פרק כ' בשמואל א' הוא אחד הפרקים הנוגעים ביותר בספר: דוד כבר ברח משאול, והוא בא אל יהונתן כדי לברר אחת ולתמיד האם מדובר ברדיפה מקרית שנובעת מן הרוח הרעה, או בגזר דין מוחלט. מתוך הבירור הזה נרקמת תוכנית הסימנים בחיצים, נכרתת ברית עולם בין יהונתן לדוד, ומתגלה קנאתו של שאול במלוא עוצמתה. נלך על סדר הפסוקים, בעיקר לאור ביאורי המלבי"ם.
וַיִּבְרַח דָּוִד מִנָּיוֹת בָּרָמָה וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יְהוֹנָתָן מֶה עָשִׂיתִי מֶה־עֲוֺנִי וּמֶה־חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת־נַפְשִׁי׃
ראינו בסוף הפרק הקודם ששאול מתנבא, ותוך כדי נבואתו מנצל דוד את ההזדמנות ובורח. עתה הוא מגיע אל יהונתן ושואל: "מה עשיתי" - איזה חטא חטאתי מצד עצמי. "ומה עוני ומה חטאתי לפני אביך" - ואולי יש דבר שאינו חטא כשלעצמו, אבל כלפי אביך הוא נחשב חטא, כגון פגיעה כלשהי במלכות. אמור לי מה עשיתי, אולי יש בי עוון כלשהו כלפי אביך.
וַיֹּאמֶר לוֹ חָלִילָה לֹא תָמוּת הִנֵּה לֹא־יַעֲשֶׂה אָבִי דָּבָר גָּדוֹל אוֹ דָּבָר קָטֹן וְלֹא יִגְלֶה אֶת־אׇזְנִי וּמַדּוּעַ יַסְתִּיר אָבִי מִמֶּנִּי אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה אֵין זֹאת׃
זה פלא עצום. הרי בפרק הקודם ראינו שיהונתן עצמו ניסה לברר, ואמר לאביו שדוד מסר נפשו בעבורך, ושאול נשבע לו "חי ה' אם יומת" - ומיד לאחר מכן ביקש להכות את דוד בחנית. וכיצד עכשיו הוא מבטיח לדוד שאין לו מה לדאוג, שאביו לא יעשה דבר קטן או גדול בלי לגלות לו?
הרד"ק מבאר שיהונתן היה בטוח שכל מעשיו של שאול נבעו אך ורק מחמת הרוח הרעה שהייתה מבעתת אותו. לפיכך חשב שברגע שלא תהיה עליו הרוח הרעה, יוכל דוד לשוב ולעמוד לפניו ולשרתו כמימים ימימה בלי לחשוש לחייו. אבל באמת, כפי שראינו, אצל שאול היה הדבר מורכב משני גורמים: מצד אחד הרוח הרעה שבעתה אותו, ומצד שני התעוררה קנאתו בדוד. שאול חשש שאם דוד ימלוך, ירדוף אחריו ואחר משפחתו ויהרוג את כל צאצאי המלך הקודם כדי שתתבסס מלכותו, וממילא יש בדוד דין רודף, ומדין "הבא להורגך השכם להורגו" צריך להקדים ולהורגו. יהונתן טוען: לא ייתכן שאבי יסתיר ממני כוונה אמיתית להרוג אותך, ואם כן כל הרדיפה נובעת רק מן הרוח הרעה. ואת הזמנים שבהם הרוח הרעה שורה עליו - זמנים מועטים הם - תוכל להישמר שלא להיות לפניו.
המלבי"ם מוסיף: יהונתן אמר לדוד שמה ששלח אביו אנשים לתפוס אותו לא היה כדי להרוג אותו, אלא רק כדי שלא תברח. שאם לא כן - וכי ייתכן שאבי יבקש להרוג אותך מבלי לגלות לי?
וַיִּשָּׁבַע עוֹד דָּוִד וַיֹּאמֶר יָדֹעַ יָדַע אָבִיךָ כִּי־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וַיֹּאמֶר אַל־יֵדַע־זֹאת יְהוֹנָתָן פֶּן־יֵעָצֵב וְאוּלָם חַי־ה' וְחֵי נַפְשֶׁךָ כִּי כְפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת׃
דוד אינו מסכים לדבריו, ומסביר לו מדוע אביו אינו מגלה לו את מהלכיו: אביך יודע שמצאתי חן בעיניך, ואינו רוצה להעציב אותך. ואפשר להוסיף שדוד רצה לומר בכך גם שאביך חושש שאם תדע את מהלכיו - תגלה לי אותם. ואז הוא נשבע בחיי ה' ובחיי נפשך: דע לך שאני נמצא בסכנה מתמדת, וכפשע - כפסיעה - ביני ובין המוות. שהרי הטיל עליי את החנית להמיתני, ואי אפשר לומר שהוא רק מבקש לשמור אותי ולא להורגני.
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל־דָּוִד מַה־תֹּאמַר נַפְשְׁךָ וְאֶעֱשֶׂה־לָּךְ׃
החוכמה נמצאת בנפש המשכלת, ולכן "מה תאמר נפשך" פירושו: מה מציעה חוכמתך שנעשה. אני מוכן לבדוק עמך, להצילך ולסייע בידך - תן עצה.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־יְהוֹנָתָן הִנֵּה־חֹדֶשׁ מָחָר וְאָנֹכִי יָשֹׁב־אֵשֵׁב עִם־הַמֶּלֶךְ לֶאֱכוֹל וְשִׁלַּחְתַּנִי וְנִסְתַּרְתִּי בַשָּׂדֶה עַד הָעֶרֶב הַשְּׁלִשִׁית׃
מחר ראש חודש, ואני רגיל לשבת עם המלך לאכול. ברגע שלא אהיה שם, ישאל המלך עליי וינסה להבין מה קרה, ואיחשב כמורד במלכות. לכן "ושילחתני" - תן לי רשות ללכת, ואני אסתתר בשדה עד הערב השלישית. אם לא ישאל ביום הראשון - ישאל ביום השני, ועד הערב השלישית אמתין שם.
אִם־פָּקֹד יִפְקְדֵנִי אָבִיךָ וְאָמַרְתָּ נִשְׁאֹל נִשְׁאַל מִמֶּנִּי דָוִד לָרוּץ בֵּית־לֶחֶם עִירוֹ כִּי זֶבַח הַיָּמִים שָׁם לְכׇל־הַמִּשְׁפָּחָה׃
"פקוד" מלשון נחסר, כלומר אם ישאל אבי מדוע נחסרתי. "נשאל נשאל ממני" - ביקש רשות על ידי אחרים ולא בעצמו, וזה גם תירוץ לשאלה מדוע לא בא בעצמו אל המלך לבקש רשות: הוא לא יכול היה, מפני שהיה חייב לרוץ, ואף ממני ביקש רק על ידי אחרים. "זבח הימים" - זבח הנעשה מדי שנה, שכן "ימים" משמעו שנה, כמו "תשב הנערה איתנו ימים או עשור". לכל המשפחה יש סעודת קורבן שנתית, ומשום כך לא יכול היה להגיע. מתוך כך תובן התנצלותו.
אִם־כֹּה יֹאמַר טוֹב שָׁלוֹם לְעַבְדֶּךָ וְאִם־חָרֹה יֶחֱרֶה לוֹ דַּע כִּי־כָלְתָה הָרָעָה מֵעִמּוֹ׃
אם יאמר "טוב", כלומר מקובל עליי ומסכים אני - תדע שאינו מקפיד עליי ואינו רודף אותי. ואם יכעס על שלא הגעתי - דע שהעניין נחרץ, אני מסומן אצלו והוא רוצה להורגני בכל מצב.
המלבי"ם מאיר כאן נקודה מעניינת: לכאורה יש כאן שתי אפשרויות, אך באמת יש ארבע. אפשרות אחת שיאמר "טוב", אפשרות שנייה שיכעס, אפשרות שלישית שלא ישאל כלל, ואפשרות רביעית שישאל אך לא יגיב לא לטוב ולא לרע - יאמרו לו "זבח משפחה" והוא לא יכעס ולא יאמר טוב. אומר המלבי"ם: שני הצדדים האמצעיים, שאותם דוד לא הזכיר, נשארים בספק, ואי אפשר להכריע על פיהם כלל. רק אם יאמר "טוב" נדע שהוא טוב עמך, ורק אם יכעס נדע שהוא רע עמך.
וְעָשִׂיתָ חֶסֶד עַל־עַבְדֶּךָ כִּי בִּבְרִית ה' הֵבֵאתָ אֶת־עַבְדְּךָ עִמָּךְ וְאִם־יֶשׁ־בִּי עָוֺן הֲמִיתֵנִי אַתָּה וְעַד־אָבִיךָ לָמָּה־זֶּה תְבִיאֵנִי׃
על הצד שאביך יכעס, מבקש דוד שיגלה לו את הדבר משלוש סיבות: מצד החסד, מצד הברית שכרתנו, ומצד הצדק - שאין בי עוון. ואם בכל זאת אתה סבור שיש בי דבר מה, ומשום כך לא תגלה לי - למה לך להביא אותי עד אביך? הרוג אותי אתה, פגע בי אתה.
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן חָלִילָה לָּךְ כִּי אִם־יָדֹעַ אֵדַע כִּי־כָלְתָה הָרָעָה מֵעִם אָבִי לָבוֹא עָלֶיךָ וְלֹא אֹתָהּ אַגִּיד לָךְ׃
חלילה לך מעוון, אין בך שום עוון. ואם חושש אתה שמא אמסור אותך ביד אבי - וכי יעלה על הדעת שאם תישקף לך רעה מאבי לא אגלה לך אותה לכל פרטיה? חס ושלום, את הכול אומר לך.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־יְהוֹנָתָן מִי יַגִּיד לִי אוֹ מַה־יַּעַנְךָ אָבִיךָ קָשָׁה׃
שני חששות יש כאן. האחד: יהיה לך קשה להודיע לי על ידי שליח, שכן הדבר יתגלה וייוודע ששלחת שליח ליצור קשר עם דוד ולהעביר לו ידיעות מפי המלך. והשני: "מה יענך אביך קשה" - אולי לא תדע לתרגם נכונה את תגובותיו של אביך, ולא תדע מהי אצלו תגובה קשה. עלול להיות שתאמר לי "לא נראה לי שזה מפריע לו כל כך", בשעה שבתוך תוכו התחוללה סופת הוריקן, ואז תרגיע אותי וחלילה אינזק מכך מאוד.
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל־דָּוִד לְכָה וְנֵצֵא הַשָּׂדֶה וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הַשָּׂדֶה׃
משבא יהונתן לפרט את הדברים ולכרות עמו ברית, אמר לו נצא השדה, כדי שהדברים לא יישמעו ולא יתפרסמו. שהרי אם ידע שאול על התוכנית שבין יהונתן לדוד, יעורר הדבר את חמתו.
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל־דָּוִד ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי־אֶחְקֹר אֶת־אָבִי כָּעֵת מָחָר הַשְּׁלִשִׁית וְהִנֵּה־טוֹב אֶל־דָּוִד וְלֹא־אָז אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ וְגָלִיתִי אֶת־אׇזְנֶךָ׃
יהונתן נשבע. ביום הראשון לא אחקור, אמתין; אולי אבי לא ישים לב ולא ישאל. ואם גם למחרת לא ישאל עליך, אמצא עצמי בבעיה, שאין לי כל התייחסות ואיני יודע מה עובר בראשו - ואז אחקור אותו ביום השלישי. ואם יהיה המענה טוב, אשלח אליך שליח, שהרי כשהמענה טוב אין שום מניעה לשלוח שליח ולא יקרה דבר רע. וכאן נענה גם חששו של דוד: אתה חושש שלא אדע לתרגם נכונה את כוונות אבי? אל תדאג, אחקור אותו חקירה שממנה תתברר לי דעתו בבירור גמור, ולא אנסה לפרש מתשובה מיידית שיענה לי.
כֹּה־יַעֲשֶׂה ה' לִיהוֹנָתָן וְכֹה יֹסִיף כִּי־יֵיטִב אֶל־אָבִי אֶת־הָרָעָה עָלֶיךָ וְגָלִיתִי אֶת־אׇזְנֶךָ וְשִׁלַּחְתִּיךָ וְהָלַכְתָּ לְשָׁלוֹם וִיהִי ה' עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם־אָבִי׃
עכשיו הוא נשבע על הצד השני. "כי ייטב אל אבי את הרעה עליך" - אדבר עליך רעה לפני אבי כדי לחקור אותו, ואם אראה שנוח לו לשמוע עליך דברים רעים - זו החוכמה שבחקירה, לומר עליך דבר רע כדי לדרבן אותו ולראות את תגובותיו. ושימו לב: כאן כתוב "וגליתי את אוזנך" - אין שליח. רק בצד האפשרות הטובה יהיה הדבר על ידי שליח, אבל בצד הרע אעשה זאת בעצמי.
וְלֹא אִם־עוֹדֶנִּי חָי וְלֹא־תַעֲשֶׂה עִמָּדִי חֶסֶד ה' וְלֹא אָמוּת׃
הפסוק מוקשה, ויש בו כמה שלילות. מבאר המלבי"ם: יהונתן לא כרת עמו ברית רק לזמן שדוד יגיע למלכות. יש כאן שני חששות: מה יהיה עם יהונתן עד שיגיע דוד למלכות, ומה יהיה עמו לאחר שיגיע למלכות. שכן בדרך הרגילה, כאשר היה מלך חדש עולה לשלטון, היה הורג את כל שושלת המלך הקודם, כמו בהפיכה. מדוע? מפני שהאדם המסוכן ביותר לתפוס את המלכות הוא בנו של המלך הקודם: יש לו מעמד בעם, מכירים אותו, הוא בקי במהלכים, יש בו גינוני מלכות בתור בן מלך, והוא מכיר את הנפשות הפועלות ויודע כיצד להפעילן. לכן ראינו בהמשך שהלכו והרגו את מפיבושת בן שאול, ובאו לספר זאת לדוד בשמחה - "הרגנו את נפש אויבך" - ולא די שלא שמח אלא אף הרג אותם. לכן מבקש יהונתן הגנה בשני המצבים: גם עתה, לפני שתגיע למלכות, שיהיה בינינו הסכם, וגם בעת שתמלוך - שתעשה עמדי חסד ולא תמיתני.
וְלֹא־תַכְרִית אֶת־חַסְדְּךָ מֵעִם בֵּיתִי עַד־עוֹלָם וְלֹא בְּהַכְרִת ה' אֶת־אֹיְבֵי דָוִד אִישׁ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה׃
"עד עולם" - גם לאחר מותי. ואפילו יכרית ה' את כל אויבי דוד ובכללם את כל בית שאול, בכל זאת אתה מושבע ועומד שלא תכרית את חסדך מעם ביתי, ותהיה מגן בעדם שלא יכלו בני ביתי יחד עם בית שאול. ואת זה נראה בהמשך בדיוק מופלא: יהונתן אמר כאן את כל העתיד להיות. ה' הכרית את בית שאול, כפי שנראה בפרשת רצפה בת איה ובניה, ודוד עשה חסד עם משפחת יהונתן - מפני שנשבע לו.
וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן עִם־בֵּית דָּוִד וּבִקֵּשׁ ה' מִיַּד אֹיְבֵי דָוִד׃
יהונתן כרת ברית לא רק עם דוד עצמו אלא עם כל בית דוד - מיכל אשתו, ישי אביו ובניו - כולם נכללו בברית להצילם מיד אויבי דוד. שהרי מי שנרדף על ידי המלך, אוי ואבוי גם למשפחתו. והברית הזאת, כדרכן של בריתות, היא ברית כפולה: גם אני מתחייב כלפיך וגם אתה מתחייב כלפיי. ומה משמעות "וביקש ה'"? זו תוספת: יהונתן מתפלל ומבקש מאת ה' שיסייע בידו לקיים זאת. נמצא שהפסוק מתחלק כך: "ויכרות יהונתן עם בית דוד... מיד אויבי דוד", ובאמצע "וביקש ה'" - וביקש מה' שיעזור לו על כך.
וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת־דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי־אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ׃
לא הוסיף להשביעו מפני שחשש שמא לא יקיים. המצודת דוד מבאר שהיה מתענג על כך: משנכרת העניין שדוד ימלוך, הייתה לו בכך שמחה ותענוג גדול, ולכן המשיך להשביעו. והמלבי"ם מבאר: השביעו "באהבתו אותו" - באהבה שביניהם. היות שאהבו אהבת נפש, השביעו בדבר הגדול ביותר שיש ביניהם, שהוא האהבה והקרבה שבין שניהם, שאין לו דבר גדול מזה.
וַיֹּאמֶר־לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ וְנִפְקַדְתָּ כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ׃
אומר רש"י: דרך כל אוכלי שולחן המלך לבוא ביום מועד אל השולחן. "ונפקדת" - אבי יפקוד אותך וישאל היכן אתה, "כי ייפקד מושבך" - יראה את המושב חסר.
וְשִׁלַּשְׁתָּ תֵּרֵד מְאֹד וּבָאתָ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיוֹם הַמַּעֲשֶׂה וְיָשַׁבְתָּ אֵצֶל הָאֶבֶן הָאָזֶל׃
"ושילשת תרד מאוד" - תחלק את השדה לשלושה חלקים, ובכל יום תעמיק ותתרחק יותר. ביום הראשון הסכנה עדיין אינה גדולה. ביום השני היא גדולה יותר, שהרי אתמול כבר שם המלך לב שאינך נמצא, ויש סיכוי שישלח לחפשך - לכן תיכנס שליש נוסף פנימה. וביום השלישי, שהוא ב' דראש חודש, זהו כבר היום השני שאתה נפקד, וייתכן מאוד שהמלך יכעס עוד יותר ויבין שיש כאן דבר מתוכנן; ביום הראשון עוד אפשר לתלות במקרה, ביום השני כבר אי אפשר. לכן "תרד מאוד" - תעמיק פנימה לתוך השדה ותתרחק, כדי שאבי לא יוכל להשיגך גם אם ישמע שמועות היכן אתה.
"ביום המעשה" - יום שעושים בו מלאכה, שהרי בראש חודש היו רגילים שלא לעשות מלאכה; כלומר תסתתר במקום שנסתרת בו בימות החול. ויש מסבירים "ביום המעשה" - באותו יום שבו דיברנו ביניהם וסיכמנו. "האבן האזל" - אבן סימון, שהולכי הדרכים היו מסמנים בה את המקום, כדרך שמסמנים היום צמתים. ולמה נקראת "אזל"? מלשון הליכה, "אזל ואתא" - הולך ובא; האבן המשמשת סימן להולכים. שם תסתתר.
וַאֲנִי שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אוֹרֶה לְשַׁלַּח־לִי לְמַטָּרָה׃
אירה שלושה חיצים: את הראשון, ואחריו את השני מרוחק יותר, ואשליכם לצד האבן כאילו אני יורה למטרה. ולמה דווקא בחיצים? החץ מסמל לשון הרע, כמו שנאמר "חץ שחוט לשונם". ואומרים חז"ל שהלשון נקראת "לישנא תליתאי", לשון שלישית, מפני שהיא הורגת שלושה: את המדבר, את השומע ואת מי שמדברים עליו. לכן שלושה חיצים: על פיהם תבין מה פעלה כאן לשון הרע. שאם לשון הרע שאמרו לשאול - אותם אנשים שנראה בהמשך שהיו מרגיזים אותו, דואג האדומי ואחיתופל שעוררו את חמתו כנגד דוד - היא שגרמה, אדע אם הדבר בגדר חיצים שפעלו וגרמו לשאול לרצות להרגך.
וְהִנֵּה אֶשְׁלַח אֶת־הַנַּעַר לֵךְ מְצָא אֶת־הַחִצִּים אִם־אָמֹר אֹמַר לַנַּעַר הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה קָחֶנּוּ וָבֹאָה כִּי־שָׁלוֹם לְךָ וְאֵין דָּבָר חַי־ה'׃
וְאִם־כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ ה'׃
"קחנו ובואה" - מפרש רש"י: צא אתה בעצמך ממקום מחבואך, קחנו ובוא אליי, כי אין לך לירא, שהקדוש ברוך הוא חפץ שתהיה כאן ולא תירא. והמלבי"ם מעיר על שינוי מעניין: בפסוק הראשון "לנער" ובשני "לעלם". יש כאן שני סימנים. הראשון פשוט ומפורש בלשון הפסוק: "והנה" - סימן שתבוא הנה; "והלאה" - סימן שתברח הלאה. והסימן הנוסף הוא בהבדל שבין "נער" ל"עלם": "עלם" מורה יותר על זריזות וגבורה מן השם "נער". לכן אם החץ יהיה במקום קרוב, ואומר "והנה", אקרא לו "נער" - שאין צורך בזריזות לחפש חיצים קרובים, וכן אין אתה צריך להזדרז ולברוח אלא יכול להתגלות לפניי. אבל אם אירה למקום רחוק, אקרא "לעלם", שיזדרז למצאם חיש - וזה סימן שאתה צריך להזדרז ולברוח. נמצא שמקום נפילת החיצים מורה אם לברוח או להישאר, והמילה "נער" או "עלם" מורה באיזו מהירות ובאיזו זריזות עליך לפעול. ואם תשמע "לעלם... ממך והלאה" - לא רק שעליך לברוח, אלא כדאי שתברח מהר ככל האפשר, שהסכנה קרובה וגדולה.
ומדוע היה צורך בסימנים מפורטים כל כך? מפני שכפי שהסברנו למעלה יש ארבע אפשרויות להסתפק בהן: ממש לטובתך, ממש לרעתך, ושתי אפשרויות אמצעיות. לכן הוצרך לתת סימנים נוספים שיעמדו גם על המצבים שאינם מבוררים לגמרי. ומדוע בכלל בחר בסימני חיצים ולא בא לדבר עמו בחשאי? יש מסבירים שחשש שיתגלו בשעה שידברו בחשאי, ויש מסבירים שחשש מלשון הרע.
וְהַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֲנִי וָאָתָּה הִנֵּה ה' בֵּינִי וּבֵינְךָ עַד־עוֹלָם׃
על הצד שתיאלץ לברוח, נמצא שזהו המפגש האחרון בינינו, ומה שדיברנו יישאר בינינו עד עולם. ומסבירים בדרך רמז: "הנה ה' ביני ובינך" - דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת. אל תחשוב שמה שדיברנו בחשאי נשאר בחשאי; גם מה שנעשה בסתר, הקדוש ברוך הוא נמצא שם והקדוש ברוך הוא שומע.
וַיִּסָּתֵר דָּוִד בַּשָּׂדֶה וַיְהִי הַחֹדֶשׁ וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ אֶל־הַלֶּחֶם לֶאֱכוֹל׃
וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ עַל־מוֹשָׁבוֹ כְּפַעַם בְּפַעַם אֶל־מוֹשַׁב הַקִּיר וַיָּקׇם יְהוֹנָתָן וַיֵּשֶׁב אַבְנֵר מִצַּד שָׁאוּל וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד׃
פסוק זה מוקשה מאוד: מה משמעות קימתו של יהונתן? ומה עניינו של אבנר כאן? היה די לכתוב שדוד נעדר ומקומו נפקד. מבאר המלבי"ם: יהונתן לא ישב סמוך למלך, שכן אמרו חז"ל שאין הבן מיסב אצל אביו. להסב בסעודה, שאדם יושב על צדו השמאלי כשהוא כחצי שוכב, אין זה דרך כבוד לבן ליד אביו, ובפרט כשהאב הוא מלך. לכן היה מישהו מפריד ביניהם - ומי היה זה? דוד. עתה ישב יהונתן במקומו הקבוע, וכשהגיע המלך נותר ביניהם מקום ריק. יהונתן, שרצה שאביו ישים לב היטב, מיד קם - שהרי אין מי שיפסיק בינו לבין המלך, ואין זה כבוד להסב סמוך לאביו. כיוון שקם, הבין מיד אבנר בן נר שעליו להתמצע ביניהם ולהפסיק בין שאול ליהונתן, ובא וישב במקום הקבוע לדוד. נמצא ש"ויקם יהונתן" - לא עזב את מקומו אלא רק קם, "וישב אבנר מצד שאול" - שראה שאין מי שיפסיק, "ויפקד מקום דוד" - שהמושב שליד יהונתן מן הצד השני, במקום שישב שם אבנר קודם, נותר ריק. וכל זה עשה יהונתן כדי שאביו ירגיש בהיעדרו של דוד, ולא יהיה מצב שלא ישים לב.
וְלֹא־דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי־לֹא טָהוֹר׃
שאול לא אמר דבר, כי חשב שאירעה לדוד טומאה כלשהי ומחמתה לא יכול היה להגיע. אבל מהו "כי לא טהור" הכפול? אומר המלבי"ם דבר נפלא: "מקרה הוא בלתי טהור" - קרה לו מקרה בלתי טהור, כגון שראה קרי. ומדוע קורה לו כך? "כי לא טהור" - כי דוד עצמו אינו טהור, שמהרהר בדבר עבירה או מתעסק בדברי עבירה, ולכן אין פלא שמגיע גם למקרה בלתי טהור. וכבר כאן נשמעת שנאתו של שאול לדוד: למי קורה מקרה בלתי טהור? למי שאינו טהור.
וַיְהִי מִמׇּחֳרַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מַדּוּעַ לֹא־בָא בֶן־יִשַׁי גַּם־תְּמוֹל גַּם־הַיּוֹם אֶל־הַלָּחֶם׃
ביום השני של ראש חודש שואל שאול, ואינו אומר "מדוע לא בא דוד" אלא "בן ישי". וזו דרך ביזיון, כפי שאמרנו, כאשר אדם מכנה את חברו בשם אביו, כביכול אינו ראוי להיחשב בשם עצמו אלא רק בשם אביו.
ואומרים כאן בדרך רמז: "מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום" - אתה שואל את עצמך מדוע משיח בן דוד מתמהמה? הרי אנחנו מתפללים כבר אלפי שנים על ביאת המשיח, מדוע אינו בא? התשובה: "אל הלחם". כל התפילות שלנו הן אל הלחם - ריבונו של עולם, תן פרנסה, שיהיה מה לאכול, שיהיה כסף, שנזכה בפיס, שיהיה בית, שתהיה וילה, שתהיה וולוו. כל דרישותיו של האדם הן אל הלחם. אבל מי באמת מתפלל על צער השכינה? מי מתפלל מפני שהוא רוצה שהשכינה תצא מן הגלות? צדיקים. אבל רוב בני האדם - אל הלחם. לא בא בן ישי, מפני שאנו מתפללים על העניינים הגשמיים ולא על הרוחניים.
וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת־שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי עַד־בֵּית לָחֶם׃
וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי נָא כִּי זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר וְהוּא צִוָּה־לִי אָחִי וְעַתָּה אִם־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אִמָּלְטָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־אֶחָי עַל־כֵּן לֹא־בָא אֶל־שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ׃
קודם כול משיב יהונתן: דע לך שהדבר היה ברשות - "נשאל נשאל דוד מעמדי". ומדוע נתתי לו רשות? כי אמר שיש להם זבח משפחה בעיר ואין ברירה, ואחיו ציווה עליו לבוא. ושים לב ללשון: "אמלטה נא ואראה את אחיי" - לא אמר "אלך לסעוד", כלומר לא תחשוב שהלך משום שהמטעמים שם מעולים משלך, אלא כל המטרה הייתה לראות את אחיו. על כן לא בא אל שולחן המלך.
וַיִּחַר־אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן־נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי־בֹחֵר אַתָּה לְבֶן־יִשַׁי לְבׇשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ׃
מהו "בן נעות המרדות"? כמה ביאורים נאמרו בו. רש"י מפרש "נעות" מלשון תנועה - נע ונד, כלומר אתה בן שנע מן הדרך הנכונה וראוי לרידוי ולייסור, ו"מרדות" מלשון מכת מרדות.
ביאור נוסף מביא רש"י בשם חז"ל, על פי המעשה בבני בנימין שחטפו מבנות שילה היוצאות לחול בכרמים. זכרו: לאחר מעשה פילגש בגבעה נותרו מבני בנימין שש מאות איש. ארבע מאות מהם מצאו זיווג מבנות יבש גלעד, ולמאתיים הנותרים לא היה זיווג. אמרו: נלך וניתן להם לחטוף להם אישה מבנות ישראל היוצאות לחול בכרמים, וכיוון שלא אנחנו נתנו להם את בנותינו לנשים לא נעבור על השבועה, אלא הם יבואו וייקחו לעצמם. וכך אכן היה. ואומרים חז"ל שהחטיפה לא הייתה במובן שאנו מבינים, אלא כל אחד היה רואה אישה, מדבר עמה, ורואה שהיא ראויה לו ונושא אותה. אבל אומרים חז"ל שהיה שם אחד שלא חטף אלא נחטף - וזה היה שאול. שכן שאול היה גבוה מכל העם ואף יפה תואר, ומאידך היה נחבא אל הכלים, בעל צניעות גדולה וענווה גדולה, ולכן היא באה, העיזה פניה ורדפה אחריו, והיא שחטפה אותו. ולפי זה "נעות" הוא על שם הכרמים: "נעוות" הוא המקום שבו דורכים את הענבים בגת, מלשון "יטפו נאוהי בחמר". כלומר: מן המקום שבו עשו את היין החלה המרדות, שאמך נהגה שלא בצניעות.
ומהו "לבושתך ולבושת ערוות אמך"? השומעים יאמרו: הרי אתה אוהב אדם שאני שונא, וכי ייתכן שבן יאהב את מי שאביו שונא? כנראה שאינו לגמרי אביו. ואם כן יאמרו על אמך שעברה על איסור עריות וזינתה עם אחר, ולכן נולד תכשיט כזה ההולך נגד אביו.
והמלבי"ם מבאר בדרך אחרת: דרך המרד היא שעבד מורד באדוניו כדי לפרוק עולו ולמלוך תחתיו, כמו הורדוס שמרד במלכי חשמונאי והרג אותם כדי למלוך במקומם. אבל לא תמצא מעולם שבן ימרוד באביו המלך כדי להמליך מישהו אחר תחתיו ולאבד בכך את המלוכה מעצמו. הדבר מנוגד לכל היגיון, ואף שוודאי יש בו גדלות עצומה, אם אדם עושה כן זהו מרד של שיגעון ועיוות השכל. לכן אין זו סתם מרדות אלא "נעוות המרדות" - מרדות מעוותת; "נעוות" לא מלשון תנועה אלא מלשון מעוות, מרדות שאינה נתפסת בהיגיון ובשכל. "הלוא ידעתי כי בוחר אתה לבן ישי" - ולכן אתה רוצה למרוד בי, וזה לבושתך ולבושת ערוות אמך, שעל ידי כך תוסר המלוכה מזרעה של אמך ותינתן לאיש נוכרי. אמך רצתה לראות את בנה מולך, ואתה מוסר את המלוכה לאדם אחר.
כִּי כׇל־הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן־יִשַׁי חַי עַל־הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ וְעַתָּה שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי כִּי בֶן־מָוֶת הוּא׃
כל הימים שבן ישי חי, גם אם תתחיל מלכותך לחול, לא תיכון - לשון כן ובסיס, לא תתקיים, כי הוא ימרוד בך. ולכן לטובתך כדאי לך שתביא אותו אליי, כי בן מוות הוא, יען מרד במלכות.
וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת־שָׁאוּל אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה יוּמַת מֶה עָשָׂה׃
כלומר: אם ה' המליך אותו, במה הוא אשם, ומה אתה תובע ממנו?
וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת־הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ וַיֵּדַע יְהוֹנָתָן כִּי־כָלָה הִיא מֵעִם אָבִיו לְהָמִית אֶת־דָּוִד׃
"להכותו" - מסתבר שלא נתכוון להורגו, אלא להכות בחנית, לשון מכה ולא לשון הריגה. ואז ידע יהונתן שאין כאן שני פירושים ואין שתי מסקנות: המסקנה אחת וברורה, שאול רוצה להרוג את דוד.
וַיָּקׇם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן בׇּחֳרִי־אָף וְלֹא־אָכַל בְּיוֹם־הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לֶחֶם כִּי נֶעְצַב אֶל־דָּוִד כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו׃
שתי סיבות היו לו: האחת, "נעצב אל דוד" - צער גדול על שייאלץ להיפרד מדוד ולא יוכל עוד להיפגש עמו, שהרי אביו רודף אחריו וזו סכנת נפשות. והשנייה, "כי הכלימו אביו" - שבייש אותו וקרא לו "בן נעוות המרדות", וביזה אותו לפני כל השרים. נמצא שיהונתן יוצא כשהוא פגוע משאול משני הכיוונים: גם לא יפגוש עוד את דוד, וגם אביו פוגע בו.
וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיֵּצֵא יְהוֹנָתָן הַשָּׂדֶה לְמוֹעֵד דָּוִד וְנַעַר קָטֹן עִמּוֹ׃
"בבוקר" - ביום השלישי של החודש. "למועד דוד" - למועד שיעד לדוד, או למקום המיועד שקבע עמו. ומדוע לקח נער קטן? כדי שמחמת קטנותו לא יבחין ולא יבין במה שקורה.
וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ רֻץ מְצָא נָא אֶת־הַחִצִּים אֲשֶׁר אָנֹכִי מוֹרֶה הַנַּעַר רָץ וְהוּא־יָרָה הַחֵצִי לְהַעֲבִרוֹ׃
"להעבירו" - את הראשון ירה קרוב יותר ואת השני מרוחק יותר, שיעבור הלאה, כדי שיוכל לומר את הסימן "הנה החצי ממך והלאה".
וַיָּבֹא הַנַּעַר עַד־מְקוֹם הַחֵצִי אֲשֶׁר יָרָה יְהוֹנָתָן וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר וַיֹּאמֶר הֲלוֹא הַחֵצִי מִמְּךָ וָהָלְאָה׃
וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר מְהֵרָה חוּשָׁה אַל־תַּעֲמֹד וַיְלַקֵּט נַעַר יְהוֹנָתָן אֶת־הַחִצִּים וַיָּבֹא אֶל־אֲדֹנָיו׃
הנער מלקט את החיצים וחוזר. ומעיר הרד"ק: כתוב "החצי" וקוראים "החצים", מפני שלמרחוק ירה רק חץ אחד ולא כמה חיצים כפי שאמר תחילה "שלושת החיצים צידה אורה", ולכן נוקט הכתוב לשון "חצי".
וְהַנַּעַר לֹא־יָדַע מְאוּמָה אַךְ יְהוֹנָתָן וְדָוִד יָדְעוּ אֶת־הַדָּבָר׃
הנער אינו מבין כלל במה מדובר, וסבור היה שזה משחק תמים בחיצים.
וַיִּתֵּן יְהוֹנָתָן אֶת־כֵּלָיו אֶל־הַנַּעַר אֲשֶׁר־לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ הָבֵיא הָעִיר׃
נותן לו את הקשת והחיצים ואומר לו להחזירם העירה. וזהו המושג "נושא כלים". ושימו לב: אף שבתחילה אמר שיקרא "לעלם", כאן לא הזכיר עלם אלא "הנער" - כלומר אמנם עליך לברוח, אך אינך צריך לברוח בבהילות כזאת, שהרי עדיין לא שלח שאול לגיונות לחפש אחריך.
הַנַּעַר בָּא וְדָוִד קָם מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב וַיִּפֹּל לְאַפָּיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ עַד־דָּוִד הִגְדִּיל׃
"הנער בא" - הנער הלך והתרחק. "ודוד קם מאצל הנגב" - מן המקום הדרומי שבו התחבא. נפל על פניו והשתחווה שלוש פעמים, ונשקו איש את רעהו ובכו איש את רעהו "עד דוד הגדיל" - עד שדוד החל לבכות בקול גדול. ויהונתן נבהל, שמא הרעש יגרום לעוברים ושבים בסביבה להבחין שכאן נמצאים בן המלך ודוד, והדברים יגיעו לאוזני שאול. לכן מיד אמר לו:
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵךְ לְשָׁלוֹם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' לֵאמֹר ה' יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד־עוֹלָם׃
זכור את שבועתנו, שה' יהיה בינינו עד עולם. ושימו לב שאמר לו "לך לשלום" ולא "בשלום": דוד אמר לאבשלום "לך בשלום" - והלך ונהרג; ואילו יהונתן אמר "לך לשלום" - ונותר בחיים.
ושואלים המפרשים: אם בסופו של דבר נפגשו פנים אל פנים, מה היה צורך בכל הסימנים? אלא באמת היה חשש שלא יוכל לפגוש אותו כלל, שמא יהיו שם אנשים, ולכן הכין את הסימן; ובפועל לא היו שם אנשים ויכול היה לפגשו פנים אל פנים. יש עוד הסבר שראיתי, שיהונתן לא רצה לבשר לו את הבשורה בבת אחת שמא ייבהל, ולכן רמז תחילה בחיצים ורק אחר כך בא אליו. ויש אומרים שיהונתן לא רצה להיגרר ללשון הרע. ואכן שימו לב: בשעה שאמר יהונתן לדוד "לך לשלום", אין הם מדברים כלל על מה שאירע; הוא רק אומר לו לברוח. מדוע? כי אם יתחיל לדבר, יאמר "אבי אמר כך", ודוד יענה "בוודאי הוא כך וכך", ויימשכו ללשון הרע. לכן עשו זאת בדרך החיצים - וגם לרמז שלשון הרע משולה לחץ, והיא הורגת שלושה.
בפרק זה נחרץ גורלה של מערכת היחסים בין דוד לשאול. יהונתן, שהאמין בתחילה שכל רדיפת אביו נובעת מן הרוח הרעה בלבד, יוצא עם דוד השדה, כורת עמו ברית כפולה לו ולביתו לדורות, ובונה מערכת סימנים מדוקדקת בחיצים - סימנים המרמזים גם על כוחה ההרסני של לשון הרע ההורגת שלושה. בסעודת ראש חודש, בקימתו של יהונתן ובישיבת אבנר במקום דוד, נחשף החֶסֶר; ובתגובתו הזועמת של שאול, בקללתו "בן נעוות המרדות" ובהטלת החנית על בנו, מתברר סופית שאין כאן רוח רעה בלבד אלא רצון מוחלט להמית את דוד. הפרק נחתם בפרידה שכולה אהבת נפש: "לך לשלום" - ובשבועה שנשארה קיימת עד עולם, וקוימה כאשר עשה דוד חסד עם בית יהונתן.