פתיחה
פרק כ"ה בשמואל א' הוא פרק שכולו דרמה של דין ורחמים: דוד ואנשיו שמרו על צאנו של נבל הכרמלי במדבר, ובבוא יום הגזיזה שולח דוד נערים לבקש ממנו את המגיע לו. נבל משיב בביזיון, דוד יוצא בחרבו, ואביגיל אשת נבל - אישה שהנביא מעיד עליה שהיא "טובת שכל" - עוצרת את הגלגל ברגע האחרון בשלוש טענות מחוכמות. נעבור על סדר הפסוקים, על פי ביאורו של המלבי"ם, ונראה כמה עומק יש בכל מילה.
"מי דוד ומי בן ישי" - תשובתו החריפה של נבל
וַיַּעַן נָבָל אֶת־עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר מִי דָוִד וּמִי בֶן־יִשָׁי הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו׃
הבקשה נאמרה בנימוס ובכבוד, ואף על פי כן התגובה קשה וחריפה. "מי דוד?" - מי הוא בכלל שאני אתן לו את שלי? חז"ל אומרים שנבל טען: הלא מרות המואביה בא. הוא מבזה את דוד בפני נעריו, בשעה שדוד עצמו כלל אינו שם: אני משושלת כלב, והוא בן של רות המואביה.
המלבי"ם מבאר שנבל התכוון לומר שאין בדוד שום חשיבות, לא מצד עצמו ולא מצד אבותיו. "מי דוד" - מצד עצמו אין לו מעלה. ואם תאמר שיש להחשיבו מצד אביו, על כך הוא אומר "ומי בן ישי" - מי הוא ישי בכלל שאחשיב את בנו? ואם תאמר שיש להחשיבו מצד שהוא אדם מפורסם שהרים יד במלך, ובן אדם כזה יש בו מעין מעלה וגם כדאי להיזהר ממנו, על כך הוא עונה: "היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו" - היום כל אחד קם ומורד באדוניו, זה כבר סטנדרט ולא חידוש. אז גם דוד קם למרוד באדונו שאול; וכי בשביל זה אני צריך להחשיב אותו?
"ולקחתי את לחמי" - התעלמות מתביעת הדין
וְלָקַחְתִּי אֶת־לַחְמִי וְאֶת־מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה׃
נבל טוען: הכנתי סעודה רק בשביל הגוזזים שלי, אלה שהתאמצו עבורי, ולא יותר מזה. וכי אקח את מה שהכנתי להם ואתן לאנשים שאיני יודע מאין הם? הם יאכלו והגוזזים שלי ירעבו?
אם נשים לב, נבל מתייחס רק לתביעה מצד החסד: אתם מבקשים חנינה, מבקשים טובה - ואיני עושה חסד על חשבון הפועלים שלי. אבל לתביעה מצד הדין הוא אינו מתייחס כלל, משום שאין לו עליה תשובה. מצד הדין באמת מגיע לדוד, שהרי אנשיו שמרו על הצאן, והם אינם פחות מן הפועלים. על זה נבל שותק.
וַיַּהַפְכוּ נַעֲרֵי־דָוִד לְדַרְכָּם וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּדוּ לוֹ כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃
מדוע נאמר "ויהפכו נערי דוד לדרכם", ולא די היה לכתוב "וישובו ויגידו לדוד"? ללמדך שמיד הפכו פניהם והלכו: לא הזמין אותם לשום דבר, אפילו לא נתן להם מים לשתות. מיד הפכו לדרכם.
"חגרו איש את חרבו" - הישיבה לדין ולא נקמה
וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת־חַרְבּוֹ וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת־חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם־דָּוִד אֶת־חַרְבּוֹ וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ עַל־הַכֵּלִים׃
דוד אחז שיש לו דין של מלך, ומי שמורד במלך חייב מיתה. זו הלכה: מי שמבזה כך את המלך ודאי חייב מיתה, ולכן אמר לאנשיו לחגור חרבם. ארבע מאות עלו אחריו, ומאתיים ישבו על הכלים לשמור.
אלא שחז"ל מלמדים אותנו שדוד המלך לא קם ויצא למלחמה מתוך אינסטינקט או מתוך אימפולס רגעי של "מישהו הרגיז אותי ואני הורג אותו". דוד דן אותו בדין: הושיב בית דין, סנהדרין, כדי לדון את נבל הכרמלי, ודנוהו כחייב מיתה.
וכאן נכנסת הלכה חשובה: כשמושיבים בית דין בדיני נפשות, מתחילים מן הקטן תחילה. כל מי שישב רחוק ממרכז מושב הסנהדרין היה הקטן יותר, ואותו שואלים ראשון, וכך אחד אחר אחד עד שמגיעים לאב בית הדין. מדוע? כי אם ישאלו תחילה את אב בית הדין והוא יאמר "לדעתי חייב מיתה", מי יעז אחר כך לחלוק? אדם בן שבעים, זקן שקנה חוכמה, גדול הדור אומר את דעתו - וכי אני אקום ואומר להפך? מיד ניישר קו עם הדעה הרווחת. תארו לעצמכם שהחפץ חיים יאמר "לדעתי כך וכך", וישאלו אותנו מה דעתנו; למי מאיתנו יהיה העוז לומר הפוך? הרי בוודאי הוא רואה מה שאנחנו לא רואים, ולא תבוא תקלה על ידו של גדול ישראל, ודעתו כאילו מונחית משמיים. ונמצא שאותו אדם נידון למיתה על פיו של אחד בלבד, על פי ראש הסנהדרין, וכולם רק יישרו קו. לכן שואלים תחילה את הקטן.
לאור זה מבארים חז"ל את הפסוק: "חגרו איש את חרבו" - כלומר, עמדו לדין, נעשה משפט לנבל. "ויחגרו איש את חרבו" - כל מי שהסכים שדינו של נבל למיתה חגר את חרבו, ובזה גילה את דעתו. ובסוף - "ויחגור גם דוד את חרבו", כי דוד לא רצה להכריע בתחילה, אלא רק לאחר שהכריעו כולם גילה את דעתו באחרונה.
הנער מגיד לאביגיל
וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הִגִּיד נַעַר־אֶחָד מֵהַנְּעָרִים לֵאמֹר הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת־אֲדֹנֵינוּ וַיָּעַט בָּהֶם׃
הנביא כבר תיאר את אביגיל כ"טובת שכל ויפת תואר". ואין זה תיאור יחסי, בהשוואה לנבל, אלא זו האמת לאמיתה - טובת שכל ויפת תואר בהשוואה לכל אדם. אחד הנערים, שיודע כמה נבל בעייתי וכמה מסוכן להסתבך איתו, מבין שהמוח שעומד מאחורי הבית הזה הוא אביגיל, ומבין שנבל עומד להסתבך הוא וכל אנשיו. מיד הוא רץ לבשר לה: הכניס אותנו נבל לפלונטר רציני ביותר.
שימו לב ללשונו: "שלח דוד מלאכים". שליחת מלאכים היא תמיד שליחות של כבוד. "מלאך" פירושו שליח, עושה מלאכה, ואין הכוונה דווקא למלאך ממש; גם בשר ודם נקרא כך, אבל תמיד בדרך מכובדת. והשליחות הזאת הייתה "לברך את אדונינו", ולא חלילה לומר דבר רע. ולא זו בלבד שלא קיבל אותם בכבוד, אלא "ויעט בהם". לשון "עיט" מופיעה בבעלי כנף, והכוונה: הפריח אותם, כדרך שמפריחים יונים טורדניות. דרך של זלזול וביזיון.
וְהָאֲנָשִׁים טֹבִים לָנוּ מְאֹד וְלֹא הָכְלַמְנוּ וְלֹא־פָקַדְנוּ מְאוּמָה כׇּל־יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה׃
הנער מוסיף ואומר לה: תדעי שדוד צודק, ואדוננו חייב לו גמול. ראשית, "לא הוכלמנו" - לפעמים אנשים שנמצאים בסביבת הרועים גורמים להם עלבון ונזק, והם לא הכלימו אותנו אפילו במילה. שנית, "ולא פקדנו מאומה" - לא אירע לנו שום נזק על ידי אחרים, שהרי כמה רועים רועים באותו מקום ונוצרות מריבות, ולנו לא חסר ממון מאומה.
חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ גַּם־לַיְלָה גַּם־יוֹמָם כׇּל־יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם רֹעִים הַצֹּאן׃
ולא זו בלבד שלא פגעו בנו, אלא עוד שמרו עלינו והיו לנו כחומה, לילה ויום, וסייעו לנו כל ימי היותנו עמם.
וְעַתָּה דְּעִי וּרְאִי מַה־תַּעֲשִׂי כִּי־כָלְתָה הָרָעָה אֶל־אֲדֹנֵינוּ וְעַל כׇּל־בֵּיתוֹ וְהוּא בֶּן־בְּלִיַּעַל מִדַּבֵּר אֵלָיו׃
כלומר: דעי וראי מה לעשות, כי בוודאי יבוא דוד לבקש את נקמתו, ואי אפשר לדבר עם נבל עצמו שהוא בן בליעל.
שבועתו של דוד: "כה יעשה אלוקים"
כֹּה־יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף אִם־אַשְׁאִיר מִכׇּל־אֲשֶׁר־לוֹ עַד־הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר׃
ביטוי זה מופיע פעמים רבות בתנ"ך, ופירושו: השם יעשה לי רע אם לא אפרע ממנו. אלא שאין אדם רוצה להוציא מפיו קללה על עצמו, שהרי ברית כרותה לשפתיים, ולכן הוא נוקט לשון גוזמה סתומה: "כה" - בלי לפרט מה. משמעות הדברים: אוי ואבוי לי אם לא אפרע ממנו, אלא שאיני רוצה להזכיר דבר רע על עצמי במפורש.
ומהו "משתין בקיר"? יש בזה כמה משמעויות. הפשוטה: כל זכר, שהזכר נקרא משתין בקיר, כלומר שלא ישאיר לו זכר. משמעות נוספת: כלב, שגם הוא נקרא משתין בקיר. ומשמעות שלישית: מלשון "משית בקירות ליבו", כלומר איש משכיל, וכן תרגם יונתן: "ידע מדע".
אביגיל נופלת לרגלי דוד ולוקחת את האשמה
וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת־דָּוִד וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל־פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ׃
וַתִּפֹּל עַל־רַגְלָיו וַתֹּאמֶר בִּי־אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֺן וּתְדַבֶּר־נָא אֲמָתְךָ בְּאׇזְנֶיךָ וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ׃
ראשית כול היא לוקחת על עצמה את האשמה. מסביר המלבי"ם: נבל היה קמצן גדול, יש לו עושר ונכסים ולא השליטו אלוקים לאכול ממנו. ובזכות מי בא כל העושר הזה? בזכותה. אילולא היא שדאגה לנכסים, לא היה לו עושר כזה. ולא עוד, אלא שאלמלא הייתה היא אשתו, גם דוד לא היה שולח לבקש את המגיע לו, שהרי אין אדם הולך לבקש מקמצן שאי אפשר להוציא ממנו פרוטה; דוד סמך עליה, שהיא הידועה כאישה טובת מזג. ואם כן, אומרת היא, יוצא שהאשמה בי: אילו הייתי ערה למה שקורה כאן ומודעת לבקשתכם, הייתי מספקת אותה, ומשלא כך היה - אני זו שאיננה בסדר.
ולכן היא מבקשת שתי בקשות: "ותדבר נא אמתך באוזניך" - תן לי רשות לדבר, שהרי לפני שמדברים עם מלך צריך לבקש רשות ואין מתפרצים; "ושמע את דברי אמתך" - קבל את דבריי.
"נבל שמו ונבלה עמו" - אין ביזיון מאדם נקלה
אַל־נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת־לִבּוֹ אֶל־אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל־נָבָל כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן־הוּא נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ וַאֲנִי אֲמָתְךָ לֹא רָאִיתִי אֶת־נַעֲרֵי אֲדֹנִי אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ׃
שמעו איזה "קומפלימנטים" נותנת אישה לבעלה. והכוונה עמוקה: היא אומרת לדוד אל תקשיב לדברי הנבלה שאמר. חז"ל אומרים שהכול לפי המבייש והמתבייש. אם בא אדם מכובד ומבזה אותך, הביזיון גדול; אבל אם בא אדם שפל ונקלה ומבזה אותך - שיצעק, שידבר, מי הוא בכלל? נבל נקלה בעיני הבריות, נבל שמו ונבלה עמו, ומכיוון שכזה הוא, מעשה נבלה הוא מעשהו וכך דרכו, ומאדם כזה אין נוצר ביזיון כלל, ואין לך להקפיד על ביזיונו.
ואם כן על מי יש להקפיד? עליי, אומרת אביגיל, שאני הייתי צריכה לדאוג לכל זה. אלא שגם כאן: "ואני אמתך לא ראיתי את נערי אדוני אשר שלחת" - לא ידעתי ולא ראיתי אותם, ואילו ראיתי בוודאי הייתי משתדלת.
"אשר מנעך ה' מבוא בדמים"
וְעַתָּה אֲדֹנִי חַי־יְהֹוָה וְחֵי־נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ יְהֹוָה מִבּוֹא בְדָמִים וְהוֹשֵׁעַ יָדְךָ לָךְ וְעַתָּה יִהְיוּ כְנָבָל אֹיְבֶיךָ וְהַמְבַקְשִׁים אֶל־אֲדֹנִי רָעָה׃
"מנעך מבוא בדמים" - שהשם מנע אותך מלהרוג את נבל, שאילו היית הורגו היה לך דין של רוצח, וכפי שנבאר.
ומהו "יהיו כנבל אויביך", והרי נבל עדיין חי והכול בסדר עמו? רש"י אומר שכאן נתנבאה ברוח הקודש שנבל לא יאריך ימים, וכוונתה: כשם שנבל ימות בקיצור ימים, כך יהיו כל אויביך.
שלושה "ועתה" - שלוש טענותיה של טובת השכל
המלבי"ם מעיר: שימו לב שאביגיל אומרת שלוש פעמים "ועתה". "ועתה אדוני חי ה'", "ועתה יהיו כנבל אויביך", ובפסוק כ"ז "ועתה הברכה הזאת". מה טיבן של שלוש אלה?
הנביא כותב עליה "והאישה טובת שכל". חשבו לעצמכם: אם יבוא אדם ויאמר על מישהו שהוא חכם - זה דבר אחד. יבוא הרב עובדיה יוסף או הרב אלישיב ויאמרו שהוא חכם - כבר חכם מאוד. יבוא הרמב"ם ויאמר שהוא חכם, יבוא משה רבנו ויאמר שהוא חכם, ויבוא הקדוש ברוך הוא ויאמר שהוא חכם - זאת אומרת שבפרמטרים של בורא עולם הוא נקרא חכם. כאן העיד הכתוב שהיא טובת שכל, כלומר אישה פיקחית ביותר, ברמה שאינה בנמצא.
ועוד: אם דבריה נכתבו בנביא, סימן שהם חלק מן התנ"ך ומן התורה, וטענותיה ראויות להיכתב. אין זו אישה שנפגש בה בשוק ואמרה משהו; זו אישה שהתנ"ך מחשיב אותה וכותב את טענותיה בפירוטרוט, ולכן עלינו לדקדק וללמוד מה בדיוק טענה.
שלוש סיבות היו לדוד לצאת כנגד נבל: א. נבל חייב מיתה כדין מורד במלכות, שהרי דוד מלך והוא ממרה את פיו ומדבר כנגדו. ב. יש לנקום בו כדי שאחרים לא יעשו כמוהו, שאם היום נבל עושה כך, מחר יקום נבל אחר ויעשה כמוהו. ג. יש להכות בו כדי לקחת את מה שמגיע לדוד באמת, שהרי לא עבדו אנשיו בחינם. מול שלוש הסיבות האלה היא משיבה בשלושה "ועתה".
הטענה הראשונה: אין כאן דין מורד במלכות
"ועתה אדוני, חי ה' אשר מנעך מבוא בדמים" - עליך להודות לקדוש ברוך הוא שלא נקמת בו כדין מורד במלכות. חז"ל אומרים שטענה לו: עדיין לא נתפרסמה מלכותך בעולם, לא יצא טבעך כמלך. בעיני העולם מה אתה נחשב כרגע? עבד שמרד באדוניו וברח, ואדוניו מבקש את ראשו - זה מה שכולם יודעים. וכיוון שלא יצא טבעך כמלך, אין לדון את מי שפגע בך כדין מורד במלכות. נמצא שהשם הצילך מלהרוג אדם שאין לך היתר להורגו. ולכן היא מוסיפה "והושע ידך לך" - אין ראוי שתושיע את ידך לעצמך ותיקום נקמה, שהרי אינו ראוי לעונש של מורד במלכות.
הטענה השנייה: אין חשש שאחרים ילמדו ממנו
"ועתה יהיו כנבל אויביך והמבקשים אל אדוני רעה" - מה כבר יוכלו אחרים לעשות כמוהו? לעמוד מול דוד ולומר "איני נותן לך", ובסופו של דבר דוד הולך ולוקח את שלו. הלוואי ויהיו כל אויביך כנבל: שינסו לדבר כנגדך, ובסוף תקבל את המגיע לך על אף כל דיבוריהם. לא קרה כאן שום דבר נורא, לא ניסו להרוג אותך, ואין מכאן סכנה שילמדו ממנו.
הטענה השלישית: הנה כבר קיבלת את שלך
וְעַתָּה הַבְּרָכָה הַזֹּאת אֲשֶׁר־הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי וְנִתְּנָה לַנְּעָרִים הַמִּתְהַלְּכִים בְּרַגְלֵי אֲדֹנִי׃
הטענה השלישית הייתה שדוד יוצא כדי לקבל את מה שמגיע לו. וגם היא נופלת עכשיו: הנה הבאתי לך את מה שאתה ראוי לקבל. הברכה הגדולה הזאת אשר הביאה שפחתך - די לך בה, ואין לך עוד סיבה ללכת ולתקוף את נבל ואת אנשיו.
לסיכום:
נבל השיב לשליחי דוד בביזיון גמור: הכחיש כל חשיבות בדוד מצד עצמו ומצד אביו, פטר את מרידתו כדבר שבשגרה, ונאחז בטענת החסד בלבד משום שמצד הדין לא הייתה לו תשובה. דוד לא פעל מתוך רגש, אלא הושיב בית דין ודן את נבל כמורד במלכות, וגילה את דעתו אחרון כדין דיני נפשות. הנער הנבון רץ אל אביגיל, שהיא המוח שבבית, ופירט כמה שמרו אנשי דוד על הרועים כחומה. ואביגיל, שהעיד עליה הכתוב "טובת שכל", ירדה מן החמור, נטלה את האשמה על עצמה, לימדה שאין ביזיון מאדם נקלה שנבל שמו ונבלה עמו, והפריכה בשלושה "ועתה" את שלוש הסיבות למלחמה: אין כאן דין מורד במלכות שהרי עדיין לא יצא טבע מלכותו של דוד; אין חשש שילמדו מנבל; והברכה שהביאה נותנת לדוד את המגיע לו. כך נמנע דוד מבוא בדמים, ולמדנו כמה כוח יש בחוכמה ובדיבור מיושב לעצור שפיכות דמים.