פרק י"ז הוא אחד הפרקים המפורסמים בתנ"ך: מלחמת דוד וגלית. פלשתים נאספים למלחמה, ישראל עומדים מולם, ומבין מחנות פלשתים יוצא ענק ומחרף את מערכות אלוקים חיים ארבעים יום. אל תוך התמונה הזאת נכנס נער רועה צאן, בלי חרב ובלי שריון, ומכריע את המערכה בשם ה' צבאות. נעבור על הפסוקים על פי ביאורי המלבי"ם ודברי חז"ל, ונראה כיצד כל פרט בלשון הפסוק פותח לנו חלון להבנת המעשה כולו.
השכם והערב - ארבעים יום של חירוף
וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם.
חז"ל דורשים: "השכם והערב" - בוקר וערב, כדי לבטל את ישראל מקריאת שמע שחרית וערבית. גלית ידע היטב שכל זמן שעם ישראל מקבלים עול מלכות שמים בקריאת שמע פעמיים ביום, האויבים אינם יכולים להם והם נופלים לפניהם. לכן דווקא בזמן קריאת שמע היה יוצא ומחרף ומגדף, והעם היה אוטם את אוזניו ולא היה מסוגל להתרכז ולקבל עול מלכות שמים בשעה שהוא נמצא בפחד נורא מבשר ודם. ואל תשאל כיצד שמעו אותו כולם: מדובר באדם שגובהו כשלושה מטרים, הוא אינו זקוק למגפון ולא לרמקולים, יש לו גרון של שתי צול, וקולו היה נותן תהודה בכל ההרים.
ולמה דווקא ארבעים יום? אומרים חז"ל: כנגד ארבעים היום שבהם ניתנה תורה לישראל. אין הכרח שגלית עצמו ידע זאת, כי דברים רבים "אף על גב דאיהו לא חזה - מזליה חזה", וכך מובא פעמים רבות בחז"ל. בסוף ארבעים היום קיבלו ישראל את התורה, ולכן כל זמן שלא נשלמו ארבעים היום עוד היינו ברפיון, והוא יכול היה לבוא ולחרף ולגדף. הגיע היום הארבעים, קיבלנו תורה - פג תוקפו, ואז נסתיים הסיפור של הכלב המת הזה.
שליחותו של דוד אל המחנה
וַיֹּאמֶר יִשַׁי לְדָוִד בְּנוֹ קַח־נָא לְאַחֶיךָ אֵיפַת הַקָּלִיא הַזֶּה וַעֲשָׂרָה לֶחֶם הַזֶּה וְהָרֵץ הַמַּחֲנֶה לְאַחֶיךָ.
"איפה" היא כמות, "קלי" הוא קמח קליות, ולחם קלי הוא קמח משיבולים קלויות. ישי מזרז אותו: "והרץ המחנה" - בזריזות ובמהירות. ולמה בכלל נצרכו האחים לאוכל, וכי לא הצטיידו כראוי כשיצאו למלחמה? אלא שהמלחמה הייתה אמורה להסתיים תוך זמן קצר. הם לקחו צידה לדרך, אך לא תכננו שיֵשבו ארבעים יום וישמעו קללות. בתוך כך נגמר להם האוכל.
וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר־הָאָלֶף וְאֶת־אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת־עֲרֻבָּתָם תִּקָּח.
"חריצי החלב" - גבינה יבשה, שהיא מחורצת. "שר האלף" הוא הממונה על אלף חיילים, וחז"ל אומרים שהכוונה ליונתן, כמו שראינו "ואלף היו עם יונתן בגבעת בנימין". ובביאור "ואת ערובתם תיקח" יש שלושה פירושים. הפירוש הראשון: ערובה מלשון הצלה ושלום, כמו "עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב", כלומר תברר מה שלומם, תיגש ותראה איך הם מרגישים.
הפירוש השני הוא דרשת חז"ל: "ערובה" היא דבר המפריד בדברים המעורבים שבינו לבינה, והיינו הגט. אמר לו ישי: לך ויתנו לך גט כריתות לנשותיהם. שכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות נותן לאשתו, ומנהג זה התחיל עוד קודם לכן, ממלחמות שאול. והטעם: מי שנהרג במלחמה קוברים אותו במקום, שמת מצווה קנה מקומו, אין אמבולנסים שמובילים אותו לקבורה במקום אחר. ולאחר שנקבר, פעמים רבות אין עדים שיכולים להעיד עליו, ולעתים קוברים אנשים שאינם מכירים כלל, ובמצב כזה עלולה אשתו להישאר עגונה כל חייה. לכן היו כותבים גט כריתות: אם לא אגיע עד תאריך פלוני, יהיה גט זה תקף למפרע. ומדוע לא נתנו את הגט מתחילה? אומרים המפרשים: כי יצאו בבהילות. פירוש שלישי הוא של הרד"ק: כשיצאו לשדה הקרב היו צריכים כסף לקניית אוכל, והדרך בזמנם להשיג כסף הייתה לתת משכון. הם נתנו למשכונאי משכון וקיבלו כסף, וישי אומר לדוד: לך שלם למשכונאי ופדה את משכונותיהם.
וְשָׁאוּל וְהֵמָּה וְכָל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק הָאֵלָה נִלְחָמִים עִם־פְּלִשְׁתִּים.
גם זה המשך דבריו של ישי לדוד: לך וראה מה שלום אחיך, והיכן הם בדיוק נמצאים - בעמק האלה, נלחמים עם פלשתים.
אחריותו של דוד
וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד בַּבֹּקֶר וַיִּטֹּשׁ אֶת־הַצֹּאן עַל־שֹׁמֵר וַיִּשָּׂא וַיֵּלֶךְ כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יִשָׁי וַיָּבֹא הַמַּעְגָּלָה וְהַחַיִל הַיֹּצֵא אֶל־הַמַּעֲרָכָה וְהֵרֵעוּ בַּמִּלְחָמָה.
הנביא מתאר לנו כאן תיאור מלא של אדם אחראי. דוד לא זרק את הצאן ואמר "אבא שלח אותי, מה אכפת לי מהם", אלא "ויטוש את הצאן על שומר" - הפקידו בידי שומר. זו הקדמה חשובה, כדי שנבין אחר כך שכעסו של אחיו לא היה מוצדק. ולביאור המשך הפסוק: הצבא היה מחולק לשניים, מחנה ומערכה. "מחנה" הוא מקום הריכוז שבו הצבא חונה, וזה "המעגלה"; "מערכה" הוא המקום שאליו יוצא החיל כדי לערוך את הקרב. באותו זמן בדיוק יצא החיל אל המערכה, אל המקום שבו אמור להתנהל הקרב.
וַתַּעֲרֹךְ יִשְׂרָאֵל וּפְלִשְׁתִּים מַעֲרָכָה לִקְרַאת מַעֲרָכָה.
הכוונה שעמדו גדוד מול גדוד.
וַיִּטֹּשׁ דָּוִד אֶת־הַכֵּלִים מֵעָלָיו עַל־יַד שׁוֹמֵר הַכֵּלִים וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא וַיִּשְׁאַל לְאֶחָיו לְשָׁלוֹם.
דוד מגיע אל המחנה ורואה שאחיו אינם שם, אלא יצאו אל המערכה. לכן הוא מניח את כל הדברים שהביא בידי שומר הכלים, כדי שלא יכבידו עליו, ורץ רגלי אל המערכה, למקום שבו עומדת מערכה לקראת מערכה מול פלשתים, ושואל לאחיו לשלום.
איש הביניים
וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ מִגַּת מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים וַיְדַבֵּר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁמַע דָּוִד.
בדיוק כשדוד מגיע יוצא לו להיות צופה בחירופיו וגידופיו של גלית. ולמה נקרא "איש הביניים"? פירוש אחד: מפני שהיה יוצא ועומד בין שתי המחנות. כאן מערכת ישראל וכאן מערכת פלשתים, והוא היה הולך לאמצע, אל העמק, ומחרף את מערכות אלוקים חיים. "איש הביניים" - שהרהיב עוז לעמוד בין שתי המחנות, בלי לחשוש ובלי לפחד.
פירוש שני מדברי חז"ל: אמו של גלית הייתה ערפה, ובאותו יום שעזבה את נעמי היה שם גייס של מאה איש ונטמאה להם. ויש אומרים "מאה פפי וחד נני" - מאה איש וכלב אחד, ונטמאה לכולם, ומהם נולד גלית. יש מחלוקת בחז"ל אם אישה מתעברת מכמה אנשים, וזה נאמר לפי הדעה שכן. ולפי זה "איש הביניים" הוא מי שבא מבין כמה אנשים, לא מאיש אחד. היום ברור לנו שאישה מתעברת מאחד, אך ייתכן מאוד שבזמנם הייתה המציאות שונה. ולפי זה תבין את דברי גלית לדוד לקמן: "הַכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת" - נתנבא ולא ידע מה שנתנבא, שאף מכלב בא. וזה גם ביאור הכתיב "ממערות פלשתים" - מן המאה איש שהערו בה. אמנם הקרי הוא "ממערכות פלשתים", והרד"ק מבאר שגם "מערה" הוא לשון מישור, כמו "מִמַּעֲרֵה גָבַע" שתרגומו "ממישור גבעתה", ולפי זה ממישור פלשתים.
"וישמע דוד" - הקדוש ברוך הוא זימן את כל זה כדי שדוד ישמע, שהתשועה תבוא על ידו. ושים לב: בתחילת הפרק כתוב שאיש הביניים יצא "ממחנות פלשתים", וכאן "ממערכות פלשתים", כי בתחילה עוד היו במחנה, ובשלב הזה כבר נמצאים במערכה - הקרב קרוב יותר להתחיל.
וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת־הָאִישׁ וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד.
היה נורא ואיום לראותו ולשמוע אותו, ובעצם הראייה שלו כבר היו בורחים.
וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה כִּי לְחָרֵף אֶת־יִשְׂרָאֵל עֹלֶה וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר־יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת־בִּתּוֹ יִתֶּן־לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל.
"ואת בית אביו יעשה חופשי בישראל" - חופשי מכל מס. מס הכנסה, מס ערך מוסף, מס רכוש, הכול. שום דבר לא יצטרך לשלם.
"מה יעשה לאיש" - שאלה שהיא טענה
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר מַה־יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת־הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים.
וַיֹּאמֶר לוֹ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה לֵאמֹר כֹּה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ.
לכאורה זה פלא עצום: כביכול דוד בא ומתעניין בכתוב ובפרטים - כמה כסף בדיוק מובטח, מה בדיוק יקבל. האם זה מה שעניין את דוד? ודאי שלא. אומר המלבי"ם: בדיוק להיפך, וכך מדויק בלשון הפסוק. דוד אומר: את מי מעניין מה יעשה לו? הרי מדובר להכות את הפלשתי הלז ולהסיר חרפה מעל ישראל, "כי מי הפלשתי הערל הזה כי חירף מערכות אלוקים חיים". יש כאן מטלה שהיא גבוהה וחשובה מכל תשלום, ולמה אתם מסתכלים על התשלום? כל מה שתיתן לו לא ישווה להסיר חרפה מעל ישראל ולהוריד את ראשו של מי שמחרף מערכות אלוקים חיים ומקלל את בורא עולם. מי שיזכה במצווה הזאת יש לו זכות עצומה, ומה שאתם מדברים איתי הוא כסף קטן, דמי כיס.
ולפי זה תבין את תשובתם: "כה יעשה לאיש אשר יכנו". אומרים לו: אתה צודק, מצד עצם המעשה יש לו זכות גדולה ועצומה, והוא נחשב מי שקינא קנאת ה' ומגן על כלל ישראל, ו"כל חפציך לא ישוו בה", ואין לאמוד זאת בממון כלל. אבל השכר אינו על קידוש שם שמים ועל הקנאה לכבוד ה' - על זה שום שכר של מלך לא יכול לשלם, ואין בתוכו של המלך לשלם על דבר עצום כזה. השכר הוא על עצם זה שבפועל הכה אדם שבא להילחם עם ישראל, שזה מגלה שיש בו גבורה, ומעצם גבורתו הוא ראוי כבר להיות חתן המלך.
כעסו של אליאב
וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל־הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר־אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה־זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל־מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת־זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ.
אליאב הבין שדוד הגיע לכאן מתוך סקרנות: יש חדשות, יש עניינים, בא לראות מי נגד מי, מי יוצא, מעניין לראות ולשמוע את גלית הזה. ותפקידו של דוד היה לשמור על הצאן בזמן שאחיו יוצאים למלחמה, ולכן הוא טוען "ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר". אבל הנביא הקדים ואמר בפסוק כ' "ויטוש את הצאן על שומר", כדי שלא תטעה: דוד היה אדם אחראי ביותר. וכן "את זדונך ואת רוע לבבך" - אליאב חשב שהלך בלי רשות אביו והפקיר את הצאן, וזו רוע לבב: להפקיר את צאן אביו מתוך סקרנות לראות את שדה הקרב. אדם גדול כאליאב, ומה שבאמת לא היה נכון.
וַיֹּאמֶר דָּוִד מֶה עָשִׂיתִי עָתָּה הֲלוֹא דָּבָר הוּא.
וַיִּסֹּב מֵאֶצְלוֹ אֶל־מוּל אַחֵר וַיֹּאמֶר כַּדָּבָר הַזֶּה וַיְשִׁבֻהוּ הָעָם דָּבָר כַּדָּבָר הָרִאשׁוֹן.
דוד משיב: מה עשיתי? לא עשיתי דבר, רק דיברתי. והוא חוזר וממשיך לשאול את העם את אותה שאלה עצמה, "מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז", כפי שביארנו בפסוק כ"ו. ולמה לחזור ולשאול את כולם, הרי כבר ענו לו? התשובה בפסוק הבא.
וַיִּשָּׁמְעוּ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר דָּוִד וַיַּגִּדוּ לִפְנֵי־שָׁאוּל וַיִּקָּחֵהוּ.
אין זה מן הכבוד לבוא אל שאול ולהכריז "עליי, אני גומר את גלית". זה לא מתאים. אלא צריך שהדבר יבוא מצד שאול. לכן היה דוד מסתובב ואומר: מה הבעיה, צריך לחסל אותו, אסור להשאיר אותו. וכך יעבירו את הדברים לשאול, ושאול יקרא לו, וההצעה תבוא מצדו. זה מכובד הרבה יותר מלבוא בדרך של יוהרה, חלילה, ולומר "אני מסוגל, אני יכול".
דוד לפני שאול
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־שָׁאוּל אַל־יִפֹּל לֵב־אָדָם עָלָיו עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם־הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה.
עם שאול דוד מדבר דברים ברורים: אל ייפול ליבך, אל תיבהל, אל תישבר, אני אלך ואילחם. ומהו "אל ייפול לב אדם עליו"? אם תשימו לב, בתיאורו של גלית לעיל אין תיאור של גיבור חיל, אלא תיאור פיזי בלבד. ומכאן מסביר המלבי"ם שהייתה בו רק גבורה גופנית ולא גבורה נפשית. גיבור אמיתי צריך גבורת הנפש, ונפשו של גלית לא הייתה בעלת צורה. גיבור בנפש, אפילו אם הוא חלש יותר מבחינה פיזית, חזק יותר מאדם שהוא גיבור בגופו וחלש בנפשו. הגבורה הנפשית היא הכוח הגדול. וזה שאמר דוד: "אל ייפול לב אדם עליו" - אדם אינו נבהל מבהמה גדולה כגלית. הוא גדול, אבל בהמה. אין לו צורה, זה רק חומר.
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־דָּוִד לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל־הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ כִּי־נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו.
שאול טוען שתי טענות: האחת, אתה עוד צעיר. השנייה, הוא מלומד מלחמה מנעוריו - כל מה שאתה תלמד, הוא כבר הספיק לשכוח. האם אפשר לצאת ולהילחם כנגד אדם כזה?
הארי והדוב
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת־הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר.
דוד אומר: נזכרתי במה שקרה לי, ואין לי ספק שהקדוש ברוך הוא עשה לי מה שעשה כדי שאכיר מזה את כוחי, וביום פקודה אדע להשתמש בו. וחז"ל דורשים "ובא הארי ואת הדוב" - ארי וחמשת גוריו, דוב וחמשת גוריו. ה"ואת" באה לרבות את חמשת הגורים שהיו עמם, וכולם יחד. הארי והדוב אבירי כוח יותר מגלית, שאין אדם הולך להתחרות כנגד ארי, ואף על פי כן שניהם באו עליו בבת אחת.
ועל "ונשא שה מהעדר" אומרים חז"ל: אנו קוראים "שה", אבל הכתיב "זה". דוד היה הולך במעיל מיוחד שנעשה מעורו ומפרוותו של אותו שה שהציל מפיהם, ובאמרו "ונשא שה" הראה עליו: אל תקרא שה אלא זה - הנה זה השה, אתה רואה? זהו המעיל שנעשה ממנו. ולמה עשה כן? כדי לזכור על ידו את ניסי ה', שכל הזמן הוא לובש את המעיל ונזכר להודות לקדוש ברוך הוא שהצילו.
וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו.
בתחילה הצלתי את הטרף מפיו, ולאחר שראה שלקחו ממנו את טרפו קם עליי, ואז "החזקתי בזקנו והכיתיו והמיתיו" - בלי שום נשק, בידיים חשופות הרג את האריה.
גַּם אֶת־הָאֲרִי גַּם־הַדֹּב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים.
"גם... גם" בא לרבות, כמו שביארנו. יש אומרים ארי וחמשת גוריו ודוב וחמשת גוריו, ורש"י מביא ארי ושני גוריו ודוב ושני ילדיו, ויש מדרש שאומר חמישה. הם היו שניים, ארי ודוב, והפלשתי הזה הוא "כאחד מהם" בלבד - לא כשניהם יחד, אלא כדוב או כארי, שהרי אין בו גבורת נפש של אדם אלא הוא כבהמה, כחיה שמשתוללת. אם התגברתי על שניים, על אחת כמה וכמה שאתגבר עליו, שאין בו אלא כוח גופני בלי כוח נפשי. ובזכות מה? "כי חירף מערכות אלוקים חיים" - ואם כן מי נמצא איתי? אלוקים חיים, הקדוש ברוך הוא נמצא איתי.
וַיֹּאמֶר דָּוִד יְהוָה אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־דָּוִד לֵךְ וַיהוָה יִהְיֶה עִמָּךְ.
עתה דוד אומר את הדברים במפורש: הוא סומך על כוח ה' יתברך. ומה שכנע את שאול בסופו של דבר? אמונתו של דוד וביטחונו בה'. שכן מי שיש לו אמונה חזקה כזו וסומך על ה', אפילו אם הוא חלש - בכוח ה' לנצח את החלש גם כשהוא נלחם עם הגיבור. בתחילה, כשדיבר על פי הטבע ואמר שאם יכול לארי ולדוב ודאי יוכל לו, לא שוכנע שאול לגמרי. כאשר צירף שם שמים ואמר שעל אחת כמה וכמה כאן שהוא מחרף מערכות אלוקים וה' עמו, אז השתכנע שיש לו סיכוי לנצח.
מדי שאול ועינו הרעה
וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת־דָּוִד מַדָּיו וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל־רֹאשׁוֹ וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן.
שאול מלביש את דוד את מדיו, אותם מדים שבהם היה אמור לצאת הוא עצמו להילחם. וחז"ל אומרים: נהפכו להיות כמידתו של דוד, ושנמשח בשמן המשחה. הרי דוד ושאול היו שתי מידות שונות לחלוטין: זה "סמול" וזה "אקסטרה לארג'", לונג. שאול היה גבוה מכל העם, מכתפו ומעלה, ודוד היה נמוך, אדמוני, קטן. איך פתאום המדים מתאימים לדוד? בדרך נס. וראה זאת שאול והכניס בו עין הרע - כלומר הסתכל בדבר והוא לא מצא חן בעיניו: איך פתאום זה מתאים לו? משמע שבגדיי יהלמו אותו, והדבר הציק לשאול. דוד הרגיש בכך, ראה שהכניס בו עין רעה, והחליט לסרב ללבוש את הבגדים. אמר: אני לא רוצה ללכת להילחם ותלווה אותי עינו הרעה של שאול, שמסתכל עליי כך בעין לא טובה - "איך הבגדים שלי מתאימים לו" - זה עלול ליטול אותי. ומאין לומדים זאת? מלשון הכתוב. היה ראוי לומר "וילבש שאול מדיו את דוד", ששאול לוקח את מדיו ומלביש את דוד, וכתוב "וילבש שאול את דוד מדיו" - ה"מדיו" חוזר גם על דוד: המדים של שאול נעשו "דוד מדיו", מדיו של דוד, שהתאימו לו והלמו את מידת גופו.
וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת־חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת כִּי לֹא־נִסָּה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו.
כאן כתוב בפירוש שהוריד את הבגדים, ומצא לכך סיבה: "כי לא ניסיתי" - לא הורגלתי להילחם בכלי מלחמה. זה כמו שתכניס אדם לתוך טנק ותאמר לו: עם זה תנצח את הקרב. יאמר לך: את זה איני יודע, כל ימיי הייתי רק עם מקלע, איני רגיל לטנקים. אף כאן אמר דוד: לא הורגלתי בכל זה, זה רק מסרבל אותי, ויסירם מעליו.
מקל וחלוקי אבנים
וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר־לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי־אֲבָנִים מִן־הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר־לוֹ וּבַיַּלְקוּט וְקַלְעוֹ בְיָדוֹ וַיִּגַּשׁ אֶל־הַפְּלִשְׁתִּי.
"חלוקי אבנים" - אבנים חלקות. ו"ילקוט" הוא שק מעור שבו שם הרועה את חפציו ואת מה שהוא לוקט בדרך מהלכו, ומכאן שמו ילקוט. "וקלעו בידו" - הקלע שבו זרק את האבן, כאותם קלעים שראינו בתמונות מן האינתיפאדה: חוט ובקצהו חתיכת בד. ולמה לקח דווקא את אלה? בזה הראה את גודל ביטחונו בה'. כשאתה רואה כלב אתה זורק עליו אבן או מרים מקל, אבל כשאתה הולך להילחם באיש מלחמה אתה לוקח חרב, לוקח מגן, יודע שהוא איש תכסיסי מלחמה. דוד רצה להראות עד כמה גדול ביטחונו בה', ומן הנקודה הזאת בדיוק נפגע גלית, שראה שהוא בא אליו עם מקלות ואבנים - כך מגרשים כלבים, כך אין הולכים להילחם עם איש מלחמה.
וַיֵּלֶךְ הַפְּלִשְׁתִּי הֹלֵךְ וְקָרֵב אֶל־דָּוִד וְהָאִישׁ נֹשֵׂא הַצִּנָּה לְפָנָיו.
"נושא הצינה" - היה לו אדם שנשא לפניו את המגן, שכן ידיו של גלית היו כולן תפוסות: כאן חרב, כאן קשת, כאן רומח, כאן חיצים, תפוס מכל הצדדים, ולכן היה צריך מישהו שיאחז את המגן וילך לפניו. ושים לב להבדל הלשוני: אצל דוד נאמר "ויגש אל הפלשתי", ואצל הפלשתי "הולך וקרב אל דוד". אומר המלבי"ם: לשון קריבה נאמרת בין אנשים שווים - אני התקרבתי אליך ואתה אליי, ואנחנו שווים. אבל לשון הגשה נאמרת כשאדם בא לפני אדם גדול, לפני מלך או לפני עריץ, כמו "ויגש אליו יהודה" לפני יוסף. דוד ניגש לפני גלית, שהיה בעיניו גדול, ולכן "ויגש"; ואילו גלית מרגיש שהוא בא אל שווה לו או אף פחות ממנו, ולכן "וקרב אל דוד".
בזיונו של גלית וקללתו
וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת־דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי־הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם־יְפֵה מַרְאֶה.
מהו "ויבט הפלשתי ויראה את דוד"? גלית היה ענק, וכשהוא מסתכל הוא רואה את האופק. הוא היה בטוח שיביאו לו מישהו גדול, בסדר הגודל שלו. פתאום אומרים לו שהיריב מתקרב, והוא צריך להרים משקפיים, להסתכל למטה, לחפש - ורואה מישהו מסתובב לו בין הרגליים. לכן "ויבט" ורק אחר כך "ויראה את דוד": היה צריך לחפש אותו. ולמה ביזה אותו? "כי היה נער ואדמוני עם יפה מראה". כשרואים אחד עם פנים חלקות, כזה סבוני, אומרים: זה לא איש מלחמה. אדם עם זיפים ועם שערות ופרווה על הידיים משדר איש קרב, כזה נמרוד, כזה עשו. אבל כשמגיע ילדון חלק כזה עם "בייבי פייס", אומרים: זה לא בשביל מלחמה. יפה תואר אינו משדר כוח ואינו משדר עוצמה.
וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל־דָּוִד הַכֶלֶב אָנֹכִי כִּי־אַתָּה בָא־אֵלַי בַּמַּקְלוֹת וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת־דָּוִד בֵּאלֹהָיו.
אומר לו: וכי כלב אני שאתה בא אליי במקלות, כדרך שמגרשים כלב? "קישטה"? כך אתה בא אליי? בוא להילחם כאיש מלחמה! זה הרגיז אותו והיה בעיניו ביזיון גדול, ולכן קילל אותו על החרפה שכביכול עשה לו. ולפי מה שביארנו לעיל, "הכלב אנוכי" נתנבא ולא ידע, שהרי באמת מקורו היה גם מכלב.
וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל־דָּוִד לְכָה אֵלַי וְאֶתְּנָה אֶת־בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה.
וכאן שאלה: בשדה יש חיות, לא בהמות, ובהמת השדה אוכלת עשב ולא אדם. חיות אוכלות בני אדם, בהמה אוכלת עשב. אומר רש"י: אין דרך בהמות לאכול אדם, אמר דוד: כבר נטרפה דעתו של זה, שלי הוא. אדם שמדבר דברים שאינם לעניין, כנראה שכבר התחיל להשתבש, ומכאן סימן שהוא כבר בידי. ועוד ביטוי שמראה על נפילתו: "לכה אליי", ש"אליי" הוא כמו "עליי", ומכאן הבין דוד שיש כאן רמז שהוא יוכל לו.
"ואנוכי בא אליך בשם ה' צבאות"
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא־אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ.
אתה שואל למה אני בא במקלות ובאבנים? מפני שאיני צריך חרב וחנית וכידון. רק מי שבא בכוחו זקוק לכל אלה, אבל מי שבא בשם ה' צבאות צריך לעשות השתדלות בלבד, ולשם השתדלות מספיקות כמה אבנים כדי לנצח את הקרב.
הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ יְהוָה בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת־רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל־הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל.
דוד מדייק בלשונו: לא "ולבהמת הארץ" אלא "ולחית הארץ". והוא אומר לו: אני אנצח אותך ולא בכוחי, אלא "יסגרך ה' בידי", ולא רק אותך אלא את כל מחנה פלשתים, ועל ידי זה כל הגויים יאמינו בה'.
וְיֵדְעוּ כָּל־הַקָּהָל הַזֶּה כִּי־לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יְהוָה כִּי לַיהוָה הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ.
זו התועלת הנוספת: לא רק שנמגר את מחנה פלשתים ותדע כל הארץ, כל הגויים, כי יש אלוקים לישראל, אלא גם "כל הקהל הזה" - עם ישראל העומדים כאן - יתקדש בהם שם שמים, שיראו שהקדוש ברוך הוא אינו מושיע בחרב ובחנית, אלא אף אם אתה בא בחלוקי אבנים, בכוח ה' להושיע.
האבן והמצח
וְהָיָה כִּי־קָם הַפְּלִשְׁתִּי וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד וַיְמַהֵר דָּוִד וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי.
וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת־יָדוֹ אֶל־הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּי אֶל־מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל־פָּנָיו אָרְצָה.
הכול שואלים: הרי על ראשו היה כובע נחושת ומצחת נחושת, כולו היה ממוגן ירי, כיצד יכול לו? הסבר ראשון: אומרים חז"ל שזהו אחד המקומות ששלט הרך בקשה - האבן התרככה כנגד הברזל וחדרה בו, שלא כדרך הטבע ש"פטיש מכה אבן, אבן תישבר". הסבר שני: כשאמר "ואתנה את בשרך לעוף השמיים", הביט למעלה כלפי עוף השמים, וכשהביט למעלה התרוממה מצחת הכובע ונשאר מקום המצח פתוח, וכך יכול היה לקלוע אל מצחו. כך יש מדרש.
והסבר שלישי במדרש: כשרצתה האבן לחדור את הברזל לא הסכים הברזל, שעל פי טבע הברזל חזק מן האבן. אמרה לו האבן: אעשה איתך עסק. עד היום היו מלים בצור, באבן, כמו "ותיקח ציפורה צֹר", וכמו "ויעש לו יהושע חרבות צורים... וימול את בני ישראל שנית". מעכשיו אני נותנת לך את זכות הבכורה, שבך ימולו. ובאמת מאותה תקופה, אומר המדרש, פסקו למול באבן, ועד היום כל המילה מתבצעת בסכין בעקבות אותו מעשה.
ועל "וייפול על פניו ארצה" שואלים חז"ל: כשמכים אדם באבן בראשו, ראשו ניתז אחורה והוא נופל על עורפו, ולמה נפל על פניו? תשובה אחת: כדי שלא יצטרך דוד לטרוח וללכת אמות רבות עד ראשו. נפל על פניו וראשו הגיע ממש ליד רגלי דוד, שלא יצטרך לפסוע את כל אורכו. הסבר נוסף: אותו פה שהיה מחרף מערכות אלוקים - טמן אותו ה' בעפר, "עפרא לפומיה", ה' מילא את פיו עפר, ולכן נפל על פניו כשפיו ישר בעפר. והסבר נוסף: היה דגון אלוהיו חקוק לו על ליבו, צלם שנשא כדי לזכרו תמיד, וכשנפל על פניו נתקיים בו "וְנָתַתִּי פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם" - הפגר שלכם על הפגר של העבודה הזרה שלכם, שלמטה הצלם ומעליו גלית.
כריתת הראש והחרב
וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן־הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד־דָּוִד.
וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל־הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת־חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת־בָּהּ אֶת־רֹאשׁוֹ וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי־מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ.
למה נצרך דוד לשלוף את חרבו ולכרות את ראשו? שתי סיבות. האחת, צריך וידוא הריגה, שהרי ייתכן שרק נפל ואחר כך יתנער ויקום. ואם תאמר: וכי מי שסומך על ה' צריך וידוא? הרי אם כן אל תצא לקרב כלל ואל תיקח אבנים, שאם ה' רוצה אפשר לנצח גם בלי אבנים ואפשר גם לשבת בבית. אלא שאדם חייב לעשות השתדלות, וחלק מהשתדלותו של דוד היה לעשות את הדבר בדרך הטבע. הסיבה השנייה: עצם כריתת הראש הייתה השפלה לגיבורם, וכפרה על חילול השם הנורא שעשה. הרי בהמשך נראה שנשאו את ראשו וסובבו איתו במחנה ישראל, וזה עצמו היה קידוש שם ה' עצום: המחרף והמגדף הזה - הנה ראשו, הנה מה שנעשה בו, אותו הפה.
ומי היה נושא כליו של גלית? אוריה החיתי. ואומרים חז"ל שדוד לא הצליח להוציא את חרבו של גלית מן הנדן, מפני שהייתה נעולה על ידי שמות של טומאה, על ידי כישוף, ולא ניתן היה לשלפה. ומי פיצח לו את הקוד הסודי? נושא כליו, אוריה החיתי. אך הוא לא הסכים מיד: ביקש ממנו דוד שיעזור לו להוציא את החרב ולא הסכים, עד שהבטיח לו. יש אומרים שביקש שיבטיח לו בת ישראל, שיתגייר וישיאו לו בת ישראל, ויש אומרים שביקש את בת שבע עצמה. ואומרים חז"ל: יצאה בת קול ואמרה, חייך דוד, משלך אתה נותן לו, ובעקבות זה נתגלגל כל מה שהיה עם אוריה החיתי ובת שבע.
ומדוע בפסוק הקודם נאמר "וימיתהו" וכאן "וימותתהו"? אומר המלבי"ם: "וימותתהו" הוא לגמור את המיתה, לסיימה בצורה מוחלטת. ומהו "וינוסו" - הרי היה סיכום שהמפסידים יהיו לעבדים? אלא כפי שאמרנו, התנאים ההם היו התנאים הראשונים שהציע, שיֵעשה דו-קרב ומי שינצח יהיה הצד השני לעבדים, וישראל לא הסכימו. ואז אמר להם בדרך של השפלה: תנו לי איש ואילחם עמו. וכשיצא דוד, לא היה זה כדרך התייחדות לוחמים בדו-קרב על פי הסכם כתוב, ולכן לא היו מחויבים להיות לנו לעבדים, שהרי הדבר לא סוכם בסופו של דבר.
וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ וַיִּרְדְּפוּ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּים עַד־בּוֹאֲךָ גַיְא וְעַד שַׁעֲרֵי עֶקְרוֹן וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי פְלִשְׁתִּים בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם וְעַד־גַּת וְעַד־עֶקְרוֹן.
וַיָּשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים וַיָּשֹׁסּוּ אֶת־מַחֲנֵיהֶם.
"וישוסו את מחניהם" - לקחו את שללם.
וַיִּקַּח דָּוִד אֶת־רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלָיִם וְאֶת־כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ.
את הראש הביא לירושלים, ואת כליו - הכלים שבהם ניצח - שם באוהלו. והיכן הניח את החרב? בנוב עיר הכהנים. שהרי כאשר דוד בורח מפני שאול, כמו שנראה בהמשך, נותן לו אחימלך בן אחיטוב את החרב, ואיזו חרב היא? החרב שבה הרג את גלית.
"בן מי זה הנער"
וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת־דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל־אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן־מִי־זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר וַיֹּאמֶר אַבְנֵר חֵי־נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם־יָדָעְתִּי.
וכי שאול לא ידע בן מי הוא, והרי דוד מנגן לפניו? אלא אומרים חז"ל: ראה אותו מתנהג בתכסיסי מלכות, ושאל האם הוא בא מפרץ או מזרח. שאם הוא בא מפרץ - מלך יהיה, שמלך פורץ לו גדר; ואם מזרח - אין צריך לדאוג ממנו כל כך, שלא יהיה אלא שר. אמר לו דואג: עד שאתה דואג אם בא מפרץ או מזרח, שאל אם הוא ראוי לבוא בקהל כלל, שהרי מרות המואביה הוא בא. אמר לו אבנר: שנינו "עמוני" ולא עמונית. אמר לו דואג: אם כן, לפי שיטתך שנאמר לשון זכר, אמור גם "ממזר" ולא ממזרת. אמר לו: כאן נאמר הטעם "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם", ואין דרך אישה בכך. אמר לו דואג: היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים, וגם הנשים היו צריכות לקדם. נשתתק אבנר.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁאַל אַתָּה בֶּן־מִי־זֶה הָעָלֶם.
אמר לו שאול: הלכה זו נתעלמה ממך - שכל כבודה בת מלך פנימה, ואין דרך הנשים לצאת ולקדם, אלא היו צריכות להישאר בבתיהן. וחז"ל דרשו זאת מכך שבתחילה קרא לו "נער" ופתאום הוא קורא לו "עלם". ובפשט הכתוב: "שאל אתה" - תיגש אתה ותברר בן מי זה העלם.
והמלבי"ם מסביר את השאלה "בן מי זה הנער" באופן אחר: כשאדם עושה מעשה גבורה כזה, מופיע עליו האור האלוקי ובוקע כשחר אורו על איש הרוח, והוא נהפך לאיש אחר וקרן עור פניו. שאול הכיר את דוד כנושא כלים וכמנגן לפניו, אבל לא הכיר אותו כאיש רוח וכאדם גדול כזה, ולכן ראהו ותמה: בן מי זה הנער? הייתה זו הפתעה בשבילו. וביאור נוסף מביא המלבי"ם, שיש אומרים אין מוקדם ומאוחר בנביא, והמשיחה בבית ישי הייתה לאחר מכן, ולפי זה מיושבת השאלה בפשטות: הוא באמת עדיין לא הכיר אותו.
וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת־הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ.
שים לב: דוד לא בא מעצמו לפני שאול ולא חשב כלל לדרוש שכר. באופן טבעי היה צריך לבוא ולשאול "נו, איפה הצ'ק?", אבל דוד לא בא, אלא אבנר הוא שלקח אותו והביאו לפני שאול, וראש הפלשתי בידו.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל בֶּן־מִי אַתָּה הַנָּעַר וַיֹּאמֶר דָּוִד בֶּן־עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי.
אומר לו דוד: בן גיבור אני, שאבי "בית הלחמי" - על שם מקומו, בית לחם, וגם על שם היותו איש מלחמה. כל גבורתי נובעת ממנו, ומעצמי אין לי מאומה.
לסיכום:
ארבעים יום עמד גלית והחריף מערכות אלוקים חיים, השכם והערב, כדי לבטל את ישראל מקבלת עול מלכות שמים, ובסוף ארבעים יום, כנגד ארבעים היום שבהם ניתנה תורה, פג תוקפו. אל תוך הזירה הזאת נכנס נער אחראי ונאמן, שלא הפקיר את צאן אביו, שלא חיפש שכר ולא חיפש כבוד, ושכל שאלתו "מה יעשה לאיש" הייתה טענה: אין שכר בעולם שישווה להסרת חרפה מעל ישראל. הוא ידע שגלית הוא חומר בלי צורה, גוף בלי גבורת נפש, ולכן "אל ייפול לב אדם עליו"; הוא זכר את ניסי ה' עם הארי והדוב עד שנשא אותם עליו כמעיל; והוא יצא במקל ובחלוקי אבנים כדי להראות שהכול אינו אלא השתדלות, "כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה' כי לה' המלחמה". ומכאן הדרך שבה סיים דוד את דבריו לשאול: "בן עבדך ישי" - מעצמי אין לי מאומה.