פרק כ"ה בשמואל א' הוא פרק של מפנה: מות שמואל, מעשה נבל הכרמלי, ופגישת דוד עם אביגיל. עיקר לימודנו כאן הוא בנאום אביגיל אל דוד - נאום קצר שמונע שפיכות דמים, ושמאחורי מילותיו מסתתרת שלשלת שלמה של גלגולים. נלך על סדר הפסוקים, נבאר את דברי המלבי"ם, נעמוד על דברי המצודות ועל דרשות חז"ל, ונסיים בדברי האריז"ל שמחברים את כל הפרשה לשורשיה.
שָׂא נָא לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה יְהֹוָה לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת יְהֹוָה אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ׃ (כח)
לכאורה יש כאן תמיהה כפולה. ראשית, על איזה פשע מדברת אביגיל? שנית, מה פתאום היא עוברת לנושא חדש לגמרי - הבטחות על בית נאמן ועל מלחמות ה'? היא באה להציל את בעלה, היה עליה לומר: הנה קח את מה שביקשת, ולך לשלום. מה עניין כל הנאום הזה?
מבאר המלבי"ם: אביגיל עומדת לומר לדוד דברים שיש בהם, ולו במעט, חשש לפגיעה בכבוד המלך. לכן היא מקדימה ומבקשת מחילה עוד לפני שפתחה: "שא נא לפשע אמתך" - סלח לי מראש על מה שאני עומדת לומר. ומכאן ואילך היא מונה לפניו שלושה מעמדות בחייו, ומכל אחד מהם היא מוכיחה שראוי לו לחדול מן המעשה שהוא עומד לעשות.
המעמד הראשון: ההזדמנות שבה נודע דוד לראשונה - מלחמת גוליית והפלשתים. המעמד השני: היותו נרדף מפני שאול, שגם בו הכיר אותו העם. המעמד השלישי: העתיד, כשימלוך כפי שהבטיח לו הנביא, ויכירו בו כמלך על ישראל.
כנגד מי נלחמת עד היום? כנגד גוליית, כנגד פלשתים - מלחמות ה'. ספר ההיסטוריה שלך מראה שכל ימיך נלחמת לכבוד שמים. האם ראוי שבספר הזה ייכתב פרק שבו יצאת להילחם על כבודך האישי? "ורעה לא תמצא בך מימיך" - האם ראוי שתעשה מעשה שיאמרו עליו: הנה, גם בדוד נמצאה רעה, מישהו פגע בו והוא יצא להרוג אותו על ענייניו הפרטיים? למה שתטיל כתם בהיסטוריה שלך?
וַיָּקׇם אָדָם לִרְדׇפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת־נַפְשֶׁךָ וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע׃ (כט)
"ויקם אדם לרדפך" - זהו שאול. על המעמד הזה אומרת אביגיל: ראוי שנפש אדוני תהיה צרורה בצרור החיים, כלומר שמורה מן המוות. "צרור" הוא דבר שארזו אותו וקשרו אותו בתוך בד או בתוך כלי, כלשון "וצרת הכסף בידך". הקב"ה ישגיח עליך בהשגחה צמודה להותיר אותך בחיים.
ומהי "כף הקלע" בפשוטו של מקרא? זו הרצועה שמניחים בה אבן ומסובבים אותה כמה סיבובים עד ששולחים את האבן - בדיוק הכלי שבו הרג דוד את גוליית. אומרת אביגיל: באותה כף קלע שממנה מקלעים עליך אבנים וחיצים כדי להרוג אותך, באותה כף עצמה יקלע הקב"ה את נפש אויביך. מידה כנגד מידה, כדברי הכתוב "וגולל אבן אליו תשוב" - מי שגולל אבן להכשיל אחרים או לזרוק על אחרים, האבן שבה אליו; "כורה בור ויחפרהו ויפול בשחת יפעל".
ויש כאן גם דיבור על שכר העולם הבא: נפש אדוני, לאחר הפטירה, תהיה צרורה בצרור החיים, במנוחה במציאות הרוחנית העליונה. ולעומת זאת אויביך יקולעו בכף הקלע, שהיא ההפך הגמור מן המנוחה. וכף הקלע, על פי מה שכתוב בספרים, עניינה שני מלאכים העומדים בשני קצוות העולם ומעבירים ביניהם את נפש הנפטר, מקלעים אותה מזה לזה.
וְהָיָה כִּי־יַעֲשֶׂה יְהֹוָה לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֶת־הַטּוֹבָה עָלֶיךָ וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל־יִשְׂרָאֵל׃ (ל)
כאן היא אומרת לו: דווקא מן המעמד השני, ממצב הנרדף שאתה נתון בו היום, אתה עתיד להגיע למלכות. "והאלוקים יבקש את נרדף" - בזכות היותך נרדף יעשה אותך הקב"ה למלך. ואם כן, כדאי לך עכשיו להפוך מנרדף לרודף? הרי בכך אתה פוגע בעצם הסיבה שבזכותה אתה עתיד למלוך.
וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפׇּךְ־דָּם חִנָּם וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ וְהֵיטִב יְהֹוָה לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת־אֲמָתֶךָ׃ (לא)
אם תלך עכשיו ותהרוג אדם חינם, יהיה לך הדבר לפוקה ולמכשול. ראשית מצד שאול: עד עתה אין לו שום עילה לרדוף אותך, וכאשר אמרת לו "למה אתה רודף אותי חינם" הוא פרץ בבכי והודה שאתה צודק. אבל עכשיו הוא יקבל בדיוק את מה שחיפש: הנה אדם שעושה דין לעצמו, מחשיב את עצמו כמלך, יוצא ורוצח אנשים.
ועוד אומרים חז"ל: כשתהיה מלך יבוא לפניך דין. יבואו עני ועשיר, והעני יאמר: ביקשתי צדקה מן העשיר, סירב לתת, קמתי והרגתיו. מה תפסוק לו? הרי הרוצח יאמר לך: וכי לא זה מה שעשית בעצמך? העני בא לבקש מן העשיר, העשיר סירב, וקמת והרגת אותו. המלך הוא הדן דיני תורה, ואם כן מעשה של היום עלול למנוע ממך לעשות משפט מחר. זהו "לפוקה ולמכשול".
המצודות דוד מסביר את הפסוק בדרך אחרת: אביגיל אומרת לדוד, הרי כשתמלוך כבר לא תעשה חשבון לדברים כאלה. כשאדם נמצא למטה ומישהו אומר עליו מילה - הוא נפגע. אבל אדם גדול ועשיר, שמדברים עליו כל היום, כבר איננו מחשבן; ממרומי המגדל שבו הוא נמצא, מה שאומרים למטה כבר אינו מעניין אותו. וכשתגיע לשם, לא יזיז לך כלל מאמרו של נבל.
ושימו לב: יש בדברים האלה קורטוב של פגיעה. שהרי משמעותם: היום אתה מתרגש מפני שאתה עדיין קטן, וכשתהיה גדול זה כבר לא יגע בך. היא לא אמרה זאת במפורש, אבל זה הרמז. וזו בדיוק הסיבה שפתחה ב"שא נא לפשע אמתך" - הדברים אמת ונכונים, אבל יש בהם נגיעה בכבודו. כשתהיה מלך ויאמרו לך "נבל אמר כך" - וכי חסרים נבלים בשוק? לא מתרגשים מזה.
וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי׃ (לב)
דוד מודה לה: הקב"ה שלח אותך בהשגחה כדי למנוע ממני מעשה שיהיה לי לפוקה ולמכשול. אלא שהכתוב קורא לה כאן "אביגל", חסרה יו"ד. אומרים חז"ל: אוזנו של הכתוב רגישה, והוא שמע מה ביקשה אביגיל מדוד. "והיטב ה' לאדוני וזכרת את אמתך" - אביגיל ראתה ברוח הקודש שנבל עתיד למות, ולכן רמזה לדוד: כשייטיב לך ה', זכור אותי, קח בחשבון שאני פנויה להצעות. חז"ל אומרים שהיה בזה פגם - עדיין נשואה את, וכזאת את אומרת לדוד? - ולכן בא הכתוב ופגמה, וחיסר משמה אות יו"ד.
ולפי מה שנבאר מיד, השם "אבי גל" מובן היטב גם בדרך אחרת: הוא בא לרמז מהיכן שורש נשמתה. מי עשה גל? יעקב אבינו. נמצא שיעקב הוא "אבי הגל", והיא אומרת בשמה: שורש נפשי ממנו.
מובא שמכיוון שיעקב סבר שהוא נושא את רחל ובאה לו לאה, היה בזה כעין "בן תמורה", ובעקבות זה ניטלו מראובן הבכורה והכהונה והמלכות וניתנו ליוסף; ובעקבות אותו מעשה של יעקב בא גם מעשה ראובן שבלבל יצועי אביו. יש בזה אריכות דברים גדולה, ואינה לכאן.
ועוד: יעקב אבינו עבד את לבן עבודה מיותרת. הרי לבן אמר לו רק "נקבה שכרך", ויעקב הוא שהציע מיד "אעבדך שבע שנים" - יכול היה לומר שנה אחת. מה היה עליו לעשות? לבטוח בהבטחת ה' שיזמן לו את שלו בלי עבודה קשה כל כך. ויש בזה עוד הסברים וחשבונות שהיו ליעקב, ולא כאן מקומם. מכל מקום, נגזר שניצוץ רוחו יתגלגל באביגיל, שגם היא עובדת את נבל - נישאת לאדם רשע שלא הייתה אמורה להינשא לו. זה לעומת זה: אתה עבדת את לבן עבודה מיותרת, ואותה "חד רוחא" שנתן יעקב בלאה תחזור ותתגלגל באביגיל שתעבוד את נבל הכרמלי.
ומדוע דווקא דוד נושא את אביגיל לאחר מות נבל? כידוע, אדם הראשון התגלגל שלוש פעמים מרכזיות: אברהם, יצחק ויעקב, וכל אחד מהם תיקן דבר אחר כנגד חטאי אדם. ואחריהם התגלגל בדוד - "אדם" ראשי תיבות אדם, דוד, משיח.
כתוב שכאשר פרש אדם הראשון מן האישה מאה ושלושים שנה בעקבות חטא עץ הדעת, יצאו ממנו שתי טיפות קדושות שנטלה אותן הסטרא אחרא. הגמרא היא שאומרת שראה קרי, ואמרו חז"ל שהיה לאונסו. אותן שתי נשמות התגלגלו בלבן הארמי, שהוא כדוגמת הנחש - שהיה ערום, והוא הרמאי, הארמי, כולו ערמומיות ושקר. ואומרים המקובלים שנקרא "לבן" על שם מראה הנגע, בהרת לבנה שהייתה בו. וממנו השתלשלו אותן נשמות ברחל ובלאה.
מעתה מובן מדוע היה יעקב צריך להתאמץ כל כך ולשמור את צאן לבן: כדי להשיב אל הקדושה את אותן שתי טיפות שיצאו ממנו, מאדם הראשון, שנפלו לנחש הקדמוני ומשם השתלשלו ללבן שהוא מכוחות הטומאה. וכיצד ידע מתי כלו כל ניצוצות הקדושה שבלבן? בעיניו ראה זאת על פניו, כדרך שהאריז"ל היה מסתכל באדם ורואה אם יש בו ניצוץ קדושה. וזהו שכתוב "וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום" - הבין שהתרוקנו ממנו ניצוצות הקדושה, שכבר נטל את כולם, ומיד הבין שאין לו עוד מה לעשות שם, קם ולקח את נשיו ועבר את מעבר יבוק.
וזה גם עומק הלשון "נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות": הצדיק מתחבר בעיניו הקדושות אל ניצוץ הקדושה שבאדם, והניצוץ נשאב אליו אל הקדושה, וכל שנשאר מאותו אדם הוא גל של עצמות.
ומעתה נבין למה דוד שומר על צאנו של נבל, בדיוק כשם שיעקב שמר על צאנו של לבן. יעקב ודוד הם אותו גלגול, ואומר האריז"ל שהיה כאן עניין להוציא בלעו מפיו ולזכך את אותן הנשמות - ולכן היה צריך לרעות את צאנו.
ולפי זה מובנים דברי אביגיל: "ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב אדוני ולשפך דם חנם". ולכאורה, מדוע דם חינם, והרי נבל מורד במלכות וחייב מיתה? אלא אומר האריז"ל: אביגיל אומרת לדוד שנבל הכרמלי הוא גלגולו של לבן, ולבן הארמי לא הרגו יעקב מפני שידע שעדיין לא יצאו ממנו כל ניצוצות הקדושה. אף אתה, אם תהרגנו עכשיו, יהיה זה דם חינם, שעדיין לא נשלם זיכוכו. וזהו "לב אדוני" - אותיות לבן: לב ונו"ן שב"אדוני". אל תהרגהו, כי לבן הוא, ויעקב לא הרגו.
ובשולי הדברים ראיתי רמז נאה. בפסוק "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם" - סופי התיבות של "השם, ואל, תתן, דם, נקי, בקרב, עמך, ישראל, ונכפר" עולים נבל הכרמלי. וזה בדיוק מה שאמרה לו: אל תיתן דם נקי בקרב עמך ישראל. ולמה נקרא דמו נקי? כי דוד אמנם כבר נמשח למלך, אך עדיין לא נתפרסמה מלכותו, ולכן היה הדבר נחשב כשפיכת דם נקי.
וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי׃ (לג)
"ברוך טעמך" - ברוך השכל שלך שהבנת את כל זה. "וברוכה את" - ברוכה את בעצמך, שאת גלגול של לאה, ובאת להצילני מן הטעות. ודקדק דוד ואמר "והושע ידי לי" ולא "לו": אילו הייתי הורגו, בעצמי הייתי פוגע, בתיקון שלי.
וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף יְהֹוָה אֶת־נָבָל וַיָּמֹת׃ (לח)
ומדוע הרגו הקב"ה עתה? מפני שברגע שאביגיל הלכה אל דוד - והיא עצמה הניצוץ הקדוש שהיה קשור בנבל - יצא ממנו הניצוץ האחרון, ולא נשאר בו עוד שום ניצוץ קדושה. ומיד "ויגוף ה' את נבל וימות".
וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהֹוָה אֲשֶׁר רָב אֶת־רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל וְאֶת־עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה וְאֵת רָעַת נָבָל הֵשִׁיב יְהֹוָה בְּרֹאשׁוֹ וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה׃ (לט)
דוד מודה על כך שלא הוא עשה את המעשה אלא הקב"ה, שהרי עתה הגיע זמנו למות, לאחר שיצאו ממנו כל ניצוצות הקדושה. ומיד הוא שולח לקחת את אביגיל לאישה, שהיא הניצוץ הקדוש שהוא היה צריך לתקן: אותה טיפה שיצאה מאדם הראשון וחמסה אותה הטומאה, חוזר עתה דוד - הוא אדם הראשון - ונוטלה, ובזה משלימה ומחזירה אל הקדושה.
נאום אביגיל אינו סטייה מן העניין אלא לב העניין. בגלוי, כדברי המלבי"ם, היא מונה לפני דוד שלושה מעמדות בחייו - מלחמות ה' שנלחם, היותו נרדף, והמלוכה העתידה - ומכל אחד מהם מוכיחה שאסור לו ללכלך את ההיסטוריה שלו במלחמה על כבודו האישי, ושמעשה כזה יהיה לו לפוקה ולמכשול, גם מצד שאול וגם מצד דיני נפשות שיבואו לפניו כמלך. ובנסתר, כדברי האריז"ל, היא אומרת לו: "לב אדוני" הוא לבן - נבל גלגולו של לבן, ויעקב לא הרגו כל עוד לא כלו בו ניצוצות הקדושה, ולכן הריגתו עתה תהיה שפיכות דם חינם. וכשיצא ממנו הניצוץ האחרון עם לכתה של אביגיל אל דוד, נגפו ה' מיד. וכך נסגר המעגל: אדם הראשון, יעקב, דוד; לבן ונבל; לאה ואביגיל - הכל מתחבר בפרק אחד בשמואל א'.