פרק י"ט הוא הפרק שבו מסתיים העימות הסמוי בין שאול לדוד ומתחיל העימות הגלוי. עד כאן שאול ניסה להיפטר מדוד בעקיפין: בשליחות מסוכנת, במאה עורלות פלשתים, בהבטחת בת. מכאן והלאה הוא מדבר על ההריגה בפירוש, שולח מלאכים אל בית דוד, ובסוף אף יוצא בעצמו לרדוף אחריו. ובתוך כל זה מתגלים שני דברים מנוגדים: כמה שאול נגרר אחרי פחד שאינו רציונלי, וכמה גדולתו של דוד, שדווקא בשעת בריחתו הוא יושב עם שמואל ועוסק בנויו של עולם.
וַיְדַבֵּר שָׁאוּל אֶל־יוֹנָתָן בְּנוֹ וְאֶל־כָּל־עֲבָדָיו לְהָמִית אֶת־דָּוִד וִיהוֹנָתָן בֶּן־שָׁאוּל חָפֵץ בְּדָוִד מְאֹד׃
כאן שאול כבר מדבר על הדבר בגלוי, אבל אומר המצודות שכוונתו הייתה להמית את דוד בערמה ובשגגה, כדבר היוצא מבלי דעת ולא כמי שנעשה בפקודת המלך. שאול הבין היטב שאם הדבר יתפרסם, לא ייטב לו: להרוג את חתנו, ולא עוד אלא את אהוב העם, זה דבר שלא יעבור בשקט. לכן קרא לעבדיו ולבנו, שידעו את הדבר, אבל שהעם לא ידע ולא ייוודע.
וַיַּגֵּד יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵאמֹר מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל אָבִי לַהֲמִיתֶךָ וְעַתָּה הִשָּׁמֶר־נָא בַבֹּקֶר וְיָשַׁבְתָּ בַסֵּתֶר וְנַחְבֵּאתָ׃
יונתן הוא כביכול הגיס החמישי של שאול בתוך ביתו: הוא זה שמסייע לדוד ומגלה לו את מה שנאמר בחדר המלחמה. הוא בא ואומר לדוד: דע לך, כלה ונחרצה מאבי להרוג אותך. "הִשָּׁמֶר־נָא בַבֹּקֶר" - כי שאול ירצה לתפוס אותך בבוקר בעודך על מיטתך, ולכן תשב בסתר במקום שלא יגיעו אליך.
וַאֲנִי אֵצֵא וְעָמַדְתִּי לְיַד־אָבִי בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם וַאֲנִי אֲדַבֵּר בְּךָ אֶל־אָבִי וְרָאִיתִי מָה וְהִגַּדְתִּי לָךְ׃
יונתן אומר לדוד: אני רוצה לבדוק את הדבר היטב, ולנסות לדבר על לב אבי, אולי אצליח להסיר את כעסו ממך, ואז תוכל להמשיך כרגיל ללא חשש.
אגב שינויי השם: יש כאן כלל שמזכירים הרד"ק וגם המלבי"ם. פעמים רבות אנו מוצאים שמות המופיעים בשינוי קל, פעם "מיכה" ופעם "מיכיהו", יוסף ויהוסף, ולעתים בשינויים גדולים יותר. הטעם הוא שאותו אדם היה נקרא בשני שמות, ולכן פעם נקרא בזה ופעם בזה. יש אמנם מקומות שבהם השינוי הוא כדי לבזות או להקטין, כמו אמנון שנקרא "אמינון" - "האתה זה אמינון" - לשון הקטנה, על שם המעשה השפל שעשה בתמר. אבל בדרך כלל אין מקפידים על שינוי השם, כיוון ששני השמות היו שימושיים אצלו.
שואל המלבי"ם: כל מקום שנאמר "דיבר ב" משמעו לרעה. "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם בְּמֹשֶׁה" - וכי דיברה טובות? רעות. "תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי". כל דיבור שאחריו בי"ת הוא דיבור לרעה. ואם כן, מדוע אומר יונתן לדוד "וַאֲנִי אֲדַבֵּר בְּךָ אֶל־אָבִי", כלומר אדבר עליך רעות? מבאר המלבי"ם: יונתן אמר לדוד שינקוט בדרך של עורמה. אדבר עליך דברי גנאי, ואראה אם אבי מסכים ומצטרף. אם אבי ישמח ויאמר "סוף סוף יש מי שמבין אותי, יש מי שחושב כמוני", אז אדע שכוונתו באמת לרעה.
וַיְדַבֵּר יְהוֹנָתָן בְּדָוִד טוֹב אֶל־שָׁאוּל אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַל־יֶחֱטָא הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ בְדָוִד כִּי לוֹא חָטָא לָךְ וְכִי מַעֲשָׂיו טוֹב־לְךָ מְאֹד׃
לכאורה יש כאן סתירה: הכתוב אומר "וַיְדַבֵּר יְהוֹנָתָן בְּדָוִד טוֹב" - דיבר בו טוב או רע? מסביר המלבי"ם: באמת הוא דיבר עליו רע, אלא שהיה זה רע שיש בו טוב. וכך היה הטיעון: דוד הזה הוא אדם שאין לו שום ערך לחיי אדם, מפקיר את חייו ומחרף נפשו למות בחינם. איזה אדם הולך להילחם עם גלית? מי מניח את נפשו בכפו כך? זו התאבדות גמורה. ובשביל מה? בשביל להתחתן עם בת המלך? זה דבר שאדם ישר, הגון ורציונלי אינו עושה. אבל, אבא, בשבילך זה מצוין. טוב למלך שיהיה לו כזה אחד המוכן להתאבד. "וַיְדַבֵּר יְהוֹנָתָן בְּדָוִד טוֹב אֶל־שָׁאוּל אָבִיו" - הרע שדיבר בו הוא טוב עבור שאול.
ומכאן דיוק הלשון: "כִּי לוֹא חָטָא לָךְ". אמנם מצד עצמו זה מעשה שאינו ראוי, ואסור לאדם לסכן את עצמו, וכביכול דוד יצטרך ליתן על כך את הדין בשמים על שהוא מסכן את חייו - אבל כלפי המלך, כלפי שאול, אין בזה שום חטא. "וְכִי מַעֲשָׂיו טוֹב־לְךָ מְאֹד" - לך תצא מזה רק תועלת, ולא יגרם לך שום נזק מכך שדוד מתנהג בדרך לא הגיונית ומוכן להתאבד במקום לשמור על חייו.
וַיָּשֶׂם אֶת־נַפְשׁוֹ בְכַפּוֹ וַיַּךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּי וַיַּעַשׂ יְהֹוָה תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה לְכָל־יִשְׂרָאֵל רָאִיתָ וַתִּשְׂמָח וְלָמָּה תֶחֱטָא בְּדָם נָקִי לְהָמִית אֶת־דָּוִד חִנָּם׃
עכשיו הוא מביא לו את הדוגמה: וישם את נפשו בכפו והכה את הפלשתי. איזה אדם הגיוני היה מוכן לשים נפשו בכפו וללכת לקרב שאבוד מראש? ואף על פי כן "וַיַּעַשׂ ה' תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה לְכָל־יִשְׂרָאֵל, רָאִיתָ וַתִּשְׂמָח" - הרי גם אתה עצמך מודה שבסופו של דבר יצא לך מזה טוב. ואם כן אין לו דין מוות, שהרי אתה נהנה ממנו. דוד אולי אינו בסדר עם עצמו, אבל מה אכפת לך? לך זה לא מזיק, לך זה טוב.
למה נקט יונתן בדרך עקומה זו ולא בדרך ישרה? שתי סיבות. ראשית, בהמשך נראה ששאול מקפיד מאוד על יונתן שהוא מתחבר עם דוד, ואם יונתן יגלה שהוא בעד דוד, שאול יחסום אותו וימדר אותו ולא יגלה לו את תוכניותיו - ואילו יונתן רוצה לדעת הכל, שכן רק כך הוא מצליח להזהיר את דוד. שנית, הוא לא רצה להגיע לשנאה עם אביו, שאמנם בהמשך קרא לו "בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת" על שהוא בעד דוד ולא בעד אביו. לכן הוא בא בדרך הפוכה: מה אתה צריך לרדוף אותו? בשבילך זה מצוין.
וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל בְּקוֹל יְהוֹנָתָן וַיִּשָּׁבַע שָׁאוּל חַי־יְהֹוָה אִם־יוּמָת׃
שאול מקבל את הדברים באמת ובתמים ונשבע בשם ה' שדוד לא יומת. וכאן ראיה למה שאמרנו: פעולתו של שאול לא הייתה רציונלית, אלא נבעה מפחד ומחשש נפשי, ממורא עצום מן האדם הזה שנקרא דוד. ואל תבינו זאת לא נכון: אין הכוונה שהיה שוטה חלילה. אדם יכול להיות שפוי לחלוטין, פיקח וחריף בכל תחום, אבל אם יש מישהו שהוא חש שרודף אותו - הדבר יכול להיות נורא ואיום. ולכן בדיוק, כשמדברים איתו בטיעונים רציונליים הוא מקבל ומשתכנע, וכך נראה גם בהמשך שהוא ישתכנע עוד כמה פעמים. הרדיפה לא הייתה תלויה ברצונו או בהיגיונו של שאול, אלא בפחד הרדיפה שלו.
וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן לְדָוִד וַיַּגֶּד־לוֹ יְהוֹנָתָן אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּבֵא יְהוֹנָתָן אֶת־דָּוִד אֶל־שָׁאוּל וַיְהִי לְפָנָיו כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם׃
יונתן אומר לדוד: אין לך מה לחשוש, אבא נשבע שלא לפגוע בך, ומה יש לך יותר מזה? ואכן דוד חוזר לשרת לפני שאול כבתחילה.
וַתּוֹסֶף הַמִּלְחָמָה לִהְיוֹת וַיֵּצֵא דָוִד וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ בָּהֶם מַכָּה גְדוֹלָה וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו׃
"וַתּוֹסֶף הַמִּלְחָמָה" - אותה מלחמה שהתחילה בעקבות מאתיים עורלות הפלשתים ממשיכה ונמשכת.
וַתְּהִי רוּחַ יְהֹוָה רָעָה אֶל־שָׁאוּל וְהוּא בְּבֵיתוֹ יוֹשֵׁב וַחֲנִיתוֹ בְּיָדוֹ וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָד׃
נשים לב לשני הבדלים בין הפעם הזאת לפעם הקודמת. בפעם הראשונה החנית באה לידו של שאול תוך כדי שדוד ניגן, ודוד לא הרגיש כיצד החנית באה לידו. עכשיו החנית מראש בידו של שאול, ודוד מרגיש ונשמר, כי כבר יש לו ניסיון בדבר. שנית, שם נאמר "וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית וַיֹּאמֶר אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר", שרצה להכות בעורמה.
וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר וַיִּפְטַר מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיַּךְ אֶת־הַחֲנִית בַּקִּיר וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה הוּא׃
כאן זו כבר בקשה ישירה: "וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר" - להכות בדוד ובקיר, מכה קשה שתעבור את גופו ותיכנס עד הקיר. "וַיִּפְטַר מִפְּנֵי שָׁאוּל" - התפטר ממנו, נפטר ממנו והתחמק, ודוד נס ונמלט בלילה ההוא.
וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל־בֵּית דָּוִד לְשָׁמְרוֹ וְלַהֲמִיתוֹ בַּבֹּקֶר וַתַּגֵּד לְדָוִד מִיכַל אִשְׁתּוֹ לֵאמֹר אִם־אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת־נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה מָחָר אַתָּה מוּמָת׃
לכאורה יש לתמוה: אם רצונך להרגו, מדוע לשמור עליו ולהמתין עד הבוקר? וכי יש איסור להרוג בלילה? אלא מבאר המלבי"ם ששאול רצה למצוא לו עלילה. כפי שאמרנו, היה לשאול קושי להרוג את דוד בצורה רשמית ולשלוח גדוד לחסלו, לפחות בשלב זה, שכן כולם ישאלו את השאלות שיונתן שאל: מה הוא עשה לך? רק כבוד והצלחה הביא לך, ולמה תהרוג את דוד שאין עוול בכפו? לכן החליט לתפור לו תיק. אשלח מלאכים שישמרו על הבית - אם אשלח להרגו מיד, יאמרו שהרגתי בלא דין ובלא משפט ועשיתי עוול. אבל אם ישמרו והוא ינסה לברוח, הרי דינו מורד במלכות: המלך מבקש להביאך ואתה בורח? ואז אביא אותו אליי ואתבע אותו לדין, וכבר אמצא לו עלילה. ואם לא יברח, ויאמרו לי הנה יכול היה לברוח ולא ברח - אשיב שאין בזה שום נקודת זכות, שהרי השומרים שלי מסביב, ולא ברח מפני שלא היה יכול.
וַתֹּרֶד מִיכַל אֶת־דָּוִד בְּעַד הַחַלּוֹן וַיֵּלֶךְ וַיִּבְרַח וַיִּמָּלֵט׃
מהו "החלון"? בדבר זה נחלקו חז"ל: רבי אבהו אומר שני שערים היו לביתו של דוד, אחד גדול ואחד קטן, וירד דרך השער הקטן, שהקטן ביחס לגדול נקרא חלון. ורבי אבין אמר שער אחד בלבד היה לו, ושני השומרים עמדו על השער, ומה עשתה מיכל? שלשלה את דוד בעד החלון. "וַיִּבְרַח וַיִּמָּלֵט" - ברח מן הבית ונמלט למרחוק, נמלט מן העיר.
וַתִּקַּח מִיכַל אֶת־הַתְּרָפִים וַתָּשֶׂם אֶל־הַמִּטָּה וְאֵת כְּבִיר הָעִזִּים שָׂמָה מְרַאֲשֹׁתָיו וַתְּכַס בַּבָּגֶד׃
התרפים הם עשויים בצורת אדם, יש מהם לעבודה זרה ויש מהם בצורת אדם ידוע, כעין גולגולת. וכביר העיזים הונח מראשותיו, כדי שייראה בחשכה - ואם ימשמשו בו - כמו שיער ראשו. וכל התכנית: כשייכנסו השליחים תאמר להם הנה הוא כאן, חולה ואינו יכול לצאת, והם יראו ויאמרו הנה הוא נמצא ונרגע.
ונשאלת השאלה, מאין היו למיכל בת שאול תרפים בבית? מצודת ציון מפרש שהיה מקובל בזמנם שאשה האוהבת את בעלה מאוד הייתה עושה כעין בובה בדמות בעלה, פנים כדמות בעלה, כדי שתוכל להגות בו תמיד ולהסתכל בתוארו, שהרי לא היו אז תמונות. הרד"ק אומר: חלילה וחלילה לפרש שהייתה בביתו של דוד עבודה זרה, ואין לפרש תרפים כפשוטו. ויש אומרים שהוא כלי נחושת העשוי לדעת בו חלקי השעות ולראות בו את העתידות על פי משפט המזלות, כמו שהיה אצל לבן. ואף שלכלי כזה אין דמות אדם, מה שהראתה להם את התרפים כוונתה לומר: אתם רואים? בכלי הזה הוא ידע שאתם עומדים לבוא, ובזה עלה על העניין. והאבן עזרא אומר שהתרפים הם בצורת אדם והם עשויים לקבל בהם כוחות עליונים, ולא לשם עבודה זרה, אלא שעל ידם היו מורידים כוחות עליונים ושואלים שאלות, כעין מה שמצינו שמותר לשאול בשדים על אבידתו - לא לדבר איסור ולא לעבודה זרה.
וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים לָקַחַת אֶת־דָּוִד וַתֹּאמֶר חֹלֶה הוּא׃
שימו לב לשינוי: השליחים הראשונים נשלחו לשמור, ואלה נשלחים כבר "לָקַחַת".
וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶת־הַמַּלְאָכִים לִרְאוֹת אֶת־דָּוִד לֵאמֹר הַעֲלוּ אֹתוֹ בַמִּטָּה אֵלַי לַהֲמִתוֹ׃
שאול רוצה להרגו בכל מקרה: אם אינו חולה באמת - הרי הוא מורד בזה שעשה עצמו חולה. ואם הוא חולה באמת - יאמר שאול לעם: אתם יודעים למה לא ברח? מפני שהיה חולה ולא היה לו ברירה ולא היה יכול לברוח, ולא מפני יושרו.
וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים וְהִנֵּה הַתְּרָפִים אֶל־הַמִּטָּה וּכְבִיר הָעִזִּים מְרַאֲשֹׁתָיו׃
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־מִיכַל לָמָּה כָּכָה רִמִּיתִנִי וַתְּשַׁלְּחִי אֶת־אֹיְבִי וַיִּמָּלֵט וַתֹּאמֶר מִיכַל אֶל־שָׁאוּל הוּא־אָמַר אֵלַי שַׁלְּחִנִי לָמָה אֲמִיתֵךְ׃
שאול כועס מאוד על בתו ששלחה את אויבו, והיא משיבה: מה אתה רוצה ממני? הוא איים על חיי, אמר לי שאם לא אעשה כן יהרגני. יראתי ופחדתי וחששתי שיקיים את דבריו, ולכן עשיתי כך.
המלבי"ם עומד על הבחנה מעניינת: בפסוק י' נאמר "וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט", בפסוק י"ב "וַיִּבְרַח וַיִּמָּלֵט", ובפסוק י"ח "וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט". למה חזר שלוש פעמים על עניין הבריחה והמילוט? מבאר: "ודוד ברח וימלט" שבפסוק י"ח פירושו שכאן ברח ונמלט לגמרי, ולפני כן היה עדיין ברשתו של שאול. ובנוסף, מה בין "נס" ל"ברח"? "נס" הוא כאשר יש מי שרודף אחריך באופן מיידי, והסכנה קרובה, כמו אצל אשת פוטיפר: "וַיָּנָס וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ". "בריחה" לעומת זאת היא ממי שיכול לרדוף אותי גם בעתיד, ואני בורח כדי שלא אגיע כלל לסמיכות אליו. לכן בפסוק י', כששאול עצמו רדף אחריו והסכנה הייתה קרובה, נאמר "נָס"; בפסוק י"ב, כשהיה רחוק יותר משאול, נאמר "וַיִּבְרַח"; ובפסוק י"ח יצא לגמרי מן התחום שבו היה שאול והגיע לנויות ברמה.
וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט וַיָּבֹא אֶל־שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה וַיַּגֶּד־לוֹ אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה־לוֹ שָׁאוּל וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת׃
למה דווקא אל שמואל? כי שמואל הוא זה שמשח את שאול והוא זה שמשח את דוד, ועכשיו דוד רוצה לשאול אותו: מה צריך להיות מכאן והלאה? הנה אני נרדף על ידי שאול.
וכתוב "וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת", ובפסוק הבא "הִנֵּה דָוִד בְּנָיוֹת בָּרָמָה". שואלים חז"ל: מה עניין נויות אצל רמה, והרי שני מקומות נפרדים הם? אלא דרש רבא: שהיו יושבים ברמה ועוסקים בנויו של עולם. באותו זמן עדיין לא היה ידוע היכן ייבנה בית המקדש. ומתי נודע לנו הדבר? כאשר הייתה המגפה וראה דוד את המלאך וידו נטויה על ירושלים, ושם נעצר המלאך. ואמרו שמאותה ראייה של המלאך נצטנן דוד, ולכן "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ" - פירוש אחד מפני שקרע את כנף מעילו של שאול, ופירוש שני מפני שראה את המלאך ונבהל כל כך עד שנצטנן דמו. ומכל מקום כיוון שראה שהמלאך נעצר שם, ידע שזהו מקום המקדש.
ומה היה עיקר הדיון שלהם? מצד אחד ראו את עין עיטם שהיה מקום גבוה ואמרו שזה מקום ראוי, ומצד שני כתוב "וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן", ומהו המקום הנאה שבשור? בין כתפיו. ומכאן הגיעו למסקנה שהמקום צריך להיות באותו מקום שנקרא היום הר הבית.
וזו גדולתו של דוד: הוא נרדף, חייו על כף המאזניים, ומה מעניין אותו? הוא יושב עם שמואל ושוקע איתו בסוגיה - היכן ייבנה בית המקדש. גם במצבים הקשים ביותר הם עוסקים בתורה. קראתי לא מזמן על אחד מגדולי ישראל שכותב שהחידושים הגדולים והמיוחדים ביותר התחדשו לו כשהיה ברוסיה בזמן מלחמת העולם השנייה: כל הבחורים עזבו את הישיבות מפני המלחמה, ופתחו בית מדרש קטן, והוא היה הולך מביתו למסור שם שיעור - וכדורים שורקים מעל ראשו. במסירות נפש כזאת ללמד תורה, שם התחדשו לו החידושים העצומים ביותר. וכן הרמב"ם, שמעיד על עצמו שהיה בלחץ נורא ואיום מכל הטרדות שסבבו אותו, ועם כל זה חיבר לנו את החיבור שעד היום נכתבים עליו אלפי ספרים כדי להסביר ולהעמיק בכל מילה ומילה. זה מלמד אותנו שדווקא במצבים הקשים מוציא האדם מתוכו את הכוחות הנפלאים ביותר: "תורה שלמדתי באף". וראה גם היכן נתחבר התלמוד הבבלי - בבבל, בגלות, ולעומת זה הירושלמי נתחבר כאן, ודווקא הבבלי, שנתחבר כשעם ישראל היה בגולה, הוא שהתקבל.
ומה היה שם בנויות? בית מדרש. הרקע ידוע: לכל נביא היו תלמידי נביאים, כך אצל שמואל, כך אצל אליהו וכך אצל אלישע. ומהם תלמידי הנביאים או בני הנביאים? אלה שהיו מתרגלים בנבואה, כלומר לומדים את הדרך כיצד לזכות לשפע הרוחני האלוקי. ולשם הולך דוד ויושב, בנויות ברמה.
וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד בְּנָיוֹת בָּרָמָה׃
וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים לָקַחַת אֶת־דָּוִד וַיַּרְא אֶת־לַהֲקַת הַנְּבִיאִים נִבְּאִים וּשְׁמוּאֵל עֹמֵד נִצָּב עֲלֵיהֶם וַתְּהִי עַל־מַלְאֲכֵי שָׁאוּל רוּחַ אֱלֹהִים וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם־הֵמָּה׃
מהי "להקת הנביאים"? אומר המלבי"ם ש"להק" הוא כמו "קהל" בהיפוך אותיות, כדרך שכבש מתחלף עם כשב ושמלה עם שלמה, ולהקה היינו קהילה. ויש לעתים "חבל נביאים" ולעתים "להקת נביאים", ומה ביניהם? "חבל" משמעו חלק מועט, כמו "חבל ארץ" - חלק מועט מן הארץ, ואילו "להק" הוא קבוצה גדולה.
ומהי הכפילות "עֹמֵד נִצָּב", הרי גם ניצב הוא סוג של עמידה? מבאר המלבי"ם: "לעמוד" משמעו לעצור, וגם ההפך מישיבה - אינו יושב אלא עומד. "ניצב" משמעו תמיד להתחזק על עומדו, לעמוד בצורה יציבה, ובדרך כלל בא הביטוי כאשר יש אנשים תחתיו והוא צריך לנהל אותם, ולכן הממונים על אחרים נקראים "נציבים" - הוא כמשגיח עליהם, הריבון עליהם והממונה עליהם.
ומהו שמואל היה לא רק עומד אלא גם ניצב? הנבואה, שורש השתלשלותה הוא מן הספירות נצח והוד. ומי פתח את הנצח וההוד שהיו סתומים? שמואל. הרי נאמר לפני כן "וְאֵין חָזוֹן נִפְרָץ", עד שבא שמואל והוא שפתח את יסודות הנצח וההוד. והיכן הם נצח והוד בגוף? בירכיים, בשוק. ולכן כאשר בא שאול אל שמואל, מה שמר לו שמואל? את השוק - קרא לטבח וציווה להביא את השוק ששמר לו, ואמר לו "שמרתי לך את השוק", לרמז שעל ידו ובדורו תתפתח הנבואה שמקורה בנצח והוד.
מכל מקום, בכוח הנביא היה נשפע שפע אדיר על כל אלה שסביבו. שמואל הוא שפתח את המבוע הגדול הזה, וממנו התחילה הנבואה להתפשט. וזהו "ניצב": עומד ומשפיע עליהם. שמואל עמד שם, וכאשר התנבא היה בבחינת צינור, כמו שאומרת הגמרא "בשביל חנינא בני" - באותו שביל שיצר חנינא בני יורד השפע ומשפיע על כולם. לכן היה עומד וניצב עליהם ומשפיע עליהם שפע של קדושה.
ושפע הקדושה היה כה אדיר, שלא רק בני הנביאים שהיו מוכנים ומסוגלים לנבואה החלו להתנבא, אלא אף מלאכי שאול, שלא היו מוכנים לנבואה ולא ראויים לה מצד עצמם - "וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם־הֵמָּה", גם עליהם חלה הרוח.
ומה קורה לאדם בשעה שהוא מתנבא? הוא מאבד את כל עשתונותיו ואת כל כוחות גופו. עד כדי כך, שכינוים של הנביאים היה "המשוגעים": אדם שהיה מקבל נבואה היה כמי שמחוברים אותו למתח גבוה, כל גופו רועד והוא שוכב על הרצפה, ונדמה היה לרואים שהוא כמי שנתקף בהתקף אפילפסיה או מחלת נפילה חלילה. מפחיד היה לראות כיצד הנביא בשעת קבלת הנבואה מקבל בתוכו עוצמה אדירה. וכל זה חוץ ממשה רבנו, שעליו נאמר "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ", "וּבְמַרְאֶה וְלֹא בַחִידֹת", כדבר איש אל רעהו. זו הייתה מדרגתו של משה בלבד, וכל השאר קיבלו נבואתם או באופן זה או בחלום.
וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֲחֵרִים וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם־הֵמָּה וַיֹּסֶף שָׁאוּל וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים שְׁלִשִׁים וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם־הֵמָּה׃
שאול אינו מתייאש, שולח עוד ועוד שליחים, וכולם המצב חוזר על עצמו: הולכים, מתנבאים ואינם שבים. ואז הוא מחליט לצאת בעצמו.
וַיֵּלֶךְ גַּם־הוּא הָרָמָתָה וַיָּבֹא עַד־בּוֹר הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בַּשֶּׂכוּ וַיִּשְׁאַל וַיֹּאמֶר אֵיפֹה שְׁמוּאֵל וְדָוִד וַיֹּאמֶר הִנֵּה בְּנָיוֹת בָּרָמָה׃
שואל המלבי"ם: מדוע הלך הרמתה, והרי כבר אמרו לו שדוד בנויות? ומדוע הגיע עד הבור הגדול אשר בשכו ושם שאל? ומבארים: בתחילה לא רצה ללכת לנויות אלא לרמה. חשב שעד שיגיע לרמה יעבור זמן, ושמואל מן הסתם יסיים את ענייניו ויחזור לרמה אל ביתו. שהרי אינו מכובד לבקש את דוד במקום שהנביא נמצא שם, לבוא ולתפוס את דוד ליד שמואל שמשח אותך למלך. לכן חשב: אלך לכיוון הרמה, אפגוש שם את שמואל בשובו, ואז אדע שדוד לפחות אינו עם שמואל, ואוכל לרדוף אחריו בנחת ולא בשעה שהוא נמצא אצל הנביא שאני מתבייש ממנו. כך סבר וזו הייתה דעתו. וכשהגיע עד הבור הגדול אשר בשכו, שהוא על אם הדרך בין הרמה לנויות, שאל: איפה שמואל ודוד, ברמה או בנויות? כדי לדעת מה להמשיך ולעשות. והשיבו לו "הִנֵּה בְּנָיוֹת בָּרָמָה" - לא כמו שחשבת ששמואל כבר עזב והולך לרמה, אלא עודנו בנויות. ולכן החליט בלית ברירה להגיע לנויות.
וַיֵּלֶךְ שָׁם אֶל־נָיוֹת בָּרָמָה וַתְּהִי עָלָיו גַּם־הוּא רוּחַ אֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וַיִּתְנַבֵּא עַד־בֹּאוֹ בְּנָיוֹת בָּרָמָה׃
שימו לב מתי חלה עליו רוח האלוקים: לא כשהגיע, אלא עוד בהיותו מרחוק, והוא הולך ומתנבא כל הדרך עד בואו בנויות ברמה. ומדוע אצלו התחיל הדבר עוד קודם? מפני ששאול כבר התנבא פעם אחת, כשפגש את חבל הנביאים ואמרו כולם "הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים". וכיוון שחל עליו השפע האלוקי פעם אחת, הרי הוא בבחינת מסוגל יותר לנבואה, ולכן נמשך אליו המעיין מתחילה, עוד לפני שהגיע.
וַיִּפְשַׁט גַּם־הוּא בְּגָדָיו וַיִּתְנַבֵּא גַם־הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיִּפֹּל עָרֹם כָּל־הַיּוֹם הַהוּא וְכָל־הַלָּיְלָה עַל־כֵּן יֹאמְרוּ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִם׃
מדוע היה צריך לפשוט את בגדיו? מפני שכוח השפע הרוחני הוא משא כבד מאוד, והנבואה כמשא כבד, עד שהאדם נופל מכובד המשא הרוחני העצום ומאבד עשתונותיו. ובגדי המלך הם בגדים כבדים, בגדי מלוכה בעלי משקל ובעלי יקר ותפארת, כגלימה יקרה, וכל אלה הכבידו עליו ביותר. לכן פשט את בגדיו ונשאר בכתונת התחתונה בלבד, כי כשל בו כוח הגוף.
"וַיִּתְנַבֵּא גַם־הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל" - והרי כבר נאמר לפני כן שהתנבא עד בואו בנויות? אלא זו תוספת נבואה: מדרגת הנבואה שלפני שמואל גבוהה ועצומה יותר, שכן ככל שאתה קרוב יותר אל הנביא כך הדרגה גבוהה יותר. ולא זו בלבד, אלא שהיה כל היום וכל הלילה והרוח לא סרה ממנו, וזו עוד מדרגה בנבואה מבחינת אורך הזמן.
ולכן אמרו "הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים". ואמנם ראינו שגם מלאכי שאול התנבאו, ומדוע עליהם לא התפלאו? מפני שאצלם הייתה זו נבואה קטנה ובדרגה נמוכה, ואצל שאול הייתה בדרגה גבוהה ועצומה כמו שראינו. ומכאן הפך הדבר למשל בפי העם: כשרוצים לאמר על מישהו שעלה למדרגה גבוהה שלא ציפו ממנו, ותוהים אם באמת הגיע למדרגה כזאת, אומרים "הגם שאול בנביאים".
בפרק זה עוברת רדיפת דוד משלב הערמה לשלב הגלוי: שאול מדבר בפני בנו ועבדיו על הריגתו, יונתן מציל אותו בחכמה של "רע שיש בו טוב" ומשיג שבועה מאביו, אך הרוח הרעה חוזרת והחנית נזרקת שוב, ומיכל מצילה את דוד בחלון ובתרפים. מן הרדיפה הזאת אנו לומדים שני דברים: שאול פועל לא מתוך היגיון אלא מתוך פחד רדיפה, ולכן הוא משתכנע ושב ורודף; ודוד, שבשעה שחייו על כף המאזניים בורח אל שמואל ויושב עמו בנויות ברמה ועוסק בנויו של עולם, במקום המקדש - אות לגדולת ישראל שדווקא בעת צרה מוציאים מתוכם את הכוחות הנפלאים ביותר. ובסופו של דבר מי שיצא לתפוס את דוד נפל בעצמו בשפע הנבואה של שמואל, ערום כל היום וכל הלילה, עד שאמרו: הגם שאול בנביאים.