פרק זה הוא אחד הפרקים המכריעים בספר שמואל: הקדוש ברוך הוא מצווה את שאול, על ידי שמואל הנביא, למחות את עמלק ולהחרים את הכול, ושאול והעם חומלים על אגג ועל מיטב הצאן והבקר. מן החמלה הזאת נולדת השיחה הקשה שבין שמואל לשאול, ובסופה נקרעת המלכות משאול. נלך אחר סדר הפסוקים, מן המפגש שבין שמואל לשאול לאחר המלחמה ועד סיום הפרק, על פי ביאורו של המלבי"ם ובתוספת דברי חז"ל ובעלי המוסר.
וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל־שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל: בָּרוּךְ אַתָּה לַיהֹוָה, הֲקִימֹתִי אֶת־דְּבַר יְהֹוָה׃
שאול פותח בברכה ובהצהרה: אין לך מה לדאוג, קיימתי את דבר ה'. ומיד באה תשובתו של שמואל:
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: וּמֶה קוֹל־הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי, וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ׃
אם אמנם הקמת את דבר ה', מה פשר הקולות הללו שאני שומע?
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם, אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל־מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ, וְאֶת־הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ׃
שאול מתנצל בשתי התנצלויות. הראשונה מצד המעשה: לא אני, העם הוא שחמל. השנייה מצד המטרה: לא הייתה כאן שלילת שלל אלא כוונה לזבוח לה', והראיה, שכל מה שאינו ראוי לקורבן החרמנו, והבאנו רק את הראויים לזבח.
מכאן אנו למדים מה עמד ביסוד מחשבתו של שאול: מבחינה שכלית הוא הרגיש שלהרוג את הכול אינו הגון ואינו ישר, וזוהי אותה "חמלה", וזה עצמו היה החטא. וכי אדם עושה חשבונות כנגד בורא עולם? הקדוש ברוך הוא הוא הרחום והחנון, ארך אפיים ורב חסד, ואין להכיל את מידת רחמנותו, ואתה בא להיות רחמן יותר מן השם יתברך?
ומעיר המלבי"ם נקודה יסודית: מדוע לא נתקבלה תשובתו של שאול? מפני שעיקרה של תשובה הוא החרטה, ושאול איננו מתחרט ואיננו מתוודה. הוא אינו אומר "טעיתי", אלא מיד נותן הסברים, ומרגיש בטוח בעצמו. רק כשנדחק אל הקיר, אל הפינה, הוא מודה. וזה אחד ההבדלים הגדולים בינו לבין דוד: כאשר בא נתן אל דוד במשל, דוד לא התווכח כלל אלא אמר מיד "חטאתי לה'".
נשמע כאן ביאור נפלא של בעל "חנוכת התורה", רבי ר' העשיל. כל דבר שתשמעו בשם חנוכת התורה, דעו שהוא מחודד, מפולפל ומתוק מדבש. הנחת היסוד היא מה שהסברנו, שהעמלקים היו מכשפים והיו הופכים עצמם לבהמות, וכך היו נלקחים בשבי בדמות בהמה ונשארים בחיים.
כתוב בספר חסידים, שאדם היכול להפוך את עצמו לבהמה בכישוף - יכול להפוך את כל גופו, חוץ מדבר אחד: את העיניים. גלגל העין יישאר עגול כשל אדם ולא מרובע כשל בהמה. ובגמרא במסכת בכורות, בין המומים הפוסלים בהמה להקרבה על גבי המזבח, נמנה גלגל עין עגול כשל אדם. לאו דווקא שיש כאן כישוף, אבל זהו מום, ובהמה כזו אינה קרבה על גבי המזבח.
ולפי זה, שמואל שואל: "ומה קול הצאן הזה באוזניי" - הרי ציוויתי אותך להרוג את הצאן, ומדוע? שמא יש בו עמלקים שהפכו עצמם לבהמות בכישוף. ועל זה משיב לו שאול: "אשר חמל העם על מיטב הצאן... למען זבוח לה'". אם לקחו אותם לשם זביחה, ודאי בדקו שהבהמות כשרות להקרבה, ואם בדקו אותן - בדקו גם את גלגל העין, וראו שאינו עגול כשל אדם, ואם כן אין כאן כישוף כלל.
אלא שכמובן זהו ביאור פלפולי ואינו הפשט. הפשט הוא כפי שהסברנו: היה כאן התחכמות על דבר ה'. ומן הסיבות הנוספות שנתבע עליהן שאול: הקדוש ברוך הוא לא רצה שיאמרו על בהמה זו "זו בהמה שמעמלק הביאוה", שעל ידי כך ייזכר שמו של עמלק.
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־שָׁאוּל: הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֵלַי הַלָּיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ דַּבֵּר׃
שמואל רואה שהוא מתחיל להתחכם ולתת סיבות, ואומר לו "הרף" - שים יד לפה. שכן החטא הגדול מכול הוא "הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי". אדם עשוי לחטוא, אדם מסוגל להיכשל, אבל אדם צריך לדעת גם לומר "חטאתי", "טעיתי". ואם לא די בכך שנכשל, אלא הוא עוד מכריז שהכול אצלו כשורה ומה רוצים ממנו - זה החמור שבכול. לכן הפסיקו שמואל מיד מהתנצלויותיו, שההתנצלויות גרועות מעצם המעשה.
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הֲלוֹא אִם־קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ, רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה, וַיִּמְשָׁחֲךָ יְהֹוָה לְמֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל׃
כאן שמואל רומז לו על טענת "חמל העם". במילים שלנו: ראש קטן. "מה אני יכול לעשות, אני בורג במערכת, העם עשה כרצונו". אומר לו שמואל: אם קטון אתה בעיניך, שכחת דבר אחד - ראש שבטי ישראל אתה. וכי אין תפקידו של מלך להנהיג ולא להיות מונהג? כל מעשי העם מתייחסים אליך, האחריות היא שלך, אתה זה שצריך לקבוע מה יעשה העם ומה לא יעשה.
ועוד: "וימשחך ה' למלך". לא סתם מישהו נתן לך הוראה. מלך שנמשח על ידי העם עשוי לחשוב שיש לו מחויבות כלפי העם, אבל אתה - הקדוש ברוך הוא בעצמו משח אותך, ואין לך שום מחויבות אלא לבורא יתברך בלבד. ועוד למדנו לעיל, שהעניין הזה היה תנאי במלכותו של שאול: כל יסוד מלכותו הוא לשמוע בקול ה'. ואם לא שמע בקול ה' - חסר לו היסוד עצמו, ולא איזה פרט שאינו מושלם.
וַיִּשְׁלָחֲךָ יְהֹוָה בְּדָרֶךְ, וַיֹּאמֶר: לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת־הַחַטָּאִים אֶת־עֲמָלֵק, וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם׃
גם אילו היה הציווי כללי היית חייב לשמוע לו, על אחת כמה וכמה שכאן "וישלחך ה' בדרך" - שליחות ישירה מאת הקדוש ברוך הוא. בשליחות כזו אין חוכמות, אין "בערך" ואין "כמעט", אלא חייבים לעשות בדיוק, שהרי הדברים נאמרו לך במפורש: "עד כלותם אותם", מחייה גמורה.
מכאן למד הרב מבריסק רמז לשיטת הרמב"ם. הרמב"ם פוסק שעמלקי שקיבל עליו שבע מצוות בני נח - אין הורגים אותו. ויש חולקים ואומרים שעמלק חייב מיתה בכל מקרה ולא יועיל לו דבר. ומדייק הרב מבריסק: מדוע נאמר "את החטאים את עמלק" בכפילות, והלוא די היה לומר "והחרמת את עמלק"? אלא ללמדך: את עמלק - כל עוד הוא בגדר "חטאים". אבל עמלקי שקיבל עליו שבע מצוות בני נח וקיבל עליו מלכות שמים, אין בו חיוב מחייה. ויש בזה גם מחלוקת גדולה אם מקבלים גרים מעמלק אם לאו.
וְלָמָּה לֹא־שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה, וַתַּעַט אֶל־הַשָּׁלָל, וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה׃
שלושה דברים יש כאן. הראשון: "למה לא שמעת בקול ה'". מבאר המלבי"ם שיש הבדל בין ציווי אנושי לציווי אלוקי. אם אמרתי לך להעלות ארונות לקומה הרביעית דרך חדר המדרגות, והעלית אותם במנוף - אין עליך טענה, שהרי התכלית היא שהחפצים יגיעו לדירה, והם בדירה. אבל בציווי האלוקי אין מושג כזה. אצל הקדוש ברוך הוא אין אומרים "העיקר שהגעתי אל המטרה". המטרה לעולם אינה מקדשת את האמצעים; אם האמצעים פסולים, גם המטרה פסולה. אי אפשר לומר: נגנוב סכום כסף גדול, נקנה בו קלטות, נפיץ אותן בחינם ונחזיר יהודים בתשובה. זהו רובין הוד, אין דבר כזה בתורה. לעולם לא תגיע למטרה קדושה דרך אמצעים פסולים.
ולמעשה ביהדות אין כלל מושג של "אמצעי", שכן כל דבר הוא בגדר מטרה. התורה אמרה "וקשרתם לאות על ידך" - נמצא שכתיבת הפרשיות והכנת הבתים הם רק אמצעי? לא. גם הם עצמם מצווה. התורה לא אמרה "ובניתם סוכות" אלא "בסוכות תשבו שבעת ימים", ובכל זאת המתייגע בבניית הסוכה מקיים בזה עצמו מצווה, וכן המתאמץ בקניית ארבעת המינים. ולא עוד, אלא שכל מצווה שאדם מזיע בה - בניית סוכה, אפיית מצות וכיוצא בזה - יש בה כוח גדול לכפר על עוון הברית.
ואם כן, אצל הקדוש ברוך הוא אי אפשר לחלק בין המטרה לאמצעים. אם ציווה דבר מסוים, חייבים לעשותו דווקא בדרך שאמר. שאול חשב: העיקר לנקום בעמלק, ונקמתי, המטרה הושלמה. ועל זה נאמר לו: אם לא עשית מאה אחוזים כפי הציווי, לא עשית כלום. אין אדם יכול לומר הנחתי תפילין ורק חסר קוצו של יוד. "אל תהיה קיצוני, מי מושלם?" - אבל אם תאמר ש-4 ועוד 4 שווה 7.999 מכאן ועד סוף כל הדורות, זה יהיה קרוב מאוד לאמת ועדיין שקר גמור.
אחד פגש חבר ואמר לו: אתמול כמעט פגשתי את אבא שלך. שאל: כיצד? השיב: אבא שלך שוטר שמספרו הסידורי 235, ואני פגשתי אתמול את שוטר 234. זהו "כמעט". ובכמעט אין כלום. ועוד: אחד שאל את חברו מדוע חסרון קוצו של יוד פוסל. אמר לו: אשלח לך את התשובה במייל. חלף שבוע והלה לא קיבל כלום. אמר לו: שלחתי, רק בלי הנקודה שאחרי האות. אמר לו: אם כן לא הגיע אליי כלל, הגיע למישהו אחר. אמר לו: והרי כאן אתה מבין היטב שבלי נקודה זה לא מגיע, ומדוע אינך מבין שבלי קוצו של יוד זה לא מגיע למעלה? קח מכשיר שלם, הוצא ממנו טרנזיסטור אחד - הוא אינו עובד. בלי שלמות זה לא פועל.
הדבר השני: "ותעט אל השלל". זהו ביטוי קשה, שיש בו אהבת בצע וחמדת ממון, והוא מציג את כל המעשה בצורה שפלה.
והדבר השלישי: "ותעש הרע בעיני ה'". לכאורה עשה טוב, אלא שלא בשלמות, ומדוע נקרא "הרע"? אומר המלבי"ם דבר נפלא: לעשות את רצון ה' למחצה גרוע לפעמים יותר מלא לעשות כלל. אדם שיטיל בטלית שלוש ציציות במקום ארבע - האם הוא טוב מזה שלא הטיל כלל? לא. הוא עבר על "לא תגרע", וההוא לא עבר עבירה. וכן המניח תפילין שיש בבתיהן שלוש פרשיות במקום ארבע - גרוע ממי שלא הניח כלל, שכן לו לא עלתה מצווה ועוד עבר על בל תגרע: יקבל עונש גם על שלא הניח וגם על שגרע ממצוות ה'. לכן אומר לו שמואל: בזה שלא עשית בשלמות - "ותעש הרע בעיני ה'".
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־שְׁמוּאֵל: אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהֹוָה, וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר־שְׁלָחַנִי יְהֹוָה, וָאָבִיא אֶת־אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, וְאֶת־עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי׃
טוען שאול: כיצד אתה אומר שלא קיימתי כלל את מצוות ה'? לא שיניתי דבר, לא באמצעים ולא בתוצאה. באמצעים - הלכתי בדרך אשר שלחני ה'. בתוצאה - הנה ניצחנו, והבאתי את אגג, ואת עמלק החרמתי, וזו הייתה המטרה העיקרית, להרוג את האנשים, והרגתי אותם.
וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם, לִזְבֹּחַ לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל׃
בנקודה אחת הוא מוכן להודות שהייתה בעיה: לקיחת השלל, המנוגדת לציווי החרם. אך גם עליה יש לו התנצלות כפולה. ראשית, "ויקח העם" - אל תדביק זאת אליי, העם לקח. ואין זה מדויק, שהרי כשהנביא מתאר את האירוע נאמר "וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל־אֲגָג וְעַל־מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים", ואילו כאן שאול משמיט את עצמו. הנביא מעיד עליו במפורש שהיה כאן עניין גם של שאול עצמו. שנית, על טענת "ותעט אל השלל", המציגה אנשים שפלים שראו רכוש ועטו עליו, הוא משיב: "לזבוח לה' אלוהיך בגלגל" - לא לאהבת בצע, אלא להקריב קורבנות, ולא לעצמנו.
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַחֵפֶץ לַיהֹוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהֹוָה, הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים׃
כדי להבין את עומק הדברים צריך לדעת את ההבדל שבין "חפץ" ל"רצון" בלשון הכתובים, כפי שמבאר המלבי"ם. "חפץ" הוא עניין רגשי, ובדרך כלל תאוותני: אדם חפץ בדבר מפני שהוא נמשך אליו רגשית. "רצון" הוא עניין שכלי: אדם רוצה בדבר מצד השלמות והטוב והמעלה שבו. אני רוצה לאכול מאכלי בריאות, אבל חפץ בגלידה. רוצה הוא מה שטוב ומועיל לי, וחפץ הוא מה שבא לי.
אומר שמואל: וכי יש לקדוש ברוך הוא נטייה עצמית ותאווה לעולות ולזבחים? האם הוא זקוק להם? במה חפץ ה' באמת? בזה שהאדם ישמע בקולו. הקורבן הוא רצון ה' - הוא רוצה שתקריב, מפני שעל ידי ההקרבה יגיע הדבר שבו הוא חפץ, שתשמע בקולו ותתבטל אליו. אדם המקריב קורבן בלי שום כוונת תשובה - אין בו כלום, ומי שמקריב מתוך שאט נפש, בלא ביטול עצמי ובלא רצון לעשות רצון ה', אדרבה, זהו ביזיון: "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצריי". אין המטרה שתביא מס ותלך.
ולכן: "הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים" - השומע בקול ה' עדיף בהרבה על המקריב עולות וזבחים בלבד. ואם כן, מה אתה בא ואומר שהבאת קורבנות? הקורבנות אינם חפץ ה' אלא רצונו, וחפצו האמיתי הוא שתשמע בקולו, ואת זה פספסת. ויש מסבירים בדרך אחרת: "החפץ לה' בעולות וזבחים" - אם באמת קיימת את רצון ה', מה לך ולקורבנות? הקורבן בא לכפר על מי שלא עשה את רצון ה'. אתה טוען שעשית את הכול כשורה, אם כן לשם מה נצרכת לזבחים? מי ששומע בקול ה' אינו צריך קורבנות.
כִּי חַטַּאת־קֶסֶם מֶרִי, וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר, יַעַן מָאַסְתָּ אֶת־דְּבַר יְהֹוָה וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ׃
אומר לו שמואל: בכך שהמשכת להתווכח ולטעון שלא חטאת במאומה ושהעם הוא האשם - הוספת חטא על פשע והגדלת את עוונך פי כמה. "כי חטאת קסם מרי" - חטא המרי דומה לחטא הקסם. במה עוונו של השואל בקוסמים? זו כעין כפירה בה', שהרי נאמר "כי הגויים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, ואתה לא כן נתן לך ה' אלוהיך... נביא מקרבך כמוני אליו תשמעון". הקוסמים אינם שומעים לציווי ה' אלא מבקשים לראות מה יאמרו הקסמים והכשפים וכוחות הטומאה, בלא להיזקק לה'. וכך גם הממרה את פי ה' ואומר "לא חטאתי" - כאילו אינו שלם עם השם יתברך.
"ואוון ותרפים הפצר" - כאילו נאמר "ואוון קסם ותרפים הפצר", שהקסם מוסב גם לפניו וגם לאחריו. ומהו "הפצר"? להפציר פירושו להרבות, וכמו "והייתה הפצירה פים" - הפצירה נקראת כך משום שיש בה פיות רבות, וכן "ויפצר בו" - הרבה לדבר עמו. אדם המפציר, כלומר מרבה להחזיק בדעתו ואינו מודה בפשעו ומתעקש שהכול אצלו כשורה, הרי הוא כמי שהוסיף על חטאת הקסם גם אוון ותרפים: לא די לו שהלך אצל קוסמים, אלא הוסיף ועבד עבודה זרה. שהרי בהתעקשותך אתה כביכול אומר שמה שה' אומר שחטאת - אינו נכון והוא אינו צודק. "יען מאסת את דבר ה'" ועוד התחזקת בטעותך - "וימאסך ממלך".
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־שְׁמוּאֵל: חָטָאתִי כִּי־עָבַרְתִּי אֶת־פִּי יְהֹוָה וְאֶת־דְּבָרֶיךָ, כִּי יָרֵאתִי אֶת־הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם׃
עתה, לנוכח הדברים החריפים, מודה שאול על הכול. ראשית על עצם המעשה: עברתי את פי ה', שציווה להרוג את כל עמלק ואני השארתי את הצאן והבקר. ושנית הוא מתוודה גם על השורש שהביא אותו לכך: "כי יראתי את העם ואשמע בקולם", שזה עצמו עוון חמור בפני עצמו, ומחמתו סתר את דברי הנביא ועבר את פי ה'.
וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת־חַטָּאתִי, וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהֹוָה׃
וַיֹּאמֶר: חָטָאתִי, עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי־עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל, וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ׃
שני דברים היו חשובים לשאול. האחד, שלא יהיה הדבר בביזיון. סטירה הניתנת לעיני כול ומצלצלת קשה הרבה יותר מסטירה הניתנת בעדינות ובהסתר. ביקש שלא יבעטו אותו מן המלכות בבעיטה אלא בלטיפה.
והדבר השני, מבאר החפץ חיים על פי כלל גדול ביצר הרע: כך טבע הקדוש ברוך הוא בבריאה, שאין היצר הרע יכול להפיל את האדם ברגע אחד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. אלא היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה. תחילה: אין צורך להקפיד כל כך, אפשר להתפלל, אך מי אמר שחייבים מניין. אחר כך: לא כל שלוש התפילות דאורייתא, די בתפילה אחת ביום. אחר כך: וכי כל השחרית דאורייתא? קריאת שמע ותפילין הם הדאורייתא, כל השאר הוספות. ואחר כך: הרי יש שיטה בפוסקים ש"קרקפתא דלא מנח תפילין" היינו מי שמעולם לא הניח, אבל מי שהניח פעם בחייו יצא, והרי אני הנחתי השבוע. וכך לאט לאט מגיע האדם לבירא עמיקתא. אי אפשר לקחת אדם שומר מצוות וירא אלוקים ולהפכו למחר לעובד עבודה זרה.
אבל, אומר החפץ חיים, כל זה כאשר חיי האדם מתנהלים במסלול קבוע בלי מהמורות ובלי שינויים דרסטיים. אולם כשמזדמן לאדם שינוי דרסטי, הוא עלול ליפול ברגע אחד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. והיכן מצאנו זאת? בשעה שעלה משה רבנו לקבל תורה: תוך שעות אחדות הפך השטן את כלל ישראל, שהיו כולם יראי אלוקים ובמדרגת נבואה, שראו אלוקות במעמד הר סיני ושמעו שתי דיברות מפי הגבורה - לעובדי עבודה זרה. כיצד? השטן הראה להם את מיטתו של משה, "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו", והכניסם לבלבול. ואדם הנתון בבלבול ובנפילה שמשנה את כל מה שהיה יציב אצלו, עלול לעזוב הכול ברגע אחד.
ולפי זה מובנת בקשתו של שאול. הרי ה' מאס בו ממלך, וזו עבורו נפילה דרסטית, מכה אדירה, התרסקות: מי שהיה החביב בעיני ה', שנאמר עליו "אין כמוהו בכל ישראל", משכמו ומעלה, ופתאום אומרים לו שה' מאס בו ואינו רוצה בו. נפילה כזו הפחידה אותו על עצמו, שמא יגיע חלילה אף לעבודה זרה. לכן ביקש: רפד לי את הנפילה, שאם תהיה קשה מדי אני חושש להיכן אוכל להידרדר. ומעיר על כך רבי חיים שמואלביץ, שהכבוד שביקש כאן לא היה כבוד של פרסום ויחצנות כלפי חוץ, שיצלמו אותו בעיתונים מהלך עם שמואל.
וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל, וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַיהֹוָה׃
שמואל נעתר לו, והם שבים ומשתחווים לה'.
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת־אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּת, וַיֹּאמֶר אֲגָג: אָכֵן סָר מַר־הַמָּוֶת׃
עתה יש להוציא להורג את אגג מלך עמלק, ושמואל נוטל את הדבר על עצמו, שייעשה על ידי הגדול שבישראל. ומהו "מעדנות"? התרגום מפרש מלשון פינוק: הלך כמעודן, כדרך מלכים שאינם רצים אלא הולכים באצילות ובגאווה. ויש מפרשים מלשון קשירה, כלשון "מעדנות כימה", כלומר הלך קשור בשלשלאות שלא יברח. ויש אומרים שהלך בתענוג ובשמחה, שהעדיף את המיתה על החיים.
ומהו "סר מר המוות"? יש מפרשים "סר" מלשון הגעה, כמו "סורה הנה", כלומר הגיעה מרירות המוות. ויש מפרשים שהלך בשמחה למות, שכן מרירות המוות כבר סרה ממנו: אצל אדם מכובד עדיף המוות על ההשפלה, וכל עוד הושם בכלא במלאכה מבוזה היה זה בעיניו קשה מן המוות, ועתה סר הדבר.
והמלבי"ם מבאר ש"מר" כאן אינו מלשון מרירות אלא מלשון תמורה, כמו "לא ימיר": סר ממני עתה הדבר ששקול כתמורת המוות, כלומר הדבר החמור בעיניי מן המוות עצמו - הבושה, הביזיון והייסורים - וכעת אגיע אל המיתה. ויש מסבירים עוד: אצל מלכים חשובה מאוד דרך ההריגה. לסדאם חוסיין הפריע מאוד שהוצא להורג בתלייה, שכן חשב שיירה בו כדור. וכן באותם עשרה שהוצאו להורג לאחר משפטי נירנברג, אמר אחד מהם שקיוו שלפחות ביזיון זה ימנעו מהם, שסברו שייהרגו בירייה, והנה נתלו, ותלייה היא מיתת פושעים שפלים. ולכן אמר אגג: הריגה בידי אדם שפל היא ביזיון, אבל הריגה בידי אדם מכובד היא כבוד, ומאחר שנהרג בידי הגדול שבישראל, שמואל הנביא, סרה ממנו מרירות המוות.
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ, כֵּן־תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ, וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת־אֲגָג לִפְנֵי יְהֹוָה בַּגִּלְגָּל׃
אתה הפכת נשים לשכולות בהרגך את בעליהן - וניתן לפרש גם את בניהן - לפיכך מידה כנגד מידה: אמך תהיה שכולה יותר מכל אותן נשים, שהיא רוצה בחיי בנה, ואני בכל זאת אהרגך. ואף שהוא מעדיף את המוות על חיי ביזיון, והיה מקום להשאירו חי בביזיון שהוא קשה בעיניו יותר, בכל זאת מפני המידה כנגד מידה נענש בכך שאמו תשכל.
וכיצד הרגו? אומרים חז"ל שחתכו בחרבו כמי שמבקע עצים, ואת בשרו נתן מאכל לנעמיות, שהן כעין בנות יענה, שאוכלות אפילו זכוכית, כדברי הגמרא. ואם הרגו את כל עמלק ואף את אגג, כיצד נולד המן בן המדתא האגגי? אומרים חז"ל שבאותו לילה שהותירוהו בחיים עד למחרת, הביאו לו שפחה לבית הכלא, כנראה בשוחד לממונים, ונתעברה ממנו, ומאותה שפחה יצא לבסוף המן בן המדתא האגגי, מקור כל הצרות.
וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה, וְשָׁאוּל עָלָה אֶל־בֵּיתוֹ גִּבְעַת שָׁאוּל׃
וְלֹא־יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת־שָׁאוּל עַד־יוֹם מוֹתוֹ, כִּי־הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶל־שָׁאוּל, וַיהֹוָה נִחָם כִּי־הִמְלִיךְ אֶת־שָׁאוּל עַל־יִשְׂרָאֵל׃
שמואל הבין ששאול לא ישוב עוד למעמדו, ועצם ראייתו הייתה גורמת לו צער: לראות את המלך הראשון שהוא עצמו המליך, ומלכותו נפסקה. יתרה מזו, "וה' ניחם כי המליך את שאול" - הקדוש ברוך הוא כביכול השלים עם הדבר, שכבר אינו ראוי למלוכה וצריך אחר תחתיו, ודווקא זה הגדיל את צערו של שמואל, שראה שאין הקדוש ברוך הוא מצטער על סיום מלכותו של שאול. ובזה עצמו נפתח הפתח לפרק הבא.
הפרק מלמד יסוד גדול: חטאו של שאול לא היה רק בחמלה על אגג ועל מיטב הצאן, אלא בעיקר בכך שלא ידע לומר "חטאתי". במקום חרטה באו התנצלויות, ובמקום הודאה באה התעקשות, ועל כך אמר שמואל "הרף" - ההצטדקות חמורה מן המעשה, ו"חטאת קסם מרי ואוון ותרפים הפצר". למדנו שאין אדם רשאי להיות רחמן יותר מן הבורא ולעשות חשבונות כנגד ציוויו, שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים ובעבודת ה' אין "כמעט" אלא שלמות גמורה, ושמעשה חסר גרוע לעתים ממי שלא עשה כלל. ומעל הכול: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה' - הנה שמוע מזבח טוב"; חפצו האמיתי של הקדוש ברוך הוא הוא שמיעה בקולו, והקורבנות אינם אלא הדרך לבטא זאת. שאול, שפספס את יסוד מלכותו, איבד אותה, ושמואל התאבל עליו כל ימיו.