פרק י"ז בספר שמואל א' הוא אחד הפרקים המרתקים שבספר: מלחמת דוד וגוליית. כאן אנחנו מתחילים לראות כיצד הדברים מתרקמים - כיצד נער רועה צאן מבית לחם הופך לגואלו של עם ישראל. הפרק נפתח דווקא בתיאור השפל שאליו הגיע העם, ומתוך אותו שפל תבלוט הגבורה האמיתית, זו שאינה של נחושת ושריון אלא של אמונה.
וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת־מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה וַיֵּאָסְפוּ שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּחֲנוּ בֵּין־שׂוֹכֹה וּבֵין־עֲזֵקָה בְּאֶפֶס דַּמִּים׃ (א)
הפסוק פותח לנו צוהר למצבו של עם ישראל. אותם פלשתים שרק לפני זמן קצר יונתן ונערו הכניעו אותם, הרגו בהם עשרים איש והשם המם את כל מחנם, כעת באים ללא שום חשש להילחם בישראל. הם אינם עומדים בקצה ארצם ולא על הגבול, אלא עוזבים את ארץ פלשתים, נכנסים לתוך ארץ יהודה ומרכזים שם את כל צבאם: "שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה" - חונים בתוך שטחה של יהודה. ולא עוד, אלא שהם מטריחים ומגדפים כנגד ישראל. "בְּאֶפֶס דַּמִּים" הוא שם המקום, ואפשר לדרוש בו רמז: באפס דמים הגיעו לשם, בלי שנצטרכו להרוג אף אחד, כמו בטיול, וכבר הם נמצאים בלב יהודה.
וְשָׁאוּל וְאִישׁ־יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים׃ (ב)
שאול ואיש ישראל חוששים להגיע לשוכה. לא רק שאין הם הולכים להניס את הפלשתים, אלא אף להתקרב אליהם הם יראים, וחונים מרחוק בעמק האלה. "וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה" אינו אומר שהתחילו במלחמה, אלא שהציבו מערכה כדי להיות מוכנים למלחמה - והם ממתינים לתגובת הפלשתים. וזו עצמה עדות לפחד: הגיבור תוקף ראשון, לפני שיתעורר האויב; החלש אומר "נחכה, אם הוא יעשה משהו נגיב", מפני שהוא מקווה שהכל ייגמר בלי מלחמה. מכאן אתה למד עד כמה היה מצבם של ישראל בשפל.
וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל־הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל־הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם׃ (ג)
שני המחנות עומדים איש על ההר שלו, והגיא מפריד ביניהם.
וַיֵּצֵא אִישׁ־הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת׃ (ד)
"אִישׁ־הַבֵּנַיִם" - בפשטות, לפי מה שמתואר כאן, הוא זה שעמד בין שני המחנות: הוא ירד אל הגיא שהיה בין שני ההרים, וניצב שם ביניהם. גובהו שש אמות וזרת, שהם במושגים שלנו למעלה משלושה מטרים, ואפשר לשער שמוטת הכתפיים שלו הייתה רחבה בהתאם. בקצרה: חיית אדם מפחידה.
וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל־רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת־אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת׃ (ה)
הכתוב מתאר עד כמה היה האיש הזה מצויד ובלתי חדיר. על ראשו כובע נחושת. "שִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים" הוא כמין רשת שעליה מטבעות מטבעות, שמכת חרב אינה חודרת אותה. ומשקל השריון חמשת אלפים שקלים נחושת - רק להרים אותו ולשאת אותו על הגוף נדרש כוח אדיר.
וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל־רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו׃ (ו)
"מִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל־רַגְלָיו" - מגיני נחושת על השוקיים, שלא יוכלו לקפח את שוקיו ולהכותו ברגליו. "וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו" - יש מסבירים שהיה לו כידון נוסף מונח מאחורי הגב בכעין נדן, שכן יד אחת אוחזת בחרב, וכשהוא רוצה לשלוח כידון למרחוק הוא שולח ידו לעורפו, שולף וזורק, ואינו נזקק לו בקרב הרגיל שבו הוא נלחם בחרב. ויש מסבירים אחרת: כמו שרואים בציורי לוחמים רומאים, שמן הכובע יורדת אחורה בליטה כמין צמה של מתכת, ותפקידה להגן על העורף, שאם יכה אדם בחרב מאחור לא יערוף את הראש. את כל הכובע אי אפשר להוריד אחורה, שהרי זה מגביל את סיבוב הראש, אבל הכידון הזה עוצר את המכה.
מכל התיאור הזה מדייק המלבי"ם נקודה חשובה: גבורתו של גוליית הייתה מצד כוחו וציודו, ולא מצד צורתו. שני מיני גבורה הם: גבורת הנפש - שהאדם עצמו עשוי ללא חת, ואף אם אין לו כוח רב הוא גיבור; ולעומתה כוח הגוף. יש אדם ענק ואין בו גבורה כלל, פחדן הוא מטבעו, ויש אדם קטן וצנום והוא גיבור גדול. אצל גוליית לא נזכרה כלל גבורת נפש: כל התיאורים הם פיזיים וחיצוניים בלבד - איש גדול עם הרבה מגינים. הכתוב אינו קורא לו "גיבור", אלא מונה את התפאורה החיצונית שהייתה לו.
וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ־מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו׃ (ז)
עתה מתאר הכתוב את נשקו. באריגה יש כובד עליון וכובד תחתון, עצים כבדים מאוד שעליהם מלפפים את חוטי השתי, ואחר כך מעבירים את הבוכיאר, אותו כלי כעין סירה שבתוכו גליל חוט, שתי וערב ימין ושמאל, וכך אורגים בד שלם. אותם כובדים היו גלילים כבדים מאוד, ועל שמם נאמר שעץ החנית של גוליית היה עבה "כִּמְנוֹר אֹרְגִים". "וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ" היא הלהב, החוד; ולמה נקרא להב? מפני שהוא מלוטש ומבריק, וכשהשמש מאירה עליו הוא נראה כדולק, כלהבה. ומשקלו שש מאות שקלים ברזל. ומאחר שלא הייתה לו יד שלישית פנויה לאחוז בצינה, כלומר במגן, היה נושא הצינה צועד לפניו ובידו המגן.
וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל־מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל בְּרוּ־לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי׃ (ח)
אִם־יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים וְאִם־אֲנִי אוּכַל־לוֹ וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ׃ (ט)
התרגום יונתן מוסיף כאן את תוכן הכרזתו: "וקם והכריז על מחנה ישראל ואמר להם: למה תצאו לקרב? הלוא אני הפלשתי ואתם עבדים לשאול. אני הוא גוליית הפלשתי מגת, שהרגתי את שני בני עלי חופני ופנחס, ושביתי את ארון ברית ה' והובלתי אותו לבית דגון והיה שם שבעה חודשים. וכל קרב וקרב שהיה לפלשתים - אני יוצא בראש החיל ומנצח את הקרב, ומטיל הרוגים כעפר הארץ. ועד עכשיו לא מינו אותי הפלשתים להיות רב אלוף עליהם. ואתם בני ישראל, מה גבורה עשה לכם שאול בן קיש מן הגבעה שמיניתם אותו? ואם איש מלחמה הוא - ירד ויעשה עמי קרב, ואם חלש הוא - בחרו לכם אדם אחר שיצא להילחם כנגדי". יש כאן ביזיון נורא למלכות וביזיון כללי לעם ישראל. אדם שמתגאה בשביית ארון ה' ובהריגת חופני ופנחס, בכל הצרות והאסונות שהיו לנו, ועוד מתפאר בהם: הראו לי באיזה ספר מוזכרות גבורותיו של שאול, ומה עשה בשבילכם.
המלבי"ם מביא את דברי האברבנאל. יש שרצו לפרש שהצעתו של גוליית הייתה הצעה ל"ריקטו", כלומר לדו־קרב. מי שקרא מעט על המאות הט"ז, הי"ז והי"ח יודע שהדו־קרב היה דרך הכרעה מקובלת מאוד: כשהיה ויכוח בין שניים, האחד היה מזמין את חברו לדו־קרב. היו מביאים שופטים, ואלה היו מסדרים תנאים מדויקים - מה בדיוק טוען זה ומה טוען זה - כדי שהמנצח לא יבוא אחר כך ויתבע גם את הבית וגם את האישה וגם את הילדים. לדוגמה, זה טוען שהשדה שלו וזה טוען שהשדה שלו, יוצאים לדו־קרב, והמנצח מקבל את השדה. ולא רק על שדות: לפעמים על נכס, לפעמים על כבוד, ולפעמים על ליבה של אהובה. וזו שיטת גויים, שופכי דמים, להכריע בה כל מחלוקת. ואין זה משחק כלל - יוצאים בחרבות להרוג או להיהרג, ואפשר לצאת משם נכה. אך יש תנאים ברורים, ויש שופטים שקובעים בסופו של דבר מי ניצח, ושני הצדדים באים לקרב מצוידים בשווה; אין הדעת סובלת שזה יבוא עם כל הארסנל וזה עם סכין קטן.
ולכאורה כך מוכח מן ההמשך: הרי גוליית מציע תנאים מפורשים - אם ינצח אותי, נהיה כולנו לכם לעבדים, ואם אני אנצח, תהיו כולכם לנו לעבדים. זהו בדיוק דגם הדו־קרב. ואף על פי כן האברבנאל דוחה את הדבר מכמה טעמים. ראשית, בדו־קרב צריך שתהיה נקודת מחלוקת בעניין מסוים, וכאן אין שום נקודת מחלוקת הזוקקת הכרעה; הפלשתים פשוט באים לתקוף את ישראל כדי שיהיו להם לעבדים. שנית, צריכה להיות הסכמת שני הצדדים, וצריך שייכתב הדבר בספר בפני עדים, כשטר חתום שבו מפורש מהו הוויכוח ושהשניים מסכימים להיכנס לדו־קרב, וכאן לא כתבו ולא הסכימו. שלישית, בסופו של דבר דוד ניצח - ולפי התנאים היו הפלשתים צריכים להיות לישראל לעבדים, ובפועל כולם ברחו. רביעית, האלף־בית של דו־קרב הוא שוויון בין הצדדים, וכאן בא גיבור ענק וחזק מול נער עם כמה אבנים ביד. וחמישית, צריך שיהיו שוטרים ושופטים שיבדקו שהכל שווה ויכפו על המפסיד לשלם, וזה לא היה כאן. מכל אלה הסיק האברבנאל שלא היה כאן דו־קרב כלל, אלא גוליית יצא לחרף ולגדף כדי להילחם, בלי כללי הדו־קרב.
אומר המלבי"ם: ואני אומר שכן היה כאן דו־קרב, וההצעה הראשונית של גוליית הייתה הצעה לדו־קרב. ופירושו נפלא ומתאים ממש לפשט הכתובים. בתחילה אמר "לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה... בְּרוּ־לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי" - כלומר אני מציע הצעה של דו־קרב רגיל: בחרו איש, וירד אליי, והמנצח הוא הצודק והמנוצח הוא המפסיד.
ומה הייתה נקודת המחלוקת? גם היא הייתה כאן. הפלשתים טענו: עד היום היינו אדוניכם, הייתם כבושים תחת רגלינו ומשועבדים לנו להעלות מס, ופתאום בא שאול ופרק את עולנו מעליכם. יש לנו טענה כנגדכם - עבדים שלנו אתם. וישראל טענו: אין לנו שום שעבוד כלפיכם, עם חופשי אנחנו, לא עם של עבדים, ולנו הזכות להגדרה עצמית ולחיות בצורה חופשית. יש כאן אפוא ויכוח אמיתי, וגוליית בא ואומר: למה תצאו לערוך מלחמה ולמה יישפכו דמים רבים? בואו נכריע בדרך של דו־קרב.
ומעתה מובנת גם לשונו: "הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל", זה כנגד זה. לפלשתים לא היה מלך אלא סרנים - חמשת סרני פלשתים: גת, אשקלון, אשדוד, עזה ועקרון. אמר להם: אני הפלשתי, אני מייצג את כל הפלשתים שמשלו בכם עד עכשיו, ואתם טוענים שאתם עבדים לשאול ואינכם רוצים להיות עבדים לפלשתים. הרי זו נקודת הוויכוח הטעונה הכרעה: האם עבדים אתם לשאול או עבדים לפלשתים. לכן, בואו נערוך תנאים - יבוא איש שווה לי, בשריון כשריוני ובחרב כחרבי, שווה לי בכל התנאים, וניפרוס את החוזה: אם הוא מנצח, אנחנו עבדים לכם, ואם אני מנצח, אתם עבדים לנו.
אלא שיש בעיה אחת: עם ישראל אינו מסכים. ומדוע? אומר המלבי"ם שישראל עשו חשבון: אם יבוא איש אחד וינוצח, תהיה זו חרפה גדולה וביזיון גדול. אבל אם ייצא העם כולו להילחם - לעם היוצא להילחם ומחרף נפשו ונוצח אין ביזיון כלל. במלחמה יש מנצחים ויש מפסידים, ואין בזה בושה. הביזיון הוא רק בעם שאינו יוצא כלל להילחם על נפשו ונלקח "כצאן לטבח יובל". לכן אמרו ישראל: איננו רוצים להראות פחד ורתת, ואיננו מסכימים לתנאיך; נלך ונילחם כגיבורים, יצאו הפלשתים ויבואו להילחם כנגדנו.
אך הפלשתים אינם מוכנים לכך, ומטעמים משלהם. ראשית, הם עושים חשבון שבידיהם קלף מנצח - יש להם גוליית שאין איש בישראל שיוכל לו. ושנית, למה להם לבזבז כוח אדם רב ולהמית אנשים רבים, ואף אין לדעת כיצד יסתיים הקרב, כשיש להם אחד שיכול לעשות את כל העבודה. לכן בא גוליית ומנסה לשכנע את ישראל: הבינו, בין כה וכה עבדים אתם לשאול; אם אנצח, תהיו עבדים לנו. מה זה משנה לכם באמת - עבד לשאול או עבד לנו? עד היום העליתם מס לשאול, מעתה תעלו לנו; אין לוקחים אתכם לשמש בחווה, אתם נשארים בארצכם ובמקומכם ורק משלמים מס לצד אחר. אבל לנו יש הרבה מה להפסיד, שהרי אנחנו חופשיים, אין לנו אפילו מלך אלא סרנים בלבד, ואם אתם תנצחו נהיה עבדיכם - הפסד גדול. הרי שיש כאן הקרבה מצידנו. וישראל אינם משתכנעים, ואינם מוכנים בשום אופן לאפשרות הזאת.
וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת־מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה תְּנוּ־לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד׃ (י)
לכאורה למה הוא חוזר על עצמו? הרי כבר אמר "בְּרוּ־לָכֶם אִישׁ" וכבר פירש את התנאים, ומה מוסיף עתה "תְּנוּ־לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד"? אומר המלבי"ם: כאן מתחילה הצעה חדשה לגמרי. ההצעה הראשונה נדחתה, ועכשיו גוליית מחליף תקליט. הוא אומר: אני חירפתי את מערכות ישראל - כל מטרתי לבזות אתכם, שאין לכם איש שיוכל לי. אתם אינכם מוכנים להיכנס לתסריט שתפרתי לכם, ולכן נניח בצד את בית המשפט ואת החוזים ואת התנאים, נוריד את הכפפות ונבוא למכות. עד כה בא בעניבה ובפפיון, בצורה מסודרת, מציג חוזה על פי חוק עם שופטים ושוטרים; משראה שאין תגובה מן הצד השני, פתח בחירופים באופן רשמי. ומעתה שוב אין הדבר תלוי בהסכמת ישראל: אני אבזה ואשפיל אתכם עד שתאמרו בעצמכם שמוטב שיילחם בו מישהו מאשר להמשיך לסבול את הביזיון.
ומכאן מובן גם מדוע כשדוד ניצח לא נעשו הפלשתים לעבדים: התנאים הראשונים נדחו על ידי ישראל, וההצעה שהתקבלה בפועל הייתה ההצעה השנייה, של חירוף ומלחמה בלי חוזים ובלי שופטים.
וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל־יִשְׂרָאֵל אֶת־דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד׃ (יא)
הם שמעו את חירופיו ולא היה בהם מי שיסתום את פיו, וזה הביא עליהם פחד ומורא גדול. ולשאול הייתה סיבה מיוחדת לפחד: הרי סרה ממנו רוח ה', ומשום כך הבין שאין הניצחון מובטח לו.
וְדָוִד בֶּן־אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים׃ (יב)
אביו של דוד הוא ישי מבית לחם יהודה, ולו שמונה בנים, והוא בימי שאול היה זקן "בָּא בַאֲנָשִׁים". ומהו "בא באנשים"? אומרים חז"ל: יוצא באוכלוסה ונכנס באוכלוסה - לדרשה שלו היו מגיעים עשרת אלפים איש. ישי היה אדם גדול.
וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת בְּנֵי־יִשַׁי הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי־שָׁאוּל לַמִּלְחָמָה וְשֵׁם שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו אֲשֶׁר הָלְכוּ בַּמִּלְחָמָה אֱלִיאָב הַבְּכוֹר וּמִשְׁנֵהוּ אֲבִינָדָב וְהַשְּׁלִשִׁי שַׁמָּה׃ (יג)
וְדָוִד הוּא הַקָּטָן וּשְׁלֹשָׁה הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל׃ (יד)
מי שמתבונן בפסוקים תמה מיד: וכי דוד לא היה גיבור? הרי בהמשך הוא עצמו אומר "גַּם אֶת־הָאֲרִי גַּם־הַדֹּב הִכָּה עַבְדֶּךָ", וללא ספק היה גיבור. ואם כן, כיצד גיבור כזה אינו נמצא בשדה הקרב? הרי יש גיוס חובה, ואם הכירו את גבורתו היה עליו לבוא. ובאמת, אומר המלבי"ם, לשם כך הקדים הכתוב את כל ההקדמה שבפסוק י"ב.
ראשית יש להבין: מלחמה כזו היא מלחמה כנגד המחרפים את מערכות ה', ואין כאן כלל עניין של השתמטות. דוד המלך אינו בורח משדה הקרב, ואם הוא יודע שהוא מסוגל להילחם מלחמות ה' - מצווה גדולה היא. בזמנם, כשהצבא היה צבא קדוש כמו שצריך, ו"ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך", לצאת ולהילחם הייתה מעלה גדולה והייתה בזה הפגנת ביטחון בה'; ואדרבה, מי שהיה בורח היה כמורד במלכות והיה מותר להכותו, וכתוב שהיו מקפחים את שוקיו. ודאי שדוד לא היה בורח מן הצאן אל המערכה אילו ידע שהוא מסוגל להילחם באויבי ה' ומחרפיו.
אלא שהפסוק הזה מיישב שתי שאלות. השאלה הראשונה: איך ייתכן שדוד אינו בשדה הקרב? התשובה: הצבא היה מתחלק לפי בתי אב, ולא כל בניו של אדם היו יוצאים לקרב. הגדולים היו יוצאים, והצעירים נשארים לכלכל את אביהם. ויש להבין את המצב: אין זה כמו היום שיש משק לשעת חירום. אם לאדם זקן שמונה בנים והלכו כולם לקרב, בתוך יום או יומיים הוא מת ברעב - אין לו מה לאכול ומה לשתות, אין מי שיחלוב את הפרות, אין מי שיאסוף את הביצים, אין מי שיטפל בבית. אין מושג של בנק ואין חסכונות; אם אין מי שמביא לו לאכול - אינו אוכל. לכן לא היו מגייסים את כולם, אלא לוקחים את הבכורים ומשאירים את הצעירים בבית לטפל בכל צורכי הבית. וכל שכן כשהאב זקן, שצריך שרוב בניו יישארו אצלו, שהרי הוא זקוק לסעד ולתמיכה ולניהול כל ענייני הבית. משום כך הקדים הכתוב שהאיש כבר היה זקן ושהיו לו שמונה בנים, ולכן לא כולם הלכו לקרב, ובפרט דוד שהיה הקטן.
וזהו "וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת בְּנֵי־יִשַׁי הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי־שָׁאוּל לַמִּלְחָמָה". ומה הכפילות, הרי כבר אמר "וילכו"? אומר המלבי"ם: הם היו אלה שהלכו תמיד אחרי שאול למלחמה, שכן היו מגיבוריו, וזה פירוש "הלכו אחרי שאול למלחמה" - בקביעות. ומאחר שדוד היה הקטן, המנהג היה להשאיר בבית דווקא את הקטן.
וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת־צֹאן אָבִיו בֵּית לָחֶם׃ (טו)
וכאן מתיישבת השאלה השנייה: הרי לדוד היה תפקיד אצל שאול - היה נושא כליו והיה מנגן לפניו, ששאול ביקש מישי אביו שישלח לו את בנו בקביעות, ו"וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן" סרה מעליו הרוח הרעה. ואם כן איך לא שמע דוד כלל מכל העניין הזה, וכי לא היה אפשר להודיע לו? התשובה: לא היה קבוע אצל שאול אלא "הֹלֵךְ וָשָׁב" - לפרקים היה אצלו ולפרקים לא, חודש כאן וחודש שם. ובאותו שלב שאנו מדברים בו לא היה אצל שאול, אלא הלך בדיוק לרעות את צאן אביו בבית לחם. זה היה תפקידו בבית, ולכן לא שמע מכל העניין.
הפרק פותח בתיאור שפלו של ישראל: פלשתים חונים בלב יהודה באפס דמים, וישראל עורכים מערכה מרחוק ומחכים לתגובה. גוליית יוצא כאיש הביניים, כולו נחושת וברזל ומגינים, ובלי שנזכרה בו גבורת נפש כלל. תחילה הוא מציע דו־קרב מסודר בתנאים ובחוזה, על נקודת הוויכוח האמיתית: עבדים לשאול או עבדים לפלשתים; משלא הסכימו ישראל, שאינם רוצים להיראות כפחדנים ומעדיפים לצאת למלחמה כגיבורים, הוא מוריד את הכפפות ועובר לחירוף ולגידוף - הצעה חדשה לגמרי, שמחמתה גם לא נעשו הפלשתים לעבדים לאחר מכן. וישראל ושאול חתים ויראים מאוד, ושאול בכללם, שהרי סרה ממנו רוח ה'. ואל תוך התמונה הזאת נכנס דוד, בנו הקטן של ישי הזקן "בא באנשים", שנשאר בבית לרעות את הצאן על פי סדרי הגיוס של אותם ימים והיה "הולך ושב" מעל שאול - ומשם, מן הצאן, תצא הישועה.