פתיחה: פרק המעבר
פרק טז הוא פרק המעבר הגדול בספר שמואל: שאול כבר נמאס מן המלוכה, ומכאן ואילך מתחילה קרנו של דוד לעלות. הפרק בנוי משני חלקים: משיחת דוד בסתר בבית לחם, ולאחריה כניסתו לחצר המלך כמנגן לפני שאול. נעבור על הפסוקים כסדרם, בעיקר לאור ביאורי המלבי״ם, ונוסיף את דברי חז״ל והמדרשים שמאירים את הדברים.
העברת הבנים לפני שמואל: מדוע נזכרו שניים בשמם?
וַיִּקְרָא יִשַׁי אֶל־אֲבִינָדָב וַיַּעֲבִרֵהוּ לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר גַּם־בָּזֶה לֹא־בָחַר יְהֹוָה׃ וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שַׁמָּה וַיֹּאמֶר גַּם־בָּזֶה לֹא־בָחַר יְהֹוָה׃ וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־יִשַׁי לֹא־בָחַר יְהֹוָה בָּאֵלֶּה׃
שמואל ראה שאליאב לא נבחר, וישי המשיך והעביר את הבן הבא. יש להבין: מדוע הכתוב מזכיר את אבינדב בשמו, ואת שמה בשמו, ואת כל השאר הוא מזכיר בצורה קולקטיבית ״לא בחר ה' באלה״? מסבירים המפרשים שלאליאב, לאבינדב ולשמה הייתה עוד שייכות כלשהי למלוכה. הייתה לגביהם ״הווא אמינא״: מצד מעלתם, מצד יראת השמים שבהם, מצד כושר ההנהגה, היה בהם משהו שהיה שייך למלכות, והם היו הקרובים ביותר להיות ראויים. אבל בשאר הבנים אפילו הווא אמינא לא הייתה. הם נדחו מעיקרא, לא היו ראויים כלל, ולכן נכללו כולם יחד: ״לא בחר ה' באלה״.
״התמו הנערים״ - שאלה שאין בה שאלה
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־יִשַׁי שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ כִּי לֹא־נָסֹב עַד־בֹּאוֹ פֹה׃
שואל המלבי״ם: מה פירוש ״התמו הנערים״? הרי ה' אמר לשמואל בפירוש שימשח אחד מבני ישי, אז מה השאלה? אלא שאין זו שאלה אלא קביעה: בהכרח לא שלחת את כולם. הקדוש ברוך הוא אמר לי ״כי ראיתי בבניו לי מלך״, והנה איני רואה כאן אף אחד הראוי למלוך. אם כן, דבר מי מתקיים, דבר ה' או דברך? לא ייתכן שתמו הנערים.
ואז ישי עונה: ״עוד שאר הקטן והנה רועה בצאן״. יש כאן שני נימוקים: ראשית הוא הקטן, ודרך הקטן להצניע ולהחביא את עצמו. ושנית, היה צריך להשאיר מישהו אחראי על הצאן, ואי אפשר להשאיר את הצאן לבד. ותשובת שמואל היא אולטימטום: ״שלחה וקחנו כי לא נסוב עד בואו פה״. איננו יושבים לסעודה ואיננו עושים הסבה עד שיבוא לכאן.
וכאן פלא עצום: שמואל ביקש להביא את כל הבנים, וישי לא הביא אותו. ולא רק שלא הביא, אלא כשנתבע שוב הוא מתנצל ומסביר מדוע לא כדאי: קטן הוא, בצאן הוא, אינו מן הפרשה. ושמואל עומד על דעתו: אין מחליקים כאן עניינים, עד שלא תביא אותו אין ממשיכים. מה פשר הדבר?
סודו של דוד: מדוע הוסתר מבית אביו
מובא במדרשים ובספרים הקדושים שלידתו של דוד לא הייתה בצורה טבעית. בזמנו של ישי עדיין לא הייתה מבוררת ההלכה של ״עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית״, וסבורים היו שעמון ומואב כולם נאסרו לבוא בקהל. ההלכה הזאת רופפת הייתה בידם, ונראה בהמשך שאף דואג האדומי, בתקופה מאוחרת יותר, מעורר על כך. לכן חשש ישי לעצמו: הרי אני בן בנה של רות המואביה, ואם רות מואביה, ומואבי ועמוני לא יבוא בקהל ה' עד עולם, אינני ראוי לבוא בקהל. בשעת נישואיו הוא אכן אסף את כל החכמים ואת בית הדין כדי שיאשרו את הנישואין ולא יישאר ספק, אך העניין חזר והתעורר. עד כדי כך, שכאשר יכה דוד את גוליית וישאל שאול ״בן מי זה הנער״, שהרי גינוני מלוכה הוא רואה בו, יאמר לו דואג האדומי: לא זו השאלה אם הוא ראוי למלוך, אלא אם הוא ראוי לבוא בקהל כלל.
רצה ישי לטהר את זרעו מכאן ואילך. כבר היו לו שישה בנים, ואמר: אני רוצה עוד בן אחד לפחות שיהיה לי המשך בישראל, שאהיה בטוח בו שזרעי טהור. וכיצד ניתן לטהר זרעו, ואף לטהר ממזרים? אומרת הגמרא: אם אדם נושא אישה במעמד של שפחה, ולאחר מכן משחרר אותה אדונה, הרי שפחה משוחררת הופכת אוטומטית ליהודייה, וכשהיא יולדת הוולד יהודי גמור. כך אישה שתתעבר ממנו תלד ולד כשר בלי שום פקפוק. היום אין לנו מעמד של שפחה, והדבר שייך רק באיסור: מי שבא על גויה והיא או הבן יתגיירו, יש לך ילד יהודי, אבל אינו שלו, שכן ביולוגית הוא בנו אך מבחינה הלכתית גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.
אמר ישי לשפחתו: הזמיני עצמך לילה אחד לעניין זה. שמעה השפחה וחשבה שמשהו השתבש אצל ישי, והלכה וסיפרה זאת לאשתו, ניצבת בת עדאל. אמרה לה ניצבת: תדעי לך שבעלי כבר כמה שנים לא נזקק אליי, וכל חששו הוא שמא ייוולד לו בן פגום. בואי ונתחלף. וכיוון שהיו צנועים ביותר, התחלפה עמה, בדיוק כדרך שהיה אצל יעקב, רחל ולאה. השפחה הסכימה בתנאי שתשביע אותה שלא תספר לאדון שגילתה לה את הדבר, וניצבת נשבעה. לאחר חודשים ראו את אשת ישי הרה, וישי יודע שלא קרב אליה כמה שנים, ומן ההחלפה לא ידע. אמרו: בטח הרה לזנונים.
ביזיון נורא היה הדבר, שבבית משפחתו של ישי יהיה סיפור כזה. כי ישי היה ״נכנס באוכלוסה ויוצא באוכלוסה״, מאה אלף איש היו באים לשמוע ממנו שיעור. אדם שמסר שיעור לרבבות, אצטדיון טדי היה קטן עליו. ענק שבענקים היה ישי, אחד מאותם שמתו בעטיו של נחש, זך וטהור בלי שום מום ופגם. הבין ישי שאינו יכול לפרסם את הדבר, והחליטו להשתיק את העניין, אך הרחיקו את האם. וכשנולד הילד, אמרו: נשים אותו רועה בצאן, אולי יבוא הארי והדוב ויכה את עבדך וכך ניפטר ממנו, ותסתלק מאיתנו אותה תרבות רעה ואותו מום שדבק במשפחה.
על כך אומר דוד ״מוזר הייתי לאחיי ונוכרי לבני אמי״. היו מרחיקים אותו: כל המשפחה יושבת ואוכלת, ודוד אוכל בפינה, שאין הוא משלנו. ואומר דוד ״את אשר לא גזלתי שילמתי״: אם נעלם משהו בעיר או שנפוצה שמועה, מיד אומרים ״זה בטח הבן של ישי, יש להם בן שיצא לתרבות רעה, כל הזמן זורקים אותו לצאן ואינם מקרבים אותו, כנראה הם יודעים שהוא בעייתי״. ״רבו משערות ראשי שונאיי חינם״, יותר משערות ראשי יש לי שונאים בלי שום עוון. עד למעלה מגיל עשרים חשדו בו בממזרות, וכולם היו בטוחים שאין זה בנו של ישי. מצד אביו כלל לא ידעו את האמת, ומן השמים נסתר הדבר ממנו, אך במשפחה היה דוד הכבשה השחורה.
מעתה מובנת התנהגותו של ישי. כשהגיע שמואל ואמר לאסוף את בניו, אמר ישי לעצמו: בניי ביקשו, ודוד ודאי אינו בני. לכן הביא את שבעת בניו, אף שבנים היו לו שמונה. וכששאלו שמואל ״התמו הנערים״, השיב שכן, כי דוד מעיקרא אינו מן הנערים. ומשראה שאולי שמואל חש שיש כאן משהו, אמר ״עוד שאר הקטן והנה רועה בצאן״, כלומר: הנח לו, אל תכניס אותו לעניין. ואומרים חז״ל שבאותה שעה אמר ישי: לא בא שמואל אלא לגלות את קלוני. כנראה כל בואו לכאן אינו אלא לפרסם ולבזות את משפחתנו. ולכן הלך והסתירו.
״והוא אדמוני״ - כשהמראה מטעה
וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם־יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי־זֶה הוּא׃
בלית ברירה, מול האולטימטום של שמואל, נאלצו להביאו. שמואל רואה אותו אדמוני ונבהל. מהו אדמוני? אדם שמתגבר בו הדם, אדם שנולד במזל מאדים, שאמור להיות שופך דמים. ומי היה אדמוני? עשו. אמר שמואל: אוי ואבוי, גרסה מחודשת של עשו? בשום אופן לא ייתכן שזה יהיה המלך. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אל תבט אל מראהו. אתה מסתכל ורואה אדמוני שופך דמים, אבל האם מי שנולד במזל מאדים בהכרח יהיה רוצח? יכול הוא להיות שוחט, יכול להיות מוהל, ויכול להיות גיבור ישראל שילחם את כל מלחמות ישראל וישפוך דמם של הקמים לכלותינו. ההוא היה שופך דמים שלא על פי סנהדרין, וזה שופך דמים על פי סנהדרין ועל פי נביא. קום משחהו.
ואף במילה ״קום״ יש דיוק: בהתחלה לא רצה שמואל למשוח אותו ולא האמין שזה הוא. אומרים חז״ל שכשנכנס דוד אמר לו הקדוש ברוך הוא: משיחי עומד ואתה יושב? זהו המשיח, זהו העתיד להימשח למלך, ואתה ממשיך לשבת? ואז קם כדי למשחו.
ומהו ״יפה עיניים״? שהיה שכלו מזוג טוב, מזג טוב ומידות טובות היו לדוד. כמו שאומרת הגמרא: כלה שעיניה יפות, אין כל גופה צריך בדיקה. אין הכוונה לעיניים גדולות עם רימל, אלא לטוב לב. אם יש לה טוב לב, זה הכול, זו כל המהות, ואת שאר המידות אין צורך לבדוק. אף אצל דוד ״יפה עיניים״ פירושו שיש בו הכול, והוא עושה הכול על פי רצון ה' ועל פי בחירת הסנהדרין.
המשיחה: אבן מאסו הבונים
וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת־קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו וַתִּצְלַח רוּחַ־יְהֹוָה אֶל־דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה׃
לקח שמואל את קרן השמן ומשח את ראשו של דוד בקרב אחיו. ומהו ״ותצלח רוח ה' אל דוד״? שקיבל רוח גבורה ורוח אלוקית להיות מסוגל להנהיג את העם, כפי שראינו גם אצל שאול שנאמר בו ״ותצלח עליו רוח ה'״.
אומרים חז״ל שבאותה שעה, כשנמשח דוד, פתחה אמו ואמרה: ״אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה״. היא הרי ידעה תמיד את הסוד, וכל השנים סבלה בשקט את החירופים והגידופים. שמואל אמר ״זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו״, והיא אמרה ״אבן מאסו הבונים״. אבן היא חלק מן החומרים שבונים בהם, ופינה פירושה מגדל, כלשון ״הכרתי גויים נשמו פינותם״, מגדליהם. פינה היא המקום החשוב, כמו ״פינות צבאות רועה משדיי״, שרי הצבאות. כלומר האבן שמאסו בה הבונים נעשתה האבן המרכזית של המגדל. ואל תקרא הבונים אלא הבנים: הבנים מאסו בו, ולבסוף ניתן לראש. ״מאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו״, פלא מלשון סתר ודבר נסתר: נסתר היה מאיתנו שהוא הנבחר מאת ה', נסתר היה מאיתנו שהוא קדוש וטהור ובא בדרך קדושה וטהרה, ולא חלילה מזנות או כדומה.
שתי טעויותיו של שמואל
נשים לב שלשמואל הייתה כאן טעות כפולה: בתחילה חשב שאליאב הוא הנבחר, ואחר כך היה בטוח שאין זה דוד, ושני הדברים היו טעות. וחז״ל אומרים שהיה זה כעונש. על מה? כאשר בא שאול לחפש את האתונות ושאל ״היכן זה בית הרואה״, ענה לו שמואל ״אנוכי הרואה״. חלילה להציג את הדברים בצורה קיצונית כדרך שהצגתי, אך היה כאן פגם דק מן הדק, שלא בתפיסתנו והבנתנו כלל. הרמב״ם כותב שנביא אין יצרו מתגבר עליו בשום דבר שבעולם, זהו אדם שביטל את כל המידות הרעות שבו, ובכל זאת בבחינה דקה מן הדקה יכול להיות כישלון. היה לו לומר: שאל את האנשים, או: מה אתה מבקש ובמה תרצה שיעזרו לך, ולא לומר ״אנוכי הרואה״. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה הרואה? סופך שאינך רואה.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־שְׁמוּאֵל אַל־תַּבֵּט אֶל־מַרְאֵהוּ וְאֶל־גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיהֹוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב׃
וכשראה את אליאב נאמר לו ״אל תבט״: אינך רואה. מה שאתה רואה, לעיניים אתה רואה, ואילו ה' יראה ללבב.
רוח רעה מאת ה'
וְרוּחַ יְהֹוָה סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ־רָעָה מֵאֵת יְהֹוָה׃
שימו לב טוב טוב לפסוק הזה, שכן אליו נחזור תמיד בהמשך, בכל מקום שנראה את שאול עושה דברים שאינם מתיישבים עם ההלכה, עם הצדק ועם ההגינות. ״ובעתתו״ מלשון בעתה, פחד, נבעת: הרוח הרעה הפחידה אותו. מסביר המלבי״ם מה אירע כאן: כל זמן שרוח ה' ממלאה את האדם, הוא נמצא בדרגה רוחנית גבוהה מאוד. וברגע שאותה רוח סרה ממנו בבת אחת, נוצר אצלו ואקום. אותה רוח עליונה שהייתה עמו עוזבת אותו, והאדם נבהל ומשתומם מן החסר המוחלט שנוצר בו לפתע, ודעתו משתבשת. זה מה שקרה אצל שאול: החלה לבעת אותו רוח של עצב, רוח של בלהה, רוח של בעתה, וזו הרוח הרעה. לכן כל מעשי שאול שנראה בהמשך אינם מעשים שנבעו משליטה רציונלית, אלא מאותה רוח רעה שהפריעה לשיקול הדעת ההגיוני.
כל זה בא בעקבות ההודעה שהוא מאבד את המלוכה. מן המשיחה עצמה עדיין לא ידע, שהדבר היה בסוד. יש בזה מחלוקת: המלבי״ם אומר שהמשיחה הייתה בעשרה, ישי ושמונת בניו ושמואל. ולעומתו מביא בשם האברבנאל שאפילו אחיו לא ידעו מן המשיחה, כל כך בסוד היה הדבר. בין לאברבנאל ובין למלבי״ם, המשיחה לא יצאה מד' אמות של החדר, ואף אחד לא ידע ממנה, כי ידיעה כזו הייתה סכנת נפשות.
עצת העבדים: כוחה של הנגינה
וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי־שָׁאוּל אֵלָיו הִנֵּה־נָא רוּחַ־אֱלֹהִים רָעָה מְבַעִתֶּךָ׃ יֹאמַר־נָא אֲדֹנֵנוּ עֲבָדֶיךָ לְפָנֶיךָ יְבַקְשׁוּ אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר וְהָיָה בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ־אֱלֹהִים רָעָה וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְטוֹב לָךְ׃
העבדים אומרים לשאול: אתה סובל מהפרעות של רוח רעה המבעתת אותך. מסביר המלבי״ם שהרוח הרעה כאן היא חולי המלנכוליה, דיכאון. אדם שנכנס למרה שחורה, לעצב, ובפרט מי שהגיע לדרגה גבוהה וירד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, נכנס לתחושת דיכאון ולחוסר רצון לחיות. ״יאמר נא אדוננו״, ובמאמר מוסגר ״עבדיך לפניך״, כלומר הרי אנו כאן לפניך לעשות כל אשר תבקש, ולכן תיתן ציווי ״יבקשו איש יודע מנגן בכינור״. וכידוע, כלשון המלבי״ם, הנגינה תעתיק את הנפש מדבר אל היפוכו: אדם שומע קול נעימת כינור ומגיע לידי בכי, ושומע קול מוזיקה ומגיע לידי ריקוד ושמחה ורצון לצאת מדיכאונו. והם מבקשים רק ״איש יודע מנגן״, בלי שום מעלות נוספות: העיקר שידע לנגן, וכשינגן תצא מתחושת הדיכאון.
״ראו נא לי איש מיטיב לנגן״
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־עֲבָדָיו רְאוּ־נָא לִי אִישׁ מֵיטִיב לְנַגֵּן וַהֲבִיאוֹתֶם אֵלָי׃
שני שינויים יש כאן. הם אמרו ״איש יודע מנגן״ והוא אומר ״איש מיטיב לנגן״, והם לא אמרו ״לי״ והוא אומר ״ראו נא לי״. מסביר המלבי״ם שבא שאול לומר להם: כשמחפשים מנגן לאדם פשוט שנמצא בדיכאון, די בכך שידע לנגן ולא יזייף. אבל כשמחפשים למלך, אין די בידיעת הנגינה, אלא צריך אדם הגון והראוי לעמוד לפני מלך. לא כל אדם ראוי לעמוד לפני מלך. אי אפשר לקחת קבצן היושב עם כלי נגינה ברחוב ולהעמידו לנגן לפני המלך, המלך יבעט אותו ואותך מכל המדרגות. צריך אדם הראוי לעמוד לפני מלך מצד תכונותיו, מידותיו, לבושו, חזותו החיצונית וגינוני המלוכה שבו. תאר לך מנגן העומד לפני המלך ופתאום שולח יד להתגרד, יורידו לו את הראש. וכך נאמר: ״ראית איש זריז במלאכתו, לפני מלכים יתייצב, לא יתייצב לפני חשוכים״. אדם העומד לפני מלך צריך שיעמוד בקריטריונים מסוימים.
ועוד: לפני מלך צריך ״מיטיב נגן״. מהי מעלתו? שהוא יודע בדיוק איזו מנגינה מעוררת את הנפש, איזו נעימה תוציא את המלך מדיכאון לשמחה ומצער לעליצות. זהו הנקרא מיטיב נגן.
שבחי דוד וכוונתו של דואג
וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַיהֹוָה עִמּוֹ׃
חז״ל דורשים שאותו ״אחד מהנערים״ הוא דואג האדומי, וכל מה שאמר כאן התכוון לאומרו לגנותו של דוד. כיצד? הוא בא לומר לשאול שיש כאן מישהו שבנך אינו מגיע למעלתו. אמר לו ״יודע נגן״, ענה שאול: גם בני כן. ״וגיבור חיל״, גם בני כן. ״ואיש מלחמה״, גם בני כן, והרי יונתן ונערו מיגרו את כל הפלשתים. ״ונבון דבר״, מבין דבר מתוך דבר, גם בני כן. ״ואיש תואר״, גם בני כן. אבל כשאמר ״וה' עמו״, שפירושו הלכה כמותו בכל מקום, נסתתמו טענותיו, שהרי אי אפשר לומר על שניים שהלכה כמותם בכל מקום.
ורש״י אומר שהתכוון לעורר בו קנאה ולהכניס בו עין רעה, וזה כלול בדברים: הוא בא לומר לו שדוד הגון למלכות, שכל המעלות בו. שאול חשב באופן טבעי שאם תיפול ממנו המלכות, בנו יירש אותה, ולכן השיב ״גם בני כן״, בני הגון למלכות והוא ימשיך את שושלתי. אך כשהגיע דואג למעלה שאין בבנו, הוא כבר לא יכול היה לומר ״גם בני כן״, וזו הייתה מכת המט: זהו המלך. ומאותה נקודה התעוררו אצל שאול תחושות קנאה כלפי דוד, שעדיין לא באו לידי ביטוי כאן, אך יתבררו היטב בעקבות מעשה דוד וגוליית שמתחיל בפרק הבא.
מעלות שאינן הולכות יחד
ומלבד זאת מסביר המלבי״ם, בשם האברבנאל, שכל התארים כאן הם לכאורה תארים שאינם הולכים יחד עם אדם שיודע את חוכמת המוזיקה בשלמות. ״יודע נגן״, שיודע את חוכמת המוזיקה. ״גיבור חיל״, והרי מי שמע על משורר בריון או על משורר מתאבק? בדרך כלל זה בא על חשבון זה. מי שמפתח את גופו, פעמים רבות זה מראה על שכל קטן, ולא תמצא איש שרירים המשמש באותה עת פרופסור באוניברסיטה. דרך המשוררים שדמיונם מפותח אך גופם חלש, וכאן היה גיבור חיל.
״ואיש מלחמה״, גם זה, שאצל איש מלחמה אינך מוצא נטיות פיוטיות. אינו אדם לירי העוסק במוזיקה ובשירה ובהתפייטות, המראות על עדינות הנפש, אלא בקיא בתחבולות מלחמה. ״ונבון דבר״, נגד הרגיל במשוררים שנשלמים בדמיון וחסרי השכל האמיתי לרוב. אצל משוררים חסרה פרקטיקה וידע טכני, אינם יודעים מאיזה צד תופסים מברגה או פטיש ומסמר. כוח הדמיון חזק אצלם מאוד, אבל הכוח הפרקטי, החוכמה והשכל הישר אינם מצויים. וזהו הביטוי המוכר ״הפרופסור המפוזר״: מרוב עסקו בענייני מדעים אינו יודע על איזה צד מורחים את הפרוסה. וכאן האיש הזה נבון דבר, בעל שכל ועצה.
״ואיש תואר״, אף זה אינו מצוי, שהמשוררים בדרך כלל אינם אנשי יופי ותואר והדר, וכאן יפה תואר היה. ״וה' עמו״, גם זה מנוגד לטבע המשורר, שאם הוא גם משורר וגם יפה תואר, בדרך כלל אדם כזה מצוי בעריות, מחזרות רבות אחריו, וקשה לומר עליו שהוא צדיק. וכאן, אף שהוא מנגן ואף שהוא יפה תואר, אינו רודף אחר תאוותיו אלא ה' עמו. אדם כזה ודאי ראוי לעמוד בהיכל המלך, כיוסף.
מן הצאן אל היכל המלך
וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל־יִשָׁי וַיֹּאמֶר שִׁלְחָה אֵלַי אֶת־דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר בַּצֹּאן׃ וַיִּקַּח יִשַׁי חֲמוֹר לֶחֶם וְנֹאד יַיִן וּגְדִי עִזִּים אֶחָד וַיִּשְׁלַח בְּיַד־דָּוִד בְּנוֹ אֶל־שָׁאוּל׃
שימו לב שבשלב זה הוא אומר רק ״שלחה אליי״, כלומר עדיין איני קובע שיעמוד לפניי, אלא תחילה שלח אותו כי ברצוני לראותו ולבדוק אם כל שאמרו לי אמת. וישי שולח את בנו עם מנחה, שכן היה מקובל בזמנם שההולך לראות פני אדם מכובד וגדול, ובפרט מלך, מביא עמו תשורה.
וַיָּבֹא דָוִד אֶל־שָׁאוּל וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי־לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים׃
בגלל כל המעלות המיוחדות שהיו בו, אהבו אותו הכול. נראה בהמשך שלא רק שאול אהב אותו אלא כל העם אהבו את דוד, מפני אותן מעלות מיוחדות. ואיזו מידה הייתה בדוד? מידת הענווה. כתבו חז״ל שמי שהוא ענוותן, הכול אוהבים אותו. עקבו אחר הדבר בחברה: אדם שרבים אוהבים אותו, תמצאו שאינו ביקורתי, אינו מחפש מומים אצל אחרים, מסתדר עם כולם, מדבר בגובה העיניים כלשון ימינו.
״ויהי לו נושא כלים״, המשרת הצמוד ביותר למלך. למלך יש כלי מלחמה, ואינו נושא אותם על עצמו תמיד, ולכן יש לו נושא כליו, הצמוד אליו כל הזמן, כעוזר השר להבדיל אלף אלפי הבדלות. מכאן, אגב, הביטוי ״נושאי כלים״ שאנו מכירים: כשאומרים לעיין בנושאי הכלים על התנ״ך, או לבדוק בשולחן ערוך ובנושאי כליו, הכוונה לאלה שמבררים את מקחו. המפרשים שאתם רואים סביב הדף נקראים נושאי כלים, שכביכול הם משרתים את התנ״ך בנשיאת כליו ובבירור דבריו, וכן נושאי הכלים של הגמרא ושל הרמב״ם.
וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶל־יִשַׁי לֵאמֹר יַעֲמָד־נָא דָוִד לְפָנַי כִּי־מָצָא חֵן בְּעֵינָי׃
בתחילה אמר ״שלחה אליי״, שרצה לראותו. לאחר שהתנסה בו אמר ״יעמוד נא לפניי״, מבקש אני שיישאר כאן תמיד. אמנם נראה בהמשך שאף ״יעמוד נא לפניי״ אינו קביעות מלאה, שהרי היה הולך ורועה את צאנו מדי פעם, אלא הכוונה שיהיה מזומן תמיד לעמוד לפניו בכל שעה שיבקשו. וכאן יש להעיר: הקירוב הזה לא החזיק זמן רב. שאול התחיל להרגיש שדוד מהווה איום, ושכאשר הוא מקרב אליו אדם הראוי למלוכה הוא מכניס עצמו לסכנה, שכן הוא מכניס אותו לעניינים והוא צובר כבוד ושם אצל העם, ובעצם מכניס את המתחרה ומסייע לו.
״ורווח לשאול וטוב לו״
וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ־אֱלֹהִים אֶל־שָׁאוּל וְלָקַח דָּוִד אֶת־הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה׃
שלושה שלבים כאן. ״ורווח לשאול״, שהמצוקה הפנימית שהייתה בתוכו עזבה אותו. ״וטוב לו״, שאין זו רק שלילת הרע אלא תוספת טוב: לא רק שהרע עזב, אלא הפך למצב של שמחה. ועל ידי כל זה ״וסרה מעליו רוח הרעה״, אותה רוח שהייתה מבעתת אותו תמיד.
וכל ההקדמה הזאת מספרת לנו כיצד ה' מסבב את הדברים שדוד יתחיל להתרגל בגינוני מלוכה. הרי עד עכשיו היה בצאן, ולא עוד אלא שאף בית חם לא היה לו, ועתה הוא צריך להיכנס להיות מלך. הקדוש ברוך הוא מכין את הקרקע. וכך היה גם אצל משה רבנו: אמור היה להיות מלך, וכיצד ייצא מלך מעם של עבדים? אמנם משה עצמו לא היה עבד שהיה משבט לוי, אך היה חלק מעם של עבדים, ומניין ידע מהם גינוני מלכות? לכן גדל בבית פרעה, ושם למד גינוני מלכות והנהגת מלך, ואחר כך יצא כמנהיג לעם.
ומכאן ואילך יתחיל הנביא לתאר כיצד קרנו של דוד הולכת ומתרוממת. עד עתה הוא מוכר אצל האנשים החשובים, אצל המלך ואצל השרים, אך העם עצמו מניין ידע? מדובר בתקופה שאין בה עיתונים ולא תקשורת, והעם כלל אינו יודע מי זה דוד ולא שמע את שמו מעולם. ועתה רוצה ה' שכל העם יתחילו להכיר את דוד, וגם זה מתואר לנו כחלק מסלילת הדרך למלכותו, שהעם כולו יכיר וידע במי מדובר.
לסיכום:
פרק טז מלמד יסוד אחד גדול: ״כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב״. שמואל טעה באליאב וטעה בדוד, ישי הסתיר את בנו הקטן וסבור היה שאינו מן הפרשה, האחים מאסו בו והעם חשד בו, ובסופו של דבר ״אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה״. במקביל, ברגע שרוח ה' סרה משאול נוצר בו ואקום, ורוח רעה של מלנכוליה ובעתה החלה לבעתו, ומכאן ואילך יש לקרוא את כל מעשיו לאור הפסוק הזה. ודווקא אותה רוח רעה היא שהביאה את דוד להיכל המלך: כינורו מרפא את שאול, מידותיו וענוותנותו קונות לו את לב הכול, והוא נעשה נושא כליו של המלך. כך, בדרך נסתרת, סולל הקדוש ברוך הוא את הדרך למלכות בית דוד.