פרק כ"א בשמואל א' הוא פרק של מנוסה. דוד נפרד מיהונתן, מבין שהוא נמצא בשעת סכנה ממשית, ומחפש לעצמו פתרון כדי להגן על חייו. שתי תחנות יש לו בפרק: נוב עיר הכהנים, שממנה תתגלגל אחת הפרשיות האפלות בחייו של שאול, ואחר כך גת, אצל אכיש מלך פלשתים, שם הוא נאלץ להציל את נפשו בדרך שלא היה מעלה על דעתו. נלך על סדר הפסוקים בעקבות ביאורי המלבי"ם ודברי חז"ל.
וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וִיהוֹנָתָן בָּא הָעִיר׃
וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה אֶל־אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן וַיֶּחֱרַד אֲחִימֶלֶךְ לִקְרַאת דָּוִד וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה לְבַדֶּךָ וְאִישׁ אֵין אִתָּךְ׃
"נֹבֶה" הכוונה לעיר נוב, ואחימלך היה הכהן הגדול. אחימלך חרד לקראתו ותמה: מדוע אתה לבדך? אם אתה יוצא לצורכי מלחמה - איפה הצבא? ואם אתה בשליחות המלך - שליח המלך הולך עם נערים ומשרתים. איך ייתכן שאתה בא באופן עצמאי לחלוטין, בלי איש איתך?
וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי דָבָר וַיֹּאמֶר אֵלַי אִישׁ אַל־יֵדַע מְאוּמָה אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר־אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאֶת־הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי אֶל־מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי׃
דוד מסביר: המלך ציווה עליי שני דברים - ראשית, שאיש לא ידע מהי השליחות עצמה; ושנית, שאיש לא ידע אף את המקום שאליו אני הולך. זהו "אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר־אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ" - תוכן השליחות, "וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ" - גם את המקום. משום כך לא היה יכול לקחת עמו נער, שהרי הנער היה יודע את המקום. וגם לא היה יכול להשאיר את הנערים במקום מסוים ולומר להם "ניפגש שם", כי אז, כשדוד יבוא, היו הנערים לומדים מן העוברים והשבים מהיכן בא: "ראינו אותו יוצא מפינת העיר", "ראינו אותו יוצא מביתו של פלוני". על כן "וְאֶת־הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי" - הזמנתי את הנערים שיעמדו במקום פלוני אלמוני, מקום נעלם מכל אדם. לכן, אומר דוד, לא הייתה לי ברירה אלא להגיע לבדי.
וְעַתָּה מַה־יֵּשׁ תַּחַת־יָדְךָ חֲמִשָּׁה־לֶחֶם תְּנָה בְיָדִי אוֹ הַנִּמְצָא׃
דוד מבקש: כיוון שהנחתי חמישה נערים רחוק ממקום מושב, אני זקוק לחמישה לחם עבור חמשת הנערים. ואם אין לך חמישה - "אוֹ הַנִּמְצָא", תן לי מה שיש. חז"ל דורשים שדוד ביקש חמישה לחם משום שהכהן הגדול היה נוטל חמש חלות, ואמר לו שייתן לו מיד את חמש החלות של הכהן הגדול, כדי שתתיישב דעתו. ובלשון "אוֹ הַנִּמְצָא" רמז: אם נמצא בידך חולין - מוטב.
וַיַּעַן הַכֹּהֵן אֶת־דָּוִד וַיֹּאמֶר אֵין־לֶחֶם חֹל אֶל־תַּחַת יָדִי כִּי־אִם־לֶחֶם קֹדֶשׁ יֵשׁ אִם־נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ מֵאִשָּׁה׃
מדוע אין בנוב לחם חול? נוב עיר הכהנים - כשמה כן היא. עיר שכל תושביה כהנים, וכולם מותרים באכילת קודש. ממילא לא היה שם צורך במכולת ובלחם של חולין, שהרי אין שם אדם שאינו אוכל קודש. לכן אמר לו: אין תחת ידי לחם חול, לחם שאתה, דוד, בתור ישראל יכול לאכול, אלא לחם קודש בלבד. ותנאי אחד יש: "אִם־נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ מֵאִשָּׁה" - אם נשמרו מטומאת קרי. ובאמת מחמת הרעבון הלחם מותר, שכן זהו מצב של פיקוח נפש, אלא שהכהן מעדיף שהאוכלים יהיו טהורים, מפני קדושת הלחם.
חז"ל מבארים שמדובר בלחם הפנים, ובלחם הפנים שני מצבים: כל זמן שהוא מונח על השולחן הוא קדוש ואסור באכילה, ואפילו לכהן; ולאחר שנסתלק מעל השולחן והוקטרו הבזיכים כדי לשים לחם חדש - ובכל שבוע, בשבת, מסלקים את הישן ושמים את החדש - קדושתו פחות חמורה. וזהו שאמר לו: יש לי את הלחם שכבר נסתלק מעל השולחן.
וַיַּעַן דָּוִד אֶת־הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר לוֹ כִּי אִם־אִשָּׁה עֲצֻרָה־לָנוּ כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם בְּצֵאתִי וַיִּהְיוּ כְלֵי־הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי׃
"אִשָּׁה עֲצֻרָה־לָנוּ" - עצורה מאיתנו, כלומר לא קרבנו אל אישה. "וַיִּהְיוּ כְלֵי־הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ" - גם בגדיהם וגם כליהם הכול קדוש וטהור. "וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל" - הלחם הזה, לאחר שנסתלק מעל השולחן והוקטרו הבזיכים, קרוב להיות חולין; אין בו המעלה של קודש גמור, ויצא מידי מעילה, שהרי כבר הכהנים מותרים באכילתו, בעוד שקודם לכן אפילו כהן אסור בו. ועוד הוסיף: "וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי" - אפילו אם הלחם היה מונח כעת על השולחן בקדושתו החמורה, שאף כהנים אסורים בו, היית חייב לתת לי אותו מדין פיקוח נפש; על אחת כמה וכמה לחם שכבר נסתלק ואין בו מעילה. שכן חז"ל אומרים שאחז את דוד בולמוס. ובולמוס פירושו רעב איום שתופס את האדם פתאום, וחייבים להאכילו על המקום, ואם לא - סכנת נפשות ממש, יכול למות.
וַיִּתֶּן־לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ כִּי לֹא־הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי־אִם־לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי יְהֹוָה לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ׃
הכהן נתן לו את לחם הפנים דווקא, ובזה יש הוראה גדולה. הגמרא אומרת שמי שאחזו בולמוס מאכילין אותו "הקל הקל תחילה". כלומר אף שזה פיקוח נפש, אין אומרים "תן לו את מה שהוא רוצה" ולהביא לו את האיסורים החמורים. אם יש לפנינו נבלות וטרפות וחזיר ושקצים ורמשים - מתחילים מן האיסור הקל שבכולם; לא עזר - נותנים איסור חמור יותר, וכן הלאה עד שמשקיטים את רעבונו. אין נותנים לו חלב שהוא בכרת, אלא נבלה שהיא בלאו. תמיד מעדיפים את מה שפחות איסור. וכאן: על מה שביקש דוד "אוֹ הַנִּמְצָא", דהיינו חולין מוטב, ענה לו אחימלך שאין לחם חול כי אם לחם קודש, ולחם הפנים שלאחר הקטרת הבזיכים הוא הלחם הקל ביותר שיש בידו לתת לו.
נשים לב ללשון "לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ". אומרים חז"ל שבלחם הפנים היה נס עצום: הלחם היה מונח על השולחן מתחילת השבוע ועד סופו, שבעה ימים, פתוח - לא ארוז בניילון ולא באריזת ואקום. תארו לעצמכם לחם כזה: הילדים שלנו אינם רוצים לאכול לחם של אתמול, וכאן שבעה ימים. בדרך הטבע לאחר שבוע לא סכין היה דרוש לו אלא מסור. ואומרים חז"ל שכשהיו באים להוציא את הלחם ולשים את החדש, היו יוצאים ממנו אדים - "לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ", ביום שאתה לוקחו מעל השולחן הוא חם כאילו עתה יצא מן התנור. זה אחד הפלאים שהיו בבית המקדש. וכתוב בחז"ל שהכהנים היו מוציאים את לחם הפנים לעולי הרגלים, מראים להם ואומרים: "ראו חיבתכם לפני המקום" - ראו כמה השם אוהב אתכם, ראו נס נפלא זה, שהלחם מלפני שבוע ועדיין חם כאילו עתה הוצא מן התנור. ואל יהיה הדבר פשוט בעיניכם: לחם הפנים נעשה בלי שמרים כלל, בלי שום חומרי התפחה, כמין מצה בעובי טפח - ואף הוא היה חם כאילו רק כעת הונח על גבי הקנים של השולחן.
וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר לִפְנֵי יְהֹוָה וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל׃
דוד לא שם לב, לא הסתכל לצדדים - ושם היה אדם רשע מעבדי שאול, ושמו דואג האדומי. "נֶעְצָר לִפְנֵי יְהֹוָה" בפשוטו: הוא בא לזבוח עם אנשים אחרים, חבריו הלכו והוא נעצר ונשאר שם להתפלל או לזבוח עוד. וחז"ל דורשים שהיה עוצר עצמו לפני אוהל מועד כדי לעסוק בתורה. "אַבִּיר הָרֹעִים" כפשוטו של מקרא - שהיה אחראי על כל רועי המלך; וחז"ל דורשים שהיה אב בית דין, שהרי "הרועים" הם המנהיגים - עם ישראל נקראים "צאני" ומנהיגיהם "הרועים" - והוא היה אביר שבהם, אב בית דין, מעל כל הדיינים ומעל כל החכמים, הגדול שבכולם.
ומהו "הָאֲדֹמִי"? אומרים חז"ל שהיה מארץ אדום אבל ישראלי היה, כדוגמת אוריה החיתי שהיה מארץ החיתים וישראלי היה, וכיתרא הישמעאלי ואיתי הגיתי - יתרא ישראל שגר בישמעאל, ואיתי מגת. זה כמו שאומרים היום על אדם: זה תימני, וזה פולני, וזה רוסי, וזה עיראקי - האם הכוונה חלילה שהוא גוי? לא, אלא ארץ מוצאו. ויש מפרשים שהיה גר אדומי, ויש מפרשים שהיה יהודי שבא מבבל, מבגדד.
הכתוב מספר לנו שהכהן לא נשמר מפני דואג האדומי, וטעם הדבר: דואג היה נעצר שם זמן רב, יושב ועוסק בתורה, ובכך הצליח להטעות את הכהן שאין ממה לחשוש ואין ממה לפחוד ממנו. ומכאן ראיה גדולה: אחימלך לרגע לא חשש שדוד משקר לו או שהוא מורד במלך. וכי אם היה לו חשש כזה היה עושה זאת ליד אחד מעבדי שאול? האם אדם ילך לעזור לאויב המלך ממש לעיני עבדי המלך? זה מוכיח עד כמה בטח אחימלך בדוד שהוא בשליחות שאול, ולא היו לו ספקות כלל, שאם היה לו ספק כלשהו לא היה עושה מאומה ליד איש מעבדי שאול ששמו דואג האדומי.
כתוב בילקוט על "וּשְׁמוֹ דֹּאֵג": כתיב "דואג" וכתיב "דויג" - פעם כתוב כך ופעם כך, ואת זה נראה בהמשך. אמר רבי יוחנן: בתחילה היה הקדוש ברוך הוא יושב ודואג שמא יצא לתרבות רעה; לאחר שיצא, אמר "ווי", כבר יצא זה לתרבות רעה. ולכן "דויג" - ד', ו', י', ג' - והמילה "ווי" באמצע, כביכול צער: ווי עליו, חבל עליו שיצא לתרבות רעה.
ולמה נקרא שמו אדומי? רבי יהושע בן לוי אמר: על שם עירו, וזה הפשט, שבא מאדום. רבי שמואל אמר: שקינא בדוד שנקרא אדמוני - האדומי מקנא באדמוני. רבי אבא בר כהנא אמר: שהתיר דם נוב עיר הכהנים, "אדומי" מלשון דם, ותכף נראה איך גרם להריגתם. רבי נחמיה בנו של רבי שמואל בר נחמני אמר: שהתיר דמו של דוד, שאף את זה נראה בהמשך - כיצד רצה שיהיה מותר להרוג את דוד בלי פקפוק כדין מורד. בר קפרא אמר: שאסר דמו של אגג לשאול. שמעו עוד עבירה שהייתה לו: הוא אמר לשאול "ושור ושה, עולל ויונק לא תשחטו ביום אחד" - אם על שור ועל שה התורה מרחמת, לא תרחם על בני אדם שהם בצלם אלוקים? כך אמר לו דואג ואסר את דמו של עמלק, ובעקבות זה שמע לו שאול ולא הרג את עמלק. רבי יצחק אמר: שהיה מאדים פני הכל בהלכה - היה לו עניין להתווכח עם אנשים ולמעוך אותם, להוציא את חברו קטן, לשאול כל מיני קושיות רק כדי להראות לך שאתה אפס, וזה מראה על שחיתות המידות. רבי חנינא אמר: מה אדום מבלה זכויותיהם של ישראל - שהרי המלאך הנלחם בישראל בקושי הרב ביותר הוא שרו של אדום, הס"מ - כך דואג בא לבלות זכויותיו של דוד. ורבותינו אמרו: מה אדום נוקם ונוטר ושונא, אף דואג נוקם ונוטר ושונא לדוד.
וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ וְאִין יֶשׁ־פֹּה תַחַת־יָדְךָ חֲנִית אוֹ־חָרֶב כִּי גַם־חַרְבִּי וְגַם־כֵּלַי לֹא־לָקַחְתִּי בְיָדִי כִּי־הָיָה דְבַר־הַמֶּלֶךְ נָחוּץ׃
דוד שואל אם אין לכהן חרב לתת לו. וכאן היה אחימלך אמור להתפלא: כיצד אתה יוצא בשליחות המלך בלי חרב? על כן דוד מקדים ומתרץ: "כִּי־הָיָה דְבַר־הַמֶּלֶךְ נָחוּץ" - הדבר היה דחוף, לא היה זמן אפילו לקחת את הכלים, ישר על המקום קיבלתי הוראה, כמו שיצאתי. ומן הטעם הזה גם צידה לא הייתה בידי.
וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר־הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה הִנֵּה־הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד אִם־אֹתָהּ תִּקַּח־לְךָ קָח כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֵין כָּמוֹהָ תְּנֶנָּה לִּי׃
"לוּטָה" - מלשון "וילט את פניו באדרתו", כיסוי; להסיר את הלוט הוא להסיר את הכיסוי. ובעלי המוסר אומרים: למה נקרא לוט בשם לוט? כי מעשיו היו מכוסים. כל זמן שהיה עם אברהם - צדיק עצום; אבל כאשר עזב את אברהם, הוסר הלוט ונתגלה מי הוא באמת ונתגלה פרצופו.
ומהו "אַחֲרֵי הָאֵפוֹד"? הרד"ק מפרש בפשטות שהחרב הייתה תלויה מאחורי המקום שבו היו מונחים האפוד והחושן, שבהם שואלים באורים ותומים. אבל אונקלוס מפרש: לאחר ששאל לו אחימלך באפוד. כלומר שאחימלך שאל עבור דוד באורים ותומים. כאן הדבר כתוב ברמז בלבד, שאין זה פשט הכתוב, אבל בהמשך אנו רואים זאת מפורש: דואג אומר לשאול "וישאל לו בשם", ואף שאול אומר לאחימלך "ושאול לו באלוקים". אין ספק אפוא שהמעשה היה במציאות, ורמזו הכתוב: "לוטה בשמלה אחרי האפוד" - אחרי ששאל לו באפוד ידע דוד את דרכו הלאה. ובזה היה בעצם מרד, שהרי אין נשאלים באורים ותומים אלא למלך, ואמר לו שאול: עשיתו כמלך. ומה הייתה התנצלותו של אחימלך? נראה אותה בהמשך במילים מפורשות, אבל עיקרה: הבנתי שהוא שליח המלך, ואם אני שואל בעבורו הרי אני שואל כביכול למלך.
מלשון "אִם־אֹתָהּ תִּקַּח־לְךָ קָח, כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה" משמע שאחימלך לא כל כך רצה לתתה: אם אתה רוצה - קח, אין כאן דבר אחר, ואני מבין שהיית מעדיף אחרת אך אין. הרד"ק מסביר: אחימלך לא היה מעוניין להוציא את החרב הזאת ממקומה. וכאן נשאלת שאלה: מה בכלל עושה חרב במקום קדוש, במשכן? חרב מסמלת קיצור ימים, ועל המזבח לא היו מעלים חרב כלל. מישהו אמר פעם: בפנתיאון היהודי לא תמצא לא חרב ולא סכין ולא כלי מלחמה. במוזיאון ליהדות תמצא ספר תורה, תפילין, מנורה, שבטים הנמשלים לבעלי חיים - אבל חרב, מלחמה ותותח יכולים להיות "קדושים" רק אצל בן גוריון, שכינה את התותח שרצח שבעה עשר מבחורי ישראל באלטלנה "התותח הקדוש". אצלנו אין בזה קדושה אלא ההיפך: החרב נקראת אבי אבות הטומאה. יש רק דבר אחד שאם המת נוגע בו אינו יורד בדרגה אלא נשאר כמת עצמו - המת הוא אבי אבות הטומאה, וכשנוגע בכלי הוא עושה אותו אב הטומאה, אבל אם נגע בחרב, החרב נעשית כאבי אבות הטומאה ממש, "או בחלל חרב או במת". החרב אצלנו מסמלת טומאה. אלא שכאן היה עניין גדול להניחה שם דווקא, כדי לזכור את הנס: נער קטן מחסל ענק, ובעקבות זה הפלשתים נסים ובורחים, וישראל יוצאים מתחת ידם - ישועה גדולה, נס עצום. דבר כזה כן שווה להניח שם לזיכרון. ולכן לא רצה אחימלך לשחרר את החרב, שהרי לך תדע אם תחזור לכאן שוב.
והמלבי"ם מביא פירוש נפלא בשם האברבנאל: אחימלך לא רצה לתת את החרב מפני שאנשי החיל נמנעים מלקחת חרב שנהרג בה בעליה. יש להם סימנים וכללים: חרב שבעליה שאחז בה נהרג בה - סימן רע הוא, סכנת נפשות, קח לך אחרת; חרב שנטלו אותה מן הבעלים ודקרו אותם בה - מסמלת שאף אתה תמות על ידה. ואם כן, מדוע אמר דוד "אֵין כָּמוֹהָ תְּנֶנָּה לִּי"? אלא אמר דוד: אדרבה, אני הוא זה שעשיתי בה את הדבר, אני הרגתי בה את גוליית, ולכן בשבילי החרב מסמלת טוב וניצחון. וזה השינוי בין השניים: אחימלך ראה בחרב סימן שאינו מוצלח, ודוד ראה בה את הדבר המוצלח ביותר, שכן חרב שאני עשיתי בה את הניצחון - סימן הוא שאנצח בה ואצליח עמה.
וַיָּקָם דָּוִד וַיִּבְרַח בַּיּוֹם־הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיָּבֹא אֶל־אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת׃
דוד נאלץ להימלט ומחפש מי שיקבלו, והמקום הקרוב ביותר היה אצל אכיש מלך גת. ולכאורה קשה: הרי כבר מאתמול ברח מפני שאול, ומהו "בַּיּוֹם־הַהוּא"? אלא מפני שאול אכן ברח מאתמול, אבל היציאה מארץ ישראל הייתה רק היום. ועל זה אמר דוד: "גרשוני מהסתפח בנחלת השם לאמור לך עבוד אלוהים אחרים". ושואלים: היכן אמרו לדוד לך עבוד עבודה זרה? אלא אומרים חז"ל: כל הגר בחוץ לארץ כמי שאין לו אלוה; ולכן כאשר אילצו אותי לצאת מן הארץ - ולא רציתי, אלא אילצו אותי - כביכול אמרו לי לך עבוד אלוהים אחרים.
ומי הוא אכיש מלך גת? שם נוסף היה לו: אבימלך. ולמה לא נזכר כאן שם זה? מפני שאבימלך היה שם כולל, כפי שראינו אצל הפלשתים בזמן אברהם ואף בזמן יצחק - "אבימלך מלך פלשתים בגרר". כמו פרעה, שכל מלכי מצרים נקראים פרעונים, כך כל מלכי פלשתים נקראים אבימלך; אבל שמו הפרטי היה אכיש.
וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ אֵלָיו הֲלוֹא־זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו׃
מדוע אמרו "מֶלֶךְ הָאָרֶץ" ולא "מלך ישראל"? אומרים חז"ל: הרי תנאי היה בינינו - "אם יוכל להילחם איתי והכני, והיינו לכם לעבדים". ואם כן, לאחר שדוד ניצח, הדין הוא שכולנו עבדים לו, וראוי אפוא שתרד מכיסאך ותיתן לו למלוך. לכן קראוהו "מלך הארץ": אין זה דוד מלך ישראל, אלא מלך הארץ הזאת; אם הגיע לכאן, אדוני צריך להתפנות ולתת לו את הכיסא, שכך היה הסיכום בינינו.
והמלבי"ם מוסיף שהם חשדו בו שבא כמרגל. הם אמרו לאכיש: לא ייתכן שדוד בורח מפני שאול, שהרי אצל העם היה נחשב גדול משאול. ומניין? ממה ששרו לו "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו", שאצל העם היה גדול משאול. ואם כן הוא בא עתה ללכוד את הארץ. ומדוע נאמר "יַעֲנוּ" בלשון עתיד ולא "ענו" בלשון עבר? אומר המלבי"ם: וכי רצונך שעל זה ישירו שוב "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו"? ברגע שאתה נותן לו להיכנס לכאן, אתה מביא לכך שיחברו עליו שיר חדש - לאחר שיבוא ויכה בנו שנית, יענו לו במחולות שוב את השיר הזה. הרי הוא בא להכות אותנו חללים.
וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ־גַּת׃
דוד פחד מאוד, שהרי הוא זה שהרג את הגיבור שלהם, והבין שנקלע למצב של סכנה.
וַיְשַׁנּוֹ אֶת־טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם וַיְתָו עַל־דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל־זְקָנוֹ׃
"וַיְשַׁנּוֹ אֶת־טַעְמוֹ" - שינה את צורתו, שינה את דבריו ואת דעתו כדי שלא יכירוהו, ועשה עצמו כשוטה. "טעמו" כמו "ברוך טעמך", ואונקלוס מתרגם "ושני ית מדעיה" - את דעתו ואת הגיונו, כאדם שנשתבשה עליו דעתו. "וַיִּתְהֹלֵל" - עשה מעשי סכלות. "וַיְתָו עַל־דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר" - התחיל לכתוב; ומה כתב? אומרים חז"ל: המלך אכיש חייב לי מאה ריבוא ואשתו חמישים - כדי שיאמרו שהוא משוגע לגמרי. וכי המלך אכיש חייב לו כסף ואשתו חייבת לו? הרי דוד עתה בורח מפני שאול, זמן רב לפני שמלך. ולכן עשה את כל ההצגה, ואף "וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל־זְקָנוֹ", כדרך השוטה שרירו יורד על זקנו. ואומרים חז"ל: שאל דוד לפני השם, ריבונו של עולם, למה בראת את השוטה? אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך שאתה תזדקק לכך. ואכן עשה מה שעשה כדי שיוכל לצאת מאכיש מלך גת.
וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל־עֲבָדָיו הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי׃
אכיש טוען כלפי עבדיו: כולם יודעים שדוד איש משכיל, ואתם רואים אדם משתגע ומכניסים אותו אליי? ואם תאמרו "לא ידענו שהוא משוגע", על כך הוא אומר "הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ" - וכי דבר זה אי אפשר לדעת? הרי הדבר ניכר לכל, אינכם רואים?
חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי כִּי־הֲבֵאתֶם אֶת־זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי הֲזֶה יָבוֹא אֶל־בֵּיתִי׃
עוד יכולים היו לומר: לפעמים מביאים אחד מג'נון כדי לעשות ממנו צחוק ולשמוח בו. ודאי שאין זו דרך ישראל, ואין זה יאה בין אדם לחברו, אבל אצל הגויים כשרואים כזה - מביאים אותו לעשות שמחה. על כך הוא אומר: "חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי?" - יש לי מספיק משוגעים משלי. וחז"ל אומרים שגם אשתו וגם בתו היו משוגעות, ולכן אמר: אני צריך עוד משוגע? מספיק לי את שלי. ואם תאמרו "אולי בא מעצמו", על זה אומר "הֲזֶה יָבוֹא אֶל־בֵּיתִי?" - אדם שרואים עליו וקולטים שהוא אינו בסדר אין נותנים לו להיכנס, סוגרים בפניו את השערים; מדוע נתתם לו להיכנס?
על העניין הזה חיבר דוד המלך את מזמור ל"ד בתהילים: "לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך" - זהו "וישנו את טעמו" שכאן. "אברכה את השם בכל עת, תמיד תהילתו בפי". "דרשתי את השם וענני ומכל מגורותיי הצילני" - כאן ראינו "ויירא מאוד", ו"מגורותיי" מלשון פחד, מגור. "זה עני קרא והשם שמע ומכל צרותיו הושיעו". "חונה מלאך השם סביב ליראיו ויחלצם" - השם חילצו ממקומו של אבימלך, מאכיש מלך גת.
ובאותו מזמור, מפסוק י"ג, מכוון דוד כלפי דואג האדומי: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב? נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו", "פני השם בעושי רע להכרית מארץ זכרם" - עליו נאמר. "תמותת רשע רעה ושונאי צדיק יאשמו. פודה השם נפש עבדיו ולא יאשמו כל החוסים בו" - "תמותת רשע רעה", שהרשע דואג האדומי תמותתהו רעתו. ויש עוד מזמור שחיבר דוד במיוחד על דואג האדומי, ונראה אותו בעזרת השם בפרק הבא, והוא מזמור המאפיין את מידותיו ואת כל השחיתות שהייתה בו.
מובא בספר הגלגולים של הרמ"ע מפאנו: כאשר שאול שאל על דוד, רצה דואג האדומי לעורר את קנאתו של שאול בדוד, ומנה לפניו שבחים - "יודע נגן", "איש מלחמה" ועוד כמה וכמה שבחים. ועל כל אחד ואחד אמר שאול: גם יהונתן בני כן. עד שאמר לו בסוף "והשם עימו" - ועל זה לא אמר "גם יהונתן בני כן". ומהו "והשם עימו"? אומרים חז"ל: שהלכה כמותו בכל מקום. ועל זה לא יכול היה לומר "גם בני כן", שהרי אי אפשר שתהיה הלכה כשניים בכל מקום, בשעה שהם חלוקים. בזה השתתק, חלשה דעתו ונתקנא בו. ולכן בשאול כתוב "ובכל אשר יפנה ירשיע", ובדוד כתוב "ובכל אשר יפנה יצליח".
ומוסיף הרמ"ע מפאנו: מי הוא דוד? דוד נתגלגל בהלל, ויהונתן נתגלגל בשמאי. ולכן בדוד נאמר שהלכה כמותו בכל מקום, על משקל "והשם עימו", וכן הלל ושמאי - הלכה כבית הלל. ולכן חלשה דעתו של שאול, שידע ששורשו של יהונתן הוא שמאי, ושמאי כידוע אין הלכה כמותו - לעתיד לבוא כן, אבל במציאות של הדור שלנו אין הלכה כמותו, לפי ששמאי הוא דין והלל הוא חסד, ו"עולם חסד יבנה".
ולכן כתוב שבית הלל היו ענוותנים והיו מקדימים דברי אחרים לדבריהם. וכשהיו באים ושואלים כיצד מרקדין לפני הכלה, היו בית הלל אומרים "כלה נאה וחסודה", ובית שמאי אומרים: איך ייתכן? אם היא עיוורת, גידמת, חרשת - תאמר "כלה נאה וחסודה"? אמור "כלה כמות שהיא". שיטת בית שמאי "יקוב הדין את ההר", כלומר אל תחליק עניינים ואל תחפה, מה שהיא האמת כך צריך לומר. ואילו הלל הייתה דעתו מעורבת עם הבריות. וכי הלל המליץ לשקר? חלילה. אלא הלל אמר: אמור את הדברים המשובחים שיש בה. הרי הנוי הוא עניין אינדיבידואלי, עניין של טעם: זה אומר לך שהוא יפה וזה אומר שאינו יפה. ואם הוא הלך להתחתן איתה - סימן שהיא נאה בעיניו וחסודה בעיניו. אז אתה סתם מחפש פגמים? אמור לו: זכית בכלה המיוחדת ביותר. לכל אדם יש שבחים ויש חסרונות; אל תתמקד בחסרונות.
וכך גם חז"ל מלמדים לשבח את המקח. אדם קנה רכב, ובאות אותן "נשמות טובות" ואומרות: למה קנית רכב כזה? למה לא שאלת אותי קודם? כמה מכר לך אותו? כזו שנה ובמחיר כזה? אולי אתה עוד יכול להחזיר? ומתחילים להוציא לאדם את האוויר. אתה יודע כמה דלק הוא לוקח? בדקת אותו? בטח מכרו לך אותו עם שאסי. ובקיצור - הורגים את האדם, שבא מתלהב, קנה רכב. ויאמר לך אדם: אבל זו האמת, אני מכיר את הרכב, יודע שאין זו הקנייה הטובה, יש לו שמונה צילינדרים והוא צריך מכלית דלק מאחורה; יש רכבים שאם המנוע דולק בשעה שאתה מתדלק אתה יכול לתדלק בלי סוף, כי הוא שורף באותה מהירות שאתה מתדלק. ובכל זאת נשאל: למה הוא קנה את הרכב? מצא חן בעיניו הצבע. אז אמור לו: איזה רכב, נראה ממש כמו חדש. מינוסים יש לו, ודאי, אבל האם הוא אינו יודע שיש לו מינוסים? הוא יודע. וגם אם אינו יודע, מה יועיל עתה? הוא כבר קנה. מה תועיל בהוצאת האוויר? זה רק רוע לב. אמור לו: איזה ריפודים, נראה שמור, משהו בלתי רגיל. ואם הכול מינוסים ורק הרדיו-טייפ שלו חדש - וממנו התלהב וקנה - אמור לו: איזה רדיו-טייפ מיוחד יש לרכב הזה. תמצא במה לשבח את המקח.
וזו דוגמה קיצונית, אבל הרבה פעמים זו אישה שקנתה בגד, הביאה אותו הביתה ומחכה לשמוע מבעלה מילה טובה - ואז מתחיל: למה שוב קנית את הצבע הזה? למה כזה? למה מסוג הבד הזה? לא. קודם כול ישבח את המקח: יפה מאוד, משהו מיוחד ממש. ואחר כך, בהמשך, אם ברצונך לומר לה שאולי צריך מעט יותר רחב, אולי יותר צנוע, אולי צבע אחר - אמור זאת בהמשך. אבל דבר ראשון, כשאדם קנה משהו, תן לו הרגשה טובה. זה עניין שחשוב מאוד מאוד לדעת אותו, וזה מה שלימדו אותנו בית הלל.
בפרק כ"א דוד יוצא למנוסתו: בנוב הוא מקבל מאחימלך הכהן לחם קודש מדין פיקוח נפש ואת חרב גוליית, ומתוך הפרשה למדנו את דיני "הקל הקל תחילה", את נס לחם הפנים החם "ביום הילקחו" שבו הראו לעולי הרגלים "ראו חיבתכם לפני המקום", ואת יופיו של הסימן שראה דוד בחרב שבה ניצח. שם, בצל, ארב דואג האדומי, שאחימלך לא חשד בו כלל - הוכחה שהאמין בתום לב שדוד שליח המלך - ושחז"ל תיארו את שחיתות מידותיו ואת רשעותו מכל צד. משם בורח דוד אל אכיש מלך גת, ושם, מרוב פחד, משנה את טעמו ועושה עצמו שוטה, ומקיים בכך את מה שאמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך שאתה תזדקק לכך. ומכל אלה יצאו מזמורי תהילים, ובעקבותיהם למדנו את שורש קנאתו של שאול - "והשם עימו", הלכה כמותו בכל מקום - ואת דרכם של בית הלל: לשבח, לחפש את הטוב, ולתת לזולת הרגשה טובה.