ספר שמואל א' פרק ט"ו עומד כולו על נושא אחד מרכזי: הציווי שמקבל שאול למגר את עמלק, ואופן ביצועו. זהו פרק גורלי, שבו נחתם גורל מלכותו של שאול. ננסה ללכת על סדר הפסוקים ולהבין, בעיקר לאור ביאורי המלבי"ם, מה בדיוק היה כאן החטא, ומדוע דווקא עליו נאמר "נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל".
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח יְהֹוָה לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל־עַמּוֹ עַל־יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יְהֹוָה׃
שמואל פותח בהקדמה, לפני שהוא מטיל על שאול את השליחות. ולכאורה ההקדמה הזו תמוהה: מה פתאום שמואל מזכיר לשאול היסטוריה? האם שאול הספיק לשכוח שהשם שלח את שמואל למשוח אותו למלך? ובאמת את הסיפא אפשר להבין בפשטות: פעם אחת כבר נכשלת, בהקרבת המנחה, כשלא המתנת ואמרת שהעם נפוץ מעליך; לכן עתה אני מבקש ממך, מתחנן אליך - "שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יְהֹוָה", אל תעשה זאת שוב.
אבל מה עניינו של "אֹתִי שָׁלַח"? התשובה מתבררת מן ההמשך, כאשר שאול חוזר מן המלחמה ואומר: "בָּרוּךְ אַתָּה לַיהֹוָה הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר יְהֹוָה". שוב אנו רואים ששמואל נכנס כאן באופן אישי לתמונה. מה הקשר בין קיום הציווי לברכתו האישית של שמואל? חז"ל אומרים ששמואל חי חמישים ושתיים שנים בלבד, ומדוע לא האריך ימים? כיוון ששמואל לא רצה לראות את מותו של שאול בחייו, לא רצה לראות את מעשה ידיו מתבטל לעיניו, ולכן ביקש מן השם שייטול אותו קודם. יוצא אם כן, שמעשיו של שאול הם שגרמו למותו של שמואל בטרם עת.
לפי זה אומר לו שמואל: "אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ" - מעשה ידיי אתה, וכיוון שכך רע יהיה בעיניי לראות את מעשה ידיי מתבטל, ויכול להיות שאאלץ למות מוקדם בגללך. לכן עשה לי טובה וקיים את דבר השם. יש כאן עניין אישי שלו ממש. ומשום כך, כאשר שאול מגיע, הוא ממהר ואומר: "בָּרוּךְ אַתָּה לַיהֹוָה" - אתה תחיה, שמואל, אל תדאג, תאריך ימים, שהרי הקימותי את דבר השם. כי לפי תפיסתו של שאול הוא באמת עשה את דבר השם, הרג את עמלק והכול היה בסדר. חייו של שמואל היו תלויים בקיום המצווה מצד שאול.
כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם׃
שמואל מסביר לשאול את הסיבה שבגללה יש מצווה למחות את זכר עמלק. וכאן נכנסים אנו לפסוק שבתורה: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוהים". אומר המלבי"ם: ישנן חמש סיבות שבגללן אומה יוצאת למלחמה נגד אומה אחרת, וזה דבר מעניין - הדברים לא השתנו עד היום. והתורה שוללת אותן אחת לאחת ביחס לעמלק.
הסיבה הראשונה: הרחבת השטח הטריטוריאלי. זו הסיבה העיקרית למלחמות בעולם - כל אחד רוצה עוד חלקים, אנגליה יוצאת להילחם על איי פוקלנד וכן הלאה. אולי זו הייתה סיבתו של עמלק? על כך אומרת התורה "בדרך" - האם הייתה לנו שם טריטוריה? היינו בדרך. אין כאן כיבוש שטח.
הסיבה השנייה: חשש מאיום. כשאומה חוששת שהעם השני יעבור בגבולה או יתקוף אותה, היא מקדימה תרופה למכה. כך ישראל במלחמת ששת הימים נתנה מכת מחץ לכוחות הערבים מתוך תחושת איום. כך גם יאשיהו, שכאשר מלך מצרים ביקש לעבור דרכו כדי להילחם באויב אחר, סירב בכל תוקף, ובסופו של דבר נכנס לקרב ונהרג - "רוח אפינו משיח השם". אך כאן מפורש בפסוק "בצאתכם ממצרים", ומצרים רחוקה מאוד מגבול עמלק. חז"ל אומרים שעמלק בא ממרחק של מילים רבים, קילומטרים רבים, כדי להילחם. לא עברנו בגבולו ולא היווינו כל איום. זה לא כמו בלק, שאצלו נאמר שעם ישראל יושב ממולו, והוא חש מאוים.
הסיבה השלישית: מריבה, משטמה ושנאה קדומה. יש עמים בהיסטוריה שידועים כשונאים זה את זה שנים על גבי שנים, כמו הבריטים והצרפתים - זו אינה שנאה מהיום. אך על עמלק נאמר "אשר קרך בדרך" - באופן מקרי, לא היה כאן היכרות מוקדמת ולא מריבה קודמת. "קרך" - כדרך מקרה תפס אותנו.
הסיבה הרביעית: הפגנת גבורה. אומה יוצאת למלחמה כדי להראות את כוחה, וכך האומות האחרות חשות מאוימות מן העוצמה הצבאית. ידוע שהרבה פעמים הגנרלים דוחפים למלחמה, ויש עימות מתמיד בין הקבינט הביטחוני לצבא: הצבא מתאמן על יבש ורוצה פעם אחת על רטוב, יש לו כוחות והוא רוצה להפעיל אותם. אבל כדי להראות גבורה צריך יריב ראוי; אמריקה לא תתקוף את שוויץ כדי להראות גבורה. וכאן נאמר "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" - האם מי שרוצה להראות גבורה מכה בנחשלים? תבוא ותכה את הגיבורים, את הלוחמים, שם תראה גבורה. גם סיבה זו אינה קיימת.
הסיבה החמישית, ואומר המלבי"ם שזו סיבה מרכזית: מלחמה מטעמי דת, כדי להשליט את דתו על אחרים. "דין מוחמד בסייף" הביא לרציחות במשך שנים; מסעי הצלב הרגו את כל מי שלא קיבל על עצמו את "דת האהבה" - חייבים אהבה, ואם לא תאהב, תמות. צביעות. וכך עד היום: המלחמה בין אמריקה לאסלאם היא בעיקרה מלחמת דת, וכל ההתעוררות באסלאם, אל-קאעידה והחמאס, מקורה בדת. אך על עמלק נאמר "ולא ירא אלוהים" - אין לו אל, אינו מאמין בדבר שהוא רוצה להשליט על העולם, הוא כופר בכול. אם כן, מכל חמש הסיבות לא נשארה אף אחת.
אז מהי הסיבה האמיתית? חז"ל אומרים משל: לאמבטי רותחת שכל העולם נבהל ממנה, בא שוטה אחד ואמר, מה אתם נבהלים, אפשר להיכנס. קפץ לתוכה ונכווה כל גופו - אבל האמבטי צננה מעט. זה עניינו של עמלק. עמלק הוא שנאה נטו לבורא עולם. הוא מוכן להיכוות, ובלבד שיצנן מעט את קדושת השם בעולם. לכן "מלחמה לה' בעמלק". מה הפריע לעמלק? מדוע שיש התחזקות בעולם, שאנשים יראים מבורא עולם, שיש יראת שמיים. כשאתה רואה אדם שנלחם נגד בורא עולם, דע לך שזה שורש עמלק. אדם עושה עבירה בשביל ההנאה שלו - הוא אוכל חזיר כי הוא נהנה מחזיר; אבל אדם שאומר "אני רוצה להכעיס את בורא עולם", זהו שורש עמלק. ולכן אין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שיימגר עמלק מן העולם, כי כל זמן שהוא קיים הוא מצער ומפריע לכך שיתרבה כבוד שמיים. וסיבה נוספת: יש לעמלק חשבון פתוח איתנו מתקופת עשיו, שהרי עשיו הוליד את אליפז ואליפז את עמלק. ולכן ציווה השם למחות את זכר עמלק.
והנה בפסוקנו מזכיר שמואל רק שני דברים: "אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם". אומר המלבי"ם שהזכיר כאן רק שני טעמים, משום שרוב המלחמות הן בעבור הארצות - ועל זה אומר "בדרך", לא הייתה כאן טריטוריה; והשני, "בעלותו ממצרים", שלא באנו אליו ולא באנו לכבוש אותו, אלא סתם עלינו ממצרים והוא בא עלינו. עתה, אומר שמואל, צריך לסגור את החשבון הזה.
עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת־עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד־אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד־יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד־שֶׂה מִגָּמָל וְעַד־חֲמוֹר׃
על הממון נאמר "והחרמתם", שלא ייהנו ממנו כלל, ועל הנפשות נאמר להכות את כולם. שימו לב שהפסוק הולך מן החשוב אל הפחות חשוב: "מאיש" - ואחריו אישה, שהיא חלשה מן האיש; אחריה עולל, חלש יותר; ואחריו יונק, תינוק ממש בידי אמו. וכן בבהמות: שור החשוב, אחריו שה הפחות ממנו, גמל שהוא בהמת משא, וחמור שפחות בשוויו מן הגמל. הפסוק מונה אותם אחד לאחד.
חז"ל נותנים לכך שתי סיבות. הסיבה הראשונה: העמלקים היו בעלי כשפים, והיו יודעים לגרום לאדם להיבלע ולהיראות כחמור או כחפץ. הגמרא מביאה מעשה בזעירי שהגיע לאלכסנדריה וקנה שם חמור, ורכב עליו. כשהגיע למים להשקות את החמור והחמור החל לשתות, שם לב פתאום שהוא רוכב על בול עץ, שהרי כשפים מתבטלים במים - כיון שהכישוף נוגע במים הוא מתבטל. חזר אל המוכר ואמר לו: מכרת לי בול עץ שכישפו אותו לדמות חמור? אמר לו המוכר: מי קונה משהו במצרים בלי לבדוק אותו במים? זו בעיה שלך; אבל אלמלא זעירי אתה, לא הייתי מסתכל עליך כלל, וכיוון שאתה זעירי - החזיר לו את כספו. מכאן אתה רואה כמה גדול היה זעירי.
ושלא תחשבו שזה עניין של לפני אלפי שנים בלבד. יעקב ספיר, "היהודי הנודד", היה תלמיד חכם שנסע ועבר בקהילות רבות בעולם וכתב ספר שבו תיעד את כל מה שראה. אגב, התיעוד המפורט על קהילת תימן הוא רק ממנו: הוא מתאר את סדר לימוד התורה שלהם, את ההתמדה, את יראת השמיים ואת הדקדוק בהלכות. הוא מספר שהופתע לראות שאין להם ספרים, ובקריאת התורה עומד ילד בן עשר ומתרגם בעל פה - זה קורא "וידבר ה' אל משה לאמור" וזה מתרגם "ומליל ה' עם משה למימר", וכן כל פסוק ופסוק, והוא היה מופתע מכוח הזיכרון והלימוד שלהם. אותו יעקב ספיר הגיע גם למצרים, ושם הציעו לו זהב בזיל הזול, ממש בגרושים. אמר: עסקה כזו אסור לוותר עליה. קנה את הזהב, הגיע איתו לירושלים, וכיוון שהיה מלוכלך מעט שטף אותו - וגילה שבמקום זהב יש בידיו חרסים. צחקו עליו ואמרו: קנית את זה במצרים? אינך יודע שבמצרים הכול בכישוף, וברגע שזה נוגע במים כל הכישוף מתבטל. שם היו בקיאים בכשפים, ולכן לא רצה השם שיהיה מצב שאחד מהעמלקים יעשה כישוף וייבלע בתוך דבר גשמי או בתוך בהמה, ולכן ציווה להשמיד את הכול.
ומי אגב נבלע בתוך דבר גשמי? ישעיהו הנביא. כשראה שמנשה בא להרגו, אמר שם ונבלע בתוך עץ; ציווה מנשה לנסר את העץ, וכשהגיע המסר אל פיו נחה נפשו. אתה רואה שהייתה מציאות כזו שיכלו להיבלע - שם היה זה בכוחות קדושה, על ידי שם ופסוק, אבל אפשר היה גם על ידי כוחות טומאה, על ידי כשפים.
הסיבה השנייה: הגמרא אומרת שלא רצה שיישאר זכר לעמלק. שהרי ברגע שרואים את הכוס הזו אומרים: אה, זו הבאנו מעמלק; רואים את הבהמה הזו ואומרים: אלו בהמות של עמלק. ושוב מזכירים את עמלק ושוב מזכירים אותו. והתורה אומרת "תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים" - שלא ייזכר גם שמו. לכן ציווה להשמיד את הכול.
וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת־הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת־אִישׁ יְהוּדָה׃
"וישמע" הוא מלשון הכרזה: שאול מכריז ומודיע לכולם, אוסף את כל העם. ובעניין "ויפקדם בטלאים" יש שני פירושים. פירוש אחד: מנה אותם במקום שנקרא טלאים, כמו "ויפקדם בבזק" שהכוונה למקום שנקרא בזק. פירוש שני: מנה אותם בעזרת טלאים, שהרי אין מונים את ישראל לגלגולת, אסור למנות בני אדם פר ראש שמא יבוא הדבר לידי סכנה. לכן אמר לכל אחד לקחת טלה מצאן המלך, ולבסוף מנו את הטלאים. וכך מסבירים גם "ויפקדם בבזק" לפי פירוש נוסף: נתן לכל אחד שבר חרס - "בזק" הם שברי חרס - ולבסוף מנו את השברים ונודע מספר האנשים. וכך נמצא מאתיים אלף רגלי ועוד עשרת אלפים איש יהודה.
שואל המלבי"ם: למה מפרט לנו הנביא את כל העניין הזה? ושתי תשובות בפיו, ושתיהן באות להגדיל את חטאו של שאול. ראשית, שלא נחשוב ששאול אכן היה ירא את העם, כפי שהוא מתנצל בהמשך שפחד מהעם והם אלה שהחליטו לקחת. הרי כתוב "וישמע שאול את העם" - כל העם היה סר למשמעתו, כשקראת להם כולם באו והתייצבו, יש לך מילה עליהם. ואם יש לך מילה עליהם, מדוע לא אמרת להם לא לקחת מן הצאן והבקר? שנית, אולי תחשוב שתהיה לשאול התנצלות נוספת: לא היה לנו צאן ובקר, המצב הכלכלי היה נורא, ולכן לקחנו מעמלק להגדיל את מקננו. על כך אומר לך הכתוב שפקד אותם בטלאים - היו לו לפחות מאתיים ועשרה אלף טלאים, ולשאול עצמו. אין מדובר כאן במלכות עניה, ולא היית צריך לקחת מן השלל ולהביאו איתך.
וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד־עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל׃
רש"י מפרש: נלחם איתם בנחל. וחז"ל דורשים: על עסקי נחל. היכן מצינו שמורידים עגלה ערופה לנחל? כשאדם אחד נמצא מת ואין יודעים מי הרוצח. אמר שאול: ריבונו של עולם, על אדם אחד שמת ולא נודע מי הכהו מורידים עגלה ערופה לנחל, ובאים הסנהדרין מירושלים ובא כל העם ועושים רעש גדול כל כך - וכאן התורה מצווה להרוג נפשות כה רבות? יצאה בת קול ואמרה לו: שאול, "אל תהי צדיק הרבה".
ולאחר מכן, כאשר שאול רדף אחרי דוד, ואחימלך בן אחיטוב הכהן נתן לדוד לחם לאכול, ודואג האדומי בא וסיפר זאת לשאול, הלך שאול אל נוב עיר הכהנים ואמר: איך עשיתם דבר כזה ונתתם יד למורד במלך? אמר לו אחימלך: לא ידענו, כך אמר לנו דוד, שהוא בשליחותך. ומה ציווה שאול? להרוג את כל נוב עיר הכהנים, כהנים צדיקים, את כולם. יצאה בת קול ואמרה לו: "ואל תרשע הרבה". מי שהולך להיות צדיק הרבה, עלול להיות גם רשע הרבה. הדרך הנכונה היא הדרך האמצעית.
ולכן, כאשר יצא שאול להילחם בעמלק, חיפש עילה וסיבה - וזהו "וירב בנחל". אמר להם: הנחל הזה, הבקעה הזאת, שלנו היא. והם אמרו: מה פתאום, שלנו היא. ומתוך המריבה נוצרה לו סיבה, ואז פתח איתם במלחמה. אומר המלבי"ם: וזה עוד חטא מחטאיו של שאול. שהרי אם השם שולח אותך להילחם, מה אתה מחפש סיבות? מדוע אני יוצא להילחם? כי השם אמר לי למחות את זכר עמלק. ולא לומר: לא נעים, יגידו שאנחנו יוצאים לקרב סתם להרוג אנשים בלא סיבה, אז ניצור מומנטום שממנו תיווצר מלחמה, ובתוך המלחמה נאמר שהרגנו אותם. "הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי" - כך היית צריך להתנהג עם עמלק. זהו אויב השם, ואני הולך למגר אותו, בלי סיבות, בלי התנצלויות, בלי למצוא חן בעיני האומות ובעיני אף אחד. זהו רצון השם. וזו הייתה טעות נוספת של שאול.
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן־אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם־כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק׃
הקיני הם בני יתרו, מבני חבר הקיני, שהיו דרים בסמיכות לעמלק. שאול מבקש מהם לסור משם, פן ייאספו עם עמלק וייהרגו בטעות בשעת המלחמה - "ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל", ואיני רוצה לשלם לכם רעה תחת טובה. ומה היה אותו חסד? רש"י מביא את חז"ל שנהנו מסעודתו משה ואהרון וכל זקני ישראל, שכשבא יתרו עשה סעודה, ומעלים עליו כאילו עשה חסד עם כלל ישראל. הרד"ק מסביר שהחסד הוא העצה שיעץ יתרו - "הבו לכם אנשים חכמים וידועים", שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות. סבא שלכם עשה איתנו חסד, ואין זה הוגן שנהיה כפויי טובה ונהרוג אתכם. וביאור שלישי: יתרו אמר לבנותיו "קראן לו ויאכל לחם", ואף שהתכוון להשיא לו את אחת מבנותיו, עצם זה שנתן למשה לחם לאכול כשברח למדיין - חסד היה. וחז"ל אומרים שמי שעושה חסד עם גדול שבישראל, כאילו עשה חסד עם כלל ישראל; וכאן עשה חסד עם משה רבנו, כאילו עשה טובה עם כל אחד ואחד מאיתנו.
ונדגיש: הקיני התגיירו, ואין כתוב כאן שהיו גויים. הם ישבו בסמיכות לעמלק רק משום שלא היה להם חלק בנחלת הארץ; ומבני חבר הקיני היו יושבים בלשכת הגזית.
וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת־עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי מִצְרָיִם׃
מחווילה ועד המקום שנקרא שור אשר על פני מצרים - כל המקום הזה היה מיושב עמלקים. ההיסטוריונים אומרים שהעמלקים היו שבטי נומדים במדבר, עזי נפש, ותיאורים ותבליטים מן התקופה מציגים אותם כאנשי מלחמה עם זקנים ותכריכים, וזה היה סימן ההיכר שלהם.
וַיִּתְפֹּשׂ אֶת־אֲגַג מֶלֶךְ־עֲמָלֵק חָי וְאֶת־כָּל־הָעָם הֶחֱרִים לְפִי־חָרֶב׃
וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל־אֲגָג וְעַל־מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל־הַכָּרִים וְעַל־כָּל־הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל־הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ׃
שימו לב שהנביא מדגיש "ויחמול שאול והעם" - שאול תחילה. בכך הוא מקדים ומרמז לך שהתירוץ של שאול בהמשך, שהעם הם שלקחו, לא יתקבל.
אומר המלבי"ם: ישנם שלושה פעלים הנראים נרדפים - חמל, חס וריחם - וכידוע אין בתורה פעלים נרדפים, אלא כל פועל מבטא משהו אחר. "רחמים" נופל רק מאדם לאדם: אינו יכול לראות את חברו בצרה, אינו יכול לראות באובדנו ובכאבו, ולכן הוא מרחם עליו. "לחוס" ו"לחמול" באים על כל דבר, לא דווקא על בני אדם - גם על חפצים, על דומם ועל חי.
ומה בין "לחוס" ל"לחמול"? "לחוס" הוא על דבר שאדם זקוק לו: חסתי על הכוס הזו כי אמרתי שאולי אצטרך אותה מחר, חסתי על השולחן ולא רציתי לשרוף אותו כי אולי יהיה לי בו צורך. זו תמיד משמעות "לחוס" - כאדם שחס על ממונו, מפני שיזדקק לו. "לחמול", לעומת זאת, אינו מתוך צורך אלא מתוך רגש פנימי שכואב לי לראות את הדבר מושחת: איני צריך את זה, ולא אזדקק לזה, אבל חבל להשחית, חבל לחבל בזה, אולי מישהו ייהנה ממנו, אולי יהיה בו צורך בעתיד.
והנה, אומר המלבי"ם, "לחמול" הוא עניין שכלי: אתה שוקל בהיגיון ואומר, למה להשחית? הדבר הזה הוא דבר טוב, למה לאבד אותו? ושאול הוזהר במפורש "ולא תחמול עליו". אם שאול היה מרחם, היה אפשר להבין: לרחם הוא עניין רגשי, ואי אפשר לשלוט ברגשות; מבחינה רגשית קשה לאדם לראות אנשים, נשים וילדים מתים, וזה מובן. אבל "לחמול" הוא הפעלת היגיון נגד רצונו יתברך - וזה דבר שאינו מתקבל. אם שאול היה מבין שזהו רצון השם, היה מבין שאין מקום כלל לחמול, ואין מקום לשאול "למה להשחית" ביחס לעמלק, שהרי כך צריך להיות. זה היה חטאו הגדול, וזו הסיבה לעונש.
ובלשון הפסוק: "והמשנים" הוא מלשון שניים, כפולים בבשר ושמנים. "הכרים" הם כבשים שמנים. "וכל המלאכה נמבזה ונמס" - את המלאכה הבזויה והמאוסה, אותה שאינה יקרה ואינה חשובה, אותה החרימו, ואת השאר לקחו לעצמם.
וַיְהִי דְּבַר־יְהֹוָה אֶל־שְׁמוּאֵל לֵאמֹר׃
נִחַמְתִּי כִּי־הִמְלַכְתִּי אֶת־שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי־שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת־דְּבָרַי לֹא הֵקִים וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל־יְהֹוָה כָּל־הַלָּיְלָה׃
שואל המלבי"ם: מה שייך אצל הקדוש ברוך הוא "נחמתי", והלא "לא אדם ויתנחם"? כשאדם אומר "נחמתי", כוונתו: איזו שטות עשיתי אתמול, והוא מתחרט. אצל הקדוש ברוך הוא אין שייכת חרטה, שהרי אין לומר שנודע לו היום דבר שלא ידע אתמול; אצל בשר ודם כן, אצל בורא עולם לא. לכן אומר המלבי"ם כלל: כל מקום שאתה מוצא לשון "נחמתי" אצל השם, אין הכוונה חרטה על העבר אלא ביטול הדבר מכאן ולהבא.
וכדי להבין זאת נביא את מה שאומר החבר לכוזרי: יש הבדל בין יצירת בורא עולם ליצירת בשר ודם. כשאדם יוצר כוס, ברגע שסיים את היצירה יכול היוצר להיפטר מן העולם - הכוס קיימת ואין צריך אותו יותר. אבל כשבורא עולם יצר את העולם, אינו יכול כביכול להיעלם מן העולם, שכן העולם בכל שנייה ובכל רגע זקוק להנשמה של בורא עולם. רגע אחד שיסיר רצונו מן העולם - חוזר העולם לתוהו ובוהו. משל למה הדבר דומה: להבדל בין פנס שפועל על בטריות לפנס שפועל בדינמו. פנס עם בטריות - הכנסת את הבטריות והוא דולק; פנס עם דינמו - אתה צריך לחולל את הזרם כל הזמן, ואם תפסיק רגע אחד הוא נכבה. בכל יום ובכל רגע מחדש הקדוש ברוך הוא את רצונו בעולם.
לפי זה, כשאומר הקדוש ברוך הוא "נחמתי", פירושו: מרגע זה פסק אצלי הרצון. וכיוון שפסק הרצון, כאילו לא בא הדבר לעולם, והוא מתבטל. כלומר: מרגע זה נתבטלה המלכות משאול. ומדוע? מכיוון שכאן היה מיעוט אמונה, חיסרון של אמונה. זה לא היה חטא רגשי ולא חטא של מעידה, אלא חטא של חוסר אמונה. ובהמשך נראה את ההבדל בין דוד לשאול: מדוע דוד לא איבד את המלוכה בעקבות חטאיו, ואילו שאול איבד אותה ולא ניתנו לו עוד הזדמנויות.
והמצודת דוד מסביר: מצד עצמו אין אצל הקדוש ברוך הוא שינוי ואין חרטה, אלא מצד המקבל - "נחמתי". כל עוד אתה ראוי, אני בדעה לתת; ברגע שאינך ראוי עוד, אני מחליט ביחס אליך לא להמשיך לתת. ביחס אליך זה נראה כאילו התחרטתי על הנתינה, אבל באמת עצם זה שאינך ראוי מכאן ולהבא הוא הגורם שלא תמשיך לקבל.
וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר בָּא־שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד וַיִּסֹּב וַיַּעֲבֹר וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל׃
שמואל משכים לקראת שאול כדי להודיע לו את הבשורה ולראות מה קרה וכיצד קרה. ומודיעים לו ששאול כבר הגיע הכרמלה, "והנה מציב לו יד". ומהו "מציב לו יד"? כמה פירושים נאמרו. הרד"ק אומר: מכין לו מקום לחניית החיל ולחלוקת הביזה, וכן תרגם התרגום "מתקן לאתר לפלגא בביזתא" - מתקן לו מקום לחלק את השלל. המדרש אומר: בנה לו מזבח להקריב עליו קורבן תודה להשם, וזהו המזבח שנאמר אצל אליהו "וירפא את מזבח ה' ההרוס" - איזה מזבח? זה שבנה שאול על הכרמל. הרלב"ג מסביר: מקום לשבת בו ולעבוד את השם יתברך ולתת לו תודה על כל הטובה אשר הטיב לישראל. והמלבי"ם מפרש: הציב ציון לאות על הניצחון, ועליו צורת יד - במושגים שלנו, אנדרטה, כמו "יד אבשלום" וכדוגמת מונומנטים שהיו נוהגים להקים.
בפרק זה נשלח שאול למחות את עמלק, ושמואל מקדים ומזהיר אותו בלשון אישית - "אותי שלח ה' למשוחך" - שכן חייו של שמואל תלויים בקיום המצווה. התורה שוללת מעמלק כל אחת מחמש הסיבות המקובלות למלחמה, ומלמדת שלא הייתה כאן אלא שנאה נטו לבורא עולם, ככפירת אותו שוטה שקפץ לאמבטי הרותחת כדי לצננה. ולכן הציווי מוחלט: להחרים את הכול, נפשות וממון, מפני כשפי עמלק ומפני שלא יישאר כל זכר לשמו. אבל שאול חיפש עילות למלחמה - "וירב בנחל" - ואמר "אל תהי צדיק הרבה" במקום לשמוע פשוט לדבר השם; ובסופו "ויחמול שאול והעם", וחמלה, כדברי המלבי"ם, היא עניין שכלי - הפעלת היגיון אנושי כנגד רצונו יתברך. משום כך נאמר "נחמתי כי המלכתי את שאול", שאין זו חרטה אלא הפסקת הרצון וביטול המלוכה מכאן ולהבא: חטא של חוסר אמונה, ולא של מעידה רגשית.