פתיחה: פרק העומד בפני עצמו
פרק כ"ה בשמואל א' אינו המשך ישיר לפרק הקודם ולרדיפת שאול אחרי דוד, אלא פרק שמספר ומתאר אחד מן המאורעות שעברו על דוד המלך בעת שהיה במדבר, בבורחו מפני שאול. זהו סיפורם של נבל הכרמלי ואביגיל אשתו, ומתוכו נלמד גם על דרכי הבקשה בחכמה וגם על טבעו של אדם קשה ורע מעללים.
מות שמואל וגילוי סוד המשיחה
וַיָּמָת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כָל־יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ־לוֹ וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל־מִדְבַּר פָּארָן׃
שמואל מת, וכלל עם ישראל נקבצו ועשו לו מספד. "וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה" - הכתוב מדגיש "ביתו", שהרמה הייתה ביתו של שמואל. שמואל היה סובב בכל הרי ישראל כל השנה, ובסוף השנה היה מגיע אל ביתו, כמו שנאמר "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו".
עד כאן, כל ימי חייו של שמואל לא נגלה הדבר לעולם ששמואל משח את דוד למלך. וכפי שראינו, היה בזה סכנת נפשות ממש: אם היה שאול שומע את הדבר, היה מסוגל להרוג את שמואל הנביא על שהוא מקים מורד במלכות. וכי כיצד אתה מושח אדם למלך בעת שאני כאן המלך? אבל במותו של שמואל התגלה הדבר - או ששמואל עצמו כתב זאת בצוואתו, או שנתגלה על ידי תלמידיו לאחר מכן. ולכן, בעוד כל ישראל עסוקים בהספדו של שמואל, מוצא דוד את ההזדמנות לברוח, והולך לו למדבר פארן.
מי הוא נבל: מקומו ועושרו
וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת־אֲלָפִים וְאֶלֶף עִזִּים וַיְהִי בִּגְזֹז אֶת־צֹאנוֹ בַּכַּרְמֶל׃
וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל וְהָאִשָּׁה טוֹבַת־שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כָלִבִּי׃
האיש הזה, שקראו לו נבל הכרמלי, היה גר במעון, "ומעשהו בכרמל" - כלומר הצאן והבקר וכל שאר עבודתו המרובה היו בכרמל, אבל מגוריו היו במעון. והנה מעון הוא אותו מדבר שבו היה דוד, מדבר מעון. הכתוב בא לומר לך: שלא תאמר שנבל לא הכיר את דוד. דוד היה במדבר מעון, ונבל גר באותו מקום עצמו - ודאי שהוא מכיר את דוד.
ועוד: שלא תאמר שכאשר דוד מבקש ממנו מעט מן הסעודה שהוא עושה, אין לנבל מה לתת, שהוא עני ודל. לכן מקדים הכתוב ואומר "וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד" - עושר רב היה לו. ובפרט בשעת גזיזת הצאן בכרמל, שאז מתרבה עושרו של אדם מאוד, שהצאן מייצרות צמר, והצמר היה נמכר בהון רב ויקר מאוד בזמנם, ועל ידי זה נתרבה עוד ממונו.
ואחר כך בא הכתוב ומגלה לנו מי הוא האדם הזה: "וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל". וכמה שהאישה הייתה טובת שכל ויפת תואר, כך היה האיש הזה קשה ורע מעללים והוא כלבי.
"נבל" - שם על שם המעשים
יש אומרים שנבל אינו השם שקרא לו אביו בברית המילה, שאין זה מצוי שאדם יקרא לבנו בברית "נבל" - אין זה מתאים כל כך. אלא הם נקראו על שם מעשיהם העתידיים. הוא נקרא נבל, מפני שכל מי שראה אותו אמר: זה נבל. זה היה שמו מחמת גריעותו ופחיתותו, וזהו השם שהדביקו לו.
"והוא כלבי" - שלושה פירושים
פירוש ראשון, וכן תרגם התרגום: הכוונה שהיה ממשפחת כלב, כלב בן יפונה, מבית כלב.
פירוש שני מביא הרד"ק: הכ"ף אינה חלק מן השם, אלא כ"ף השימוש - "כלבי", כמו "כליבי". כלומר, כל מי שהיה רואה את האדם הזה היה אומר: האיש הזה הוא כליבי, כמו שתיארתי אותו בליבי. יש אדם שיש לך עליו תיאור מסוים, אתה פוגש אותו ואומר: אינו כמו שאמרו לי. אבל כאן - כמו שתיארתי לעצמי בליבי, כך באמת התברר שהוא.
פירוש שלישי: היו לו תכונות כלביות, כלבי - ככלב. וכתב הרלב"ג, שלרוב אכזריותו הייתה תכונתו כתכונת הכלבים. הכלבים שונאים את בני מינם ונובחים להם בבואם אצלם. וכי ראית פעם כלב שרואה כלב אחר ועובר בשקט? מיד הב הב! מה קרה? זהו חבר שלך, פגשת חבר, קשקש לו בזנב - ואתה בא לנבוח? כך הם הכלבים, שונאים בני מינם. ועוד כתב הרלב"ג, שאין הכלבים מניחים לאכול ממה שנמצא בבית, אף אם יש מספיק. הרי אם תתקרב אל כלב לקחת לו את הצלחת - סכנת נפשות. הוא אינו מדבר, ואף אינו נובח, אלא משמיע קולות כאלה שאם אתה חכם אתה תופס מרחק. אוי ואבוי לכלב שמתקרב לכלב אחר. הרי שהכלבים קמצנים, וכך היה נבל קמצן ככלב.
"קשה ורע מעללים" - למה הכפל?
המלבי"ם שואל: למה כפל הכתוב ואמר "קשה ורע מעללים"? ומסביר: "קשה" הוא מצד הטבע שלו, ו"רע מעללים" מורה על הפעולות שהיה פועל, שהיו פעולות בלתי מוסריות. ואפשר שיהיה אדם קשה ואינו רע מעללים, ואפשר שיהיה רע מעללים ואינו קשה.
אדם שהוא קשה בטבעו אך אינו רע מעללים - לפעמים עושה טוב מצד המוסר ומצד הצדק, שהרי אין לו מידות רעות. ואדם שהוא רע מעללים, שמידותיו רעות, אבל מצד טבעו אין לו טבע קשה - יכול מאוד להיות שיעשה טוב, לא מצד המידות הרעות שבו, אלא מצד טבעו הרך. אפשר לעורר את רחמיו, אפשר לפרוט לו על נימי הרגש, ואפשר לשכנע אותו לעשות טובה. אבל אדם שיש בו שילוב נורא כזה של קשה ורע מעללים - גם טבעו קשה וגם מידותיו רעות - מאדם כזה לעולם לא תשיג טובה. לא יצא ממנו דבר לא מתוך רחמים ולא מתוך יראה, ותמיד יעשה רק את הרע.
אם כן, למה שלח דוד אליו?
אם כך הוא, מה טעם שולח דוד אליו? מה התקווה מאדם כזה, ולמה לבזבז אנרגיה? אומר המלבי"ם: זהו ההמשך "והוא כלבי". כלב בן יפונה מאיזה שבט היה? משבט יהודה. ומאיזה שבט היה דוד? משבט יהודה. לכן חשב דוד: על כל פנים הוא בא מן השבט שלי, משבט יהודה, ואולי כן יהיה אפשר לדבר איתו ולשכנעו.
שעת הגזיזה - שעת רצון
וַיִּשְׁמַע דָּוִד בַּמִּדְבָּר כִּי־גֹזֵז נָבָל אֶת־צֹאנוֹ׃
דרכם הייתה שכאשר גוזזים את הצאן עושים מסיבה גדולה לגוזזים. וחשב דוד שיש בזה סיבה נוספת שיתן: כיוון שעכשיו הוא גוזז את צאנו, וזו העת שאדם מתעשר ועושה הון רב, אולי בתקופה כזו יהיה "לארג'", ואולי כן יש עם מי לדבר.
שליחות הנערים: כבוד, ברכה ובקשה
וַיִּשְׁלַח דָּוִד עֲשָׂרָה נְעָרִים וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים עֲלוּ כַרְמֶלָה וּבָאתֶם אֶל־נָבָל וּשְׁאֶלְתֶּם־לוֹ בִשְׁמִי לְשָׁלוֹם׃
דוד מצווה את נעריו שיפייסו אותו. כלומר, דוד עצמו אינו סבור שעם נבל הדבר ילך בקלות, והוא זקוק לפעולת ריכוך. ואומר המלבי"ם ששלושה דברים אמר להם. הראשון: כבדו אותו. אמרו לו: אתה יודע מי זה ששלח אליך לשאול בשמך לשלום? דוד! ובמצב כזה אדם מתכבד מאוד: דוד שלח אליי לשאול בשלומי?! הרי דוד הוא חתן המלך, ודוד היה שר צבא המלך שניהל את כל מלחמותיו, והוא זה שהרג את גוליית. איזה כבוד עצום הוא זה בשבילי. וצריכים לראות שהוא מקפיד על כבודו ככבוד מלך ישראל.
וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר־לְךָ שָׁלוֹם׃
הדבר השני: ברכו אותו. "כֹּה לֶחָי" - כך יהיה, שתהיה חי גם בשנה הבאה בשעה שתגזוז את צאנך, כה יהיה לשנה הבאה מזלך חי וקיים. ויש עוד הסבר, ש"חי" הוא לשון איש זריז, כמו "בן איש חי רב פעלים", שפועל בחיות ובזריזות. ואם כן אמר לו: כך ראוי לאדם זריז וחשוב כמוך, שעושה טבח ומכין סעודה גדולה לכל אנשיו.
והמלבי"ם מוסיף שכולל כאן שלושה מיני שלומות: "ואתה שלום" - שלום שלך עצמך; "וביתך שלום" - שלום ביתך; "וכל אשר לך שלום" - שלום קנייניו, נכסיו וממונו.
הבקשה: "תנה נא את אשר תמצא ידך"
וְעַתָּה שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ עַתָּה הָרֹעִים אֲשֶׁר־לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא־נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כָּל־יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל׃
שְׁאַל אֶת־נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ וְיִמְצְאוּ הַנְּעָרִים חֵן בְּעֵינֶיךָ כִּי־עַל־יוֹם טוֹב בָּנוּ תְּנָה־נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד׃
דוד שולח לבקש מנבל שבהזדמנות הזאת, יום טוב ויום שמחה, יתן גם לו ולאנשיו. ולא בכדי בא דוד כשואל, כדל השואל על הפתח: דוד היה נרדף משאול, ולא היו לו שדות ולא כרמים ולא מקורות הכנסה. וממה היה חי? מאנשים טובים שריחמו עליו ועל אנשיו, והם אלה שדאגו לפרנסתו. וכשיש הזדמנות כזו, זו העת שדוד ואנשיו יכולים לאכול, שבלעדי זה הם חיים בצורה קשה מאוד: נרדפים, ואין להם מקור מחיה.
"לא הכלמנום ולא נפקד להם מאומה" - מה הפשט?
המלבי"ם שואל: מה כתוב כאן? "הרועים אשר לך היו עמנו, לא הכלמנום ולא נפקד להם מאומה". במילים פשוטות היה נשמע כאילו אומרים לו: דע לך שכל הזמן שהם היו כאן לא ביקשנו מהם דמי חסות, לא גנבנו אותם ולא עשינו להם שום דבר רע. וכי היכן ראינו שאדם אומר דבר כזה וחושב שמגיע לו שכר על כך? כתוב על הפלשתים שאמרו ליצחק "כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב" - שם, אצל אבימלך והפלשתים, זו מעלה: תגיד תודה שיצאת ממני חי, וזה כבר ראוי לשכר. אבל וכי יעלה על הדעת שדוד המלך בא לבקש שכר על שלא הכלמנו אתכם, שלא חסר לכם כלום, שלא גזלנו אתכם?
אלא מסביר המלבי"ם שדוד בא לומר לו שני דברים. האחד: כיוון שאתה עושה את המשתה הזה בעבור הרועים, שהרי "גוזזים לך עתה", והרועים הם העיקר בגזיזת הצאן, שהם רעו את הצאן עד עכשיו והם גם הגוזזים - הרי אנחנו אנשי המלחמה, ואנשי המלחמה פרנסתם על העם. אנשי החיל שהיו הולכים ממקום למקום, אל תחשבו שהייתה להם הספקה, מטוסים שמצניחים להם אספקה בשטח. מי היה זן אותם? אנשי העם, אלה שנמצאים באותו מקום. וטעם הדבר: ראשית, קשה היה לנייד מזון ממקום למקום. שנית, כשאני בא להילחם במקום מסוים, למשל נלחם בגת כנגד הפלשתים, כל היהודים שבסביבה נהנים מן המלחמה הזאת, שהרי הפלשתים היו באים ולוקחים מהם מיסים, בוזזים אותם וגוזלים אותם, ומי מציל אותם? אני. אם כן, מצד המחויבות שלכם כלפיי אתם צריכים לפרנס את אנשיי, ואין אתם עושים לי חסד, אלא אנחנו הצבא ששומר עליכם. וראינו שכאשר באו פלשתים וקראו לדוד, דוד יצא להילחם כנגדם, כלומר שאף במצב שהיה נרדף היה נלחם את מלחמותיהם. אם כן, מצד זה כבר הם מחויבים לתת לנו.
והדבר השני: "ולא נפקד להם מאומה" - אין הכוונה שלא נפקד על ידינו, שאנחנו לא גזלנו מהם, אלא שיש ליסטים ויש חיות טרף, ומרגע שאנחנו שם אנחנו שומרים עליהם מן הליסטים ומחיות הטרף. השמירה הזאת היא שמירה שמגיע להם לשלם עליה. לא משכורת, אבל על כל פנים מגיע שתיתן לנו משהו ביום טוב שאתה עושה, ביום שמחה שאתה עושה. ואם אתה מסופק בזה - "שאל נא את נעריך ויגידו לך", הנערים יכולים לספר לך כמה הגנו עליהם ושמרנו עליהם, ואפילו מילה רעה לא אמרנו להם, לא הכלמנום.
הדבר השלישי: לא כתובע אלא כמבקש חסד
הדבר השלישי בדברי דוד: אני לא בא כתובע. הרבה פעמים כשאתה בא אל אדם, אף כשמגיע לך, אם אתה בא כתובע - מיד הוא אומר: מה פתאום, מי אתה שתחייב אותי? אבל אם אתה בא ואומר לו: תראה כמה טובות עשיתי לך, ובכל זאת אני מבקש ממך, תעשה טובה, תחזיר לי מעט טובה על מה שעשיתי לך - כאן אתה נותן את הדבר כביכול לשיקול דעתו הפרטי, ואנשים אוהבים להרגיש "לארג'ים". לא אחד כמו נבל, אבל אנשים באופן רגיל אוהבים להרגיש נדיבים, ואנשים אינם אוהבים שמחייבים אותם. אם באים ואומרים לאדם: אתה חייב לתת לי - מיד הוא אומר: ולמה שאני אתן לו? וכי שכרתי אותו שישמור? כן, שמר קצת, ומה בכך.
לכן בא דוד בחכמה ואומר לו: "על יום טוב בָּנוּ" - ראינו שאתה עושה יום טוב, ולכן "תנה נא", אני מבקש ממך, עשה חסד, "וימצאו הנערים חן בעיניך". ואינו קובע לו סכום: "את אשר תמצא ידך" - מה שידך תמצא, תן לנו. ומוסיף "ולבנך לדוד" - עד כדי כך הוא כביכול משפיל את עצמו ואומר לו: כמו שאתה נותן לבן שלך, תן גם לי. אינו בא אליו כתובע וכמלך שאתה חייב לתת לו, אלא "ולבנך לדוד", עשה טובה ותן לנו גם משהו. וחז"ל אומרים שזה היה ערב ראש השנה, ולכן אמר לו "על יום טוב בנו", אנחנו זקוקים לסעודת יום טוב.
"וינוחו" - כמה רע היה לבבו של נבל
וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד וַיְדַבְּרוּ אֶל־נָבָל כְּכָל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד וַיָּנוּחוּ׃
"וינוחו" - נחו מטורח הדרך, ופסקו מלדבר עד שישמעו את תשובתו. ומה התוספת הזאת, ולמה כל כך חשוב להדגיש שבאו, דיברו, ונחו?
אומר המלבי"ם: בא הכתוב להדגיש לנו כמה רע היה לבבו של נבל. שהרי דוד ביקש בדרך של תחנונים, לא חירף אותו ולא בא בדרך של חיוב, ועשה את הכול בדרך הנכונה ביותר, ונתן את כל הסיבות שיקיים את רצונו. והכתוב מדגיש "וידברו אל נבל ככל הדברים האלה" - שלא שינו כלום, שלא תחשוב שדוד אמר מנגינה אחת והם ניגנו מנגינה אחרת. "בשם דוד" - שלא תחשוב שאמרו זאת בשם עצמם, "אנחנו רועי דוד, תן לנו", אלא באו ואמרו: דוד ביקש. וגם בזה היה כבוד לנבל. ו"וינוחו" - שלא תחשוב שאחר כך הוסיפו איזה מילות שכנוע, כגון "ולא היינו ממליצים לך לסרב" או כדומה, כל מיני מילות שכנוע שהיו יכולות לבאר לנבל שכדאי לו מאוד להתרצות להם. לא: הם דיברו רק את מה שאמר להם דוד, ולא הוסיפו אף מילה נוספת - ומיד נחו. ועם כל זה, נבל לא נענה.
לסיכום:
הפרק פותח במות שמואל, שבמותו נתגלה סוד משיחת דוד למלך, ובאותה שעה מוצא דוד הזדמנות לירד אל מדבר פארן. משם עוברים אנו לסיפורו של נבל: איש עשיר מאוד, שגר במעון ומעשהו בכרמל, שהכיר את דוד היטב ויכולתו הכספית הייתה גדולה, ובפרט בעת גזיזת הצאן. הכתוב מעמיד את אביגיל טובת השכל ויפת התואר מול נבל הקשה ורע המעללים - שילוב נורא של טבע קשה ומידות רעות, שממנו לעולם אין להשיג טובה, לא מתוך רחמים ולא מתוך יראה. ואף על פי כן שלח אליו דוד, מפני שהיה "כלבי", מבית כלב ומשבט יהודה כמותו. דוד שולח עשרה נערים בדרך של חכמה גמורה: כבוד, ברכה, ותביעת חוב המנוסחת כבקשת חסד - "תנה נא את אשר תמצא ידך לעבדיך ולבנך לדוד". והכתוב מדייק להדגיש שהנערים דיברו בשם דוד ככל הדברים האלה בלי שינוי ובלי תוספת, ומיד נחו - להורות עד כמה רע היה לבבו של נבל, שאף בקשה מושלמת כזו לא הועילה לרככו.