹ׃
אבישי רואה את שאול ישן במעגל וחניתו "מעוכה בארץ", כלומר נעוצה בתוך הארץ. הוא אומר לדוד: יש כאן הזדמנות פז, האם תקרה עוד פעם הזדמנות כזאת? תן לי לפעול. ומה פירוש "בחנית ובארץ", מה עניין הארץ? כוונת הדברים: אל תחשוש שאכה אותו מכה שתגרום לו להתעורר ואז לא אחסל אותו בבת אחת, והוא יצעק וינסה להילחם, וכולם מסביב יתעוררו ויתפסו אותנו ואוי ואבוי. לא. אני אתן לו מכה אחת, שהחנית תיכנס בו ותינעץ בתוך הארץ, "ולא אשנה לו", לא יהיה צורך במכה שנייה, במכה אחת גמרתי אותו. ואז נצא מכאן, קמים בבוקר ורואים את שאול מת, וקיבלת את המלוכה בידיים נקיות.
וטענתו העיקרית היא "סגר אלוהים היום את אויבך בידך": הרי כל העם ישנים, האם זה הגיוני שכולם ישנים ואף אחד לא ער? האם זה הגיוני שבמחנה אין אפילו שומר אחד? זו הראיה שהדבר נעשה בהשגחה ברורה מאת השם כדי שתפגע בו. הקדוש ברוך הוא עשה זאת כדי שתנצל את ההזדמנות, לא תניח לשאול, תהרוג אותו ותגמור את הסיפור.
אל תשחיתהו: שבועה כפולה
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־אֲבִישַׁי אַל־תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ יְהֹוָה וְנִקָּה׃
אומר לו דוד: אף שהוא רודף ומן הדין מותר להרוג אותו, אבל "מי שלח ידו במשיח השם וניקה", מעולם לא קרה כדבר הזה. ומהו משיח השם? מי שנמשח על ידי השם למלך.
וַיֹּאמֶר דָּוִד חַי־יְהֹוָה כִּי אִם־יְהֹוָה יִגֳּפֶנּוּ אוֹ־יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה׃
דוד נשבע כאן שלא יפגע בשאול, ולא רק זאת, אלא הוא משביע גם את אבישי. שהרי אם רק על עצמו דיבר, היה לו לומר "לא אמית" ודי בכך. אלא שהשבועה היא ששנינו לא נפגע בו.
ואומרים חז"ל: מדוע הזכיר את שם השם פעמיים, "חי השם כי אם השם ייגפנו", והרי היה לו לומר "חי השם כי ייגפנו"? אלא כך אמר דוד: חי השם שלא תהרגנו, ואם תהרגנו, חי השם שאהרוג אותך. שתי הזכרות של שם השם, שתי שבועות: שבועה אחת שאני משביעך שלא תהרגנו, ושבועה שנייה שנשבע אני לך שאם תפגע בו אפגע בך.
ומהו "ייגפנו"? שימות בחולי לפני הזמן, כמו שראינו אצל נבל, "ויגוף השם את נבל". אומר הרד"ק: בוודאי כוונת דוד לומר שמיתתו קרובה, שאם לא כן, מה הוסיף בדבריו? הרי אין אדם בעולם שלא ניתן לומר עליו את כל אלה: או שימות בחולי, או שיומו יבוא, או שירד במלחמה. יש הרבה דרכים שאדם יכול למות בהן. אלא כוונתו: דע לך שמיתתו קרובה על ידי אחד מן הדברים הללו, ואם כן למה שניקח את העוון הזה עלינו, כאשר תוך זמן קצר ימות ממילא באחת מן הסיבות הללו.
ומהיכן ידע דוד זאת, ובפרט "או יומו יבוא", שפירושו הזמן הקצוב לו בעת לידתו? על כך אומר הרד"ק פירוש אחד: "וזה אמר דוד מליבו". כלומר לא קיבל על כך מסר, אלא כך הסיק בעצמו: כיוון שהשם מאס בשאול מהיות מלך, וכבר בחר בי ומשח אותי, אם כן זמנו קרוב. ופירוש שני: ייתכן שקיבל מסר משמואל ששאול לא תימשך מלכותו זמן רב. שהרי אנו רואים ששמואל ידע שמלכות שאול קצרה, כי השם לא רצה לבטל את מעשה שמואל בחייו, ולכן לקח את שמואל טרם זמנו, בגיל חמישים ושתיים, צעיר, כדי שלא יראה במיתת שאול. וכבר ראינו בפרקים הקודמים שמת שמואל. מזה מבין שמואל שמיתת שאול קרובה, וראינו שדוד באחת הפעמים שנרדף ברח אל שמואל, ואומר הרד"ק שייתכן מאוד שאז, על ידי שמואל, קיבל את המסר שיומו של שאול קרוב.
מיתה טרם זמנה ותוספת שנים
עוד מדייק הרד"ק: "או במלחמה ירד ונספה", האם זה בזמנו או טרם זמנו? טרם זמנו. ומניין? שהרי הכתוב כבר אמר "או יומו יבוא ומת", וזה הזמן הקצוב, ואם כן "במלחמה ירד ונספה" הוא בטרם זמנו. נמצאת למד, אומר הרד"ק, שאדם יכול למות גם טרם זמנו: נקצב לו זמן מסוים ואפשר שימות לפני כן. ובאותה מידה, אם יש לו זכות, אפשר שימות אחר זמנו ויוסיפו לו על שנותיו.
ובאמת יש בזה מחלוקת גדולה, אומר הרד"ק. כתוב בחז"ל על "את מספר ימיך אמלא": זכה, משלימין לו; לא זכה, פוחתין לו. וזו דעת רבי עקיבא. "משלימין" פירושו שמביאים לך את שלך בשלמות, אבל אין תוספת; להוריד אפשר, להוסיף אין. ולעומתו חכמים אומרים: זכה, מוסיפין לו; לא זכה, פוחתין לו. לרבי עקיבא "אמלא" פירושו בדיוק כמה שאתה צריך לקבל, בלי תוספות; ולרבנן "אמלא" הוא מילוי ותוספת, ממלאים לך עוד. ושואלים חז"ל: הרי אצל חזקיה כתוב "והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה". אומר רבי עקיבא: משלו הוסיפו לו. כיוון שנאמר לו "צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה", כלומר מורידים לך חמש עשרה שנה; עשה תשובה, החזירו לו את אותן חמש עשרה שנה שהיו שלו מתחילה, לקחו והחזירו. ולדעת רבנן הוסיפו לו חמש עשרה שנה נוספות ממש. ואני חושב שהדין להלכה כרבנן.
גם אתה משיח השם
המלבי"ם מסביר שדוד פונה כאן לאבישי בטענה שאבישי עשוי לטעון כנגדו: נכון שהוא משיח השם, אבל גם אתה משיח השם, ואם כן בוא נהרוג אותו כדי שתקבל את מלכותך. על כך אומר לו דוד: דע לך, אל תדאג, דבר השם שאמלוך לא ישוב ריקם, שהרי בסופו של דבר או יומו יבוא, או ייגף, או ירד במלחמה, ותתקצר מלכותו. לא ישוב ריקם דבר השם, וממילא אהיה גם אני משיח השם בפועל, ואין לך להיות מוטרד מזה.
חָלִילָה לִּי מֵיְהֹוָה מִשְּׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ יְהֹוָה וְעַתָּה קַח־נָא אֶת־הַחֲנִית אֲשֶׁר מְרַאֲשֹׁתָו וְאֶת־צַפַּחַת הַמַּיִם וְנֵלְכָה־לָּנוּ׃
ומדוע חוזר דוד פעם שנייה על "חלילה לי מהשם משלוח ידי במשיח השם"? אלא שהוא אומר לאבישי: אל תחשוב שאין עוון בהריגתו מפני שיש לו דין רודף, ורודף דינו מוות, והבא להורגך השכם להורגו. כל הדין שרודף דינו מוות הוא רק כשאין דרך אחרת להינצל ממנו; אבל אם יש דרך אחרת להינצל מן הרודף, אסור לפגוע בו ואסור להורגו, אלא מצילין אותו באחד מאיבריו. כלומר, ראיתי את ראובן רודף אחר שמעון להורגו, אני מתרה בראובן שיעצור, ואם לא אפגע בו. הוא אינו שומע, אני רודף אחריו, לדוגמה עם אקדח, ואני יורה לו ברגל או ביד. איני פוגע בו בשום אופן פגיעה שעלולה להרוג. כל דרך שבה אפשר להשבית אותו, אשבית אותו. אבל אם נפגע ברגל והוא מוציא את האקדח ומנסה לירות באדם, אין לי ברירה, ואני חייב לפגוע בראובן עצמו ואפילו בראש, העיקר שלא יפגע באדם ההוא. זה דין רודף: מלכתחילה תציל את הנרדף באחד מאיברי הרודף, ואם אינך יכול, מותר לך גם להרוג את הרודף. וכאן אומר דוד: כל זה כשאין לי הצלה אחרת, אבל כאן יש לי הצלה אחרת, "קח נא את החנית", ועל ידי זה יתברר שאין כוונתו להרגני, וממילא אסור להורגו. לפיכך "חלילה לי מהשם": כשאיני חייב לשלוח ידי במשיח השם, חלילה לי; אם הייתי חייב, אין כאן חלילה, שהרי דין רודף לו.
תרדמת השם
וַיִּקַּח דָּוִד אֶת־הַחֲנִית וְאֶת־צַפַּחַת הַמַּיִם מֵרַאֲשֹׁתֵי שָׁאוּל וַיֵּלְכוּ לָהֶם וְאֵין רֹאֶה וְאֵין יוֹדֵעַ וְאֵין מֵקִיץ כִּי כֻלָּם יְשֵׁנִים כִּי תַּרְדֵּמַת יְהֹוָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם׃
דוד ציווה על אבישי לקחת את החנית ואת צפחת המים, ואיך פתאום כתוב "ויקח דוד"? אפשרות אחת: לא דוד לקח בעצמו, אלא כיוון ששלח שליח, המעשה מיוחס אליו. ואפשרות שנייה מסביר הרד"ק: דוד אמנם אמר לאבישי, אבל התחרט על אמירתו. שכן חשב שזה פיתוי גדול מדי בשביל אבישי, לבוא ולקחת את צפחת המים מליד שאול, ובאותו רגע החרב בידו ובהרף עין הוא יכול להוריד לו את הראש. להתגבר ולא לעשות זאת אינו דבר פשוט, ודוד לא לקח סיכונים: אני אלך ואני אקח.
"ואין רואה", לא היה אדם שראה כשלקח את הצפחת והחנית. "ואין יודע", גם לא היה אדם שהרגיש. "ואין מקיץ", אף אדם לא התעורר, ואפילו בשעה שהלכו וחזרו. "כי תרדמת השם נפלה עליהם". ומהי תרדמת השם? הרד"ק מביא שתי אפשרויות. האחת: תרדמה גדולה, שכן כשרוצים לומר על משהו שהוא גדול, סומכים אותו לשם השם, כמו "מאפליה", אפלה גדולה, וכמו "שלהבת יה", וכמו "כהררי אל", הרים גדולים ביותר, ו"פחד אלוקים", ו"ותהי לחרדת אלוקים". גם כאן תרדמת השם היא התרדמה הגדולה ביותר. ואפשרות שנייה: תרדמה שנבעה מהשם, תרדמה השגחית ולא מקרית. לא במקרה היו כולם עייפים ונרדמו, אלא השם הפיל עליהם תרדמה קשה.
רב המקום ביניהם
וַיַּעֲבֹר דָּוִד הָעֵבֶר וַיַּעֲמֹד עַל־רֹאשׁ־הָהָר מֵרָחֹק רַב הַמָּקוֹם בֵּינֵיהֶם׃
"ויעבור דוד העבר", מעבר מים שהיה ביניהם. והוא עומד על ראש ההר, כדי שישמעו את קולו למרחוק. ולמה מרחוק? שאינו לוקח סיכונים, שלא פתאום ירוץ מישהו וינסה לתפוס אותו; הוא שומר מרחק. ומדייק המלבי"ם בלשון "רב המקום ביניהם": ייתכן מאוד שהדרך רחוקה אבל המקום קרוב. לדוגמה, אם ארצה לטפס לראש ההר וישאלו אותי מה המרחק מכאן לראש ההר, אשיב חצי קילומטר; אבל כמה צריך לעלות? אתם יודעים כמה סיבובים צריך לעשות בהר עד שמגיעים למעלה. כלומר המקום קרוב אך הדרך רחוקה. ולכן מדגיש הכתוב "רב המקום ביניהם": לא רק שרבה הדרך ביניהם, אלא גם המקום עצמו היה רחוק. דוד לא לקח שום סיכון.
הלוא תענה אבנר
וַיִּקְרָא דָוִד אֶל־הָעָם וְאֶל־אַבְנֵר בֶּן־נֵר לֵאמֹר הֲלוֹא תַעֲנֶה אַבְנֵר וַיַּעַן אַבְנֵר וַיֹּאמֶר מִי אַתָּה קָרָאתָ אֶל־הַמֶּלֶךְ׃
בתחילה קרא דוד אל העם ואל אבנר ולא ענו לו, ולכן בשלב השני, כשראה שאינם עונים, קרא לאבנר בשמו. ומכאן תבינו על איזו תרדמה קשה מדובר כאן: אדם נרדם ואי אפשר להזיז אותו, עד שצועק אליו שוב וקורא לו בשמו. ולמה קריאה בשם מועילה? אומר רבי חיים פלאג'י, וכן מביאים עוד מפרשים, וכך מובא בספר חסידים, ונזכרתי בזה בספר "במשנת החלומות": כשאדם ישן, נשמתו עולה למעלה, וכשקוראים לו בשמו נשמתו יורדת. וזו מציאות שאפשר לראותה: תעשה רעש ליד אדם ישן ולא יתעורר, תקרא לו בשמו והוא מתחיל לזוז. ולכן כשניסה דוד לצעוק ולהעיר לא הלך הדבר, ורק כשאמר "הלוא תענה אבנר" וקרא בשמו, אז ענה לו.
ומה כוונת "הלוא תענה אבנר"? אומרים חז"ל: אמר לו דוד לאבנר, נו אבנר, מה יש לך לענות על זה? כאשר קרעתי את כנף מעילו של שאול, מה ענית אז? אמרת שזה נקרע מאליו, שהיו שם קוצים והוא לקח את זה מן הקוצים, ולא דוד עשה זאת כלל. ועתה, "הלוא תענה אבנר", איזה תירוץ תמציא כעת, כאשר צפחת המים וחניתו של המלך נמצאות בידינו? ועל זה אומרים חז"ל שאותה שעה נעשה אבנר כאילם, כמו שנאמר "האומנם אלם צדק תדברון".
הפסוק הזה הוא בתהילים פרק נ"ח: "למנצח אל תשחת לדוד מכתם. האומנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם. אף בלב עוולות תפעלון בארץ חמס ידיכם תפלסון" ("עוולות" כמו עַוְלוֹת), "זורו רשעים מרחם תעו מבטן דוברי כזב. חמת למו", כלומר ארס, "כדמות חמת נחש כמו פתן חירש יאטם אוזנו. אשר לא ישמע לקול מלחשים חובר חברים מחוכם". ומסביר רש"י: "האומנם" מלשון אמונה. כלומר דוד אומר: הרי כעת יכולים אתם להוכיח את שאול ולהראות לו שהוא רודף אותי בחינם. יכולתי להרוג אותו ולא פגעתי בו, וזו הוכחה שאין בכוונתי להציק לו או להזיק לו, ואילו רציתי הייתי הורגו. וזהו "האומנם אלם צדק תדברון": האם נאלם מפיכם הצדק שהייתם צריכים לדבר? נאלמתם בשעה שאתם צריכים לומר את האמת והצדק? "מישרים תשפטו בני אדם", הרי היה לכם לשפוט את הצדק במישרים ולהוכיח שאין כוונתי רעה. כך אומר דוד בתהילים על הסיטואציה הזאת שנקלע אליה.
מי אתה קראת אל המלך
ומהי תשובת אבנר "מי אתה קראת אל המלך"? מסביר הרד"ק ש"אל המלך" פירושו על המלך: איך לא חששת לקרוא בעוד המלך נמצא כאן? הרי דוד לא קרא למלך, הוא צעק "אבנר". אלא הכוונה: מי אתה שקורא בעוד המלך כאן, ובעצם מעיר את המלך. וזה חטא גדול כנגד המלכות, שהמלך ישן ואתה בא וצועק לידו ומעיר אותו. איך אתה מעיז לעשות דבר כזה?
והמלבי"ם מסביר אחרת. אדם שרוצה לקרוא לשר הצבא אינו פונה אליו באופן ישיר ואינו צועק את שמו, אלא פונה לרל"ש שלו, לראש הלשכה, ואומר לו: אני רוצה לדבר עם שר הצבא. כך היא הדרך. ואדם שרוצה לדבר עם המלך, גם הוא אינו מדבר עם המלך ישירות, אלא פונה למי שנמצא דרגה מתחתיו, וזה שר הצבא, ושר הצבא אומר למלך: אדוני המלך, קוראים לך, מישהו רוצה לדבר איתך. לעולם אתה פונה לדרגה הפחותה יותר, שהיא תעביר את הבקשה. ואם כן, כשבאים לדבר עם אבנר, את מי בעצם רוצים? את המלך. שהרי אם היו רוצים את אבנר עצמו, היו פונים אל הדרגה הפחותה ממנו. וזה מה שאבנר אומר לו: מי אתה שתקרא אל המלך, שכן כשאתה קורא לי, בעצם אתה מבקש לפנות אל המלך.
הלוא איש אתה: על מי האחריות
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־אַבְנֵר הֲלוֹא־אִישׁ אַתָּה וּמִי כָמוֹךָ בְּיִשְׂרָאֵל וְלָמָּה לֹא שָׁמַרְתָּ אֶל־אֲדֹנֶיךָ הַמֶּלֶךְ כִּי־בָא אַחַד הָעָם לְהַשְׁחִית אֶת־הַמֶּלֶךְ אֲדֹנֶיךָ׃
עונה לו דוד: כל אותו סדר נימוסין, שאין קוראים לשר הצבא בשמו הפרטי אלא פונים אל המשרת שלו, נאמר כשאני קורא לו לעניין פרטי. יש לי עניין, הוצאתי מרפסת ועושים לי בעיות, אני צריך שיעזור לי. אבל אם אני קורא לו בעניין כללי, עניין הנוגע לכל הכלל, כאן אין פרוצדורות; ניגשים אליו באופן ישיר ומדברים איתו ישירות. אומר לו דוד: טעית כשחשבת שהתכוונתי לקרוא למלך ולכן פניתי אליך, שכן חשבת שיש לי עניין פרטי, ובעניין פרטי פונים דרך גורם נוסף. אבל האמת היא שפניתי בעניין אישי שלך, לא בעניין פרטי שלי, עניין הנוגע לכלל. ומהו? "ולמה לא שמרת אל אדוניך המלך", איך הפקרת את המלך, שאנשים יכולים להגיע עד אליו ולהוריד את ראשו ואין לו שמירה? על מי האחריות? עליך, אבנר בן נר. ולכן אני פונה אליך באופן ישיר.
ומוסיף המלבי"ם שדוד מתכוון בזה לשני דברים, וזהו "הלוא איש אתה ומי כמוך בישראל", שני נימוקים לפנייה. הרי המלך נשאר בלי שומרים, ועד שלקחתי ממנו את החנית, וזה פשע גדול כנגד המלך. או ששר הצבא פשע, או שהשומרים פשעו שלא עמדו על המשמר, ובכל מקרה אליך צריך לפנות: או שאתה אשם באופן אישי, שאתה האיש שעליו מוטל לשים שומרים ולא שמת; ואם תאמר שמתי שומרים, הרי "מי כמוך בישראל", אתה הגדול, ואתה זה שאמור להעניש את מי שלא עשה את השמירה כהוגן. בכל מקרה הפנייה צריכה להיות אליך.
לֹא־טוֹב הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ חַי־יְהֹוָה כִּי בְנֵי־מָוֶת אַתֶּם אֲשֶׁר לֹא־שְׁמַרְתֶּם עַל־אֲדֹנֵיכֶם עַל־מְשִׁיחַ יְהֹוָה וְעַתָּה רְאֵה אֵי־חֲנִית הַמֶּלֶךְ וְאֶת־צַפַּחַת הַמַּיִם אֲשֶׁר מְרַאֲשֹׁתָו׃
דוד ממשיך ומוכיח אותו: נשבע אני לכם, מגיעה לכם מיתה, שלא שמרתם על אדוניכם על משיח השם. ובקשר ללשון "אחד העם" שנאמרה למעלה, יש מי שדרש שהיא באה לרמז על המלך, כמו שמצינו אצל אברהם ש"אחד העם" מרמז על המלך, וכוונת דוד לרמוז שגם הוא עתיד להיות מלך. הרעיון יפה מאוד, אבל אין זה הפשט; הפשט הוא ש"אחד העם" פירושו מישהו, מאן דהו מן העם. ומסיים דוד: ועתה בדוק בבקשה איפה חנית המלך ואיפה צפחת המים אשר מראשותיו, ותבין למה אני טוען שהשמירה שלכם הייתה לקויה.
הקולך זה בני דוד
וַיַּכֵּר שָׁאוּל אֶת־קוֹל דָּוִד וַיֹּאמֶר הֲקוֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד וַיֹּאמֶר דָּוִד קוֹלִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ׃
וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֲדֹנִי רֹדֵף אַחֲרֵי עַבְדּוֹ כִּי מֶה עָשִׂיתִי וּמַה־בְּיָדִי רָעָה׃
כאן שאול מתעורר, ודוד ממשיך ופונה אליו: "מה עשיתי", מה עשיתי נגד מלכותך, "ומה בידי רעה", בשאר עניינים, שאולי תאמר שעשיתי דבר רע. ובעצם הוא שואל: אם יש בי עוון, אמור לי ואתקן אותו.
אם השם הסיתך בי, ירח מנחה
וְעַתָּה יִשְׁמַע־נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ אִם־יְהֹוָה הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה וְאִם בְּנֵי הָאָדָם אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי יְהֹוָה כִּי־גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יְהֹוָה לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים׃
שואל המלבי"ם: מה פירוש "אם השם הסיתך בי", ומה פירוש "ירח מנחה", ומה פירוש "גירשוני היום", והרי כבר מזמן גירשו אותו והוא נודד? ומבאר: יש הבדל בין הסתה לבין פיתוי או השאה ("הנחש השיאני ואוכל"). המסית מראה לניסת שיש תועלת בדבר שהוא עומד לעשות, שכדאי לו ומשתלם לו, ומראה לו למה שווה לו לעבור את אותה עבירה. ולכן אומר דוד: אם מאת השם עלתה בך המחשבה הזאת, שעל ידי שתהרוג אותי ישתלם לך, שתיפטר ממני ותוכל להחזיק במלוכה, אם כן "ירח מנחה".
ולמה אמר "מנחה" ולא שאקריב לו קורבן? שהרי המנחה היא דבר הנספח לקורבן, מביאים את הקורבן ומביאים מנחות בנספח אליו. אלא כך אמר: את הקורבן כבר הקרבתי, בפעם הראשונה שהתקרבתי אליך ויכולתי להרוג אותך ולא הרגתי, זה היה הקורבן, העולה. והפעם השנייה, שהתקרבתי אליך ויכולתי להורגך ולא הרגתי, כמוה כהקרבת המנחה, התוספת הנספחת לקורבן. אם כן אם הדבר מאת השם, "ירח מנחה".
"ואם בני האדם" הם המסיתים, "ארורים הם לפני השם". ומהו "לפני השם"? שגם אם על המעשה שפשעו כנגדי אני מוחל להם, על מה שהם פושעים כנגד השם איני מוחל, ועל זה אין מחילה. ומהו הפשע כנגד השם? "כי גירשוני היום מהסתפח בנחלת השם": היום גמלה בליבי החלטה שלא אמשיך במרדף האינסופי הזה, ואני יוצא מן הארץ ועוזב את הארץ הקדושה. ואומרים חז"ל: כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. אומר דוד: על העניין האישי שלי אפשר שאמחל, אבל על שמפסידים אותי את המצוות התלויות בארץ, ואת קדושת ארץ ישראל, ומכריחים אותי ללכת לגור בפלשתים, כפי שנראה בעזרת השם בפרק הבא, על זה אין מחילה. וזהו "לאמור לך עבוד אלוהים אחרים": מי אמר לך לעבוד אלוהים אחרים? מי ביקש ממך דבר כזה? אלא שברגע שגירשתם אותי מהסתפח בנחלת השם, הרי כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה.
ולמה נקרא כך? מפני שהשליטה בשאר הארצות מסורה לשרים: לכל ארץ יש שר השולט עליה. מי השולט על אדום? הס"מ, שהיה שרו של עשו. וכן בכל ארץ יש שר השולט עליה, וכן כל אומה ואומה יש לה שר. וכתוב שאדם המתפלל בחוץ לארץ, תפילותיו מגיעות למעלה רק על ידי שליחים, ואילו המתפלל בארץ הקודש, תפילתו עולה באופן ישיר להשם יתברך.
מסית קרית לי
ובלשון הזאת, "אם השם הסיתך בי", כשל דוד בלשונו. אומרת הגמרא: אמר רבי אלעזר, אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד: מסית קרית לי? הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב "כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו... ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם", איסור למנות את עם ישראל לפי ראש. מיד "ויעמוד שטן על ישראל", וכתיב "ויסת את דוד בהם לאמור לך מנה את ישראל". ו"מיד" אין הכוונה באופן מיידי ממש, אלא שמיד נגזרה הגזירה, ולאחר מכן נראה בהמשך שדוד מונה את ישראל, ובעקבות זה שלושה ימים של דבר, מכה קשה ביותר. ואומרת הגמרא: וכיוון דמנינהו, לא שקל מינייהו כופר, הלך דוד ומנה אותם בלי ליטול כופר, דכתיב "ויתן השם דבר בישראל מהבוקר ועד עת מועד".
וחז"ל שם אומרים שהיו לעם כמה וכמה עוונות שבגללם מתו באותו דבר שבעים אלף איש; אבל גם לדוד עצמו הגיע עונש. וכבר אמרנו פעם שכאשר הקדוש ברוך הוא מעניש קבוצה או אדם, כולם צריכים לקבל שם עונש, אלא שייתכן שכל אחד מסיבה אחרת. לדוגמה, הורים שנולד להם, השם ישמור ויציל, בן פגוע: לבן הזה יש את התיקון שלו, ולהורים שצריכים לגדל ילד כזה עם כל עוגמת הנפש יש את התיקון שלהם. לכל אחד חשבון בפני עצמו, ויכול להיות שאינם קשורים זה לזה כלל ויכול להיות שכן. ואם כן, על מה נענש דוד באותה מגפה? על שאמר "אם השם הסיתך בי". ההסתה שדיבר דוד היא שגרמה ל"ויסת את דוד בהם לאמור לך מנה את ישראל".
אל יפול דמי ארצה
וְעַתָּה אַל־יִפֹּל דָּמִי אַרְצָה מִנֶּגֶד פְּנֵי יְהֹוָה כִּי־יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ אֶת־פַּרְעֹשׁ אֶחָד כַּאֲשֶׁר יִרְדֹּף הַקֹּרֵא בֶּהָרִים׃
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל חָטָאתִי שׁוּב בְּנִי־דָוִד כִּי לֹא־אָרַע לְךָ עוֹד תַּחַת אֲשֶׁר יָקְרָה נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ הַיּוֹם הַזֶּה הִנֵּה הִסְכַּלְתִּי וָאֶשְׁגֶּה הַרְבֵּה מְאֹד׃
וַיַּעַן דָּוִד וַיֹּאמֶר הִנֵּה חֲנִית הַמֶּלֶךְ וְיַעֲבֹר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וְיִקָּחֶהָ׃
וַיהֹוָה יָשִׁיב לָאִישׁ אֶת־צִדְקָתוֹ וְאֶת־אֱמֻנָתוֹ אֲשֶׁר נְתָנְךָ יְהֹוָה הַיּוֹם בְּיָד וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ יְהֹוָה׃
וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר גָּדְלָה נַפְשְׁךָ הַיּוֹם הַזֶּה בְּעֵינָי כֵּן תִּגְדַּל נַפְשִׁי בְּעֵינֵי יְהֹוָה וְיַצִּלֵנִי מִכָּל־צָרָה׃
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־דָּוִד בָּרוּךְ אַתָּה בְּנִי דָוִד גַּם עָשֹׂה תַעֲשֶׂה וְגַם יָכֹל תּוּכָל וַיֵּלֶךְ דָּוִד לְדַרְכּוֹ וְשָׁאוּל שָׁב לִמְקוֹמוֹ׃
לסיכום: הפרק מציג שוב את הזיפים המסגירים את דוד, ואת שאול היוצא נגדו עם שלושת אלפים מנבחרי ישראל. דוד לומד את השטח "אל נכון", מסתנן בגבורה עם אבישי אל תוך המחנה בשעת תרדמת השם, ומסרב להצעת אבישי להורגו: אף שיש לשאול דין רודף, כל עוד יש דרך אחרת להינצל אסור לפגוע בו, ובוודאי שאין לשלוח יד במשיח השם. דוד נשבע שבועה כפולה, נוטל את החנית ואת צפחת המים כהוכחה, ומוכיח מרחוק את אבנר על שהפקיר את שמירת המלך. בדבריו לשאול הוא זועק על גירושו מנחלת השם, ומכאן למדנו גם את דברי חז"ל על לשון "הסיתך" שכשל בה, ואת גודל האחריות שבמילים. בסופו של דבר מודה שאול: "חטאתי... הסכלתי ואשגה הרבה מאוד", ומברך את דוד "גם עשה תעשה וגם יכול תוכל".