פרק י"ח בשמואל א' הוא הפרק שבו מתחילים שני תהליכים מקבילים: כוכבו של דוד הולך וזורח, וכוכבו של שאול הולך ודועך. הנביא בונה לפנינו נדבך אחר נדבך את עלייתו של דוד מן האלמוניות אל מרכז הבמה, ומיד לאחר מכן מראה כיצד פתאום מכסה עננה את אור ההצלחה הזאת, עד שדוד הופך מן האדם הראשון בביתו של שאול לאדם הנרדף ביותר בכל הממלכה. נלך בעקבות המלבי"ם על סדר הפסוקים.
וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל־שָׁאוּל וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ׃
עצם ההתקשרות של יהונתן בנפש דוד יוצרת כבר בעיה לשאול. שאול רואה ביהונתן את ממשיך דרכו, את מי שאמור לרשת אותו במלוכה, והנה לא רק שיהונתן לא יירש אותו, אלא שאותו אדם שמאיים על המלוכה נתמך דווקא על ידי בנו. הבן שלי, במקום לשאוף להיות ממשיך דרכי, אוהב את דוד. לעת עתה עדיין לא נאמר ששאול עוין את דוד, ורק בפסוקים הבאים נראה מה גרם לכך, אבל כותב הספר מתחיל כבר לאפיין בפנינו את הדברים שהביאו את דוד בסופו של דבר להיות שנוא כל כך על שאול.
ומהי אותה אהבה "כנפשו"? מסביר המלבי"ם שיש שלושה סוגי אהבה: אהבת הערב, אהבת המועיל ואהבת הטוב. אהבת הערב היא כמו אהבת סטייק: למה אתה אוהב אותו? כי הוא ערב לחיכך. מועיל? אולי נותן קצת כולסטרול, ספק אם מועיל. אהבת המועיל היא אדם שאוהב מאכל מסוים ואומר לך: זה אורגני, זה נותן ברזל, זה טוב לגוף. ואהבת הטוב היא אהבה שאין מתערב בה שום אינטרס אישי: אני אוהב את הטוב מפני שהוא טוב באמת, ולא מפני שיש לי תועלת בו. יהונתן אהב את דוד כנפשו, אהבה עזה שאין למעלה ממנה, לא מצד הערב ולא מצד המועיל, אלא אך ורק מצד טובו של דוד.
וַיִּקָּחֵהוּ שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא וְלֹא נְתָנוֹ לָשׁוּב בֵּית אָבִיו׃
מדוע לקח אותו שאול אליו? מפני שדוד מיועד להיות חתנו. שאול הבטיח שמי שיכה את גוליית, יעשירנו המלך עושר גדול ויתן לו את בתו לאישה, ולכן הוא לוקח אותו לביתו ואינו נותן לו לשוב לבית אביו.
וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ׃
כריתת ברית זו שונה מכריתת ברית בכל מקום אחר. אבימלך כורת ברית עם אברהם, ותוכן הברית הוא שלא נזיק אחד לשני, מעין שביתת נשק. כאן לא ברית של אי התערבות, אלא ברית של אהבה וקרבה: ברית של הגנה, שכל אחד מן השניים יהיה מחויב כלפי חברו לעזור, להועיל, לתת ולהשפיע. זו הייתה ההתקשרות ביניהם.
וַיִּתְפַּשֵּׁט יְהוֹנָתָן אֶת־הַמְּעִיל אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתְּנֵהוּ לְדָוִד וּמַדָּיו וְעַד־חַרְבּוֹ וְעַד־קַשְׁתּוֹ וְעַד־חֲגֹרוֹ׃
יהונתן אינו מסתפק בכריתת הברית, אלא עושה מעשה. מה מרמזת ההתפשטות ונתינת המדים? אני מוריד מעליי את כל בגדי המלוכה שאמורים להיות שלי, ונותן אותם לך: אתה הוא ממשיך הדרך. למעשה הוא מכתיר אותו. בהמשך נראה שיהונתן אומר את הדבר במפורש, "ידעתי כי אתה תמלוך", והוא מתבטל אליו התבטלות גמורה. אין אדם עושה כדבר הזה אלא אם כן יש כאן אהבה אמיתית וכנה. איזה אדם יבוא ויאמר: קח, אני נותן לך את מה שאמור להגיע לי? זו אהבה כנה בלא שום חשבונות ושיקולים אחרים. ועל כך, כפי שנראה, כעס שאול.
וַיֵּצֵא דָוִד בְּכֹל אֲשֶׁר יִשְׁלָחֶנּוּ שָׁאוּל יַשְׂכִּיל וַיְשִׂמֵהוּ שָׁאוּל עַל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַיִּיטַב בְּעֵינֵי כׇל־הָעָם וְגַם בְּעֵינֵי עַבְדֵי שָׁאוּל׃
שימו לב כיצד בונה הכתוב נדבך אחר נדבך: נפש יהונתן נקשרת בדוד, שאול לוקח אותו לביתו כמיועד להיות חתנו, יהונתן כורת עמו ברית, יהונתן נותן לו את בגדיו, ועכשיו דוד נשלח בשליחויות שאול ומצליח בכולן. שאול ראה את הצלחתו נגד הפלשתים ואמר: זה ראוי להיות שר צבא, ומינה אותו על אנשי המלחמה. ייתכן מאוד שהגנרלים לא אהבו שמביאים אדם מחוץ למערכת, אבל אף אחד לא היה יכול להתווכח על גדולתו של דוד ועל כך שהוא היחיד שהיה בו עוז ותעצומות לנצח את גוליית. ובעקבות זאת כל העם מעריך ואוהב את דוד, וגם עבדי שאול אוהבים אותו ומתקרבים אליו. זה נדבך נוסף בבניית מעמדו של דוד לקראת המלוכה: דוד יוצא מן האלמוניות למצב שבו כולם מכירים אותו, יודעים מי הוא, ורואים שיש בו כוח להועיל, כוח להציל את ישראל ולהילחם את מלחמותיהם.
וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת־הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכׇּל־עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים׃
כאן כותב המלבי"ם: "מעתה יספר איך פתאום אור הצלחתו כיסהו עננה". עד כה ראינו עלייה מטאורית, ומכאן ואילך יראה לנו הנביא כיצד מגיע ענן שחור שמסכל את כל ההצלחה, ולא רק מסכל אותה אלא הופך את דוד למרדף. והכל בגלל שירת הנשים.
ראשית, לקראת מי יצאו הנשים? הכתוב מפורש: "לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ". הן יצאו לשיר לשאול, שכן אין חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב. לא עלה על דעתן כלל לכבד את דוד כאשר הרב, המלך שאול, נמצא כאן.
וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו׃
וכאן מתעוררת קושיה אדירה. אם לחלוק כבוד לתלמיד לפני רבו הוא ביזיון, מה נאמר על דברים אלו, שאינם רק חלוקת כבוד אלא ביזוי המלך ממש: כל הכבוד, שאול הכה אלפים, ובא דוד והכה רבבות, עשרות אלפים. איזו עזות, איזו חוצפה לומר כך בפני המלך.
אומר המלבי"ם: מי שחושב שהנשים באו לשבח את דוד טועה טעות גמורה. הדבר אינו ייתכן. אלא בדיוק להפך, הן באו לשבח את שאול. מי גיבור יותר, מי שצריך צבא גדול או מי שמסתפק בצבא קטן? ודאי מי שמסתפק בצבא קטן, שכן הצורך בצבא גדול מעיד על חולשה, שהוא זקוק להרבה לוחמים. וזה מה שאומרות הנשים: הכה שאול באלפיו את מה שדוד הכה ברבבותיו. שאול ניצח את הקרב באלפים, ודוד היה זקוק לרבבות כדי לנצח.
וכוונת הדברים לענייננו: בקרב שנלחם יהונתן כנגד הפלשתים ראינו שיהונתן ונערו עלו לבדם, בלי הצבא כלל, וניצחו את הקרב. זהו "הכה שאול באלפיו", שאול היה מסתפק בצבא מועט. לעומת זאת בניצחון של דוד, כמו שראינו בסוף הפרק הקודם, כאשר רדפו אחרי הפלשתים והיכו אותם, היו שם כבר רבבות. יוצא שדוד היה זקוק לרבבות כדי למגר את הפלשתים, ואת מה ששאול ובנו עשו כיחידים. נמצא שגדולתו של שאול גדולה מגדולתו של דוד.
המלבי"ם מוכיח שאין להסביר אחרת: ראשית, כתוב מפורש שיצאו לקראת שאול המלך ולא לקראת דוד. שנית, לא ייתכן שאדם יבוא וישבח אדם אחר בפני המלך, ועל אחת כמה וכמה שיבזה את המלך. אלא ששאול לא הבין זאת נכון, וכלשון המלבי"ם: "אולם שאול לקח את הדברים כפי פשטם, כאילו אמרו שישראל אשר עם דוד רבים מאשר עם שאול".
וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה׃
מהו "הנשים המשחקות"? אומר המלבי"ם: הן הדוברות דברי שחוק, דיבור בעל שתי פנים לעורר צחוק ושמחה. הן אמרו את המילים האלה בכוונה שיהיו משתמעות לשני פנים, אבל כוונתן האמיתית הייתה לשבח את שאול, והוא הבין את הפן השני, כאילו כוונתן לבזותו ולשבח את דוד. ולכן הוא כועס מאוד ואומר: מה שחסר לו הוא רק המלוכה, ואם יתנו לו אותה נגמר הכל.
וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת־דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה׃
"עוין" בשתי משמעויות: מלשון עין, מסתכל עליו בעין רעה; ומלשון עיון, מעיין ועוקב אחרי כל דרכיו וכל ענייניו, מבין שמתעורר כאן איום עליו. ולא רק זה, אלא שהוא זכר את הנבואה: "וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמְּךָ". והנה פתאום הוא רואה לפני עיניו כיצד אותו אדם קם וצץ, עולה ומתפתח, והוא מבין שהוא צריך לעצור אותו.
וַיְהִי מִמׇּחֳרָת וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה אֶל־שָׁאוּל וַיִּתְנַבֵּא בְתוֹךְ־הַבַּיִת וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ כְּיוֹם בְּיוֹם וְהַחֲנִית בְּיַד־שָׁאוּל׃
ראינו שכאשר ניטלה משאול רוח הקדושה שהייתה מלווה אותו, נוצר ואקום, ולתוך אותו ואקום נכנסה רוח רעה. כגודל העלייה כך גודל הנפילה: ברגע שהרוח העליונה נלקחת, אוטומטית נכנסת רוח רעה, שהרי הוא יודע באיזו דרגה עצומה היה ופתאום מרגיש ריקנות עצומה. את המקום הזה תופסים הדיכאון והמלנכוליה, כלשון המלבי"ם, התחושה הקשה ותחושת הרדיפה, ובעקבותיה הוא רודף את דוד.
צריך לדעת שהרדיפה של שאול נבעה משני דברים. הראשון לא היה רציונלי כלל, אלא דבר על טבעי: רוח רעה שהייתה מבעתת אותו. על דבר כזה אין לבוא אל שאול בטענה. יש אנשים הנראים שפויים לחלוטין, הכל אצלם בסדר גמור, אדם פיקח, משכיל, אף יודע ספר, אבל הוא סובל מהפרעה שאינו אשם בה: הורמון שהמוח מפריש והוא נותן לו פחדים נוראיים. אני זוכר קרוב משפחה רחוק שחי בתחושה שהשכן רודף אותו. השכן, מסכן, כלל לא הכיר אותו ולא היה לו איתו דיבור, אבל הוא היה אומר: הוא מסתכל עליי, כל פעם שאני יוצא הוא עוקב אחריי, הוא עשה לי כך וכך. סכיזופרניה, ופרשנויות. יש אנשים שאינם מודעים לכך שזו בעיה נפשית ומנסים לשכנע את החולה שהשכן אינו רודף אותו, אבל זה מיותר לחלוטין ואין שום סיכוי. הפתרון הוא בתרופות, כי זו בעיה לא פסיכולוגית אלא פסיכיאטרית. מתאימים לו תרופות, והכל נעלם. הקושי הוא לשכנע אותו לבוא לטיפול, כי הוא שואל: תגיד, אתה עשית אותי משוגע? וקשה לומר לו כן, שהרי הוא באמת אדם שפוי, רק שיש לו הפרעה מסוימת. אגב, מחלות כמו דמנציה ואיבוד זיכרון פוגעות בצורה שולית מאוד באנשים שעוסקים כל היום בתורה, שכן ככל שאדם מעסיק את מוחו יותר הוא צלול יותר, עד זקנה ושיבה. אך כאן אין מדובר בזה אלא בהפרעה, וזה גם יכול להיות לרוב דבר תורשתי. בעיות נפש הן בעיות תורשתיות, ולכן בשידוכים מבררים מאוד את העניין הזה.
המקור השני היה דווקא רציונלי. חששו של שאול היה שברגע שיקום מלך בחייו, כדי לתפוס את המלכות הוא יהרוג אותו ואת כל בני משפחתו. חשש זה היה מוצדק על פי הנוהג המקובל בזמנם. אנו נראה בהמשך שחלק מכריתת הברית של יהונתן עם דוד היה בקשה מפורשת שיבטיח שלא יפגע באיש ממשפחתו. היה מקובל מאוד שמלך חדש הורג את בני משפחת המלך הקודם, שהם מורדים פוטנציאליים: אבי היה המלך, מדוע לא אהיה המלך הבא? יארגן לעצמו אופוזיציה, יקום וימרוד. ולכן מלך שהיה קם למלוך היה מחסל את משפחת המלוכה הקודמת, כדי שיהיה לו שקט ולא תהיה מהפכה. שאול לא הכיר את דוד באמת, ולא ידע שאצל דוד דבר כזה אינו שייך כלל, אבל היה לו חשש אמיתי שיש כאן איום על בני משפחתו. ומה חש שאול? שהוא נרדף. ויש לנו כלל: הבא להורגך השכם להורגו. לפי תפיסתו יש לדוד דין רודף, ואת הרודף צריך להרוג. זה היה החלק הרציונלי בתפיסתו.
ותבינו שכאשר הדבר הלא רציונלי מסתייע עם דבר רציונלי, זה הדבר הקשה מכל. אם אותו אדם שחש שפלוני רודף אותו מוצא סיוע בעובדות מן השטח, הרבה יותר קשה. אתה מנסה לשכנעו שאלו רק דמיונות, והוא מציג לך עובדה. אתה יכול לטעון שהוא מפרש אותה לא נכון, אבל כשיש עובדות מן השטח קשה מאוד להוציא זאת מראשו. וזה היה חלק מן הבעיה כאן.
וכאשר מדברים על שאול צריך להיזהר מאוד ולהבין שאין מדובר באדם שהיו לו חשבונות, ולא חלילה ברשע. נאמר עליו "בן שנה שאול במלכו", ואומרים חז"ל: כתינוק בן שנה. הנביא מעיד עליו שלא היה טוב ממנו בכל ישראל. ושמואל אומר לו "מחר אתה ובניך עמי", כלומר במחיצתי. התוכלו לתאר לעצמכם אדם שיהיה במחיצתו של שמואל הנביא? כך אומר שמואל הנביא לשאול: מחר אתה ובניך במחיצתי. אין לנו כלל לשער ולתפוס את גודל מעלתו של שאול.
וכתוב שכאשר דוד אמר על שאול "האויב ירד במלחמה ונגף או יומו יבוא", כלומר: לא אני אפגע בו אלא ה' יפגע בו או שייפול במלחמה, אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך אתה מדבר על עבדי שאול? תדע לך, לו היית אתה שאול והוא היה דוד, הייתי מאביד מאה שאול על פני דוד.
והאריז"ל מסביר שאנו רואים שעל שאול היה דקדוק גדול מאוד, ולעומת זאת אצל דוד הייתה הבלגה. גם דוד כשל בכמה כישלונות, והייתה כלפיו הבלגה. חז"ל אומרים: שאול באחת ועלתה לו, דוד בשתיים ולא עלתה לו. שאול במעשה אחד איבד את המלוכה, ודוד בשני מעשים לא איבד את המלוכה. וכי אין צדק ואין יושר? אומר האר"י הקדוש: דוד היה תחילת יציאת נפשו מן הקליפות, ולעומתו נפשו של שאול הייתה מזוככת. ואינו דומה אדם שחזר בתשובה אתמול ויש בו עדיין דברים שאינם מושלמים, לאדם שגדל בביתם של גדולי תורה ובביתם של צדיקים ויש אצלו אי אלו נפילות. ודאי שמזה נתבע אחרת ממה שנתבע מזה. דוד היה תחילת יציאת נפשו מן הקליפות, ולכן הזדונות שלו נחשבו כשגגות, ואצל שאול, שנפשו הייתה מזוככת ומרוממת, השגגות נחשבו כזדונות. ולכן גם אם נראה כאן דברים שכביכול מורידים את מעלתו של שאול, אל נטעה לחשוב שמדובר ברמה של הפוליטיקה המוכרת לנו היום. כלל וכלל לא. מדובר באנשים שהם ענקי עולם, וכך צריך לתפוס גם את מה שכתוב עליהם.
וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת־הַחֲנִית וַיֹּאמֶר אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר וַיִּסֹּב דָּוִד מִפָּנָיו פַּעֲמָיִם׃
מהו "אכה בדוד ובקיר"? הקיר מה חטא? אלא שבתחילה רצה להכותו כאילו בלי כוונה: כאדם שמתאמן וזורק את החנית אל הקיר, וכביכול התכוון להכות בקיר ובמקרה עמד דוד שם. אך דוד שם לב, ואומר המלבי"ם שגם הסיבוב שלו היה בלי כוונה. דוד כלל לא הסתכל על שאול, הוא הסתכל בכינור שבו ניגן, וכשהיה צריך לסוב פתאום הסתובב מבלי כוונה, וכך נמלט.
וַיִּרָא שָׁאוּל מִלִּפְנֵי דָוִד כִּי־הָיָה יְהוָה עִמּוֹ וּמֵעִם שָׁאוּל סָר׃
ותבינו שדבר זה עצמו גרם לשאול לפחד יותר. אם דוד מבלי משים זז והחנית אינה פוגעת בו, סימן שיש עליו שמירה מלמעלה. וזה קשה שבעתיים כאשר שאול רואה שממנו ה' סר, שהשכינה עברה ממנו, "ונתנה לרעך הטוב ממך". ובכל זאת המשיך לרדוף אותו, כי דבר זה עצמו הגביר בו את ההרגשה שיש כאן סיכון. שוב שני המישורים: רוח רעה מצד אחד, וראייה של איום גדול יותר על בני משפחתו מצד שני, שאם דוד יתפוס את המלוכה מיד יהרוג את כולם.
וַיְסִרֵהוּ שָׁאוּל מֵעִמּוֹ וַיְשִׂמֵהוּ לוֹ שַׂר־אָלֶף וַיֵּצֵא וַיָּבֹא לִפְנֵי הָעָם׃
מדוע שם אותו כאחד משרי האלפים? טעם ראשון: אמר, למה אשלח ידי בו? אולי ייפגע במלחמה ולא אצטרך לשלוח בו יד. טעם שני: להורידו מגדולתו. כל זמן שאני מרים אותו הוא מהווה איום, ואם אוריד אותו מגדולתו יקטן האיום. אבל "ויצא ויבא לפני העם", וזה לא הועיל. מאחר שהיה יוצא ובא לפני העם, לא היו עושים דבר בלעדיו. הוא היה כשר צבא שלא בפועל: מבחינת תפקידו שר אלף, ומבחינת העם שר צבא.
וַיְהִי דָוִד לְכׇל־דְּרָכָו מַשְׂכִּיל וַיהוָה עִמּוֹ׃
לא רק שהלך לפני העם, אלא שאת הכל עשה בהשכלה ובדעת, ובזה היה ניכר שהשגחת ה' מלווה אותו על כל צעד ושעל. בכל מה ששאול שלח אותו היה מצליח, וזה עצמו גרם לשאול לפחד יותר.
וַיַּרְא שָׁאוּל אֲשֶׁר־הוּא מַשְׂכִּיל מְאֹד וַיָּגׇר מִפָּנָיו׃
מה ההבדל בין "ויירא" ל"ויגר"? "ויירא" הוא פחד, ו"ויגר" הוא פחד משולש ומרובע, פחד גדול בהרבה. המגור גדול מן היראה. שאול ראה שהוא משכיל מאוד, כלומר שאיני יכול לפגוע בו מפני חכמתו, ועוד שה' עמו, דבר שנגרע ממני ועבר אליו. כל אלה הגבירו את חששו.
וְכׇל־יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת־דָּוִד כִּי־הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם׃
זו סיבה נוספת שלא היה יכול לעשות לו מאומה: ישראל ויהודה אוהבים אותו, ואם היה מתכנן לעשות לו דבר, כל העם היה עם דוד. וזה מכניס את שאול לפלונטר גדול: אם כל העם איתו וגם הצבא בידו, הרי שאם מחר יחליט לעשות הפיכה, הכל נגמר. מה צריך בשביל הפיכה? צבא, ולא יותר. לכו וראו בכל מדינות העולם השלישי, מי שיש לו הצבא הוא המולך והמושל, ומי שיש לו הצבא הוא המלך הבא. ולכן חששו של שאול גדל.
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־דָּוִד הִנֵּה בִתִּי הַגְּדוֹלָה מֵרַב אֹתָהּ אֶתֶּן־לְךָ לְאִשָּׁה אַךְ הֱיֵה־לִי לְבֶן־חַיִל וְהִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת יְהוָה וְשָׁאוּל אָמַר אַל־תְּהִי יָדִי בּוֹ וּתְהִי־בוֹ יַד־פְּלִשְׁתִּים׃
כשראה שבדרך רגילה אינו יכול, אמר: אשים לו מוקש. אתן לו את בתי לאישה בתנאי שיילחם את מלחמותיי כנגד פלשתים. אך לכאורה קשה: הבת מגיעה לדוד ממילא, שהרי זה היה התנאי במלחמת גוליית, ומה פתאום תנאים חדשים על דבר שמגיע לו? מסביר המלבי"ם: הבטחתי לך את בתי, אך לא אמרתי לך איזו בת. ייתכן מאוד שאתן לך את הבת הקטנה, אלא שאז תצטרך להמתין עד שהגדולה תתחתן, שהרי לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה. אבל אני מוכן לעשות איתך לפנים משורת הדין ולעשות איתך עסקה: אתן לך את הבת הגדולה, ולכן הוא מדגיש "הנה בתי הגדולה מרב". איני חייב לך את הגדולה, אך אני מוכן לתת לך אותה, בתנאי שתהיה לי לבן חיל ותילחם מלחמות ה', ואז אתן לך מעבר למה שאני מחויב.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־שָׁאוּל מִי אָנֹכִי וּמִי חַיַּי מִשְׁפַּחַת אָבִי בְּיִשְׂרָאֵל כִּי־אֶהְיֶה חָתָן לַמֶּלֶךְ׃
דוד אומר: הרי אני שפל אנשים, וחיי אינם חשובים ויקרים שאזכה להיות מחתני המלך. ובפרט מצד המשפחה, שהרי דוד בא מרות המואביה, ולכן הוא אומר: אנחנו משפחה דלה וצעירה, משפחה של גרים ולא משפחה מכובדת, ואני אהיה הגון להיות חתן למלך?
המלבי"ם מדייק: בהמשך, כשניסו לדבר איתו שוב, אמר דוד "ואנכי איש רש ונקלה", כלומר עני ובזוי, ואילו כאן אינו מזכיר את העניות כלל. מדוע? האם דוד עני? הרי המלך הכריז שמי שיכה את גוליית "יעשרנו המלך עושר גדול", ואם כן אינו עני אלא עשיר, ואינו יכול לומר "רש". אלא שכתוב בחז"ל שהכסף הזה נמצא אצל שאול בבחינת מלווה: יש לי הלוואה והיא נמצאת אצל שאול, אבל עני איני. בהמשך נראה שבאמת הוא הופך להיות עני, וכיצד זה קורה. אבל כרגע הוא טוען רק שאינו ראוי מצד משפחתו, ואילו מצד עושר יש לו עושר, אמנם בפוטנציאל, בבחינת הלוואה ממנו לשאול.
וַיְהִי בְּעֵת תֵּת אֶת־מֵרַב בַּת־שָׁאוּל לְדָוִד וְהִיא נִתְּנָה לְעַדְרִיאֵל הַמְּחֹלָתִי לְאִשָּׁה׃
כאן משתבשות התוכניות. שאול מתכנן לתת את מרב לדוד, והיא ניתנה לעדריאל. ושימו לב שלא נאמר "ויתנה לעדריאל" אלא "נתנה", כביכול מעצמה. אומרים חז"ל: מרב לא הייתה קטנה, אלא כבר עברה גיל שתים עשרה וחצי ונחשבה בוגרת, וממילא יכלה לקדש את עצמה ולא הייתה זקוקה שאביה יקדשנה. לכן הלכה והתקדשה לעדריאל המחולתי ולא המתינה לשאול אביה שיקבע עם מי תתחתן.
האם מרב הייתה מקודשת לדוד? בזה יש מחלוקת. יש אומרים שדוד אכן קידש אותה, ובמה? בכסף שאביה חייב לו, כלומר קידש אותה במלווה. הרי כדי לקדש את בתו של שאול הוא צריך לתת לשאול כסף, ואמר: הכסף שלי שנמצא אצלך, אני נותן לך אותו ככסף קידושין. אלא שחז"ל אומרים שהמקדש במלווה אינה מקודשת, ולפי זה היו אלו קידושי טעות ולא היה נשוי למרב. ואם לא היה נשוי למרב, מובן היטב כיצד נשא אחר כך את מיכל, שהרי לא נשא שתי אחיות. ואת מרב עצמה נשא אחר כך רק לאחר מיתתה של מיכל, אבל בחייהן לא היה נשוי לשתיהן.
לעומת זאת מביאה הגמרא דעה נוספת, שרבי יהודה אומר שאלו היו קידושין גמורים, מפני שקידש אותה בהנאת מחילת מלווה, והמקדש בהנאת מחילת מלווה מקודשת. ואם כן, מה שהלכה לעדריאל היה בעבירה, שכאשת איש הלכה אליו. וכיצד נשא דוד את מיכל אחותה? לפי דעה זו נשא את מיכל רק לאחר מיתתה של מרב, ויוצא שמרב מתה זמן קצר אחר כך.
ובין כך ובין כך, אומר המלבי"ם, מחל דוד לשאול את העושר שהבטיח לו, ואת מרב לא נתן לו. נמצא שיצא נקי מזה ומזה: את המלווה מחל, ואת האישה לא קיבל, שהרי ניתנה לעדריאל המחולתי.
וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֶת־דָּוִד וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו׃
שאול חשב: לא הצלחתי לשלוט בו דרך מרב, אעשה זאת דרך מיכל. אמרו לו שמיכל בתו אוהבת את דוד, וישר הדבר בעיניו.
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶתְּנֶנָּה לּוֹ וּתְהִי־לוֹ לְמוֹקֵשׁ וּתְהִי־בוֹ יַד־פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־דָּוִד בִּשְׁתַּיִם תִּתְחַתֵּן בִּי הַיּוֹם׃
כלומר: מצד עצמי הייתי מוכן לתת לך את מרב, אבל מה אעשה שהלכה ונישאה מעצמה. מצידי עדיין הייתי מוכן, אך כיוון שאין לי אפשרות לתת לך אותה, אתן לך את הבת השנייה. "בשתיים" פירושו באחת משתיהן: באחת משתיהן תתחתן בי היום. לא הצלחנו עם מרב, קח את מיכל. והמטרה, כלשון הכתוב, "ותהי לו למוקש": שדוד יעשה מסירות נפש בשביל זה ועל ידי כך יינזק.
וַיְצַו שָׁאוּל אֶת־עֲבָדָו דַּבְּרוּ אֶל־דָּוִד בַּלָּט לֵאמֹר הִנֵּה חָפֵץ בְּךָ הַמֶּלֶךְ וְכׇל־עֲבָדָיו אֲהֵבוּךָ וְעַתָּה הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ׃
שאול מפעיל את יועצי הסתרים: לכו דברו איתו בלאט, אמרו לו שהמלך רוצה להתחתן בו, ואמרו לו איזו זכות עצומה יש לו להתחתן עם בת המלך. לחצו עליו.
וַיְדַבְּרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל בְּאׇזְנֵי דָוִד אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר דָּוִד הַנְקַלָּה בְעֵינֵיכֶם הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ וְאָנֹכִי אִישׁ־רָשׁ וְנִקְלֶה׃
וכי דבר קל הוא בעיניכם להתחתן במלך? רק מי שיש לו דם כחול בעורקיו, רק אדם חשוב וגדול, יכול להתחתן עם המלך, ואנחנו איננו משפחה מכובדת אלא אנשים פשוטים. ולא רק זה, אלא שכדי להתחתן במלך צריך להרבות מוהר, ואני רש ונקלה: גם עני וגם לא מכובד. היה לי כסף, אך היכן הוא? עבר לשאול בקידושי מרב, שהרי קידש אותה בהנאת מחילת המלווה, והיא מעצמה החליטה ללכת לעדריאל. אז כסף אין לי גם כן.
וַיַּגִּדוּ עַבְדֵי שָׁאוּל לוֹ לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר דָּוִד׃
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה־תֹאמְרוּ לְדָוִד אֵין־חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר כִּי בְּמֵאָה עׇרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ וְשָׁאוּל חָשַׁב לְהַפִּיל אֶת־דָּוִד בְּיַד־פְּלִשְׁתִּים׃
אמרו לו שאיני רוצה כסף, אני יודע שמצבו הכלכלי קשה. אני מבקש ממנו רק מאה עורלות פלשתים. אך לכאורה יש להבין: את השיטה הזו כבר ניסית, שהרי מינית אותו לשר צבא כדי שילך להילחם וייפול ביד פלשתים. מדוע אתה חושב שעכשיו תצליח יותר?
מסביר המלבי"ם: כאשר המלחמה מתנהלת בצורה הוגנת, היא מתנהלת בצורה סבירה. אך כאשר היא מתבצעת בצורה שאינה הוגנת, הדבר גורם לכעס עצום אצל הצד השני, והוא מחלה את חמתו כנגד היריב, מפני שנעשים מעשים שהם בבחינת פשעי מלחמה, מנוגדים לכללי המשחק. גם בזמנם היו כללים, אמנם אלסטיים יותר, אבל היו.
ועכשיו תבינו מה עשה שאול. אם אתה נלחם כנגד גויים ובתוך כדי מלחמה הורג בהם, זה מלחמה, אתם הורגים ואנחנו הורגים, ואין הדבר מעורר טינה ושנאה מיוחדת. אבל הוא אומר לו: לך תפוס מאה אנשים יושבי בטח, שאינם אנשי קרב ואינם יוצאים כעת להילחם בך, וכרות את עורלותיהם, שזו דרך ביזיון וגנאי. ועל ידי כך, חושב שאול, תעורר את חמתם, והם יתלו את תמונתו של דוד בגודל בניין עזריאלי: מבוקש, מי עשה לנו את הדבר הזה? והם כבר ידאגו למצוא אותו. את מי מצאו הפלשתים? את שמשון. זה בדיוק מה שהיה עם שמשון: שמשון היה הולך בדרך אויב ומתנקם ולא בדרך מלחמה, כמו שעשה להם עם השועלים, והם סימנו אותו וחיפשו אותו עד שהגיעו אליו, עד שעקרו את עיניו על ידי דלילה. תן להם לעשות את העבודה, למה שאתאמץ יותר מדי? רק צריך לעשות משהו שיעורר שנאה באמת.
והבן איש חי שואל: למה דווקא מאה עורלות פלשתים? מדוע לא מאה אוזני פלשתים או אצבעות פלשתים? התשובה: אם היה מבקש אוזניים, היה יכול להרוג חמישים איש ולהביא מאה אוזניים, ואם אצבעות, היה יכול להרוג עשרה אנשים ולהביא מאה אצבעות, שהרי לכל אדם יש כמה אצבעות. אבל בעורלות אין דרך אלא להרוג מאה איש. ושואל עוד הבן איש חי: אם כן, יאמר לו מאה אפי פלשתים, שהרי לכל אדם אף אחד? והתשובה בדרך הפשט: כי אז היה יכול להביא לו אפים של נשים, ומה החוכמה בזה? הלכת והרגת מאה נשים והבאת לי אף. אני רוצה לראות אותך הורג מאה אנשים. לכן דווקא עורלות פלשתים, שאין בזה אלא גבורה.
ואם תשאלו כיצד שמע דוד לדבר כזה: תזכרו שרק היום יש מושגים של הוראה בלתי חוקית בעליל, שהחייל צריך לגלות ראש גדול ולבדוק אם מה שהמפקד מורה לו חוקי או לא. אבל בזמנם, אם המלך אומר, אין לחשוב פעמיים. רק אם הדבר נוגד את התורה אסור לשמוע לדבר המלך, וכל עוד אינו נוגד את התורה, שומעים.
וַיַּגִּדוּ עֲבָדָיו לְדָוִד אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי דָוִד לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ וְלֹא מָלְאוּ הַיָּמִים׃
"ולא מלאו הימים", כלומר עדיין לא הושלם הזמן שנתן לו. ומדייק המלבי"ם בלשון הכתוב: לא נאמר שישר הדבר בעיני דוד סתם, אלא "ויישר הדבר בעיני דוד להתחתן במלך". עצם הבאת העורלות לא הייתה ישרה בעיניו, שאין זה מעשה הוגן, אבל ישר בעיניו להתחתן במלך. כלומר מצד המעשה לא ישר הדבר בעיניו, ומצד התכלית ישר בעיניו.
וַיָּקׇם דָּוִד וַיֵּלֶךְ הוּא וַאֲנָשָׁיו וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים מָאתַיִם אִישׁ וַיָּבֵא דָוִד אֶת־עׇרְלֹתֵיהֶם וַיְמַלְאוּם לַמֶּלֶךְ לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ וַיִּתֶּן־לוֹ שָׁאוּל אֶת־מִיכַל בִּתּוֹ לְאִשָּׁה׃
בפשטות אני מבין שדוד רצה להראות לו גבורה: אתה מבקש מאה, אני אמלא את רצון המלך ומעבר לזה. דוד לא חשב שיש כאן מטרה להפילו, אלא ראה בזה מילוי רצון המלך, ורצה להראות נאמנות כפולה, שהוא ממלא את רצון המלך מעל ומעבר למה שציווה אותו.
וַיַּרְא שָׁאוּל וַיֵּדַע כִּי יְהוָה עִם־דָּוִד וּמִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ׃
שאול רואה שמה שהוא עושה אינו מצליח. ומדוע חוזר הכתוב שוב על כך שמיכל אהבה אותו, והרי כבר נאמר? מפני שזה חלק מן הראייה שכל תוכניותיו משתבשות. חשבתי להפילו ביד פלשתים, ולא רק שלא נפל, אלא הביא לי מאתיים עורלות. חשבתי להשיאו לבתי כדי שיהיה לי מישהו בביתו של דוד, שאדע את מהלכיו ויהיה לי קל יותר לחסלו, ומתברר שמיכל אוהבת אותו. חשבתי שהיא תהיה איתי ותהיה עזר כנגדו, ומתברר שהיא נהייתה עזר כנגדי, ולא תוכל לגלות לי מהלכים ולא לסייע בידי.
ויותר מזה: מה קורה לאדם שמתחתן עם המלך? הוא נקשר אוטומטית למלכות. בן המלך או חתן המלך הם האנשים שתופסים את המלוכה. חשבתי להרוג אותו, ומה עשיתי? קירבתי אותו עוד יותר לירושת המלכות. עכשיו הוא כבר בעל מעמד, חתן המלך, ואם יבוא וימלוך יהיה זה דבר המתקבל על הדעת.
וַיֹּאסֶף שָׁאוּל לֵרֹא מִפְּנֵי דָוִד עוֹד וַיְהִי שָׁאוּל אֹיֵב אֶת־דָּוִד כׇּל־הַיָּמִים׃
שאול ממשיך לחשוש מפני דוד, ומה שעד עכשיו הייתה איבה לפרקים, מכאן ואילך נהיה איבה כל הימים.
וַיֵּצְאוּ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים וַיְהִי מִדֵּי צֵאתָם שָׂכַל דָּוִד מִכֹּל עַבְדֵי שָׁאוּל וַיִּיקַר שְׁמוֹ מְאֹד׃
וכפי ששאול חשש, כך היה: שרי פלשתים יוצאים לחפש את מי שעשה להם את הדבר הזה. אך מדי צאתם להכות בישראל ולהינקם מדוד, דוד לא הלך להתחבא, אלא "שכל דוד מכל עבדי שאול", השכיל יותר מכל עבדי שאול. ובמקום שהתוכנית תביא לנפילתו של דוד, קרה ההיפך הגמור: "וייקר שמו מאוד", שמו של דוד התפרסם עוד יותר, וזה שיבש לגמרי את כל תוכניותיו של שאול.
פרק י"ח מתאר את שני הקווים המצטלבים: עלייתו המטאורית של דוד, מאהבת יהונתן וכריתת הברית ונתינת המדים, דרך מינויו על אנשי המלחמה ואהבת כל העם, ועד שכל ישראל ויהודה אוהבים אותו. ומן הצד השני, נפילתו של שאול: שירת הנשים שכוונתה האמיתית הייתה לשבחו והוא הבינה כביזוי, רוח רעה שנכנסה אל הוואקום שנוצר בנפשו, וחשש רציונלי אמיתי לחיי משפחתו. מכאן ואילך כל תחבולה של שאול, החנית, ההורדה לשר אלף, מרב, מיכל, ומאה עורלות הפלשתים, מתגלה כמסייעת לדוד ולא מזיקה לו, עד שנעשה חתן המלך ושמו יקר מאוד. ומעל הכל, למדנו להיזהר בכבודם של אלה: שאול שנאמר עליו כתינוק בן שנה, ושמואל הבטיח לו "אתה ובניך עמי", ודוד שהיה תחילת יציאת נפשו מן הקליפות. אלה ענקי עולם, וכך צריך לתפוס את כל הכתוב עליהם.