פרק ט"ז בשמואל א' הוא פרק של מעבר: הקדוש ברוך הוא מודיע לשמואל שתם עידן שאול, ושולח אותו למשוח את דוד בן ישי. מתוך שיחה קצרה בין הנביא לבין בורא עולם נפתחות בפנינו שאלות יסוד: מהי הבטחה אלוקית ומתי היא תקפה, האם שליח מצווה ניזוק, מתי מותר לשנות מפני השלום, ומה רואה הקדוש ברוך הוא בלבו של אדם שאין העין האנושית מסוגלת לראות. נלך על סדר הפסוקים בעקבות ביאורו של המלבי"ם.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־שְׁמוּאֵל עַד־מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל־שָׁאוּל וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל־יִשְׂרָאֵל, מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל־יִשַׁי בֵּית־הַלַּחְמִי כִּי־רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ׃
הקדוש ברוך הוא אומר לשמואל: אני מאסתי בו, ולאחר שמאסתי בו אין זה ראוי שתמשיך להתאבל עליו זמן כה רב. יש לי מישהו אחר במקומו. המלבי"ם מדייק בכך שאדם מתאבל על אבידה מאחת משתי סיבות. האחת - גודל מעלת הדבר שאבד. מי שאיבד שני שקלים אינו מתאבל, מי שאיבד עשרת אלפים שקל מתאבל. השנייה - גם דבר קטן ופחות ערך, אם אין לו תמורה, מצטערים עליו מאוד. משל למה הדבר דומה: עשינו הבדלה וחסרו גפרורים. כמה עולה קופסת גפרורים, חצי שקל? ובכל זאת כשאין תחליף, ממתינים חמש או עשר דקות בצער עד שמביאים. הצער אינו על השווי אלא על חוסר התמורה.
ובא הקדוש ברוך הוא ומבטל את שתי הסיבות. אם אתה מתאבל מחמת גודל מעלתו של האבוד - "וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל־יִשְׂרָאֵל", ומאחר שמאסתי בו שוב אין בו חשיבות. ואם תאמר שאין תמורה - "מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן... כִּי־רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ", הרי כבר יש אחר במקומו. שתי הסיבות בטלו, ואין עוד טעם להמשיך באבלות.
נשים לב ללשון: "מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן". את שאול משחו בפך, ואת דוד בקרן. אומרים חז"ל: הפך עשוי חרס, וטבע החרס להישבר. קרן, לעומת זאת, חזקה מאוד: קח שופר וזרוק אותו, לכל היותר יקבל שפשוף וישאר אותו שופר. מכאן שהפך אינו מתקיים זמן רב ונשבר, ולכן נשברה מלכות שאול; ואילו הקרן חזקה ומתקיימת, ולכן נמשכה מלכות דוד לאורך הדורות. וזהו גם המושג "רָמָה קַרְנִי" - שתתרומם קרנם של ישראל לנגוח את האויבים. ולכן אמרה חנה "רמה קרני בה'", ודרשו חז"ל: רמה קרני ולא רמה פכי - יתרומם המלך הנמשח בקרן, ולא זה שנמשח בפך שאין למלכותו המשכיות.
מהו "כִּי־רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ"? מלך שיעשה רצוני, שישמע בקולי, שלא כפי שהיה אצל שאול. ועוד מדייק המלבי"ם: זכרו כיצד התעורר בכלל הצורך במלוכה. העם ביקש. התחילו הפגנות, דרשו מלך, הריצו יוזמה ואספו חתימות, עד שפנה שמואל להקדוש ברוך הוא ואמר לו הנה מאסו אותי, ואמר לו הקדוש ברוך הוא: לא אותך מאסו כי אם אותי מאסו, לך והמלך עליהם מלך. הבקשה ההיא הורתה שלא בקדושה, שהרי היא נבעה מן העם ושלא כהוגן, ולכן נענשו. אבל כאן הקדוש ברוך הוא אומר "ראיתי לי מלך" - השליחות מתחילה ממני, לא מן העם. וכיוון שהורתו של דבר בקדושה, סופו להצליח יותר.
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי, וַיֹּאמֶר יְהֹוָה עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַיהֹוָה בָּאתִי׃
בפשט: שמואל אומר, כיצד אלך? ישמע שאול שהנביא הולך למשוח מלך אחר, ויאמר הרי זה מורד במלכות וחייב מיתה. אומר לו הקדוש ברוך הוא: קח עמך עגלת בקר ואמור שלא באת אלא לזבוח. והדבר מעורר תמיהה עצומה: הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו שולח אותך, ואתה חושש? לא המוסד שלח אותך אלא בורא עולם, וכי יש לך דאגה בשליחות מאת השם?
אומר הרד"ק: דע לך, אף על פי שהבטיח הקדוש ברוך הוא לנביא או לצדיק, בכל זאת הוא נשמר מללכת במקום סכנה. והראיה מיעקב אבינו. הקדוש ברוך הוא הבטיח לו "והשיבותיך אל האדמה הזאת", "לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך" - הבטחה גמורה, אין לו מה לדאוג. ואף על פי כן, כששמע שעשו בא לקראתו, "ויירא יעקב מאד וייצר לו". ופירש רש"י: ויירא - שמא ייהרג, וייצר לו - שמא יהרוג את האחרים. ממה פחד? הרי יש לו הבטחה! אלא שיש הבטחה, ויכול החטא לגרום.
הבטחה שהייתה תקפה לפני חודשיים, כשהיה אדם במדרגה גדולה, יכולה שלא לחול היום, אם חלילה ירד ממעלתו, שמע לשון הרע או כל דבר אחר. וזה עצמו הרעיון שבשינוי השם: זהו כבר לא אותו אדם, זה אדם חדש. וכן בתשובה: אין זה אותו אדם, הוא עשה תשובה והריהו אדם אחר - עליו לא נגזרה הגזרה הרעה, ומעתה יכולות להתחיל עליו גזרות טובות. וכשם שכך הוא לטובה, כך הוא להיפך: כשאדם מקלקל דרכיו אומר הקדוש ברוך הוא, עליו לא נגזרה הגזרה הטובה. יעקב הצדיק קיבל הבטחה, ואם אינו באותה דרגה - אין ההבטחות עליו.
נמצא שיש מצב שאדם נשלח על ידי הקדוש ברוך הוא ואין בידו תעודת ביטוח, מפני שיאמר לו בורא עולם: אתה קלקלת. וכמו שאמרה הגמרא באותו אחד שעלה בשליחות מצווה להוריד גוזלות ונפל - אולי באותו רגע הרהר בעבודה זרה. ואם תאמר, הרי הלכתי לקיים מצווה ונאמר "למען ייטב לך והארכת ימים" - נכון, אבל אם עשית עבירה, אין ההבטחה תקפה, ואתה מקבל עונש באותו רגע.
וכך גם אצל דוד עצמו. הרי נמשח בדבר השם על ידי שמואל, ואף על פי כן כששאול רודף אחריו הוא בורח. ולכאורה, ממה אתה בורח? יש לך משיחה מבורא עולם, שב במקומך ואמור לשאול: רצונך להורגני? נסה. אלא שאין תעודת ביטוח. גם אם קיבלת אמירה כזאת, אם אינך ראוי באותה דרגה - אפשר חלילה שתיפגע.
וההוכחה הגדולה מכולן: משה רבנו. "אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם", אין מישהו אחר. וברגע שלא מל את בנו, בא נחש ובלעו, והגיע לסכנת נפשות. אלמלא נטלה ציפורה צור ומלה את בנה באותה שעה, יכול היה משה למות - ולא גאולה, ולא יציאת מצרים, ולא מתן תורה. הרי שאף שהשם שלחו בשליחות, אין בכך הבטחה שיישאר קיים.
מה יוצא לנו מכאן? שאפילו כשיש בידך ציווי מאת השם, עליך לעשות את הדברים על פי דרך הטבע. רואה אתה שמאיימים עליך - ברח. רואה אתה שאתה בסכנה - השתדל לעשות את הדבר בלא סכנה. ועוד, שאדם צריך למעט בנס, שכן "כבוד אלוקים הסתר דבר". ולכן כשקרע הקדוש ברוך הוא את ים סוף, קדמה לכך "רוח קדים עזה כל הלילה". וכי הרוח קרעה את הים? יכול לבוא טורנדו וצונאמי והים לא ייקרע. אלא שהדבר נעשה כביכול בדרך הטבע, וממעטים בנס, ובזה כבוד אלוקים.
ומן הפסוק הזה למדו חז"ל: מותר לו לאדם לשנות מפני דרכי שלום. כאן מדובר בשמירה על השלום בין שמואל לשאול, ולכן נצטווה לומר "לזבוח לה' באתי", אף שכוונתו האמיתית הייתה למשוח את דוד למלך.
יש מפרשים שהיתה כאן תביעה על שמואל. בא שמואל ואומר: ריבונו של עולם, ישמע שאול והרגני. אומר לו הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי לך לילך בצנעה, לא אמרתי לך לילך בפרסום. הצנע לכת ולא ידעו מי אתה. ואם אתה חושש - טול עמך עגלת בקר, ונראה מי יוכל לפגוע בך; אם אני שלחתי, אין אדם שיוכל לפגוע בך.
ודוגמה לכך אצל משה רבנו: אמר "עוד מעט וסקלוני", ומיד ענה לו הקדוש ברוך הוא "עבור לפני העם" - נראה מי יפגע בך. וכן אצל נח: "בעצם היום הזה בא נח". כולם אמרו, שינסה רק להיכנס לתיבה, אנחנו כאן כבר מוכנים לפרק לו אותה תוך עשר דקות. אמר הקדוש ברוך הוא: כך אתם סבורים? אכניסנו בעצם היום הזה מבלי לפחד מאיש, ומי שסבור שיכול לפגוע - יבוא ויפגע. וכן אצל פרעה: איים שינסו רק לצאת, ואמר הקדוש ברוך הוא לא כגנבים בלילה אלא "בעצם היום הזה", בעיצומו של יום; מי שרוצה לעכב - יבוא ויעכב.
המלבי"ם חולק על הרד"ק. לדעתו, מי שנשלח בשליחות מאת השם אינו צריך לדאוג, ולא יאונה לו כל רע. וראיה מכל הנביאים שהלכו למסור נבואות קשות בשם השם. ירמיהו הושלך לחצר המטרה, ואף הוטבע בבוץ, ואלמלא עבד מלך הכושי שבא והצילו היה מת - אך לבסוף ניצל, שכן יש שמירה מאת השם. וישעיהו, על מה נענש? על שאמר "ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב". לא אחד מן המלכים שרדפוהו על נבואותיו הרגו, אלא עונש בא לו בעקבות אמירה שאינה ראויה שאמר על עם ישראל. אבל לחשוש שמא ייפגע אדם בעודו בשליחות השם - אין לו לחשוש.
אם כן, מה חששו של שמואל? מחלק המלבי"ם בין שני סוגי שליחויות. כאשר הנס נצרך לצורך השליחות עצמה - בזה מבטיח הקדוש ברוך הוא שידאג שהשליחות תושלם במאה אחוזים. אבל כאשר הנס הוא לצורך השליח בלבד ואינו קשור לשליחות - בזה אין הבטחה.
וכך מבאר: כשמשה נשלח לפרעה, וכשירמיהו נשלח, הלכו במקום סכנה ובטחו על הנס, מפני שידעו שהשם רוצה שיהיה לדבר פרסום ושיינצלו בנס לעיני כל. שיראו הכל: הנה משה אינו ירא להיכנס לארמונו של פרעה ולאיים עליו; שידע עם ישראל וידעו הכול שיש אלוקים בשמים, ושהשליח מוגן ושמור. במציאות כזאת הנס אינו לצורך השליח אלא לצורך השליחות, שכן בו עצמו מושלמת המטרה - שהדבר ייעשה בפרסום ושיכירו הכל בבורא העולם.
ואילו כאן, אומר שמואל: אילו היית מצווה אותי ללכת בפרסום ולמשוח לעיני כל ישראל, לא הייתי מתיירא כלל, שהרי אז ההצלה חלק מן השליחות. אבל אינך מצווה אותי ללכת בפרסום. ואם כן, כשיגיע הדבר לאוזני שאול ויבקש להרגני ותצילני - יהיה זה נס פרטי בשבילי בלבד, נס של בדיעבד, ולא נס לצורך השליחות. ובזה יש חשש של "כל העושים לו נס מנכין לו מזכויותיו". וזהו "איך אלך": אין רצוני שתעשה לי נס פרטי ותנכה לי מזכויותיי.
ומוסיף המלבי"ם אפשרות נוספת בהבנת "איך אלך": זו עצמה הייתה שאלתו של שמואל - באיזה אופן רצונך שאלך? אם רצונך שאלך בפרסום ובדרך נס להראות לכל שאיני חושש משאול, הרי הנס לצורך השליחות, שכן רצונך שתתפרסם מלכות בית דוד ברעש גדול. ואם רצונך שאעשה זאת בצנעה, שאין הדבר צריך פרסום - הרי אם ישמע שאול ויבקש להורגני אזדקק לנס פרטי, ובנס כזה מנכים לי מזכויותיי.
וְקָרָאתָ לְיִשַׁי בַּזָּבַח, וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר־תַּעֲשֶׂה, וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר־אֹמַר אֵלֶיךָ׃
שואל המלבי"ם: וכי לא היה שמואל מסוגל לחשוב על כך בעצמו? מה כה מסובך לקחת עגלת בקר ולבנות סיפור כיסוי? אלא ששמואל לא רצה להוציא דבר שקר מפיו, וכל עוד אין לו ציווי מאת השם - לא יעשה זאת. ולמה דווקא "עגלת בקר תיקח בידך", וכי לא יוכל לקנות שם בקר? אלא אומר לו הקדוש ברוך הוא: אין רצוני שתשקר, רצוני שתאמר אמת. מה אני מצווה אותך עתה? לזבוח שם זבח. לכן קח את העגלה עמך כבר מעכשיו, שכן זהו באמת הציווי. ואם תאמר, הרי משיחת המלך היא התפקיד - עדיין לא ציוויתי אותך על כך.
וכשתאמר "לזבוח לה' באתי", תאמר אמת לאמיתה, שהרי לעת עתה איני מצווה אותך דבר אחר. ורק אחר כך, "ואנוכי אודיעך את אשר תעשה" - כשתגיע לשם יהיה לך ציווי חדש. ובזה אנו מרוויחים גם אם ישאלנו שאול: שמואל, האם רק לזבוח באת או שיש כאן מטרה נוספת וסיבה נסתרת? לכאורה ייאלץ לשקר. אומר לו הקדוש ברוך הוא: לא תיאלץ. לעת עתה אין בידך שום ציווי אחר, ותוכל לומר בפה מלא - באתי רק לזבוח. ההוראות להמשך תקבל אחר כך.
וַיַּעַשׂ שְׁמוּאֵל אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה וַיָּבֹא בֵּית לָחֶם, וַיֶּחֶרְדוּ זִקְנֵי הָעִיר לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר שָׁלֹם בּוֹאֶךָ׃
הרד"ק מפרש שתמהו על בואו ופחדו שמא יש בעיר מי שחטא חטא גדול, עד שנצרך שמואל הנביא לבוא ולתקן את הפרצה הנוראה. המלבי"ם מסביר קצת אחרת: מתי ראו את שמואל יחד עם זקני העיר? בעגלה ערופה. וכעת הם רואים אותו מגיע עם עגלה - לך דע, שמא נהרג כאן מישהו בדרך ואין יודעים מי הכהו, ולכן בא שמואל עם עגלה לערפה בנחל. מכאן חרדתם. והם שואלים "שלום בואך" - האם על דבר שלום באת, או שמא חלילה יש כאן מת ומישהו נהרג? והוא משיבם: שלום. באתי על דבר שלום, איש לא מת ואין לכם מה לדאוג.
וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לִזְבֹּחַ לַיהֹוָה בָּאתִי הִתְקַדְּשׁוּ וּבָאתֶם אִתִּי בַּזָּבַח, וַיְקַדֵּשׁ אֶת־יִשַׁי וְאֶת־בָּנָיו וַיִּקְרָא לָהֶם לַזָּבַח׃
מהו "התקדשו"? עניינו הכנה והזמנה. כמו "קדשו עליה מלחמה", וכמו "קדשה" שפירש רש"י מזומנת לזנות - הרי שהשורש קד"ש עניינו להכין ולהזמין. וכן "הרי את מקודשת לי", כלומר מזומנת לאיש זה בלבד. ועוד יש בקדושה עניין של הפרשה והרחקה, להתרחק מכל ענייני העולם הזה, וזו מעלת הקדושה. ולכן "מקודשת לי" כולל את שניהם: מזומנת לי ומופרשת מכל העולם, שמאותו רגע היא אסורה לכל, "ואסר לנו את הארוסות".
ומדייק המלבי"ם ב"ויקדש את ישי ואת בניו": עשה זאת בתוך שאר הקרואים, כדי שלא ירגישו שיש להם עניין מיוחד, אלא יחשבו שהם חלק מכלל המסובים.
וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא אֶת־אֱלִיאָב, וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד יְהֹוָה מְשִׁיחוֹ׃
כשנכנסו, ראה שמואל את אליאב, שהיה גבוה, יפה מראה ומרשים במיוחד. וזכר שמואל כיצד נבחר שאול, שנאמר בו שאין גבוה כמוהו, משכמו ומעלה גבוה מכל העם - שלא כדוד שהיה נמוך קומה. וחשב: מן הסתם זהו נבחרו של השם, שהרי צורה חיצונית מרשימה מסייעת למלכות, שעל ידה אימתו מוטלת על העם. לפי הפשט, "נגד" פירושו ממול, כלומר: לנוכח השם, זהו המשיח.
אבל המלבי"ם מפרש להיפך: "נגד ה' משיחו" - מנוגד למשיח ה'. אין זה מי שהשם רוצה. מניין ידע? שהרי נאמר לו "ומשחת לי את אשר אומר אליך", והנה הוא מסתכל באליאב והשם אינו אומר לו דבר. הרי זה נגד רצון השם. וטעם הדבר, כך שיער שמואל, שאליאב אינו באותה מעלה של שאול: אמנם היה גבוה ויפה תואר, אבל לא כשאול שהיה גבוה מכל העם. ומשכך חשב לעצמו: אם אין עדיין תחליף לשאול, שמא יש סיכוי ששאול עוד יחזור. וזהו "אך נגד ה' משיחו" - שמא עדיין משיחו הראשון, שאול, עומד נגד עיני השם, ואולי יקבלנו הקדוש ברוך הוא לבסוף וישיבנו למלכותו.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־שְׁמוּאֵל אַל־תַּבֵּט אֶל־מַרְאֵהוּ וְאֶל־גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ, כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיהֹוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב׃
לפי דרכו של המלבי"ם, "כי מאסתיהו" מוסב על שאול. אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו - מה שהיה מרוצה לפני אז, נמאס עתה. ואם כן, גם אם אין אליאב הנבחר, אל תצפה ששאול יחזור, שכן כבר נסתם עליו הגולל. וביאור זה מיישב את הקושי כיצד ייתכן לומר "מאסתיהו" על אליאב, בשעה שלא מצינו אצל אליאב שום מום ופגם; ואילו הלשון "מאסתיו" נאמרה כבר בתחילת הפרק על שאול - "ואני מאסתיו ממלוך על ישראל". ושאול הרי היה נאה מראה וגבה קומה, ובא הקדוש ברוך הוא ואומר: האדם רואה לעיניים, מסתכל על החיצוניות, ואני רואה גם את הפנימיות, וראיתי שמידותיו ופנימיותו של שאול אינן ראויות עוד למלכות, ולכן הוא מאוס בעיניי, וצריך להיות מישהו אחר.
אולם מפרשים אחרים מבארים שהתפעל שמואל מגובה קומתו של אליאב, ו"אך נגד ה' משיחו" נאמר עליו: הנה זה הראוי להיות המשיח. ועל כך השיבו הקדוש ברוך הוא "אל תבט אל מראהו... כי מאסתיהו". ומדוע מאסתיהו? אומרים חז"ל: מפני שהייתה חבויה בו מידת הכעס. והיכן נתגלתה? כשבא דוד למערכה מול גלית. אביו שלחו להביא מזון לשדה הקרב, וכשהגיע - "ויחר אף אליאב בדוד", ואמר לו "על מי נטשת מעט הצאן ההנה", "אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך, כי למען ראות המלחמה ירדת". והאשימו האשמות חמורות שאינן נכונות, שהרי הכתוב מפרש "ויטוש את הצאן על שומר" - אביו שלחו והוא היה אחראי והפקיד את הצאן על שומר.
וכאן שואל הרב חיים שמואלביץ בשיחות מוסר שאלה עצומה: זה כל מה שמצאנו אצל אליאב, ומשמע שמלבד זאת לא הייתה לו בעיה כלל. ועוד, אותו כעס אירע לפחות שנתיים לאחר מכן, ועד אז לא נמצא אצלו שום כעס. ואם כן, מדוע דן אותו הקדוש ברוך הוא על סמך דבר שעדיין לא יצא אל הפועל? והרי כלל בידינו שהשם דן את האדם באשר הוא שם, וכאן, באשר הוא שם, עדיין לא כעס.
ומשיב הרב חיים שמואלביץ במשל: תפסו שני אנשים. האחד נתפס עם כמה דולרים מזויפים בכיסו, והשני נתפס עם מכונה לזיוף דולרים בביתו, ויש הוכחות ברורות שמעולם לא עשה בה שימוש. מי יקבל עונש חמור יותר? בעל המכונה, כמובן. הראשון - אולי מישהו נתן לו, אולי נכנס אצלו במקרה. אבל אתה, בעל המכונה, אתה המרכז. מכונה יקרה כזאת, למה נועדה? כמוצג מוזיאוני? כדי שהדלת לא תיסגר ברוח? היא נועדה להדפיס. אם יש בביתך מכונה כזאת, סופה לשמש. וכך היה אצל אליאב: הכעס היה, אלא שהיה כעס חבוי, כעס שעדיין לא בא לידי יישום אך קינן בלב.
מספרים על רבי אליהו לופיאן זצ"ל, יהודי צדיק שזכה לגילוי אליהו. פעם בא לאדמו"ר מגור לבקש ברכה. האדמו"ר, שהיה איש אלוקים קדוש, ראה עליו מיד ואמר לו: יהודי שזכה לגילוי אליהו בא לבקש ממני ברכה? השיב לו רבי אליהו לופיאן: יהודי שזכה לגילוי אליהו בא לבקש ברכה מיהודי שמסוגל לראות זאת עליו.
ופעם שמעו אותו נאנח בשברון לב. שאלוהו על מה הרב נאנח, והשיב: אני צריך לעבוד על מידת הכעס, מי יודע כמה כעסן אני. אמרו לו: הרב כעסן? מעולם לא ראינו את הרב כועס, ולא בשום סיטואציה איזו הקפדה שהיא. אמר להם: אין זו ראיה. מה שלא כעסתי עד היום, מפני שאני אדם מכובד ובעל תפקיד רם מעלה, וכולם מכבדים אותי, מדברים אליי בעדינות, נזהרים שלא להרגיזני וממלאים מיד את רצוני. אבל מי יודע מה יהיה אם ינסה מישהו להרגיזני - מי יודע כיצד אתפרץ כנגדו.
זו דרכם של צדיקים. הצדיק, שמידותיו טובות, חושד בעצמו שמא חבוי בפנים משהו שאינו הגון, ובודק בחדרי לבבו אולי נשאר גרגיר של שאור. ומנגד, הכעסן שבפועל, שאוי ואבוי למי שנכנס לארבע אמותיו, אומר: אני כעסן? חס ושלום, יש אנשים שהשם ירחם עליהם, אבל אני מטבעי אדם רגוע. מי אמר עליי כך? תביאו לי אותו ואני אקרע אותו. ואינו מתבייש. זהו ההבדל: הצדיק במידות טובות ובטוח שמשהו אצלו אינו כשורה, ודווקא משום כך הגיע למדרגת צדיק - שכל ימיו בדק את עצמו בזכוכית מגדלת ולא חיפש תירוצים.
אצל אליאב הייתה "המכונה" בבית. מכונת הכעס הייתה בפנים. עד אותו יום לא הדפיסה, אך ברגע שמישהו הזיז אותו מעט - התפרץ הכעס. זה כמו מטען חבלה שיכול לשבת במקומו שנים ארוכות, או נפל של פגז ורימון שלא התפוצץ - שנים יישאר, ואם תיגע בו אוי ואבוי. כך גם מידת הכעס: היא חבויה עד שירגיזו את האדם ויוציאוהו משלוותו, ואז תתפרץ כל תיבת פנדורה.
ושמעתי ביאור נפלא בעניין דואג האדומי. הגמרא מספרת שאחד מן החכמים היה מצטער מאוד עליו: ראו איזו מעלות עצומות היו לדואג האדומי, נקרא "אביר הרועים", ענק שבענקים, ואף על פי כן הוא מאלה שאין להם חלק לעולם הבא. אמר: אם הוא כך, מה אנו נאמר? אמרו לו: אל תביא ממנו ראיה, שכן טינה הייתה בלבו. רשעותו הייתה מוסווית.
ומהי "טינה"? "טין" פירושו בוץ. הבט בנהר וראה מים צלולים; רקע מעט ברגליך, ומיד עולה הכול ונעשה עכור. כך היה דואג האדומי: כלפי חוץ הכול חלק, מים צלולים כראי, אפילו בדיקת מקורות הייתה קובעת שראויים לשתייה. אלא שלמטה, בקרקעית, היו משקעים של בוץ. וכל עוד אין נוגעים - נשאר הכול שקט; אך יבוא מישהו ויערבב מעט, ומיד הכול עולה. אדם נוסע ברכבו רגוע, צפרת לו מעט או עשית משהו קל, ופתאום החיה שבאדם יוצאת ומתפרצת, ואתה שומע נעימות ומסכת ברכות, ומיד לאחריה מסכת מכות, ואחר כך כל הש"ס כולו. או כמשל אותו פח שלוחצים עליו ברגל והמכסה נפתח: דרכת לו על הרגל, נפתח המכסה, וכל הזבל מתחיל לצאת. זהו "טינה הייתה בלבו": יש טין, ואם לא תיגע - יישאר; תעורר אותו מעט - הכול יוצא.
ומה על האדם לעשות? לנקות את חדרי לבבו, גם את הבוץ שבקרקעית, כדי שגם כשירגיזוהו לא יתפרץ דבר. וזה שהיה אצל אליאב: מבחינה דקה מן הדקה, השם בוחן לבבות, וראה שמידת הכעס אצלו אינה מתוקנת. וכיוון שלא הייתה מתוקנת, סופה שהתפרצה - אמנם רק כעבור שנתיים, אבל את המכונה ראה הקדוש ברוך הוא כבר קודם לכן.
הפרק פותח בשבירת האבל על שאול - שהרי גם מעלתו וגם היעדר תמורתו בטלו - ובמשיחת בית דוד בקרן שמן, קרן חזקה המסמלת מלכות נצחית שהורתה בקדושה ומיוזמת השם עצמו. בדרך למדנו כיצד מתייחסים להבטחה אלוקית: לדעת הרד"ק אף בעל הבטחה חייב להיזהר, שמא יגרום החטא, ולפעול בדרך הטבע ולמעט בנס; ולדעת המלבי"ם שליח מובטח בהצלה כאשר הנס נצרך לשליחות עצמה, ולא כשהוא נס פרטי שמנכים בעדו מזכויותיו. ראינו את זהירותו של שמואל שלא להוציא דבר שקר מפיו, ואת היתר השינוי מפני דרכי שלום. ולבסוף, מן הפסוק "האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" למדנו את היסוד הגדול: אין המלכות נמדדת בגובה הקומה וביופי המראה, אלא בפנימיות הלב - ואפילו מכונה שטרם הדפיסה, וטינה שטרם עלתה מן הקרקעית, גלויות לפני מי שאמר והיה העולם. מכאן תביעה על כל אדם לנקות את חדרי לבבו, לא רק את הנראה לעין.