פתיחה: מן המנוסה אל ההנהגה
פרק כ"ב הוא פרק של מעבר. דוד יוצא ממצבו של יחיד בורח והופך לראש חבורה, לשר על ארבע מאות איש. אבל דווקא בפרק הזה מתגלה גם הצד האפל של המנוסה: הלשון הרע של דואג האדומי, הרג נוב עיר הכהנים, והשאלה הכבדה מי אחראי לדם הזה. נלך על סדר הפסוקים בעקבות המלבי"ם, ונלקט את דברי חז"ל והמפרשים.
מערת עדולם: המשפחה נמלטת
וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם וַיִּמָּלֵט אֶל־מְעָרַת עֲדֻלָּם וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו וְכׇל־בֵּית אָבִיו וַיֵּרְדוּ אֵלָיו שָׁמָּה׃
דוד רואה שאין לו מקום אצל אכיש מלך גת, והוא נמלט אל מערת עדולם שבתוך ארץ ישראל. ומדוע יורדים אליו אחיו וכל בית אביו? מפני שבאותם ימים הייתה סכנה ממשית להיות קרוב משפחה של מי שהמלך מחפש אותו. אין בית משפט ואין מציאות דמוקרטית: אתה קרובו של אדם נרדף, הורגים אותך, או לוקחים אותך כבן ערובה ומענים אותך עד שהקרוב שלך יחזור וייכנע. מחשש שמא ינקום בהם שאול, הם מגיעים אל דוד.
מי מתקבץ אל דוד
וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כׇּל־אִישׁ מָצוֹק וְכׇל־אִישׁ אֲשֶׁר־לוֹ נֹשֶׁא וְכׇל־אִישׁ מַר־נֶפֶשׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר וַיִּהְיוּ עִמּוֹ כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ׃
מתקבץ אל דוד צבא שלם, ושלושה סוגי אנשים נמנים כאן. "כל איש מצוק" - מי שיש לו מצוקה פנימית, נפשית. "כל איש אשר לו נושא" - מצוקה חיצונית: יש לו בעל חוב שרודף אחריו, הוצאה לפועל בעקבותיו, והוא מחפש לאן לברוח. "וכל איש מר נפש" - אדם בעל כעס וחמה, שמחפש היכן לחרף נפשו בשדה הקרב ולעשות מעשי גבורה. יש טיפוסים מיליטנטיים שאינם מסוגלים לחיות ברוגע, הם זקוקים לאקשן. כל אלה הגיעו אל דוד, והוא נעשה עליהם לשר.
ההורים במואב ואחריתם המרה
וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם מִצְפֵּה מוֹאָב וַיֹּאמֶר אֶל־מֶלֶךְ מוֹאָב יֵצֵא־נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם עַד אֲשֶׁר אֵדַע מַה־יַּעֲשֶׂה־לִּי אֱלֹהִים׃
וַיַּנְחֵם אֶת־פְּנֵי מֶלֶךְ מוֹאָב וַיֵּשְׁבוּ עִמּוֹ כׇּל־יְמֵי הֱיוֹת־דָּוִד בַּמְּצוּדָה׃
דוד חושש ששאול ירדוף אחריו, ולכן הוא פונה למלך מואב ומבקש: מצב של סכנה הוא, ומשפחתי נרדפת; ישבו אצלך אבי ואמי ואתם תהיו אחראים לשמור עליהם. כל זמן שהיה דוד במצודה ישבו הוריו אצל מלך מואב. אבל אומרים חז"ל: כשיצא דוד משם ליער חרת, הרג מלך מואב את אביו ואת אמו ואת אחיו, ולא נותר מהם אלא אחד שנחש העמוני החיה אותו. כל משפחת דוד נרצחה בידי מלך מואב, ובהמשך נראה שמלך מואב משלם על כך מחיר כבד. "אין אמונה בגוי", כלשון חז"ל. ומיתתו של דוד עצמו הייתה בעטיו של נחש.
גד הנביא ויער חרת
וַיֹּאמֶר גָּד הַנָּבִיא אֶל־דָּוִד לֹא תֵשֵׁב בַּמְּצוּדָה לֵךְ וּבָאתָ־לְּךָ אֶרֶץ יְהוּדָה וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיָּבֹא יַעַר חָרֶת׃
גד הנביא נשלח בשליחות מיוחדת מאת השם להזהיר את דוד שלא יישב במצודה, שהיה מקום מסתור, אלא ילך לארץ יהודה, ששם תהיה לו הצלה ושם יהיה מוגן יותר. דוד עוזב את המצודה ובא ליער חרת. חז"ל אומרים שחרת הוא שם המקום, והתרגום מתרגם "חורשא דחרת". ויש במדרש שהמקום היה מנוגב כחרס, כלומר יבש לגמרי, מקום שלא הייתה בו טיפת מים - מדבר יהודה - ובזכות דוד הרטיבו הקדוש ברוך הוא.
שאול תחת האשל: בזכות מי הוא עדיין מולך
וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל כִּי נוֹדַע דָּוִד וַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בַּגִּבְעָה תַּחַת־הָאֶשֶׁל בָּרָמָה וַחֲנִיתוֹ בְיָדוֹ וְכׇל־עֲבָדָיו נִצָּבִים עָלָיו׃
מהו "כי נודע דוד"? רש"י מפרש שנודע לדוד ששאול רודף אחריו, והתבונן להישמר ממנו. שאול שומע שדוד כבר נזהר ממנו. הרד"ק מפרש: נודע ונתפרסם דוד שיש עמו אנשים. משם ואילך מתחיל שאול לחשוש שקמה כאן חטיבה שמתכוננת למרוד בו, הפיכה של ממש. וכך בדרך כלל התבצעו ההפיכות באותם ימים, על ידי גנרלים: מי שבידו מפתחות הצבא, הוא התופס את השלטון. כך גם היום במדינות טוטליטריות.
ומהו "תחת האשל ברמה"? מי ישב ברמה? שמואל הרמתי. אומרים חז"ל: שאול יושב בגבעה בזכות האשל הגדול אשר ברמה, הוא שמואל הרמתי. בזכותו שהיה מתפלל עליו ומבקש שלא יבטלו מעשה ידיו בחייו, עדיין נמשכה מלכות שאול. אלמלא כן, כבר לא היה שאול מלך.
נאום הליכוד של שאול: "שמעו נא בני ימיני"
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו הַנִּצָּבִים עָלָיו שִׁמְעוּ־נָא בְּנֵי יְמִינִי גַּם־לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן־יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים לְכֻלְּכֶם יָשִׂים שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת׃
שאול שמע שדוד כבר מתארגן עם גדוד של ארבע מאות איש, והוא חושש שהמרד הופך ממשי ושדוד מתכונן להתקפת פתע ולתפיסת המלוכה. במצב כזה הוא מרגיש שהוא חייב ללכד את השורות, כי הבעיה הגדולה היא שאנשים אוהבים ללכת עם המצליחים. הם רצים קדימה, אל המפלגה שנראה להם שתצליח. שאול עושה חשבון: אולי המלכות שלי כבר אינה אטרקטיבית, ואנשים אומרים לעצמם - דוד יתפוס את המלוכה, בואו ניצור איתו קשרים, הוא הטרנד הבא, שאול כבר סוס מת. אתה רואה אדם ורואה מה עובר עליו, ורואה שהדברים משתבשים, וכנראה שהעניין הבא הוא כבר דוד. מזה חושש שאול מאוד.
לכן הוא פונה אליהם בטענה של חלוקת ג'ובים: מילא שבט יהודה, אנשי דוד, הם משפחתו, הם מצפים למשרה, לנחלה, לשדה או לכרם, שיסדרו להם משהו. אבל אתם, בני ימיני, הרי אינכם ממשפחתו. מה אתם מצפים שגם לכם ייתן? האם יעלה על הדעת שכולכם תהיו שרי אלפים? הרי שר אלף הוא אחד לאלף. האם לכולכם יסדר שדות וכרמים? הבינו: ראשית, אינכם ממשפחתו; ושנית, גם אם היה רוצה, רק יחידים יוכלו לקבל משהו. אז לאן אתם נוטים, לאן אתם רצים?
שתי תלונותיו של שאול
כִּי קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי וְאֵין־גֹּלֶה אֶת־אׇזְנִי בִּכְרׇת־בְּנִי עִם־בֶּן־יִשַׁי וְאֵין־חֹלֶה מִכֶּם עָלַי וְגֹלֶה אֶת־אׇזְנִי כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת־עַבְדִּי עָלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה׃
שתי תלונות בפיו. האחת: מיד כשכרת יהונתן ברית עם דוד, הייתם צריכים לגלות לי. מדוע לא גיליתם שיש קשר כזה מבני משפחתי, קשר לעזור למי שמורד בי? דבר שקורה בביתי ואיני יודע ממנו כלל. ואם תאמרו שלא חשבתם שיצמח מזה מרד, הרי עכשיו אין מקום להסתפק: "כי הקים בני את עבדי עלי לאורב" - אתם רואים שהחיבור הזה הוליד מרידה ממשית, ודוד כבר הקים לו צבא. ולשם מה צבא, אם לא כדי לבוא ולכבוש את המלוכה בסערה? התלונה השנייה: "ואין חולה מכם עלי" - אף אחד לא כואב את כאבי. גם עכשיו, כשאתם רואים מרד, אין מי שיבוא לגלות את אוזני, לכאוב את כאבי ולנסות לעזור לי.
דואג האדומי: רשע ערום
וַיַּעַן דֹּאֵג הָאֲדֹמִי וְהוּא נִצָּב עַל־עַבְדֵי־שָׁאוּל וַיֹּאמַר רָאִיתִי אֶת־בֶּן־יִשַׁי בָּא נֹבֶה אֶל־אֲחִימֶלֶךְ בֶּן־אֲחִטוּב׃
וַיִּשְׁאַל־לוֹ בַּיהֹוָה וְצֵידָה נָתַן לוֹ וְאֵת חֶרֶב גׇּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי נָתַן לוֹ׃
לכאורה, מי שמסתכל בשטחיות, אינו מבין מה רוצים מדואג. המלך חושש ממרד, דואג הוא מאנשי המלך, המלך תובע שיגלו לו מי פעל נגדו, והוא מספר לו דברים כהווייתם. ומדוע אפוא נכתבו עליו בחז"ל דברים כה קשים, שאין לו חלק לעולם הבא ועוד, ודוד המלך חיבר עליו פרק בתהילים?
אומר המלבי"ם: אם תדקדק בפסוקים, מילה במילה כדרכו, תראה שדואג היה רשע ערום. רשע ערום הוא אדם שעושה את רשעתו בעורמה, כאילו הוא צדיק, ובקרבו ישים אורבו. בדקדוק המילים אנו רואים כמה רוע לב היה כאן, כמה שנאת חינם שנא את דוד, ואיזה נזק נורא יצא מלשון הרע הזה, ששאול קיבל את הדברים בדיוק כפי שהוצגו לו.
"בא נובה אל אחימלך" - במקום "בא אל משכן השם"
אילו היה אומר שדוד הגיע ישירות אל משכן השם, היה בכך להראות שאין לדוד מה להסתיר: הוא בא למקום של פרהסיה ומדבר בגלוי לעיני כול. אבל דואג ברוב רשעתו אומר: "בא נובה אל אחימלך בן אחיטוב" - לא אל המשכן, אלא אל האיש. משמע שהגיע במיוחד לביתו. ומה יש לו לבקש בביתו? כנראה יש שם סודות לרקום. אילו היה זה עניין גלוי, מדוע לא בא אל המשכן לדבר עמו לעיני כולם? מכאן שהיה כאן דבר חסוי, כנראה כיצד לכבוש את המלוכה וכיצד יסייע לו אחימלך.
ושימו לב לדברי דוד בתהילים: "למנצח משכיל לדוד, בבוא דואג האדומי ויגד לשאול ויאמר לו: בא דוד אל בית אחימלך". זה הדגש, וזה עיקר הלשון הרע - "אל בית אחימלך". וזהו שקר גמור, שהרי דוד הלך אל משכן השם. כשאתה אומר שהלך אליו בחשאי לביתו, אתה נותן תמונה אחרת לגמרי לכל הסיפור.
מה דואג לא סיפר
שימו לב כמה פרטים הושמטו. הוא לא סיפר שדוד אמר שהוא הולך בשליחות המלך. הוא לא סיפר שדוד בא אל משכן השם. הוא לא סיפר שאחזו בולמוס. הוא לא סיפר שדוד ביקש ואף דרש את החרב, ושחרב גליית הייתה החרב היחידה שהייתה שם, ושאחימלך אף סירב תחילה לתת אותה. והוא לא סיפר שכל התמונה שעמדה לפני אחימלך הייתה שדוד אינו אלא ידא אריכתא של שאול המלך. זה מה שדוד אמר לו, ואינפורמציה אחרת לא הייתה בידו: דוד אמר "אני בשליחות המלך", וכשליח המלך חובה עליו לעזור לו.
ועוד: "אחימלך בן אחיטוב". לא רק אחימלך עצמו, אלא כל משפחת אחיטוב מצורפת למעל הזה. כל המשפחה שם קשורה עם דוד, כל המשפחה שם יחד עמו.
סדר הדברים המהופך: "וישאל לו בה'" תחילה
דיוק נפלא מדייק המלבי"ם. הרי בפועל השאלה בה' הייתה בסוף, וכיצד מכניס אותה דואג לתחילת הסיפור? יש כאן עורמה גדולה. אילו נשאל את דואג: אם הכול היה סודי, מניין אתה יודע? יאמר: הייתי במשכן. ואם כן, מדוע היה אחימלך צריך להגיע למשכן ולפרסם את קשריו עם דוד, אם לשיטתך הכול היה חשאי? על כך עונה תיאורו: דוד רצה לשאול באורים ותומים, והאורים ותומים במשכן, ולא הייתה לאחימלך ברירה אלא להגיע לשם. תחילה הלך דוד לבית אחימלך בחשאי, ומיד אחר כך נאלצו לעלות למשכן כדי לשאול בה'. לכן הוא מקדים "וישאל לו בה'".
ולא זו בלבד. אם השאלה בה' קדמה, הרי שגם אם נאמר שאחימלך לא ידע מתחילה, לאחר השאלה כבר נחשף למידע - שהרי הכהן הוא המקבל את התשובה והוא מוסרה - וכבר ידע שדוד בורח, וידע הכול. ואם כן, כיצד יטען שלא ידע? ועוד יותר: אם כבר ידעת שדוד בורח, ועם כל זה "צידה נתן לו ואת חרב גליית הפלשתי נתן לו", הרי זה מוכיח שסייעת לדוד בכוונת מכוון.
ואומר המלבי"ם: אילו היה מקדים את חרב גליית, אפשר היה לחשוב שלא הייתה לאחימלך ברירה, שהרי חרב בידו של דוד והוא מאיים על חייו, ומחמת האיום שאל לו בה'. אבל לפי הסדר שהציג דואג, תחילה שאל בה', אחר כך נתן צידה, וגם נתינת הצידה לא הייתה מאונס, ורק בסוף ניתנה החרב. נמצא שהכול נעשה מרצון, ואין לתלות זאת בכפייה.
"וצידה נתן לו" - הכחשת הבולמוס
גם כאן שקר. הוא אינו מזכיר שאחזו בולמוס, אלא אומר "וצידה נתן לו", ומשמעות "צידה" היא צידה לדרך. אילו היה אומר שאחזו בולמוס, משמע שדוד הגיע רעב ולא הייתה לו שום אפשרות לקיים את נפשו. אבל לפי דואג לא זה היה המצב: אחימלך הבין שדוד יזדקק לזמן רב עד שיצליח לתפוס את המלוכה, ולכן דאג לצייד אותו במזון לדרך, שיהיה לו די והותר כדי שיוכל לבוא ולכבוש אותך, אדוני המלך.
וכן בחרב: תראו איך אי דיוק בעובדות משנה את כל התמונה. דוד אמר לאחימלך שהזדרז לצאת בדבר המלך ולא הספיק לקחת אפילו חרב, וביקש חרב כלשהי; אחימלך השיב שיש רק את חרב גליית ורמז שאולי לא כדאי שייקח אותה, ודוד אמר "תנה לי, אין כמוה". ואילו דואג מתאר: "ואת חרב גליית הפלשתי נתן לו", כאילו לכתחילה הלך אחימלך ונתן לו את חרב גליית. שינוי וסירוס של העובדות.
הזימון למשפט
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא אֶת־אֲחִימֶלֶךְ בֶּן־אֲחִיטוּב הַכֹּהֵן וְאֵת כׇּל־בֵּית אָבִיו הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בְּנֹב וַיָּבֹאוּ כֻלָּם אֶל־הַמֶּלֶךְ׃
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל שְׁמַע־נָא בֶּן־אֲחִיטוּב וַיֹּאמֶר הִנְנִי אֲדֹנִי׃
המלך שולח לקרוא לא רק לאחימלך אלא גם לכל בית אביו, שהרי דואג אמר "אחימלך בן אחיטוב", כלומר כל משפחת אחיטוב מצורפת למעל הזה. וכשהוא פונה אליו הוא קורא לו "בן אחיטוב". כבר הסברנו שכשרוצים לבזות אדם קוראים לו בשם אביו: "בן ישי", "בן אחיטוב". הכוונה: מצד עצמך אינך כלום, אתה אפס; רק לאביך יש שם, ואולי מכוחו יש בך משהו, אבל אתה לעצמך אינך דבר.
כתב האישום: מן הקל אל החמור
וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל לָמָּה קְשַׁרְתֶּם עָלַי אַתָּה וּבֶן־יִשָׁי בְּתִתְּךָ לוֹ לֶחֶם וְחֶרֶב וְשָׁאוֹל לוֹ בֵּאלֹהִים לָקוּם אֵלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה׃
אצל שאול כבר אין ויכוח; העובדות ברורות לו לפי דיווחו של דואג. אלא שדואג סיפר בסדר של שאלה, לחם וחרב, וכאן שאול משנה את הסדר. מסביר המלבי"ם ששאול מסדר את הדברים מן הקל אל החמור. ראשית, נתת לחם למורד במלך - עבירה פלילית. שנית, נתת לו חרב, חרב שבה יוכל להרוג את המלך. ושלישית, החמור מכול: שאלת לו באלוקים. אין נשאלים באורים ותומים אלא למלך, ואתה הלכת ושאלת עבור אדם פרטי. לשם מה? כדי שיצא להילחם בי, "לקום אלי לאורב". בידך מכשיר רב עוצמה שיועד לשימוש המלך בלבד, ואתה השתמשת בו עבור הדיוט, וכדי לחתור נגד המלך.
הגנתו של אחימלך
וַיַּעַן אֲחִימֶלֶךְ אֶת־הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר וּמִי בְכׇל־עֲבָדֶיךָ כְּדָוִד נֶאֱמָן וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ וְסָר אֶל־מִשְׁמַעְתֶּךָ וְנִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ׃
אומר לו אחימלך: לא היה שום דבר שיעלה בדעתי שדוד מורד במלך. אילו היה דוד אדם בוגדני בטבעו, ניחא, אבל "מי בכל עבדיך כדוד נאמן" - הוא ידוע ומפורסם כאדם נאמן. אילו ראינו שהוא מורד בך בעבר, ניחא, אבל "וסר אל משמעתך" - לכל מקום ששלחת אותו הלך ומעולם לא מרד. אילו סייעתי לאדם שאינו ממשפחת המלך אלא ממשפחה יריבה, ניחא, אבל הוא "חתן המלך", מבני ביתך. ואילו הייתי יודע שריחקת אותו והשפלת אותו, אולי הייתי חושד שהוא מבקש לחזור לכבודו הראשון ולכן מורד בך; אבל "ונכבד בביתך", וזה כל מה שידוע לי עד עתה, שהרי עניין רדיפתך אחריו לא היה מפורסם. אם כן, מדוע שירצה למרוד, ומדוע שאחשוד בו?
"היום החילותי לשאול לו באלוהים"
הַיּוֹם הַחִלֹּתִי לִשְׁאׇל־לוֹ בֵאלֹהִים חָלִילָה לִּי אַל־יָשֵׂם הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ דָבָר בְּכׇל־בֵּית אָבִי כִּי לֹא־יָדַע עַבְדְּךָ בְּכׇל־זֹאת דָּבָר קָטֹן אוֹ גָדוֹל׃
פירוש אחד: וכי היום התחלתי לשאול לו באלוקים? הרי אין זו הפעם הראשונה. כנראה שגם בעבר היה שואל עבורו באלוקים בשליחותו של שאול, כאשר היה צורך שהמלך יידע מה לעשות, והיה שולח את דוד לשאול.
פירוש נוסף: עתה, בשעה זו, מתגלה לאחימלך שדוד אינו נאמן ביתו של שאול, ושהמלך מסתכל עליו כמורד. על כך הוא אומר: וכי היום שאלתי לו באלוקים, אחרי שנודע לי שהוא מורד בך? אילו הייתי שואל היום, ניחא, ברור שאני מסייע למורדים בך. אבל שאלתי עוד לפני שהתפרסם שיש לדוד עניין נגדך, ואם כן על מה התביעה?
ומוסיף ומתחנן: "אל ישם המלך בעבדו דבר בכל בית אבי" - האשמה שאתה מייחס לי אין בי, ועל אחת כמה וכמה שאין לקשור אליה את כל בית אבי, "כי לא ידע עבדך בכל זאת דבר קטן או גדול".
גזר הדין וסירובם של הרצים
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מוֹת תָּמוּת אֲחִימֶלֶךְ אַתָּה וְכׇל־בֵּית אָבִיךָ׃
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי יְהֹוָה כִּי גַם־יָדָם עִם־דָּוִד וְכִי יָדְעוּ כִּי־בֹרֵחַ הוּא וְלֹא גָלוּ אֶת־אׇזְנִי וְלֹא־אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת־יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי יְהֹוָה׃
המלך מצווה את הרצים העומדים לפניו להרוג את כהני השם, והם אינם קונים את הסיפור וחוששים מאוד. אין זה דבר פשוט כלל להרוג את כהני השם, ובראשם אחימלך. תארו לעצמכם שיאמרו לאדם להיכנס למקום שבו יושבים גדולי ישראל ולהרוג אותם. הם לא היו מוכנים בשום אופן. ואומרים חז"ל שאלה היו אבנר ועמשא, שעמדו ליד שאול ושמעו את הציווי ולא אבו לפגוע בכהני השם.
וכיצד העזו לסרב לציווי המלך? אומרים חז"ל שדרשו "אכין ורקין", שכל מקום שנאמר "אך" או "רק" בא למעט. נאמר ליהושע "כל איש אשר ימרה את פיך יומת", ומכאן ההנהגה כלפי המלך: אסור להמרות את פיו, והממרה את פיו חייב מיתה. יכול אפילו לדבר עבירה? יאמר לי חלל שבת, יאמר לי עבור איסור - האם אשמע לו? תלמוד לומר "רק חזק ואמץ לשמור לעשות ככל התורה". "רק" בא למעט: לא הכול. במקום שהדבר נוגע לתורה, גם אתה וגם המלך מחויבים לשמוע בקול השם יתברך. לכן אמרו לו שאינם מוכנים לעשות זאת.
ולפי זה מעיר הרד"ק: אי אפשר לומר שאבנר ועמשא הם "הרצים". "ניצבים עליו" פירושו שרים חשובים העומדים אצל המלך. לכן יש לקרוא כאילו נאמר "לרצים ולניצבים עליו": הרצים הם אנשים פשוטים הרצים בדבר המלך, והניצבים הם אבנר ועמשא, שרים וחשובים בביתו של שאול.
"נתפסת כדג": דואג מבצע את הגזירה
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְדוֹאֵג סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים וַיִּסֹּב דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיִּפְגַּע־הוּא בַּכֹּהֲנִים וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד׃
שימו לב לכתיב: "לדוייג". אומר רש"י שנשתנה שמו. אמר לו: נתפסת כדג. אתה הלשנת עליהם, אתה הרוג אותם. שכן פעמים רבות אדם מוכן לומר דברים שיגרמו למיתתו של אדם, אבל להרוג בידיים, לחנוק אותו, אינו מוכן; הוא רוצה להישאר עם ידיים נקיות, להתלכלך הוא לא מוכן. לכן אומרת התורה שכשבאים עדים להעיד על רוצח, "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו". אל תהיה גיבור רק לעמוד על דוכן העדים ולומר "ראינו שהוא רצח"; דע לך שאתה תצטרך להרוג אותו בידיך. חשוב פעמיים לפני שאתה אומר את הדברים, ותהיה לך על כך ודאות גמורה. אם אכן רוצח הוא, קיימת מצווה; אבל אם יש ספק, קח בחשבון שלא בית הדין יהרוג אותו אלא אתה, וזה יישב על מצפונך. וזהו שאמר לדואג: חשבת רק לדבר לשון הרע ומישהו אחר יגמור את העבודה? נתפסת כדג.
ומדוע דווקא כדג? את הדג תופסים בפה, החכה נאחזת בפיו. אמר לו: גם אתה נתפסת בלשונך. והחפץ חיים מוסיף: פעמים רבות אדם גדול מקשה על היצר הרע, שקשה לו לתפוס אותו בעבירות, שהרי אינו נמשך אחרי הנאות ותאוות העולם הזה. היכן הוא תופס אותו? בלשון. אדם כמונו לא יבוא לדבר נגד גדולי ישראל, שאנו יודעים את מיעוט ערכנו ואת גדולתם. אבל אדם גדול שיש לו ויכוח עם גדול אחר, מחלוקת בהלכה או בהשקפה, עלול לבוא לידי לשון הרע על חברו, שכן הוא באותה רמה ואין לו התבטלות כלפיו. כך הייתה מרים: וכי אנו היינו מעזים לדבר על משה? אבל מרים, אחותו הגדולה, הרגישה שיש לה זכות אף לבקר אותו. וכך כאן: דואג נתפס בלשון הרע על גדול בישראל, על דוד המלך, שהרי גם דואג עצמו היה גדול בתורה. ולפעמים היצר הרע תופס את האדם בלשון הרע מן הסוג הזה.
חורבן נוב: "ואל תרשע הרבה"
וְאֵת נֹב עִיר־הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי־חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד־יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי־חָרֶב׃
אומרים חז"ל: בעמלק כתוב "ויחמול שאול והעם על מיטב הצאן", יצאה בת קול ואמרה לו: אל תהי צדיק הרבה. אתה רחמן יותר מבורא עולם? בורא עולם אמר להשמידם. ובנוב עיר הכהנים, שהרג מעולל ועד יונק, שור וחמור ושה לפי חרב, יצאה בת קול ואמרה: ואל תרשע הרבה. מי שרוצה להיות צדיק הרבה עלול להגיע חלילה לרשע הרבה. אלא אדם צריך ללכת לפי מה שהתורה אומרת; אל תנסה להיות צדיק יותר מן התורה, שכן בסופו של דבר תעשה דברים שהם היפך התורה.
ומדוע הכה את כולם? למען ישמעו וייראו, שלא יעלה עוד איש על דעתו להסתכן ולעזור לדוד.
שאלת הרד"ק: היכן העונש על נוב?
שואל הרד"ק פלא עצום: בכל המקומות שהוזכרו עוונותיו של שאול לא הוזכר עוון הריגת נוב עיר הכהנים. ואף כאשר נמסרו בניו של שאול להוקעה מול השמש, עם רצפה בת איה, כפי שנגיע בהמשך, על איזה עוון היה זה? על הריגת הגבעונים שהיו בנוב עיר הכהנים. שכן בנוב לא נהרגו הכהנים בלבד, אלא גם הגבעונים, שהיו חוטבי עצים ושואבי מים למשכן, ועל דמם הייתה התביעה ובגללה נמסרו בניו להריגה. אבל על הריגת הכהנים עצמם לא מצינו תביעה.
ומיישב הרד"ק: דע שהכהנים היו חייבים מיתה, ולא נגלה בכתוב עוונם. וזהו מה שראינו בעבר אצל עלי, שאמר לו הקדוש ברוך הוא שהעונש ילווה את בית עלי לדורות הבאים. בניו של עלי היו מועלים בקודשים ולוקחים מן הקרבנות "כאשר יעלה המזלג", כפי שראינו בתחילת ספר שמואל, והעוון הזה נמשך לדורות, "מרבית ביתך ימותו אנשים". וזה שנתקיים בנוב עיר הכהנים. ואף על פי כן יש מקום שחז"ל אומרים שמיתתו של שאול בטרם עת, שנפל בחרב פלשתים במלחמה כפי שנראה בהמשך, חלק ממנה היה בעוון נוב עיר הכהנים.
אחריותו של דוד
בזוהר הקדוש (חלק ב' דף רכ"ד) משתמע שהחטא היה חטאו של דוד, כפי שדוד עצמו יאמר מיד. דוד לא נזהר, והלך אל אחימלך בשעה שדואג האדומי היה שם, ובכך הפליל אותו. כיצד אתה יוצר קשר עם אדם בשעה שאתה יודע שאתה נרדף, וכל הבא איתך במגע מתחייב בראשו? החיוב על דוד. ולכן אומרים שנהרגו כל בניו של דוד חוץ מיואש שהתחבא, וכשם שמנוב נשאר רק אביתר, כך אצל דוד נשאר רק יואש.
גדולה לגימה
אמרו חז"ל: גדולה לגימה, שמרחקת את הקרובים, ומקרבת את הרחוקים, ומעלמת עין מן הרשעים, ומשרה שכינה על נביאי הבעל, ושגגתה עולה זדון. לגימה היא קירוב והכנסת אורחים, שאתה נותן לאדם כוס קפה ומעט לאכול. מרחקת את הקרובים - מעמון ומואב, שלא קידמו אותנו בלחם ובמים ונתרחקו. מקרבת את הרחוקים - מיתרו, "קראן לו ויאכל לחם", ובזכות זה נתקרב. מעלמת עין מן הרשעים - ממיכה, שאהלו היה פתוח לכל עובר ושב והיה נותן להם פרנסה, ועל ידי כך העלים הקדוש ברוך הוא עין ממנו. משרה שכינה על נביאי הבעל - מעידו הנביא, שנביא השקר אירח אותו וקיבל נבואה למסור לו. ושגגתה עולה זדון - שאלמלא הלווה יהונתן לדוד שתי כיכרות לחם, לא נהרגו נוב עיר הכהנים, ולא נטרד דואג האדומי, ולא נהרג שאול ושלושת בניו. תראו מה זה: הכול בגלל מסמר קטן. מעט לחם היית נותן לדוד, והיינו חוסכים את כל הסיפור.
אביתר נמלט ודוד מקבל אחריות
וַיִּמָּלֵט בֵּן־אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן־אֲחִטוּב וּשְׁמוֹ אֶבְיָתָר וַיִּבְרַח אַחֲרֵי דָוִד׃
וַיַּגֵּד אֶבְיָתָר לְדָוִד כִּי הָרַג שָׁאוּל אֵת כֹּהֲנֵי יְהֹוָה׃
וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאֶבְיָתָר יָדַעְתִּי בַּיּוֹם הַהוּא כִּי־שָׁם דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי כִּי־הַגֵּד יַגִּיד לְשָׁאוּל אָנֹכִי סַבֹּתִי בְּכׇל־נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ׃
דוד אומר: ידעתי באותו יום שדואג האדומי שם, וידעתי שהגד יגיד לשאול. "אנוכי סבותי" - מלשון סיבה: אני גרמתי לכך, אני סובבתי שכך יהיה. כלומר שוגג הקרוב למזיד, שאני גרמתי למיתתם ואני צריך כפרה. ובאמת מובא במדרש שאמר לו הקדוש ברוך הוא: על ידך נהרגו נוב עיר הכהנים. הרי שהייתה תביעה כזאת כנגדו.
"שבה איתי"
שְׁבָה אִתִּי אַל־תִּירָא כִּי אֲשֶׁר־יְבַקֵּשׁ אֶת־נַפְשִׁי יְבַקֵּשׁ אֶת־נַפְשֶׁךָ כִּי־מִשְׁמֶרֶת אַתָּה עִמָּדִי׃
אומר לו דוד: בכל מקרה כדאי לך להישאר אצלי. שהרי מי שיבקש אותך, אותי יבקש תחילה, ולעולם תהיה משני; אף אחד לא ירדוף אחריך כמטרה ראשית. ומצד ההגנה אתה מוגן כאן הרבה יותר, שהרי יש כאן אנשים רבים. "כי משמרת אתה עמדי" - וגם אני זקוק לך, שאתה כהן ובידך האורים ותומים, וכפי שנראה בפרק הבא דוד המלך משתמש באורים ותומים.
לסיכום:
פרק כ"ב מלמד עד היכן מגיע כוחה של לשון: דואג האדומי לא בדה עובדות יש מאין, אלא סידר אותן בעורמה - השמיט את שליחות המלך, את המשכן, את הבולמוס ואת סירובו של אחימלך, הקדים את השאלה בה' לחרב, וקרא למשכן "בית אחימלך" - ומן העיוות הזה נולד חורבן נוב עיר הכהנים והרג שמונים וחמישה נושאי אפוד בד. בצדו עומדים אבנר ועמשא שסירבו לפקודה בלתי חוקית מכוח "רק חזק ואמץ", בת הקול שקראה לשאול "ואל תרשע הרבה", ודוד המלך שאינו מתחמק ואומר "אנוכי סבותי". ומכאן הלקח שאמרו חז"ל: אלמלא שתי כיכרות לחם לא היה כל הסיפור, ואדם נדרש לשקול היטב כל מילה שהוא מוציא מפיו, כשם שנדרש להיזהר מלהיות צדיק יותר מן התורה.