פרק כ"ד בשמואל א' הוא אחד הפרקים המרוממים שבספר: שאול נמסר בידי דוד במערה, ודוד מתגבר על יצרו ואינו שולח יד במשיח ה'. הפרק פותח בהיערכות צבאית ומסתיים בהודאה של שאול בעצמו: "צדיק אתה ממני". בתוך כך אנו זוכים לביאורים מופלאים של המלבי"ם על דרכו של הצדיק לבחון את רצון ה', על גדרי מסירת דין לשמיים, ועל ההגדרה האמיתית של מלך.
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁב שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד בְּמִדְבַּר עֵין גֶּדִי׃
בפרק הקודם ראינו שהיה על שאול לרוץ ולהציל את ישראל מיד פלשתים, ובעקבות כך נאלץ להפסיק את רדיפת דוד. עתה, משחזר מן החזית, מיד מדווחים לו: דוד נמצא במדבר עין גדי.
וַיִּקַּח שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד וַאֲנָשָׁיו עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים׃
שאול אינו מגייס את כל צבאו, אלא בוחר יחידת עילית - שלושת אלפים איש בחור מכל ישראל. ולאן הוא פונה? "על פני צורי היעלים". חשבונו פשוט: אדם שבורח ומתחבא מסתתר במקומות הקשים לגישה, בסלעים הזקופים שרק היעלים מיטיבים לטפס בהם. שם, לדעתו, יימצא דוד.
וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל הַדֶּרֶךְ וְשָׁם מְעָרָה וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה יֹשְׁבִים׃
שאול מגיע אל גדרות הצאן שהיו סמוכות לדרך הראשית, מקום שכל בני אדם עוברים בו, ולא הרים וסלעים של יעלים. ודווקא שם, במערה שעל אם הדרך, מתחבאים דוד ואנשיו. דוד היה אסטרטג גדול: הוא חישב ששאול יחפש אותו בצורי היעלים ולא בלב הדרך הסלולה, ולכן בחר להסתתר במקום הגלוי ביותר. וחשבונו היה כה מדויק, עד ששאול נכנס למערה בעצמו, בלי שמירה ובלי חשש, מתוך הנחה מוחלטת שכאן ודאי דוד אינו נמצא.
"להסך את רגליו" - לעשות את צרכיו. חז"ל דורשים: אמר רבי אלעזר, מלמד שעשה עצמו כסוכה. צניעות גדולה הייתה בשאול, שלא היה יושב בגילוי, אלא היה פורס ומכסה את שמלתו סביבו ומסכך את עצמו, שלא ייראה בשרו ערום.
בפשטות, לא היה זה חדר אחד, אלא מערה לפנים ממערה. דוד ואנשיו ישבו בחלק הפנימי, ושאול נכנס לחלק החיצוני, ומן הסתם לא ידע כלל שיש למערה המשך. הראיה: דוד מנהל עם אנשיו דו שיח שלם ושאול אינו שומע דבר. הם ידעו שנכנס, שכן היה להם שומר בפתח, כדרכם של נרדפים הנזהרים תמיד. אף השומרים של שאול לא נכנסו עמו, שהרי אף למלך יש מעט פרטיות.
וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה אֵלֶיךָ הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט׃
אנשי דוד רואים בכך הזדמנות פז. מצבם קשה מנשוא: שש מאות איש בתנועה מתמדת, בלי מנוחה, חייהם מושלכים מנגד, ובכל רגע עלול שאול להשיגם ולהרוג את כולם, שהרי אף אחד מהם לא יקבל חנינה. והנה ברגע אחד ניתן לסיים את כל הסיפור.
המפרשים עומדים על השאלה: היכן מצאנו שה' אמר לדוד "הנה אנכי נותן את אויבך בידך"? הרד"ק מבאר שנאמר לו כן על ידי שמואל או על ידי גד או על ידי נתן הנביא - כל אותם נביאים שהיו מקושרים עם דוד - שה' ייתן את אויביו בידיו ויצליח למלוכה. אלא שלא נאמר במפורש מי האויב, והם פירשו את הדברים ואמרו: אם ה' הבטיח שייתן את אויביך בידך, ומי הוא האויב שלך ברגע זה? שאול. אם כן הגיע היום שעליו דיברה הנבואה.
המלבי"ם מוסיף ומעמיק: מאחר שדוד נמשח על ידי נביא, ואין שני מלכים משתמשים בכתר אחד, ובפרט ששאול רודף עתה את דוד ובא לבטל את מלכותו - הרי מסקנת הדברים היא ששאול ודאי לא יהיה מלך. ואם דוד עתיד למלוך ושאול רודף אותו, נמצא שעצם ההבטחה "אתה תמלוך" משמעה שאין לו מה לדאוג, ושאול יימסר בידו. אין הכוונה שה' אמר לדוד במפורש "אני אמסור לך את שאול", אלא שמכיוון שאתה עתיד למלוך, ממילא כל אויביך נמסרים בידך, והנה זו ההזדמנות.
ובפרט שגם ללא כל נבואה, עצם היותו של שאול רודף אחרי דוד נותן לו דין רודף שכל אדם צריך להרגו. ואפילו אם נאמר שאין זה מסור לכל אדם משום שמדובר במלך, הרי דוד עצמו הוא הנרדף, וכלפיו נאמר "הבא להורגך השכם להורגו". כל הנתונים מצטרפים למסקנה אחת: דוד, זו חובתך.
אומר המלבי"ם שדוד עצמו היה מסופק בדבר: אולי אמנם מסר ה' את שאול בידו כדי שיהרגהו ויקבל את המלוכה שנמסרה לו מאת ה'? וכיוון שהיה מסופק, החליט לעשות בחינה כדי לדעת אם זהו רצון ה' אם לא.
וכאן ביאור נפלא: מהי הבחינה של הצדיק? הוא עושה את המעשה ובודק את הרגשתו הפנימית. אם המעשה מעשה עוול, מרגיש הצדיק בעצמו הרגשה רעה. ואם המעשה מעשה טוב, מרגיש בעצמו שהמעשה הוסיף בו שלמות, ויש לו שמחה בו. אמר דוד: אבדוק אם פגיעה בשאול היא רצון ה' או לא. אך אם אהרוג ואחר כך אבדוק, יהיה מאוחר מדי. לכן אפגע בו במעט: אכרות את כנף מעילו. קריעת בגדי המלכות היא ביזוי המלך ופגיעה קטנה במלכותו, ומתוך תגובת הלב אדע.
וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל׃
הנה התוצאה: הסייסמוגרף הפנימי של הצדיק פועל מיד. מתוך שראה דוד שהוא כה מצר וכה כואב, הבין שהמעשה לא היה ראוי. שאילו היה ראוי, היה מרגיש שמחה כמקיים מצווה. ואם אין רצון ה' אף לפגוע במעילו, על אחת כמה וכמה שאין רצונו לפגוע במשיח ה' עצמו.
ואף חז"ל ראו כאן עוול מסוים: כל המבזה את הבגדים, לסוף אינו נהנה מהם. דוד ביזה את הבגד וקרעו, ולסוף לא נהנה מבגדיו, שנאמר "ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו" - בעונש שכרת מעיל שאול היה לו זה.
שואל הבן איש חי: וכי איזה עונש מגיע לו על כך, והלא כל כוונתו הייתה להוכיח לשאול שהיה בידו ולא הרגו? ומשיב: לא היה לו לקרוע דווקא את החלק שקרע. הוא קרע את הכנף, ומעתה נעשתה לבגד כנף בלא ציצית, ונמצא ששאול הלך בלא ציצית בבגדו. על כך הייתה התביעה: שביטל את שאול המלך מציצית. ולכן מדגיש הכתוב "את כנף אשר לשאול".
וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מֵיְהֹוָה אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ יְהֹוָה לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי מְשִׁיחַ יְהֹוָה הוּא׃
"חלילה לי" - חולין הוא לי, דבר זה עוון הוא בשבילי. המלבי"ם מבאר ששני נימוקים בפיו: האחד, "חלילה לי מה'" - זה חטא ביחס לבורא עולם, ומי שיעשה כן ייתן דין לפני הקדוש ברוך הוא. והשני, "כי משיח ה' הוא" - יש לשאול מעלה גבוהה ועצומה, שהקדוש ברוך הוא משח אותו למלך.
אנשי דוד סברו שמשעה שדוד נמשח, או משעה שהגיע זמן סיום מלכותו של שאול, שוב אינו משיח ה'. אמר להם דוד: לא כך. בדקתי, ומצאתי שהוא עדיין משיח ה'. וכיצד בדקתי? בכך שקרעתי את כנף מעילו וראיתי שהדבר גורם לי צער נורא - "ויך לב דוד אותו". ההרגש הפנימי שלי מעיד שיש בזה עוון גדול, ולכן אין הדבר כדבריכם.
וַיְשַׁסַּע דָּוִד אֶת אֲנָשָׁיו בַּדְּבָרִים וְלֹא נְתָנָם לָקוּם אֶל שָׁאוּל וְשָׁאוּל קָם מֵהַמְּעָרָה וַיֵּלֶךְ בַּדָּרֶךְ׃
מהו "וישסע"? הרד"ק מפרש: סילקם מעליו בדברים טובים, כלומר ריצה ופייס אותם, אמר להם שיש לשאול מעלה וגדולה שהקדוש ברוך הוא נתן לו. ולפי זה "וישסע" היינו ופייס, ולא כפי שאנו רגילים לחשוב שמשמעו לקרוע לשניים. המלבי"ם לעומת זאת מפרש כלשון "כשסע הגדי": הפרידם בדבריו. שכן הם נקהלו עליו, וכשהם מלוכדים נעשית כאן קבוצה שלמה נגדו, ולכן פיזר את הקבוצה, והודיע להם שהוא עתיד לעשות מעשה אחר - לפנות אל שאול ולנסות לפייסו.
וַיָּקָם דָּוִד אַחֲרֵי כֵן וַיֵּצֵא מֵהַמְּעָרָה וַיִּקְרָא אַחֲרֵי שָׁאוּל לֵאמֹר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַיַּבֵּט שָׁאוּל אַחֲרָיו וַיִּקֹּד דָּוִד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ׃
מדוע לא דיבר עמו מיד? כדי שיספיק שאול להתרחק. שאילו היה קרוב אליו, עדיין היה קיים חשש שינסה לתקפו, ודוד לא רצה לעמוד פנים אל פנים מול שאול בשעה שזה מבקש להרגו, שהרי דוד לא היה הורגו בשום אופן, והיה נכנס חלילה לסכנה. לכן נתן לו להתרחק, ורק אז קרא אליו ממקומו הגבוה. וראשית כל - "ויקוד דוד אפים ארצה וישתחו": התבטלות מוחלטת. לא כמי שמבקש להרוג, אלא כמי שרואה עצמו עבד.
וַיֹּאמֶר דָּוִד לְשָׁאוּל לָמָּה תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי אָדָם לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ׃
מי הוא "אדם" זה? דואג האדומי, שתמיד דאג שהשנאה של שאול לדוד תבער על אש גבוהה. "דואג" שמו, וכשמו כן היה.
הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ אֵת אֲשֶׁר נְתָנְךָ יְהֹוָה הַיּוֹם בְּיָדִי בַּמְּעָרָה וְאָמַר לַהֲרָגְךָ וַתָּחָס עָלֶיךָ וָאֹמַר לֹא אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי כִּי מְשִׁיחַ יְהֹוָה הוּא׃
פשט הפסוק ברור: היום היית בידי וריחמתי עליך, ואם אני מבקש להרגך - מדוע לא עשיתי זאת עתה? אך בלשון הכתוב שני קשיים: מהו "ואמר להרגך" ולא "ואמרתי" או "ויכולתי", ומהו "ותחס עליך" בלשון נקבה ולא "ואחוס עליך"?
מבאר המלבי"ם: כשאדם רוצה להרוג את חברו ואינו עושה זאת, שלוש סיבות אפשריות בידו. האחת, חוסר יכולת (אני רוצה מאוד אך פשוט אין בכוחי). השנייה, יראת ה' (אני חייב לו כסף רב ואשמח להיפטר ממנו, אך רצח הוא עוון נורא, ולכן אני יורד מן הרעיון). השלישית, פחד מבשר ודם (יכניסו אותי לכלא ויעשו בי כך וכך).
אמר דוד לשאול: אלה האומרים שדוד מבקש רעתך, כיצד יסבירו שלא הרגתיך במערה? יאמרו שלא יכולתי. את הטענה הזאת אני סותר: "נתנך ה' היום בידי" - היית לידי ממש, ומצד היכולת לא הייתה כל מניעה, שהרי אף את המעיל קרעתי לך, ובאותה מידה יכולתי להרגך. יאמרו שפחדתי מאנשים? הלא במערה היית לבדך, ולא היה לי ממי לחשוש. יאמרו שירא הייתי מה'? גם זה אינו - "ואמר להרגך", כלומר בורא עולם אמר, שהרי אמרה תורה שהרודף אחריך והגיע לידך מותר להרגו, "הבא להורגך השכם להורגו". אף מצד ההלכה לא הייתי נחשב רוצח.
ועם כל זה - "ותחס עליך". מי חסה? ידי. יד היא לשון נקבה ("יד גדולה"), וכוונתו: ידי חסה עליך. אף שמדין תורה היה מותר, לא עשיתי זאת. ומדוע? "כי משיח ה' הוא" - יש לך מעלה וגדולה שלא הרשיתי לעצמי לפגוע בה.
וְאָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי כִּי בְּכָרְתִי אֶת כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ דַּע וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע וְלֹא חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה צֹדֶה אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ׃
אומר דוד: אולי תחשוב שכלל לא הייתי קרוב אליך, אלא רק ראיתי מרחוק כיצד אתה יוצא, ועכשיו אני משחק כאילו יכולתי להרגך. לכן הנה הוכחה חותכת: כנף מעילך בידי. הייתי כה קרוב אליך שברגע אחד יכולתי להרגך.
ועוד טענה בדבר: אולי תאמר שנפלה עליי אימה. יש כזה מושג. מספרים על אחד הכורדים שנפגש עם סדאם חוסיין בשיא תפארתו ובא להרגו, ואקדח בכיסו. סדאם הביט בו, והוא מספר: עמדתי לידו כמאובן, נפל עליי פחד נורא, ויצאתי ולא עשיתי לו דבר. אדם בא לעשות מעשה, ומבין עד כמה הוא נורא, ותוקפת אותו אימה והוא מתייבש. לכן אומר דוד: הנה אתה רואה שלא נפלה עליי אימה, שהרי היה בי כוח לגשת ולחתוך חתיכה ממעילך בלא שתשמע ולחזור. אילו הייתי מאובן מפחד לא הייתי מסוגל לזוז. ואם בלא פחד עשיתי זאת, גם להרגך הייתי מסוגל בלא פחד. ובאמת, אומץ לב עצום נדרש לכך; ואם היה דוד מחפש מתנדב למשימה כזו, איני בטוח שהיינו קופצים ראשונים.
"דע וראה כי אין בידי רעה ופשע ולא חטאתי לך". ויש להקשות: הרי יתכן שעכשיו אתה בסדר, אך בעבר כן היה בידך רעה ופשע. מבאר המלבי"ם: אילו היה בידי עוון בעבר, הלא כלל הוא שעבירה גוררת עבירה, ואז גם עתה הייתה גוררת אותי לפגוע בך. ומכיוון שאתה רואה שלא פגעתי בך, סימן שגם מעיקרא לא הייתה עבירה בידי, שאילו הייתה - הייתה גוררת עוד. מכאן תבין שמעולם לא חטאתי לך.
יִשְׁפֹּט יְהֹוָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּנְקָמַנִי יְהֹוָה מִמֶּךָּ וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ׃
וכאן יש לתמוה: וכי מותר לאדם למסור דינו לשמיים? הרי עוון חמור מאוד הוא, וצריך להיזהר בו מאוד. אדם שיש לו ריב עם חברו, על כסף או על עיקרון או על ויכוח שכנים, ואומר "הקדוש ברוך הוא כבר ישפוט בינינו, הוא כבר ייתן לך את מה שמגיע לך" - מה הוא עושה בכך? הוא מציג את עצמו כצדיק גמור שאין מגיע לו שום דבר רע, ומעורר קטרוג גדול על עצמו. אומרים לו מלמעלה: אתה מרגיש שאתה כה צדיק ולא מגיע לך כלום? בוא ונבדוק את זכויותיך. הפחד הגדול של כל סוחר הוא שיעלה במדגם של מס הכנסה, שיבואו ויאמרו לו: בוא נבדוק מה קורה אצלך, ומדוע יש לך כך וכך בקופה. על אחת כמה וכמה בעניינים רוחניים, שאם יאמרו לאדם "בוא נפתח את התיקים שלך" - אוי לו ואוי לנפשו.
ואם כן, כיצד עושה זאת דוד, ואף חוזר על כך שוב בהמשך "והיה ה' לדין ושפט ביני ובינך"? התשובה: כל האיסור למסור דינו לשמיים אינו אלא כאשר יש דין בארץ. אבל כשאין דין בארץ, מותר. ובמצבו של דוד כנגד שאול אין דין בארץ כלל: אל מי יפנה כדי שישפוט בתביעתו נגד המלך? ברגע שיגיע לבית הדין, יבוא המלך עם צבאו להרגו, שהרי כבר חרץ עליו דין כמורד במלכות. וכיוון שאין לו אל מי לפנות, אין לו ברירה אלא לומר: ריבונו של עולם, אתה היחיד שיכול לשפוט. אבל באופן רגיל, אם יש לך משפט עם אדם - תבע אותו לבית דין.
"ונקמני ה' ממך" - הנקמה תיעשה על ידי שליח, לא שהקדוש ברוך הוא ייטול אותו בעצמו בשנתו על מיטתו, אלא שמישהו אחר יפגע בו. וזהו הפסוק הבא:
כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ׃
הפירוש הראשון: "משל הקדמוני" הוא משלו של קדמונו של עולם, ואומרים חז"ל שהכוונה לתורה הקדושה. ומפרש רש"י: הקדוש ברוך הוא מזמן לרשע שייפול ביד רשע כיוצא בו. רשע שמגיע לו דין - יבוא רשע אחר וייפרע ממנו. וזהו שנאמר "והאלוקים אנה לידו". ומבארת הגמרא במסכת מכות במה מדובר: בשני בני אדם שהרגו את הנפש, אחד בשוגג ואחד במזיד, ואין לסנהדרין עדים על אף אחד מהם. מה עושה הקדוש ברוך הוא? מזמנם לפונדק אחד, למקום אחד. זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונופל עליו. זה שהרג במזיד וחייב מיתה - מת, וזה שהרג בשוגג - עתה יש עדים ומגלים אותו לעיר מקלט. כלל הדבר: מגלגלין חובה על ידי חייב. אם צריך אדם להיענש על ידי מישהו, לא ייענש על ידי צדיק אלא על ידי רשע. מי שמחפש לעשות מעשה רשע - מזמנים לו מי שממילא צריך לקבל את הדין. וזה מה שאומר דוד: אני לא אהרוג אותך, כי אני זכאי, ואין מגלגלים על ידי הזכאי חובה כזאת. יבוא רשע שמגיעה לו חובה כזו, ועל ידו יתגלגל הדבר - "מרשעים יצא רשע", "וידי לא תהיה בך".
הפירוש השני, של הרד"ק: "משל הקדמוני" הוא המושל הראשון שאמר את המשל הזה, אדם קדמון שאמרו בעבר, וכתרגום: משל שמושלים מלקדמין. ומשמעו: מן הרשע עצמו יצא הרשע שיכלה אותו ויאבדו מן העולם. לא רשע חיצוני יבוא עליו, אלא ממנו בעצמו תצא הפגיעה בו; הוא זה שחופר לעצמו את הבור שאליו יפול. וכפי שראינו אצל קין והבל: קין הרג את הבל, ומי הרג לבסוף את קין? למך, ולמך מזרעו של קין יצא. ולפי זה מבאר המלבי"ם ש"משל הקדמוני" הוא המשל שהיה בימי קדם, בימי קין והבל.
ופירוש שלישי מביא הרד"ק: "מרשעים יצא רשע" - מן הרשעים יצא מעשה הרשע. כלומר כשאתה רואה אדם עושה מעשה רשע, דע לך שאדם זה רשע. כפי שהוא רשע בלבו כך יעשה מעשה רשע, ורוע לבו, אף שאינו ניכר, נבחן במעשיו. ואף שכלפי חוץ נראה אדם הגון וצדיק, אם ראית אותו עושה מעשה רע - דע שרשע הוא. ומה בא דוד לומר בזה? "אני מכיר אותך, ויודע שאם הייתי נופל בידיך לא היית מרחם עליי כלל. ואף על פי כן - ידי לא תהיה בך." הקדוש ברוך הוא, אם ירצה, יפגע בך, אבל ידי לא תהיה בך, אף שאני יודע שאתה מצדך לא היית נוהג עמי כפי שנהגתי עמך.
אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד׃
אני חשוב לפניך ככלב, ולא ככלב חי אלא ככלב מת, וחלש כפרעוש אחד, כאדם פחות והדיוט - ואחריי יצאת לרדוף? שואל המלבי"ם: למה הכפילות? ומבאר שכל הרדיפה הזאת, אם נבחן אותה במאזני השכל, סכלות גדולה היא, ומשני צדדים. "אחרי מי יצא מלך ישראל" - מדובר על עצם היציאה מלכתחילה. "אחרי מי אתה רודף" - על ההמשך, עכשיו שאתה כבר כאן.
ומשיב על שתי השאלות: על עצם היציאה - "אחרי כלב מת". ומדוע דימה עצמו לכלב? מפני שתכונתו המרכזית של הכלב היא נאמנות לבעליו. אמר דוד: הייתי עבד נאמן לך ככלב, שמרתי עליך, ועם כל זה ריחקת אותי ממך, ומכלב חי נעשיתי כלב מת. אם כן, מלכתחילה למה יצאת לרדוף אחריי? ועל ההמשך - עתה ודאי אני כאין, שהרי אינני אצלך ואינני בסביבתך ואיני מסוגל כלל להזיק לך או לנשוך אותך. מה אני בשבילך? פרעוש בלבד, המפריע ולא יותר, כאין וכאפס. ואף לא תאמר פרעושים רבים, שאולי יכולים להזיק, אלא "פרעוש אחד". ומה טעם להמשיך במרדף?
וְהָיָה יְהֹוָה לְדַיָּן וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְיֵרֶא וְיָרֵב אֶת רִיבִי וְיִשְׁפְּטֵנִי מִיָּדֶךָ׃
הקדוש ברוך הוא יהיה השופט, כי כאן אין דין בארץ.
וַיְהִי כְּכַלּוֹת דָּוִד לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל שָׁאוּל וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הֲקֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד וַיִּשָּׂא שָׁאוּל קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ׃
מהו "בני"? יש מבארים שכוונתו: חמלת עליי כחמלת הבן על אביו. ויש אומרים שמכיוון שהיה חתנו, החשיבו כבנו. ויש אומרים שבכייתו הייתה על כוהני נוב, שכן עתה התברר לו שכוהני נוב מתו על ידו שלא כדין: הנה הוא רואה שדוד באמת אינו מבקש את רעתו ואינו רוצה להרגו, ואם כן כל הריגת כוהני נוב הייתה עוול שלו.
וַיֹּאמֶר אֶל דָּוִד צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה׃
"צדיק אתה ממני" - כאן הוא מודה לו על העבר, שהיית צודק בדינך. ומהו "גמלתני"? מבאר המלבי"ם שכל מקום שנאמר לשון גמול, הוא מתוך אהבה או מתוך שנאה. אמר לו: אתה גמלת לי טוב בהריגת הפלשתי ובמלחמת פלשתים, מצד שהיית אוהב אותי; ואני, מתוך ששנאתי אותך, גמלתיך רעה ברדיפתי אחריך ובבקשי להורגך.
ובדרך רמז אמרו: "צדיק אתה ממני" - בזכותי, בגללי אתה צדיק. מה עשה את דוד למדרגה כזו של צדקות? עצם היותו נרדף. ולאחר כל הרדיפות, שנפל שאול בידו ולא הרגו - איזו מעלה עצומה קנה בניסיון הזה. ואם כן, ממי נעשית צדיק? ממני, שאילולי הניסיונות והאתגרים שהעמדתי בפניך לא היית זוכה למעלה כזו.
וְאַתָּה הִגַּדְתָּ הַיּוֹם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָה אִתִּי טוֹבָה אֵת אֲשֶׁר סִגְּרַנִי יְהֹוָה בְּיָדְךָ וְלֹא הֲרַגְתָּנִי׃
וְכִי יִמְצָא אִישׁ אֶת אֹיְבוֹ וְשִׁלְּחוֹ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה וַיהֹוָה יְשַׁלֶּמְךָ טוֹבָה תַּחַת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה לִי׃
"הגדת היום" - הגדת ומסרת מסר לדורות. יש אדם שעושה מעשה חד פעמי, ושכרו חד פעמי. ויש אדם שעושה מעשה, ואחרים לומדים ממנו ועושים כמותו, וכמה שכר הוא מקבל? כמספר האנשים הלומדים ממעשהו. ואם דור שלם ילמד ממנו, כל אותו דור ממשיך להביא לו שכר. ואם דורות ארוכים יחקו את מעשהו ויעשו כמותו במעלה כזאת של צדקות, הוא כבר נמצא בשמיים מזמן וממשיך לקבל שכר על היותו מורה דרך לכולם.
וזה שאמר שאול: פרסמת היום את המעשה הטוב הזה, שסגרני ה' בידך ולא הרגתני, ולמעשה זה יהיה פרי לדורי דורות. "וכי ימצא איש את אויבו ושלחו בדרך טובה" - כולם ילמדו ממך מוסר, שאם ימצא אדם את אויבו ויש בידו להרגו, ואף על פי כן יתגבר וישלחנו בדרך טובה. ולמי יגיע השכר על כל אותם מעשים? לך, שלימדת את העולם צדקות כזאת. "וה' ישלמך טובה תחת היום הזה" - אין זו זכות של יום אחד, אלא זכות לנצח נצחים שקנית לך היום.
וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל׃
אומר לו שאול: אני רואה את הצלחתך ואת הסייעתא דשמיא המופלאה המלווה אותך. ניסיתי כמה פעמים לרדוף אחריך ולבטלך, ותמיד ברגע האחרון מציל אותך הקדוש ברוך הוא מידי, כפי שראינו בפרק הקודם. זה אות ומופת שמלוך תמלוך.
הרד"ק מוסיף הסבר: אפשר ששמע ששמואל משחו למלך בחשאי, והדבר הגיע לאוזניו. וכשאמר לו שמואל "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך", הבין עתה על מי דיבר: כנראה על דוד.
ויש כאן מדרש נפלא. היכן ראינו קריעת מעיל נוספת? אצל שמואל. שם, כאשר הסתובב שמואל ללכת - בין שאחז שמואל במעיל שאול ובין ששאול אחז במעיל שמואל, שהפסוק לא הוכרע - נקרע המעיל, ושמואל ראה בכך אות ואמר: קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך ונתנה לרעך הטוב ממך. אומרים חז"ל: סימן מסר לו. מי יקבל ממך את המלכות? מי שיקרע לך את המעיל. ולכן, כשבא דוד וקרע את מעילו של שאול, אמר לו שאול: עתה מתברר לי, "הנה ידעתי כי מלוך תמלוך". אם אתה זה שקרעת לי את המעיל, שוב אין לי ספק.
והמלבי"ם מוסיף: במה עוד נודע לו? מהי הגדרת מלך? הא' ב' של מלכות הוא שלטון האדם על כל כוחותיו. האדם נקרא עיר קטנה, ומי שמושל בעצמו שלטון מוחלט על רצונותיו ותאוותיו - הוא הראוי למשול גם על אחרים. ולכן נאמר על שלמה שלבסוף מלך על מקלו. וכי אדם מקבל מלוכה על מקל, שהכתירו אותו עליו? אלא פירושו שלא היו לו נתינים כלל, היה הלך המהלך עם מקל, וזה כל מה שנשאר לו. ואף על פי כן נקרא שם "מלך", מפני שממשלתו על כל כוחות נפשו הייתה מוחלטת ושלמה. יכול להיות לך רק מקל, ואתה נקרא מלך, כי אתה מולך ומושל ברוחך - "ומושל ברוחו מלוכד עיר", וזה גדול הרבה יותר ממי שמושל על עיר שלמה או על מדינה שלמה.
וזהו שאמר לו שאול: מכיוון שראיתי שאתה מסוגל לשלוט ביצרך, שהגיע שונאך לידך ואתה משחררו והולך, אף שיכולת להרגו - זה אות בעיניי שתמלוך. שמי שמושל על כוחותיו ימלוך גם על ישראל.
ועוד: "וקמה בידך ממלכת ישראל" - כיוון שיש בך כוחות אלה, אני יודע שאצלך לא יקרה מה שקרה אצלי. אני איבדתי את המלוכה משום שלא הייתי תקיף דיי. ואפשר להוסיף ביאור: שאול איבד את המלוכה מפני שנכנע ללחץ חברתי. באגג ובעמלק כולם אמרו לו: הרי יש כאן כסף וזהב, חבל, בל תשחית; ודואג האדומי התחיל להביא לו פסוקים - התורה חסה אף על אדם אחד שנמצא הרוג וציוותה עגלה ערופה, וכאן אתה הולך להרוג מאות אלפי אנשים? ונתן להם לקחת מן השלל. וגם בקורבן שהקריב לפני בוא שמואל פעל מתוך לחץ, ובאותה שעה אמר לו שמואל שהפסיד את המלוכה. אצל דוד היה בדיוק להפך: כולם לחצו עליו - הנה ההזדמנות בידיך, קח והרוג - ודוד לא נכנע. עמד כצור חלמיש וכצוק איתן נגד כולם. לכן אמר לו שאול: אצלך ממלכת ישראל תקום ותישאר, ולא כמו אצלי שפעלתי מתוך לחץ.
וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בַּיהֹוָה אִם תַּכְרִית אֶת זַרְעִי אַחֲרָי וְאִם תַּשְׁמִיד אֶת שְׁמִי מִבֵּית אָבִי׃
שאול משביע אותו על שני דברים: שלא יכרית את זרעו, ושלא ישמיד את שמו. ומכאן אנו למדים את מה שאמרנו בעבר, שכל החשש שהניע את שאול לרדוף אחרי דוד היה הפחד שאם דוד יעלה למלוכה יהרוג אותו ואת כל זרעו אחריו. ולכן דן את דוד כרודף, ומכאן ראה היתר לעצמו לרדוף אחריו.
וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לְשָׁאוּל וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל אֶל בֵּיתוֹ וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו עָלוּ עַל הַמְּצוּדָה׃
ובמה נשבע? יש אומרים שנשבע רק שלא יהרוג את שאול עצמו, ולא על זרעו, ולכן לימים מסר את זרעו לגבעונים: לא נשבעתי לזרעך אלא לך. ויש אומרים שנשבע גם על זרעו, ומה שנתן את בני שאול לגבעונים אינו סתירה, שכן לא הוא הרגם אלא הגבעונים הם שהרגום, והוא נשבע רק שלא ירדוף אותם. וכאן הגבעונים הם שהרגו על פי ה', ואין בזה שום בעיה.
בפרק זה נמסר שאול בידי דוד במערה שעל אם הדרך, ודוד, שהיה מסופק אם זהו רצון ה', בחן את הדבר בפגיעה קטנה - בכריתת כנף המעיל - ולמד מ"ויך לב דוד אותו" שאין זה רצון ה'. הוא עמד נגד לחץ כל אנשיו, פייס והפריד אותם בדברים, ואחר כך הוכיח לשאול בשלושה נימוקים שלא חסרו לו יכולת, ולא פחד מאדם, ואף לא מנעה אותו ההלכה - ורק כבוד משיח ה' עצר את ידו. הוא מסר את דינו לשמיים במקום שאין בו דין בארץ, והמעיט את עצמו ככלב מת וכפרעוש אחד. ושאול הודה: "צדיק אתה ממני", והכיר שמעשה זה יאיר לדורות ויביא לדוד שכר נצחי, ושמי שמושל בעצמו הוא הראוי למלוך על ישראל. זהו המסר הגדול של הפרק: הגבורה האמיתית אינה ביכולת להכות, אלא ביכולת לעצור את היד ולשלוט ברוח.