פתיחה: פרק של מרדף, של השגחה ושל בטחון
פרק כג בשמואל א הוא אחד הפרקים המרתקים במסע הבריחה של דוד. הוא נפתח במעשה גבורה: דוד, שכבר נמצא במעמד של נרדף, יוצא להציל עיר בישראל מיד פלשתים. הוא ממשיך במרדף אכזרי של שאול אחריו, בשאילה באורים ותומים, בהתחזקות שמקבל דוד מיהונתן, ובמסירתו של דוד בידי אנשי זיף. והוא מסתיים בהצלה של הרגע האחרון, כשדוד כבר מוקף משני צדי ההר. לאורך כל הפרק המלבי"ם מלמד אותנו לדקדק בכל מילה ומילה, וממנו נלמד גם עומק גדול באמונה ובבטחון.
המה שוסים את הגרנות - מלחמה בשבת על עסקי תבן וקש
וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר הִנֵּה פְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּקְעִילָה וְהֵמָּה שֹׁסִים אֶת־הַגֳּרָנוֹת׃
קעילה היא עיר של ישראל, ופלשתים באים להילחם באנשיה. מדוע פונים דווקא לדוד? צריך לזכור שדוד היה שר הצבא שלהם בעבר, והוא זה שהגן והציל אותם מכל האויבים שקמו עליהם. לכן כאשר הם נמצאים בצרה, למי הם פונים? לדוד.
אומרים חז"ל שהפלשתים באו על עסקי תבן וקש, והיה זה ביום השבת. הכלל הוא שביום השבת אין נלחמים, אלא אם כן יש בזה עניין של פיקוח נפש. וכאן, אם באו רק על תבן וקש, אין זה פיקוח נפש. אלא שאומרים חז"ל שבערי הספר מותר להילחם בשבת אפילו על עסקי תבן וקש. מדוע? כי בערי הספר, אם ניתן לאויב דריסת רגל כלשהי, ממילא יהיה לו קל ונוח לכבוש אחר כך את כל ארץ ישראל. לכן את הערים שעל הגבול צריך לחזק מאוד, כדי שלא תהיה ארץ ישראל נוחה להיכבש.
המלבי"ם מדייק בלשון: כתוב "נלחמים בקעילה" ולא "נלחמים על קעילה". מי שנלחם על העיר עומד מבחוץ ורוצה לכבוש את החומה. מי שנלחם בעיר, כבר נמצא בפנים והוא לוחם עם אנשי העיר. מכאן שהפלשתים לא באו לכבוש את החומה, אלא הם כבר בתוך העיר.
ועוד דיוק: יש הבדל בין "בוזזים" לבין "שוסים". הבוזז לוקח ביזה, כוונתו לקחת לעצמו (כמו "ובביזה לא שלחו את ידם"). אבל "שוסים" הם כאלה שבאים רק להשחית. הוא אינו בא לקחת, אלא לשרוף ולהשחית את כל מה שיש כאן, וזה גרוע יותר. וזה מה שנאמר "והמה שוסים את הגרנות" - על עסקי תבן וקש, שבאו רק לרמוס ולהשחית.
שתי שאילות באורים ותומים - "בפלשתים" או "את פלשתים"
וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיהֹוָה לֵאמֹר הַאֵלֵךְ וְהִכֵּיתִי בַּפְּלִשְׁתִּים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־דָּוִד לֵךְ וְהִכִּיתָ בַפְּלִשְׁתִּים וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת־קְעִילָה׃
וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו הִנֵּה אֲנַחְנוּ פֹה בִּיהוּדָה יְרֵאִים וְאַף כִּי־נֵלֵךְ קְעִלָה אֶל־מַעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים׃
כאן עומד פלא עצום: הקדוש ברוך הוא אומר לדוד "לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה", ואנשי דוד אינם בוטחים בתשובת השם? אינם מאמינים לדברי האורים ותומים? כיצד ייתכן?
מסביר המלבי"ם שהיו לכך שתי סיבות. הראשונה: בלשון הקודש יש הבדל בין "תכה את פלשתים" לבין "תכה בפלשתים". "את פלשתים" משמעו את כולם; "בפלשתים" משמעו מכה חלקית, כלשון "אולי אוכל נכה בו". דוד שאל "והכיתי בפלשתים האלה" - כלומר במקצתם, אלה שבאו על קעילה, וכך גם נענה. אמרו לו אנשיו: זה יוצר לנו בעיה. מחר יבואו הפלשתים בהתארגנות מחודשת ויכו אותנו, ואנחנו כבר נרדפים דיינו מידי שאול, איננו צריכים מערכה חדשה מול פלשתים. אם היה נאמר "תכה את פלשתים" - היינו קוברים את הפלשתים ונגמר הסיפור. אבל "להכות בפלשתים" משמעו שהשאר יבואו מחר ויצאו כנגדנו.
הסיבה השנייה: השם לא אמר לו שיתן אותם בידו בדרך נס, אלא "תכה אותם" - בדרך מלחמה טבעית. ועוד, השם לא הבטיח לו שיהיה בטוח בקעילה. הוא לא אמר לו: לך לקעילה ואני מבטיח לך ששאול לא יבוא אליך. שאלת דוד הייתה האם יוכל להכות בפלשתים, ועל כך נענה בחיוב; אבל האם שאול ירדוף אחריו ויגיע לקעילה להכותו? על זה לא נאמר דבר.
ועל כך הם אומרים: הנה אנחנו פה, ויש לנו כאן שתי מעלות. ראשית, כאן אין לנו אויב ואורב. שנית, אנחנו ביהודה, בין אנשי שבטנו. ועם כל שתי המעלות הללו אנחנו יראים. ואיך נלך לקעילה, שאינה מיהודה, אל מערכות פלשתים, ותהיה לנו מערכה מבית ומחוץ - שאול מכאן ופלשתים משם?
וַיּוֹסֶף עוֹד דָּוִד לִשְׁאוֹל בַּיהֹוָה וַיַּעֲנֵהוּ יְהֹוָה וַיֹּאמֶר קוּם רֵד קְעִילָה כִּי־אֲנִי נֹתֵן אֶת־פְּלִשְׁתִּים בְּיָדֶךָ׃
לכן חוזר דוד ושואל, הפעם בצורה מפורטת יותר, והתשובה מתחדשת בשלושה דברים: "קום רד קעילה" - אל תפחד; "אני נותן" - בהשגחה ובנס, ולא כבתחילה שהיה משמעו לך והילחם והצלח בדרך הטבע; ועוד, אין הוא אומר עתה "בפלשתים" אלא "את פלשתים" - כלומר כל אלה שהיו איום עליהם מן הסביבה.
המכה הגדולה ומקנה הפלשתים
וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַאֲנָשָׁו קְעִילָה וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים וַיִּנְהַג אֶת־מִקְנֵיהֶם וַיַּךְ בָּהֶם מַכָּה גְדוֹלָה וַיֹּשַׁע דָּוִד אֵת יֹשְׁבֵי קְעִילָה׃
מה פירוש "וינהג את מקניהם"? מניין לפלשתים מקנה במלחמה, מי לוקח צאן ובקר לקרב? אלא שכאשר הכה בהם דוד מכה גדולה, רדף אחריהם עד ארץ פלשתים - זו "המכה הגדולה", וזה "תכה את פלשתים" - ושם, בארצם שלהם, לקח מהם צאן ובקר וחזר עמם לארצו.
מניין היו לדוד אורים ותומים
וַיְהִי בִּבְרֹחַ אֶבְיָתָר בֶּן־אֲחִימֶלֶךְ אֶל־דָּוִד קְעִילָה אֵפוֹד יָרַד בְּיָדוֹ׃
כאן מיישב הכתוב את השאלה: כיצד יכול היה דוד לשאול באורים ותומים, והרי הכהן הגדול אינו אצלו? אלא שכאשר ברח אביתר בעקבות הריגת אנשי נוב עיר הכהנים, והוא היה היחיד שניצל, לקח עמו את האפוד. וזה היה בהשגחת השם, כדי להציל את אנשי קעילה על ידי השאלה באורים ותומים.
"ניכר אותו אלוקים בידי" - האמתלה של שאול
וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל כִּי־בָא דָוִד קְעִילָה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל נִכַּר אֹתוֹ אֱלֹהִים בְּיָדִי כִּי נִסְגַּר לָבוֹא בְּעִיר דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ׃
לפי הפשטות "ניכר" הוא מלשון מסירה: השם מסר אותו בידי. אך המלבי"ם אומר שלא מצאנו דוגמה למילה "ניכר" בלשון זו בנביא, ומציע שהמילה היא מלשון "נוכרי": מעתה אני יכול לנהוג בו כנוכרי, כאויב ישראל. מדוע? כי נסגר בעיר דלתיים ובריח. מי שנסגר בעיר מוקפת חומה מראה בכך שכביכול כבש לו מקום, ויש לו טריטוריה שהוא נלחם עליה, ולא כאדם שבורח במדבר ממקום למקום. וזה כבר מהווה מרד גלוי, ומכאן שיש לשאול אמתלה להילחם בו כמו בנוכרי.
"מחריש הרעה" - תרגיל הכיסוי של שאול
וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת־כׇּל־הָעָם לַמִּלְחָמָה לָרֶדֶת קְעִילָה לָצוּר אֶל־דָּוִד וְאֶל־אֲנָשָׁיו׃
וַיֵּדַע דָּוִד כִּי עָלָיו שָׁאוּל מַחֲרִישׁ הָרָעָה וַיֹּאמֶר אֶל־אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן הַגִּישָׁה הָאֵפוֹד׃
לכאורה מהו "וידע דוד", והרי כתוב במפורש שהוא אסף את העם "לצור אל דוד ואל אנשיו"? כאילו היה כאן סוד שנודע דווקא לדוד וכל השאר חשבו אחרת. אלא מסביר המלבי"ם ששאול היה חכם גדול. הוא ידע שאם יזמן את כולם ויאמר להם: רבותיי, אנחנו יוצאים למלחמה כנגד דוד, יבואו מעט מאוד אנשים, אולי רק מבני בנימין הקרובים אליו. לכן עשה אחרת: הוא הודיע לכולם שיורדים למלחמה על פלשתים בקעילה. הקול הזה כבר התפרסם והגיע לכל קצווי ארץ ישראל, ואילו העובדה שדוד הצליח למגר את הפלשתים עוד לא נודעה. כך הכל התאספו בסבורם שהולכים על פלשתים, וכשיגיעו יאמר: הרי דוד כאן, נתפוס גם את דוד. "לצור אל דוד ואל אנשיו" הייתה כוונתו האמיתית של שאול, אבל לא זה מה שהעביר לעם - לעם הוא הודיע צו 8 למלחמה כנגד פלשתים. ודוד ידע שהפלשתים כאן הם סיפור כיסוי, ולכן ביקש מאביתר הכהן להגיש את האפוד כדי לדעת מה לעשות.
שתי שאלות ותשובה אחת
וַיֹּאמֶר דָּוִד יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שָׁמֹעַ שָׁמַע עַבְדְּךָ כִּי־מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לָבוֹא אֶל־קְעִילָה לְשַׁחֵת לָעִיר בַּעֲבוּרִי׃
הֲיַסְגִּרֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ הֲיֵרֵד שָׁאוּל כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עַבְדֶּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַגֶּד־נָא לְעַבְדֶּךָ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה יֵרֵד׃
דוד שואל שתי שאלות: האם יסגירוני בעלי קעילה, והאם שאול ירד. והשם עונה רק על אחת: "ירד". מסביר רש"י על פי חז"ל: למדנו מכאן שהשואל שני דברים, אין משיבים לו אלא אחד, ואין משיבים לו אלא את הראשון. דוד שאל שלא כסדר - היה עליו לשאול תחילה "הירד שאול" ואחר כך "היסגירוני". וכיוון ששאל את שאלת ההסגרה קודם, נענה על השאלה השנייה בלבד. אילו היה שואל כסדר, היה מקבל תשובה לשתי השאלות כאחת, כי אם אומרים שיסגירו - סימן ששאול ירד.
"בעבורי" ולא "בגללי" - דיוק המלבי"ם
אבל המלבי"ם, כדרכו, מוצא עומק רב בדקדוק לשון הקודש. מה ההבדל בין "בגללי" לבין "בעבורי"? "בגלל" מורה על הסיבה שכבר הייתה, ו"בעבור" מורה על הסיבה העתידה. אני מוכן להיות שותף איתך בגלל שיש לך הרבה כסף - סיבה שבעבר. אני מוכן להיות שותף איתך בעבור שנעשה הרבה כסף - סיבה שבעתיד, כי זה משתלם לי בעתיד.
לפי זה: אילו היה דוד אומר "לשחת לעיר בגללי", פירושו ששאול יבוא וישחית את קעילה בגלל שהגנתם על דוד בעבר - ואז לא משנה כלל אם יסגירו או לא יסגירו, אם דוד יהיה שם או לא. שאול בא להשחית, אתם הגנתם עליו בעבר ואתם תשלמו את המחיר, בדיוק כמו שהיה בנוב עיר הכהנים. אבל דוד אומר "בעבורי" - כלומר כדי שיוציאו אותי מן העיר, רק לשם כך יבוא להשחית. ואם כן יש כאן שאלה אמיתית: אם יסגירו אותי, עליי לברוח; ואם לא יסגירו, אולי עליי להישאר.
ומדוע שאל שלא כסדר, קודם "היסגירוני" ואחר כך "הירד שאול"? מסביר המלבי"ם שיש כאן שאלה נוספת: ייתכן ששאול לא ירד בעצמו אלא ישלח שליח. אם ישלח שליח, אפשר שאנשי קעילה יסגירוהו בידו, ואפשר שלא ירצו לקבל את הוראת השליח - יבוא גייס של שאול והם לא ישמעו לו ולא יסכימו להסגיר. ואז השאלה השנייה: האם במקרה כזה, אם יסרבו לשליחיו, שאול ירד בעצמו? כי שאול בעצמו הוא כבר כוח, ואיש לא ינסה להמרות את פיו.
וַיֹּאמֶר דָּוִד הֲיַסְגִּרוּ בַּעֲלֵי קְעִילָה אֹתִי וְאֶת־אֲנָשַׁי בְּיַד־שָׁאוּל וַיֹּאמֶר יְהֹוָה יַסְגִּירוּ׃
שימו לב לשינוי: בשאלה הראשונה שאל "היסגירוני" - את עצמי בלבד, ובשנייה "אותי ואת אנשיי". והטעם: אם שאול ישלח שליח, הוא יבקש רק את דוד, ראש המורדים, ואת השאר יפטור; שהרי אם יבקש להסגיר את כל אנשי דוד, בוודאי יתנגדו אנשיו, תפרוץ מלחמה, ימותו מאנשי דוד וימותו מאנשיו, ושאול אינו רוצה בזה. כל רצונו הוא ראשו של דוד. אך תשובת השם "ירד" הורידה מן הפרק את האפשרות הראשונה: אין כאן שליח, שאול ירד בעצמו. ובכך נענו למעשה שתי השאלות: לא יסגירוך ביד שליח, כי שאול בא בגופו.
ומשנתחדש לדוד ששאול יורד בעצמו, נולדה שאלה חדשה שלא הייתה קודם: האם יסגירו אותי ואת אנשיי ביד שאול עצמו? כי אם שאול יורד עם צבאו, לא יסתפק בראשו של דוד לבדו, אלא ירצה לחסל את כולם, שלא יקום מחר מורד אחר. והשם משיב: "יסגירו". דע לך שאנשי קעילה יסגירו אותך ואת אנשיך, שכן שאול ירצה להיכנס לעיר ולא יסכים שיזרקו לו את ראש דוד מן החלון; כיוון שהעיר מרדה בו, ירצה להיכנס לתוכה ולכובשה כראוי.
"ויתהלכו באשר יתהלכו" - תחבולת התנועה
וַיָּקׇם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו כְּשֵׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ וַיֵּצְאוּ מִקְּעִלָה וַיִּתְהַלְּכוּ בַּאֲשֶׁר יִתְהַלָּכוּ וּלְשָׁאוּל הֻגַּד כִּי־נִמְלַט דָּוִד מִקְּעִילָה וַיֶּחְדַּל לָצֵאת׃
מששמע דוד את התשובה "יסגירו", מיד קם הוא ואנשיו ויצאו מקעילה ונתפזרו. "ויתהלכו באשר יתהלכו" - היו הולכים תמיד ממקום למקום, הולכים למקום מסוים וחוזרים למקום הראשון, וכך היו מסבכים את האויב: ראו אותו כאן, אחר כך במקום אחר, ואחר כך שוב כאן. שאול שומע שדוד נמלט וחודל לצאת, אבל אינו מתייאש.
וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמִּדְבָּר בַּמְּצָדוֹת וַיֵּשֶׁב בָּהָר בְּמִדְבַּר־זִיף וַיְבַקְשֵׁהוּ שָׁאוּל כׇּל־הַיָּמִים וְלֹא־נְתָנוֹ אֱלֹהִים בְּיָדוֹ׃
שימו לב לשני המקומות: "במדבר במצדות" - מקום מסתור אחד, ו"בהר במדבר זיף" - מקום אחר. זו הייתה תחבולתו: כל פעם ששאול היה מבקש לבוא, היה דוד מחליף מקום, וממילא לא היה שאול יודע היכן הוא נמצא בדיוק.
יהונתן מחזק את ידי דוד בארבעה דברים
וַיַּרְא דָּוִד כִּי־יָצָא שָׁאוּל לְבַקֵּשׁ אֶת־נַפְשׁוֹ וְדָוִד בְּמִדְבַּר־זִיף בַּחֹרְשָׁה׃
וַיָּקׇם יְהוֹנָתָן בֶּן־שָׁאוּל וַיֵּלֶךְ אֶל־דָּוִד חֹרְשָׁה וַיְחַזֵּק אֶת־יָדוֹ בֵּאלֹהִים׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַל־תִּירָא כִּי לֹא תִמְצָאֲךָ יַד שָׁאוּל אָבִי וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל־יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה־לְּךָ לְמִשְׁנֶה וְגַם־שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן׃
דוד רואה שיצא שאול לבקש את נפשו והוא עצמו במדבר זיף בחורשה, ומבין שנכנס למצב סכנה. לכאורה היה עליו לברוח מיד, ומדוע אינו בורח? אלא שיהונתן בא וחיזק את ידיו בארבעה עניינים. ראשית, "באלוקים": אמר לו אל תירא, השם אלוקיך עמך, ובהשגחת השם תינצל מכל צרה. שנית, "לא תמצאך יד שאול אבי" - שאינו יודע כלל היכן אתה נמצא. שלישית, "ואתה תמלוך על ישראל" - בעזרת השם קרנך תתרומם, ואל תחשוש מן המצב שאתה נרדף בו כעת. ורביעית, "וגם שאול אבי יודע כן" - אם גם האויב שלך יודע שהמערכה גמורה, אין לך ניצחון גדול מזה, ולכן רפו ידיו של אבי, ואין לך מה לדאוג.
וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית לִפְנֵי יְהֹוָה וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּחֹרְשָׁה וִיהוֹנָתָן הָלַךְ לְבֵיתוֹ׃
ולמה צריך לכרות ברית מחדש, והרי כבר כרתו ברית לעיל, ולברית אין תאריך תפוגה? מסביר המלבי"ם שיש הבדל בין הברית ההיא לברית הזאת: הברית הראשונה לא הייתה לפני הכהן והאורים והתומים, ועתה זו ברית בפני כהן ואורים ותומים. ולכן נשאר דוד שם, ושאול מחפשו ואינו מוצאו.
הזיפים מוסרים כתובת מדויקת
וַיַּעֲלוּ זִפִים אֶל־שָׁאוּל הַגִּבְעָתָה לֵאמֹר הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ בַמְּצָדוֹת בַּחֹרְשָׁה בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה אֲשֶׁר מִימִין הַיְשִׁימוֹן׃
וְעַתָּה לְכׇל־אַוַּת נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ לָרֶדֶת רֵד וְלָנוּ הַסְגִּירוֹ בְּיַד הַמֶּלֶךְ׃
הזיפים עולים אל שאול לגבעה, ומוסרים לו כתובת מדויקת לפרטי פרטים: במצדות, בחורשה, ביער, בגבעת החכילה - ומאחר שהייתה שם עוד גבעה מצד שמאל, הם מדגישים "אשר מימין הישימון". אין לך ברור מזה, אין צורך אפילו במערכת ניווט; אתה בא, אוסף אותו והולך. ומוסיפים: באיזה אופן שתרצה תוכל לרדת, אנחנו כבר נעשה את העבודה בשבילך, אתה רק תבוא ותיקח אותו.
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל בְּרוּכִים אַתֶּם לַיהֹוָה כִּי חֲמַלְתֶּם עָלָי׃
שאול מברך אותם: השם יברך אתכם שאתם מרחמים עליי ומצילים אותי מיד הרודפים אותי. ועל מעשה זה חיבר דוד את מזמור נ"ד בתהילים: "למנצח בנגינות משכיל לדוד, בבוא הזיפים ויאמרו לשאול הלא דוד מסתתר עמנו. אלוקים בשמך הושיעני ובגבורתך תדינני. אלוקים שמע תפילתי האזינה לאמרי פי. כי זרים קמו עליי ועריצים ביקשו נפשי ולא שמו אלוקים לנגדם סלה. הנה אלוקים עוזר לי, ה' בסומכי נפשי. ישיב הרע לשוררי, באמיתך הצמיתם. בנדבה אזבחה לך אודה שמך ה' כי טוב, כי מכל צרה הצילני ובאויביי ראתה עיני". כך הוא מודה להשם יתברך, והקדוש ברוך הוא באמת מציל אותו כפי שנראה מיד.
"הכינו עוד" - שאול דורש עבודת הכנה
לְכוּ־נָא הָכִינוּ עוֹד וּדְעוּ וּרְאוּ אֶת־מְקוֹמוֹ אֲשֶׁר תִּהְיֶה רַגְלוֹ מִי רָאָהוּ שָׁם כִּי אָמַר אֵלַי עָרוֹם יַעְרִם הוּא׃
שאול כבר שבע שבעה ניסיונות סרק, ואינו רוצה שוב לגייס את כולם, לאסוף אנשים, לצאת למרדף ולחזור באכזבה. גם למלך אין זה כבוד גדול לחזור כל פעם בביזיון כזה. לכן הוא אומר להם: הפעם אצא רק אם תעשו עבודת רקע והכנה כראוי.
מסביר המלבי"ם את דרישותיו: אני יודע שדוד מערים עורמות ותחבולות כדי להסתתר, ואיני רוצה ללכת בחינם. לכן: "הכינו עוד ודעו" - בידיעה ברורה. "וראו" - בראיית העין ממש, שתראו את המקום שהוא מתחבא בו; ייתכן שתסתכלו מרחוק ותחשבו על מקום אחד, ובאמת יהיה במקום אחר, ואני רוצה ודאות גמורה. "את מקומו אשר תהיה רגלו" - שלא יחליף את מקומו בינתיים. "מי ראהו שם" - שמא האנשים שאתם רואים הם אנשי דוד ולא דוד עצמו, שאולי מתחבא במקום אחר; לכן אני רוצה עדות ברורה של אדם נאמן, לא של אדם סתם, שראה את דוד עצמו שם. וכל זאת מדוע? "כי אמר אליי ערום יערים הוא" - שלחתי מרגל לחפש אחריו, והמרגל אמר לי שדוד יודע להערים ולעשות תחבולות, וקשה מאוד להתמודד עמו.
וּרְאוּ וּדְעוּ מִכֹּל הַמַּחֲבֹאִים אֲשֶׁר יִתְחַבֵּא שָׁם וְשַׁבְתֶּם אֵלַי אֶל־נָכוֹן וְהָלַכְתִּי אִתְּכֶם וְהָיָה אִם־יֶשְׁנוֹ בָאָרֶץ וְחִפַּשְׂתִּי אֹתוֹ בְּכֹל אַלְפֵי יְהוּדָה׃
ודרישה רביעית: בדקו את כל המחבואים אשר יתחבא שם. שאול אומר: אני יודע שדוד ברגע אחד נראה במקום מסוים וברגע הבא נעלם ומתחבא. לכן חפשו טוב טוב והכירו את כל המחבואים, וגם אם יברח ויתחבא, לפחות אדע היכן לחפשו. שהרי צריך להבין: אינו פשוט כלל להתחבא עם שש מאות איש. מדבר יהודה אינו מדבר סהרה, אינו מקום ענק; עם שש מאות איש כמה אפשר להתחבא? שאלו פעם אדם: ראית פיל מתחבא מאחורי פרח? אמר: לא. כנראה שהתחבא טוב... אי אפשר להתחבא עם גדוד ענק כזה, ובכל מקום שאתה הולך אתה משאיר סימנים ועקבות. לכן, מסתמא יש לו כמה מקומות מסתור, ואני מבקש שתלכו ותבדקו מהם, ואם לא תמצאו אותו כשנבוא, לפחות נדע היכן הוא אמור להתחבא. ומוסיף שאול: כשאגיע, אם ישנו בארץ - לא אנוח ולא אשקוט, ובכל אלפי יהודה אלך לחפשו.
מן הערבה אל הסלע
וַיָּקוּמוּ וַיֵּלְכוּ זִיפָה לִפְנֵי שָׁאוּל וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּמִדְבַּר מָעוֹן בָּעֲרָבָה אֶל יְמִין הַיְשִׁימוֹן׃
לאחר שהלכו ובררו ושאלו וחזרו, הם יוצאים זיפה לפני שאול, כחלוץ שלפני המחנה, לעשות את עבודת השטח וההכנה. ואילו דוד, שהיה קודם בחורשה, כבר עבר למדבר מעון.
וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו לְבַקֵּשׁ וַיַּגִּדוּ לְדָוִד וַיֵּרֶד הַסֶּלַע וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר מָעוֹן וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי־דָוִד מִדְבַּר מָעוֹן׃
שאול ואנשיו הולכים לבקש, לפי שלא מצאוהו בחורשה, ומספרים על כך לדוד - שתדעו, לא רק לשאול היו מסייעים, היו גם כאלה שסייעו לדוד. דוד היה בתחילה בערבה של מדבר מעון, ו"ערבה" פירושה מישור. אחר כך ירד אל הסלע, שהוא הר גדול. מדוע? כי במישור פשוט מאוד למצוא אדם, אבל אם מתחבא ליד סלע, שם קשה יותר.
הרגע הקשה ביותר: "אני אמרתי בחופזי"
וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל מִצַּד הָהָר מִזֶּה וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו מִצַּד הָהָר מִזֶּה וַיְהִי דָוִד נֶחְפָּז לָלֶכֶת מִפְּנֵי שָׁאוּל וְשָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו עֹטְרִים אֶל־דָּוִד וְאֶל־אֲנָשָׁיו לְתׇפְשָׂם׃
איזה מתח. דוד מצד זה של הסלע ושאול מצד השני, ושאול יודע שדוד שם. אמר: אם ארדוף אחריו, נוכל להסתובב סביב עצמנו כל היום. מה עשה? חצה את מחנהו לשניים, ובתנועת מלקחיים הקיף את ההר משני צדדיו ולא הותיר לדוד אפשרות להימלט. וזו כוונת "עוטרים" - מלשון עטרה, כמו עטרה על ראשו, שהיא כתר המקיף מכל צד.
אומרים חז"ל, מהו "ודוד נחפז ללכת"? זה שאמר דוד "אני אמרתי בחופזי כל האדם כוזב". ומתי אמר זאת? כיוון שראה דוד את עצמו מצומצם ביד שאול ואנשיו, וכבר הגיע אליו בצמצום גמור, אמר: על חינם משח אותי שמואל, ואמר לי "כי משחך השם למלך" - היכן אותה הבטחה שאמר לי? ומניין שכך אמר? שנאמר "אני אמרתי בחופזי" - אימתי בחופזי, כאן, "ויהי דוד נחפז" - "כל האדם כוזב", אפילו שמואל. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני מעיד עליו שנאמן שמואל, שנאמר "וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא", ואתה קורא לשמואל כוזב? הקדוש ברוך הוא מעיד עליו שהיה נאמן בכל חוצות ישראל, ואתה אומר לו כוזב?
ההצלה של הרגע האחרון
וּמַלְאָךְ בָּא אֶל־שָׁאוּל לֵאמֹר מַהֲרָה וְלֵכָה כִּי־פָשְׁטוּ פְלִשְׁתִּים עַל־הָאָרֶץ׃
מיד בפסוק הבא מגיע השליח ואומר: שאול, אין עתה זמן למשחקים עם דוד. פלשתים פשטו על הארץ, יש התקפה. אתה יכול לתפוס את דוד ולהישאר בלי מלוכה, כי הפלשתים יכבשו את הארץ - ומה יועיל לך שתהרוג את דוד? עזוב את דוד ובוא מהר להציל את ממלכתך. וברגע האחרון מגיע השליח, מלאך, ושולף את שאול משם, ודוד ניצל שוב מיד שאול.
אומר הרלב"ג: באר בזה הסיפור מה נפלא עוצם השגחת השם על אהוביו, ואיך הציל את דוד ממותו בעוצם הסכנה. וזה מה שנאמר אצל חזקיה: מקובלני מפי אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים. ומי הוא "אבי אבא"? דוד המלך. חרב חדה מונחת על הצוואר, אתה תפוס משני הצדדים, אין מנוס, צריך נס - ומי שמאמין בהשם אין לו קושיה, שהשם עושה גם ניסים.
סלע המחלקות - שלושה ביאורים
וַיָּשׇׁב שָׁאוּל מִרְדֹף אַחֲרֵי דָוִד וַיֵּלֶךְ לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים עַל־כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא סֶלַע הַמַּחְלְקוֹת׃
שאול חוזר מלרדוף אחרי דוד והולך לקראת פלשתים, שאין לו ברירה. ומדוע נקרא המקום "סלע המחלקות"? הרד"ק אומר: לפי שנחלקו בו אלה מאלה - שאול נחלק ללכת אל הפלשתים, ודוד נחלק לברוח למקומו.
הסבר נוסף: שנחלק לב המלך. שאול היה בדילמה עצומה וליבו נחלק בקרבו. מה לעשות? הרי דוד כבר כאן, עוד שעה אגמור עמו את הסיפור ואחר כך אלך לפלשתים; אך אם אתעכב כאן עוד שעה, ייתכן שכבר ייגמר העניין עם פלשתים ויכבשו את הארץ ולא יהיה לי מה לעשות נגדם. ובסופו של דבר הכריע ללכת אחרי הפלשתים.
וכן הוא במדרש: מהו סלע המחלקות? אמר רבי שמואל בר נחמני, ששם נחלקו גיבוריו של שאול על עניין רדיפת דוד. הייתה מחלוקת גם בין אנשי שאול. מהם היו אומרים: עצי בן ישי בידינו, לא ניפנה ממנו - הוא כבר כאן, כלום נעזוב אותו? ומהם אמרו: מלחמת ישראל קודמת, שבן ישי מצוי לנו בכל שעה. דוד - אם לא היום אז מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים; אבל כאן יש מלחמת ישראל והצלת נפשות, ייתכן שפלשתים הורגים בישראל.
ודבר אחר, הסבר נפלא: מהו סלע המחלקות? שבשעה שהיה דוד ועבדיו עוברים על אותו מקום - כלומר שנים רבות אחר כך, כשכבר היה דוד מלך והיה לו צבא והכל התיישר - היה דוד מתחלק מחיילותיו, הוא ושש המאות שהיו עמו באותה שעה, עוזבים את כל הצבא והולכים לאותו מקום, יורדים מעל סוסיהם ומשתטחים על פניהם ואומרים: ברוך שעשה לנו נס במקום הזה. זה סלע המחלקות - סלע שתמיד כשהיו מגיעים לשם היו נחלקים זה מזה.
יוסף על שפת הבור - הכרת הנס וחוסר התקשורת
והיכן עוד מצינו אדם שנחלק מן השיירה כדי להשתטח ולברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה"? כאשר נפטר יעקב, אמרו האחים "לו ישטמנו יוסף, והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו". ונשאלת השאלה: מדוע יחשדו האחים ביוסף דבר כזה? הרי ראו שיוסף נהג עמם ברוחב לב, היה מוכן לתת להם הרבה מעבר ולא נטר להם טינה, מדוע יחשבו כך? אומרים חז"ל: כאשר חזרה השיירה שהלכה לקבור את יעקב בארץ ישראל, ראו פתאום את יוסף עוזב את השיירה, הולך ונעמד ליד בור ומביט פנימה. ומה היה אותו בור? הבור שלתוכו השליכו את יוסף. אמרו: הנה יוסף מסתכל אל הבור, בוודאי הוא נזכר עתה במה שעשינו לו, ויסגור עמנו חשבון.
אבל, כרגיל, כל הבעיה הייתה חוסר תקשורת. זו הייתה הבעיה בין האחים ליוסף מתחילתה; אילו הייתה תקשורת, אילו יכלו לדבר על שלום, לא היה שום ויכוח. ואף כאן חוסר תקשורת. אילו שאלו את יוסף: מה העניין? היה אומר להם - בסך הכל הלכתי לברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה". כך אומרים חז"ל: כיוון שנעשה לו שם נס, הלך לאותו מקום כדי לברך את הברכה. והם חשדו בו, ולכן אמרו לו שאבא ציווה שלא תעשה לנו רעה, ויוסף מצדו חושב לעצמו: איך ייתכן בכלל שיחשדו בי שאני מתכוון לעשות רעה?
עד המרדף הבא
ובסיום, "ויעל דוד משם וישב במצדות עין גדי" - דוד עוזב את המקום ההוא, ויושב במצדות עין גדי, עד המרדף הבא.
לסיכום:
פרק כג מעמיד לפנינו את דוד בשיא נרדפותו, ודווקא משם הוא מוצא כוח להציל עיר בישראל. המלבי"ם מלמדנו לדקדק בכל אות: "נלחמים בקעילה" ולא עליה, "שוסים" ולא בוזזים, "בפלשתים" ולא את פלשתים, "בעבורי" ולא בגללי, "ניכר" מלשון נוכרי - ומכל דיוק נפתח עולם שלם של הבנה במהלכי הפרק. שתי השאילות באורים ותומים מגלות עד כמה דוד מכריע את דרכו על פי דבר השם; יהונתן מחזק את ידיו בארבעה עניינים; ובשעה שהחרב מונחת ממש על צווארו, ושאול עוטר אותו משני צדי ההר, מגיע השליח ומצילו. מכאן הלימוד הגדול: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים. ודוד עצמו לא שכח את הנס - כל ימיו, כשהיה עובר באותו מקום, היה נחלק מחיילותיו, יורד מעל סוסו ומשתטח: ברוך שעשה לנו נס במקום הזה.