פרק י"ד בשמואל א' הוא אחד הפרקים הדרמטיים בספר: שני אנשים בלבד, יונתן בן שאול ונערו נושא כליו, עולים אל מצב פלשתים ומחוללים מהפך שלם במערכה. הפרק פותח בגבורה שנולדה מהשראה של רגע, ממשיך בשבועת שאול על העם, בטעימת הדבש של יונתן, בהפסקת הקשר עם ההשגחה העליונה, ובגורל שנופל על יונתן. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורי המלבי"ם וראשונים נוספים.
וַיְהִי הַיּוֹם וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן בֶּן־שָׁאוּל אֶל־הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל־מַצַּב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַלָּז וּלְאָבִיו לֹא הִגִּיד׃
הפלשתים כבר מסדרים את גייסותיהם, ויונתן אומר לנערו נושא כליו: בוא ונעבור אל מצב פלשתים. הנביא מדגיש לכל אורך הדרך שליונתן לא הייתה כוונה לעשות מעשה הירואי. הוא רצה לעבור, לראות מה קורה שם, להתעדכן, להיות חכם יותר. וזו גם הסיבה ש"לאביו לא הגיד": אילו הייתה לו כוונה לפעולה כלשהי, היה מודיע לאביו כדי שידע, שלא יחפש אותו ולא ידאג לו.
"וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בִּקְצֵה הַגִּבְעָה תַּחַת הָרִמּוֹן אֲשֶׁר בְּמִגְרוֹן וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ" - שאול יושב בקצה הגבעה, כי עם מעט אנשים חשש להיחשף לפני הפלשתים; די בכך שהפלשתים יקומו עליו וכל אשר איתו יִפוצו לכל עבר. לכן הצטנע וישב בקצה. עוד מודיע לנו הכתוב דבר: אותם שש מאות שהיו בפרק הקודם הם אותם שש מאות שנותרו גם עכשיו, לא התווסף אליהם איש.
וַאֲחִיָּה בֶן־אֲחִטוּב אֲחִי אִיכָבוֹד בֶּן־פִּינְחָס בֶּן־עֵלִי כֹּהֵן יְהֹוָה בְּשִׁלוֹ נֹשֵׂא אֵפוֹד וְהָעָם לֹא יָדַע כִּי הָלַךְ יוֹנָתָן׃
הפסוק תמוה: מה עניין אחיה בן אחיטוב נושא האפוד לכאן, וכיצד מתקשר אליו סוף הפסוק "והעם לא ידע כי הלך יונתן"? המלבי"ם מבאר שכותב הספר ממשיך להוכיח לנו שליונתן לא הייתה שום כוונה לעשות מעשה גבורה. ראיה ראשונה: לאביו לא הגיד. ראיה שנייה: היו שם אורים ותומים, ואם אדם יוצא לעשות מעשה גדול הוא שואל תחילה באורים ותומים; ומדוע לא שאל? ראיה שלישית: גם העם לא ידע. שהרי מעשה גבורה כזה מצריך שהעם יבוא ויסיים את המלאכה; יונתן פותח, והעם ממשיך. אילו התכוון לכך, היה מודיע להם: אני הולך לעשות שם מעשה, וכשתראו סימן פלוני - קומו מיד. מכך שלא הודיע לאיש מוכח שלא הייתה לו תוכנית כזאת, אלא ברגע אחד קיבל סייעתא דשמיא והשראה לעשות את מה שעשה.
וּבֵין הַמַּעְבְּרוֹת אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ יוֹנָתָן לַעֲבֹר עַל־מַצַּב פְּלִשְׁתִּים שֵׁן־הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁן־הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁם הָאֶחָד בּוֹצֵץ וְשֵׁם הָאֶחָד סֶנֶּה׃
כדי להגיע אל מצב פלשתים היו שני סלעים גבוהים מאוד, ואף היו להם שמות מיוחדים. בדרך כלל לשתי גבעות רגילות אין נותנים שם, אבל להר גבוה ומיוחד קוראים בשם. "הַשֵּׁן הָאֶחָד מָצוּק מִצָּפוֹן מוּל מִכְמָשׂ וְהָאֶחָד מִנֶּגֶב מוּל גָּבַע" - אחד מצד מכמש והשני מצד גבע. הכתוב בא לומר לנו כמה קשה היה להגיע אל מחנה פלשתים: הפלשתים ישבו למעלה ורואים כל מי שמתקרב אליהם.
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל־הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל־מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶׂה יְהֹוָה לָנוּ כִּי אֵין לַיהֹוָה מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט׃
כאן כבר התעוררה בו רוח גבורה. מדוע קרא להם "הערלים" ולא "פלשתים"? אומרים חז"ל: אמר יונתן, אפילו אין לנו זכות אלא עצם זה שאנו נימולים והם ערלים - די בכך שננצח אותם. לכן הוא נוקט לשון של ביזיון: אלה ערלים, ואנחנו בניהם של אברהם יצחק ויעקב, אנחנו קדושים, ובוודאי נוכל לנצח.
ובאותו ביטוי הוא ממשיך: "אוּלַי יַעֲשֶׂה יְהֹוָה לָנוּ" - כי באופן טבעי אין לנו שום סיכוי. אם נמתין עד שיבואו הפלשתים, אין שום סיכוי שנצליח, ולכן אנו זקוקים שה' יעשה לנו. ואם תשאל: הרי אתם אדם אחד או שניים, ומולכם אלפים ורבבות, שלושים אלף רכב ברזל וחוץ מזה עם רב כחול אשר על שפת הים - מה הסיכוי? התשובה: כל החשבון הזה נכון במלחמה גשמית. במלחמה גשמית בודקים את יחסי הכוחות, את הסד"כ: כמה לכם וכמה לנו, אילו טנקים ואילו מטוסים. אבל "אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט" - במלחמה רוחנית אין הבדל בין רב למעט; ברגע שה' רוצה, אפשר לנצח.
וַיֹּאמֶר לוֹ נֹשֵׂא כֵלָיו עֲשֵׂה כׇּל־אֲשֶׁר בִּלְבָבֶךָ נְטֵה לָךְ הִנְנִי עִמְּךָ כִּלְבָבֶךָ׃
נושא הכלים הבין שלא ייתכן שאדם ילך לעשות פעולה כזו, המנוגדת לדרך הטבע, להיכנס בגופו לתוך לוע הארי בסכנה עצומה, אלא אם כן יש כוח אלוקי שמניע אותו ומחזק את לבו. שהרי באופן טבעי, כשאדם רואה מערך כוחות כזה, הוא בורח על נפשו. לכן אמר לו: "עשה כל אשר בלבבך".
וכאן נעוץ יסוד גדול. יש ביטוי בחז"ל: "איהו לא חזה - מזליה חזה". פעמים רבות יש לאדם תחושות, ואינו יודע מניין הן. אדם שקרוב משפחה שלו היה בסכנה, והוא הרגיש באותה שעה הרגשה רעה. מניין זה בא? הנפש נמצאת בתוך האדם, הנשמה נמצאת למעלה בעולמות העליונים, והרוח היא הממצע, המדיום שביניהן. הנשמה רואה הכול, אין לה שום מגבלה, ולכן גם לא יכלה להיכנס כולה לתוך הגוף; היא מציאות רוחנית גבוהה המחוברת לשורשה העליון. וכשהנשמה רואה דבר שעתיד להיות, היא משדרת רשמים דרך הרוח אל הנפש, והנפש אינה יודעת לתרגם זאת. הנשמה רואה אסון מתקרב - והנפש מרגישה פחד סתמי המלווה אותה בלי לדעת ממה. הנשמה נקראת "מזליה", על שם שהיא יורדת ומשתלשלת ונוזלת מן העולמות העליונים אל התחתונים.
מכאן כל אותם סיפורים על בחור בן עשרים שיום אחד התיישב לכתוב צוואה, ושאלו אותו מה פתאום, והשיב שאדם אינו יודע את עתו - ואחרי שלושה ימים נהרג בתאונת דרכים. מניין ידע? איהו לא חזה, מזליה חזה. וזה גם עניין "אֵת אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי בָּא לִי": פעמים רבות מה שאדם מפחד ממנו מגיע אליו, כי הפחד עצמו מסמן את מה שעתיד להיות.
לפי זה מובן גם עניין החלומות. כשאדם חולם חלום ומתלווה אליו פחד גדול, אומרים שיש לחשוש מן החלום; עצם זה שאתה מפוחד כל כך מלמד שבפנימיותך אתה חש שהמסר אמיתי, שהמזל משדר אליך את הדברים ולכן הנפש לוקחת זאת קשה. אילו לא היה דבר אמיתי, הנפש לא הייתה מתרגשת כל כך. לכן המדד הוא "וְנַפְשׁוֹ עֲגוּמָה" - כמה נפשו של החולם עגומה עליו; זו האמת מידה אם החלום אמיתי או ש"חלומות שווא ידברו". אצל פרעה נאמר "וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ", ואצל נבוכדנצר "וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ" (ושם רש"י מסביר את שינוי הלשון); מכל מקום ההתפעלות מלמדת שהחלום הטביע את חותמו, שיש בו מסר.
כך גם כאן: "עשה כל אשר בלבבך". אמר לו נושא הכלים - לי אין את התחושות שלך, אבל לך יש תחושות שהלב משדר אליך מלמעלה, ואם הלב מורה לך לעשות - בוא ונעשה.
וְאִם־כֹּה יֹאמְרוּ עֲלוּ עָלֵינוּ וְעָלִינוּ כִּי־נְתָנָם יְהֹוָה בְּיָדֵנוּ וְזֶה־לָּנוּ הָאוֹת׃
יונתן אומר: אנחנו רוצים לבדוק אם ההשגחה האלוקית תדבק בנו, אם תהיה לנו סייעתא דשמיא, ולכן נציב תנאי. אנחנו נלך ונחשוף את עצמנו: הם למעלה ואנחנו למטה וצריכים לעלות. אם יאמרו "דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם" - עמדו במקומכם ואנחנו יורדים אליכם - הרי דבר ה' בפיהם: דומו, אל תעלו, אין לכם סיכוי, לא ייצא מזה מאומה. אבל אם יאמרו "עֲלוּ עָלֵינוּ" - שימו לב ללשון: לא רק שנעלה אליהם אלא "עלינו", שנשתלט עליהם ונתגבר עליהם - זהו סימן שפיהם הכשילם, ואכן נעלה מעליהם.
וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל־מַצַּב פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן־הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ־שָׁם׃
שימו לב לזלזול: "הנה עברים יוצאים מן החורים" - כמו עכברים היוצאים מחוריהם. הם לרגע לא חשבו שמדובר בחיל הבא למלחמה, שיש כאן מישהו עם כוונות התקפיות. הם הבינו מיד שאלו יהודים רכי לבב שיצאו לחפש אוכל, מסכנים שמוכנים להצטרף אלינו ובלבד שלא יראו מלחמה. ומתוך אותו ביטחון גמור שאין מה לחשוש משני העברים הללו, "וַיַּעֲנוּ אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה" - אנשי החיל שבמצב - "עֲלוּ אֵלֵינוּ וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר". והדגש הוא על "עלו": השאלה הייתה אחת - האם יאמרו שאנחנו נעלה או שהם ירדו אלינו. משאמרו "עלו", ולא אמרו "דומו" והישארו למטה, יודע יונתן שתהיה כאן הצלחה, ואומר לנערו: "עֲלֵה אַחֲרַי כִּי־נְתָנָם יְהֹוָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל".
וַיַּעַל יוֹנָתָן עַל־יָדָיו וְעַל־רַגְלָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו אַחֲרָיו וַיִּפְּלוּ לִפְנֵי יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו מְמוֹתֵת אַחֲרָיו׃
"על ידיו ועל רגליו" - יונתן רץ בכל כוחו, ומאחר שמדובר בעלייה ובטיפוס, אדם עולה על ארבע, בידיים וברגליים, כדי להגיע למעלה. "ויפלו לפני יונתן" - זה מלמד שהכול היה בדרך נס: הוא מכה בחרב, והם נופלים לפניו למעלה מדרך הטבע. הוא נותן את המכה הראשונה, ונושא כליו מסיים את המלאכה וממותת אחריו. הפלשתים לא ציפו לזה כלל; הם חשבו ששני יהודים מסכנים, בורחים ורעבים, מגיעים אליהם, ופתאום קיבלו הפתעה מוחלטת.
"וַתְּהִי הַמַּכָּה הָרִאשֹׁנָה אֲשֶׁר הִכָּה יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו כְּעֶשְׂרִים אִישׁ כְּבַחֲצִי מַעֲנָה צֶמֶד שָׂדֶה" - במכה הראשונה הרג עשרים איש. תארו לעצמכם איזה פחד וחרדה זה מטיל: ברגע אחד רואים מהומה ואיש אינו מבין מה קורה.
וַתְּהִי חֲרָדָה בַמַּחֲנֶה בַשָּׂדֶה וּבְכׇל־הָעָם הַמַּצָּב וְהַמַּשְׁחִית חָרְדוּ גַּם־הֵמָּה וַתִּרְגַּז הָאָרֶץ וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱלֹהִים׃
החרדה מתפשטת בשלבים: תחילה במחנה, אחר כך בשדה, אחר כך בכל העם, ולבסוף גם המצב והמשחית - גם אלה שהיו במחנה וגם אלה שישבו במוצבים - כולם חרדו. חרדה זו כפשוטה לא הייתה חרדה טבעית אלא על טבעית, אך הייתה לה גם סיבה מובנת. הרי אין טלפונים ואין קשר, כל הקשר הוא קשר עין או קשר שליחים. כשאתה עומד במרחק קילומטר או שניים מן המוצב ופתאום אתה רואה שם המולה גדולה ואנשים נפוצים, אתה מדמיין לעצמך מי יודע איזה אסון קרה שם, ומיד נופל עליך פחד ומתחילים גם אצלך לברוח. ועל כל זה מוסיף הכתוב: דע לך, הייתה שם גם חרדה שאינה טבעית.
וַיִּרְאוּ הַצֹּפִים לְשָׁאוּל בְּגִבְעַת בִּנְיָמִן וְהִנֵּה הֶהָמוֹן נָמוֹג וַיֵּלֶךְ וַהֲלֹם׃
כשם שממחנה פלשתים ראו מה קורה במוצב, כך גם במחנה ישראל ישבו צופים שתפקידם להסתכל ולראות. "והנה ההמון" - המון הוא מלשון רעש והמיה, כמו "הִנֵּה הַקִּרְיָה הוֹמִיָּה", וכמו "קוֹל הָמוֹן כְּקוֹל שַׁדַּי". הם רואים שמתחילה שם מהומה, קול המיה. "נמוג" - מלשון נמס, כמו "נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי פְלָשֶׁת" ו"כִּי נָמֹגוּ מִפְּנֵיכֶם", כלומר פחד. "וילך והלום" - מקצתם מתקרבים לכאן ומקצתם מתרחקים, אין פעולה אחידה של כולם.
"וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ פִּקְדוּ־נָא וּרְאוּ מִי הָלַךְ מֵעִמָּנוּ" - בדקו מי חסר כאן, כי כנראה מישהו משלנו הלך לשם. הם בודקים, והנה אין יונתן ונושא כליו.
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַאֲחִיָּה הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כִּי־הָיָה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃
ארון האלוקים היה עמהם, ושאול מבקש לשאול באורים ותומים. מצודת דוד מפרש ששאל אם לעלות עליהם ולהילחם בהם אם לאו. המלבי"ם מבאר שהשאלה הייתה על מה הרעש - זה מה שרצה לברר, מה פשר המהומה שם. לגויים דרושים לוויינים, קשר ומרגלים; לנו יש את ארון האלוקים, את הלוחות, ושואלים באורים ותומים.
אלא שהתפעול לוקח זמן: "וַיְהִי עַד דִּבֶּר שָׁאוּל אֶל־הַכֹּהֵן וְהֶהָמוֹן אֲשֶׁר בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וָרָב וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־הַכֹּהֵן אֱסֹף יָדֶךָ". עד שדיבר שאול אל הכהן, ועד שהכהן פותח ומעלה את כל המערכת לפעולה, שמע שההמון - ההמיה, הרעש - הולך ומתרבה. אמר לו: אין לנו זמן. שהרי האותיות היו מאירות, ואחר כך היה צורך ברוח הקודש כדי לצרפן בסדר הנכון, וכל זה ייקח כמה דקות, ועד שנסיים לשאול כבר לא נהיה כאן. לכן "אסוף ידך" - הנח את ידיך, אין זמן לשאול.
"וַיִּזָּעֵק שָׁאוּל וְכׇל־הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּבֹאוּ עַד־הַמִּלְחָמָה וְהִנֵּה הָיְתָה חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ מְהוּמָה גְּדוֹלָה מְאֹד" - תוך כדי ששאול אוסף את העם ובאים למלחמה, הפלשתים כבר "עובדים" בעצמם והורגים זה את זה.
וְהָעִבְרִים הָיוּ לַפְּלִשְׁתִּים כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם אֲשֶׁר עָלוּ עִמָּם בַּמַּחֲנֶה סָבִיב וְגַם־הֵמָּה לִהְיוֹת עִם־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עִם־שָׁאוּל וְיוֹנָתָן׃
היו עברים שהפלשתים משלו עליהם וגייסו אותם לצבאם כדי שיילחמו כתף אל כתף נגדנו. ברגע שראו שהמצב מתהפך, נוצר לפלשתים גייס חמישי: אותם עברים שהובאו להילחם בנו מתחילים להכות בפלשתים מתוכם פנימה. "וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמִּתְחַבְּאִים בְּהַר־אֶפְרַיִם שָׁמְעוּ כִּי נָסוּ פְּלִשְׁתִּים וַיַּדְבְּקוּ גַם־הֵמָּה אַחֲרֵיהֶם בַּמִּלְחָמָה" - גם המפוחדים, שאמרו איננו הולכים לשדה הקרב כדי למות שם, המתינו וראו שהמצב משתפר, ואז יצאו מן החורים ובאו לסייע ביד ישראל.
"וַיּוֹשַׁע יְהֹוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־יִשְׂרָאֵל וְהַמִּלְחָמָה עָבְרָה אֶת־בֵּית אָוֶן" - כשהגיעו לבית אוון כבר עברה המלחמה, כלומר פסקה. מכאן ואילך הפלשתים רק בורחים, הפסיקו להילחם, וישראל רודפים.
וְאִישׁ־יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת־הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר־יֹאכַל לֶחֶם עַד־הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי וְלֹא־טָעַם כׇּל־הָעָם לָחֶם׃
"ואיש ישראל ניגש" - לשון נוגש, כמו נוגשי מצרים שהיו מכריחים את העם אל מלאכתם. העם ראה שהפלשתים חדלו להילחם, ומכאן ואילך הם המשיכו ברדיפה לא בנפש חפצה אלא כמי שיש עליו נוגש. הם אמרו: די, יש לנו שקט, אין צורך להמשיך לרדוף. אבל שאול ידע שאם נניח להם עכשיו, יתארגנו הפלשתים במחוזותיהם, יתאספו שוב ויכו מכה חזקה. יאמרו: מה, שש מאות איש רדפו אחרינו? איזה טיפשים היינו! - ויצאו כל עשרות האלפים שוב לקרב. לכן אמר שאול: חייבים להכות על הברזל בעודו חם. מי שמתכונן עכשיו לשבת ולפתוח שולחן ולעשות "על האש" - עכשיו לא אוכלים כלום.
"ויואל" הוא לשון השבעה, מלשון אָלָה ושבועה, כמו "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה". "ונקמתי מאויבי" - חייבים לגמור איתם את הסיפור ורק אחר כך לשבת ולנוח, שאם לא כן ינוסו לעריהם, יתארגנו ויצאו שוב.
ואת "ארור האיש אשר יאכל לחם" אפשר להבין בשני אופנים. אפשר לומר שהאיסור הוא על לחם דווקא, כלומר על סעודת קבע - לשבת, להוציא בשר, לעשות סעודה - ואילו מיני מזונות ופירות מותרים. ואפשר להבין שלחם הוא רק משל, והכוונה שלא לטעום מאומה. העם, שלא ידע לבאר את הדברים בדיוק, החמיר: "ולא טעם כל העם לחם" - שאול אמר "יאכל" והעם לא טעם כלל, כמו יום צום. וכך אכן היה מקובל בזמנם, שכשיצאו למלחמה גזרו תענית. וזה גם עניינה של תענית אסתר: אין היא על הצום שצמה אסתר היא ונערותיה, אלא על כך שביום שיצאו להרוג באויביהם היו מתענים. הצבא היהודי אינו צועד על קיבתו, אלא על הסייעתא דשמיא שלו.
וַיָּבֹא הָעָם אֶל־הַיַּעַר וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ וְאֵין־מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל־פִּיו כִּי־יָרֵא הָעָם אֶת־הַשְּׁבֻעָה׃
"וְכׇל־הָאָרֶץ בָּאוּ בַיָּעַר וַיְהִי דְבַשׁ עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה" - תוך כדי המרדף הגיעו ליער וראו דבש על פני השדה. רש"י מפרש שהיה זה דבש קנים, כלומר קני סוכר. הרלב"ג מפרש שהיו שם דבורים רבות שעשו דבש בכמויות אדירות, והדבש כבר נזל מן הכוורות מרוב הכמות, וזהו "דבש על פני השדה". "והנה הֵלֶךְ דבש" - לא היה צריך להתעכב כדי לרדות את הדבש; תוך כדי הליכה יכלו ליטול ממנו, שהדבש כבר היה זב. ואף על פי כן "אין משיג ידו אל פיו", מפני שהסתפקו שמא גם זה בכלל השבועה שלא לאכול לחם.
וְיוֹנָתָן לֹא־שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת־הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת־קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל־פִּיו וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו׃
הפסוק נותן לנו כמה וכמה נקודות זכות ליונתן על שעבר את השבועה. ראשית, "ויונתן לא שמע בהשביע אביו" - הוא שוגג. שנית, "וישלח את קצה המטה... ויטבול" - אין זו אכילה אלא טעימה. שלישית, אמרו חז"ל שאחזו בולמוס, ולכן "ותאורנה עיניו"; ומי שאחזו בולמוס מאכילים אותו אפילו ביום הכיפורים, ועל ידי האכילה אורו עיניו, ואם לא היה אוכל היה עלול למות. הרי לנו שלוש סיבות להקל עליו.
"וַיַּעַן אִישׁ מֵהָעָם... הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אָבִיךָ אֶת־הָעָם... וַיָּעַף הָעָם" - אמרו לו: אביך השביע, ובוודאי כוונתו הייתה לעינוי גמור, שלא לאכול ולא לשתות ולא לטעום מאומה, ואם כן אף טעימה אסורה. והנה בעקבות זה העם התעייף.
וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן עָכַר אָבִי אֶת־הָאָרֶץ רְאוּ־נָא כִּי־אֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה׃
יונתן משיב בשני דברים: ראשית, עצם הגזירה שלא ידעתי ממנה עד עתה אינה גזירה טובה, "עכר אבי את הארץ". ושנית, הוא מלמד על עצמו זכות: היה לי בולמוס, והרי אתם רואים שעל ידי האכילה אורו עיניי.
אַף כִּי לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם מִשְּׁלַל אֹיְבָיו אֲשֶׁר מָצָא כִּי עַתָּה לֹא־רָבְתָה מַכָּה בַּפְּלִשְׁתִּים׃
ועוד הוא אומר: האיסור לא הרוויח מאומה, שהרי אילו היה העם אוכל, היה רודף את אויביו הרבה יותר טוב ומכה בהם הרבה יותר חזק. ומהו "משלל אויביו" - וכי כשר מה שהאויבים אוכלים? כותב הרמב"ם שמותר לאדם במלחמה לאכול אפילו "קדלי דחזירי", כלומר אף בשר חזיר, מפני שזהו מצב של סכנה, ובמצב סכנה אדם חייב לאכול את מה שיש. וכי נאמר לו המתן וצום כמה ימים? אין ברירה, מותר לו לאכול אף דבר איסור. וזו טענת יונתן: אילו לא היינו יושבים לארגן סעודות אלא אוכלים משלל אויבינו, האם לא היה המצב טוב יותר?
וַיַּעַט הָעָם אֶל־הַשָּׁלָל וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר וַיִּשְׁחֲטוּ־אָרְצָה וַיֹּאכַל הָעָם עַל־הַדָּם׃
"וַיַּכּוּ בַּיּוֹם הַהוּא בַּפְּלִשְׁתִּים מִמִּכְמָשׂ אַיָּלֹנָה וַיָּעַף הָעָם מְאֹד" - המשיכו ורדפו אחריהם עד אילון, ומתוך שלא אכלו כל אותו יום התעייף העם מאוד. בסוף היום, משנגמר המרדף וכבר מותר לאכול, נטו העם אל השלל. מהו "ויאכל העם על הדם"? אומרים חז"ל שהקדישו את הכול לשלמים ואכלו לפני זריקת הדמים. באותה תקופה היה מותר להקריב קורבנות בחוץ, מחוץ למשכן, בבמות, ונדרים ונדבות קרבים בבמה, וקרבן שלמים דינו כנדר ונדבה ומותר להקריבו בבמה. אלא שכשמקריבים בבמה חייבים תחילה לזרוק את הדם על גבי המזבח, ורק אחר כך הבשר מותר באכילה, והם אכלו "על הדם", בעוד הדם קיים, בלי שנזרק על המזבח. ויש שרצו לומר שלא המתינו לנקות את הבשר מדמו אלא אכלוהו מיד עם דמו.
"וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל... הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַיהֹוָה לֶאֱכֹל עַל־הַדָּם וַיֹּאמֶר בְּגַדְתֶּם גֹּלּוּ־אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה" - "בגדתם" בקודשים, שהרי את הקודשים אוכלים רק לאחר זריקת דמם. והאבן הגדולה שהביא - שם אותה כמזבח. ואז ציווה: "פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא־תֶחֶטְאוּ לַיהֹוָה" - התפזרו בין האנשים, ויגישו אליי אל מקום הבמה כל אחד את שורו ואת שיהו, וישחטו כאן ולא כל אחד במקומו, וכך לא תחטאו לאכול קודם זריקת הדם. וכן עשו.
"וַיִּבֶן שָׁאוּל מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה אֹתוֹ הֵחֵל לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה" - מאותה אבן שעשה כפתיחה והתחלה, בנה שאול בסופו של דבר, לאחר המלחמה, מזבח מושלם לשם ה'.
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל נֵרְדָה אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים לַיְלָה וְנָבֹזָה בָהֶם עַד־אוֹר הַבֹּקֶר וְלֹא־נַשְׁאֵר בָּהֶם אִישׁ וַיֹּאמְרוּ כׇּל־הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן נִקְרְבָה הֲלֹם אֶל־הָאֱלֹהִים׃
שאול סבר שכבר ניצחנו ניצחון מוחלט וכל שנותר הוא לבוז את השלל. אבל הכהן לא היה בטוח כל כך, ואמר: "נקרבה הלום אל האלוקים". טענתו: אתה סבור שאנחנו הולכים רק לאסוף שלל, ושמא הם כבר מתארגנים שם לתת לנו מכת מחץ; לכן נשאל בה' אם ראוי לרדת. "וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּאלֹהִים הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא" - שאול שואל, ואין תגובה.
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל גֹּשׁוּ הֲלֹם כֹּל פִּנּוֹת הָעָם וּדְעוּ וּרְאוּ בַּמָּה הָיְתָה הַחַטָּאת הַזֹּאת הַיּוֹם׃
שאול מבין שיש כאן מניעה, שאין מצליחים לקבל קשר עם ההשגחה העליונה, וסימן שיש בנו עוון. "כל פינות העם" - שרי העם. פינה היא תמיד לשון החשובים, כמו "פִּנּוֹת צְבָאוֹת", "רוֹזְנֵי שָׂדַי", וכמו "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" - האבן החשובה של הבניין. ומדוע תלה דווקא ב"חטאת הזאת היום", ולא חשש לעוון קודם? מבאר המלבי"ם: לא ייתכן שהיה בהם עוון קודם, שהרי היום עצמו נעשה להם נס גדול, ורק עתה יש נפילה; לכן ברור שמשהו קרה עכשיו שבעקבותיו איננו נענים.
"כִּי חַי־יְהֹוָה הַמּוֹשִׁיעַ אֶת־יִשְׂרָאֵל כִּי אִם־יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי כִּי מוֹת יָמוּת וְאֵין עֹנֵהוּ מִכׇּל־הָעָם" - אני נשבע שגם אם העוון ביונתן בני, אף שהוא גרם לישועה וכל הנס היה בזכותו, גם הוא מות ימות; אם יש במישהו חטא אנו רוצים לברר זאת. ואיש אינו מגיב.
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָבָה תָמִים וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל וְהָעָם יָצָאוּ׃
שאול מציע להפיל גורלות: "אַתֶּם תִּהְיוּ לְעֵבֶר אֶחָד וַאֲנִי וְיוֹנָתָן בְּנִי נִהְיֶה לְעֵבֶר אֶחָד", שרצה לבדוק שמא הבעיה בו עצמו בתור מלך או שמא ביונתן. "הבה תמים" - תן גורל אמת, מלשון שלם. הגורל נופל על צדם, ואחר כך "הַפִּילוּ בֵּינִי וּבֵין יוֹנָתָן בְּנִי וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן".
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־יוֹנָתָן הַגִּידָה לִּי מֶה עָשִׂיתָה וַיַּגֶּד־לוֹ יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר טָעֹם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר־בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ הִנְנִי אָמוּת׃
תראו איזו מסירות נפש: אם על העוון הזה לא נענינו באורים ותומים, הריני מוכן ברגע זה למסור את נפשי, "הנני אמות". "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה־יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף כִּי־מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן" - משהבטחתי דבר, אקיימנו; אם כך נשבעתי, גם אתה תיאלץ למות. ומהו "כה יעשה אלוקים וכה יוסיף"? כשאדם רוצה לומר שיקרה לו דבר רע אם לא יעשה כך, אינו רוצה לפרט את הרעה על עצמו, שברית כרותה לשפתיים ואדם צריך להיזהר שלא לומר על עצמו דבר רע; לכן הוא אומר בלשון רחוקה וסתומה: "כה יעשה" - כך וכך, בלי לפרש מה.
וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל־שָׁאוּל הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל חָלִילָה חַי־יְהֹוָה אִם־יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה כִּי־עִם־אֱלֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת־יוֹנָתָן וְלֹא־מֵת׃
העם נשבע בשם ה' שלא ייפול משערת ראשו ארצה, "כי עם אלוקים עשה היום הזה" - הנס שלו אינו נס פרטי אלא נס שנעשה עם אלוקים; רואים שהייתה כאן סייעתא דשמיא מיוחדת בזכותו.
אבל למה באמת לא נהרג? כאן יש פרדוקס: לא נענו באורים ותומים בגלל יונתן, שאול נשבע להרוג את מי שחטא, ולבסוף נתגלה החוטא ואינו הורגו - הרי הבעיה לא תוקנה. אומר רב סעדיה גאון שכל המטרה מלכתחילה הייתה להוכיח לעם שיונתן נקי. העם החל לדבר שיונתן עבר על שבועת שאול ולא קרה לו כלום, שיש כאן פרוטקציה, איפה ואיפה, שיונתן אינו נקי ואינו מקבל עונש. לכן היה צריך משמיים להראות שהוא נקי - וכיצד? על ידי שלא נענו באורים ותומים בגללו, וכך נחשפו כל הנסיבות: שהיה שוגג, שלא שמע את השבועה, שאחזו בולמוס, ושרק טעם. ומשנתוודעו לעם כל הנסיבות המקלות, הושלם רצון ה', שהיה רצונו יתברך שכל העם יידע שיונתן זכאי.
הסבר דומה כותב הבן איש חי בבן יהוידע. הגמרא בסנהדרין מספרת שביקשו חכמים למנות את שלמה עם המלכים שאין להם חלק לעולם הבא, ויצאה רוח סערה והתפזרו כל יושבי בית המדרש ולא יכלו לקבוע. שוב ביקשו לקבוע, ויצאה בת קול ואמרה "הֲמֵעִמְּךָ יְשַׁלְּמֶנָּה" - וכי נוגע לך אם שלמה מקבל עולם הבא, שאתה מתאסף לקבוע שאין לו? רצו לקבוע כן מפני שכתוב שנשיו הסירו את לבבו. ולכאורה קשה: מה אכפת לחכמים? הניחו לבורא עולם, הוא יודע אם מגיע לו או לא. אלא שאם חכמים היו קובעים - "לא בשמיים היא", והיו מוציאים אותו מגן עדן ומורידים אותו לגיהינום. מסביר הבן יהוידע: חכמים חששו שבעיני המון העם ייראה כאילו לשלמה יש פרוטקציה, שחכמים מנקים אותו ומחליקים לו עניינים ומלמדים עליו נקודות זכות שרק נשיו הטו את לבבו, שהרי הוא "מהחבורה", חיבר משלי ושיר השירים; ואילו על מנשה, ירבעם ואחאב כותבים דברים קשים. לכן ביקשו חכמים שמן השמיים יוכיחו ששלמה אחר, שהוא צדיק, ואיך? נקבע שאין לו חלק לעולם הבא, ומי ימנע אותנו - הקדוש ברוך הוא, ואז יתגלה לכול מאתו יתברך ששלמה שונה מכולם. והביטויים הקשים שנאמרו עליו הם דווקא מחמת גודל מעלתו וזכותו, ובאמת מתוך הביטויים עצמם אפשר להבין שאין הדבר חמור כפי שנראה: נאמר עליו "רַק לֹא כְּדָוִד אָבִיו", ומי שהוא רשע גמור ועובד עבודה זרה אין אומרים עליו "רק לא כדוד אביו" אלא אומרים שהוא עבריין ורשע; משמע שמדובר בעוון שבדקות.
ומהו "ויפדו"? הגמרא מביאה שלושה טעמים. רבי אליעזר אומר: נתנו משקלו זהב ופדאוהו, כלומר פדיון ממש. רבי יוחנן אומר: וכי לחם אכל? והלא דבש אכל. וריש לקיש אומר: וכי אכל? והלא מטעם טעם. ואמר רבי אבהו משום רבי זעירא: מטעמת אינה טעונה ברכה, ואינה משום אכילה ולא משום שתייה ואינה מפסקת תענית ואינה טעונה ברכה. הרי שהיה כאן דק מן הדק, משהו מן המשהו.
המלבי"ם מבאר שהעם השיב לשאול שני טעמים. האחד: "היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל" - גם אם תאמר שחטא, אנחנו נמסור את נפשנו כדי שלא ימות, כשם שהוא מסר את נפשו בשבילנו. והשני: "חלילה חי ה' אם ייפול משערת ראשו ארצה כי עם אלוקים עשה היום הזה" - ההשגחה העליונה הייתה דבוקה בו היום, ההשגחה האלוקית הייתה צמודה אליו עד שעשה נס ומופת, ואיך ייתכן שאדם כזה יחטא ויאשם בזדון? ומן הסתם הליצו בעדו ואמרו עליו דברי סנגוריה: שהיה שוגג, ושלא אכל לחם אלא רק טעם מהדבש, ואין זה נחשב לו לחטא. אלא שלפי מעלתו, שעם אלוקים עשה היום הזה - זכה לישועה כזאת גדולה, סימן שמעלתו גדולה וצדיק הוא - והקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ומחשיב להם שגגות כזדונות. לכן דנוהו מן השמיים בחומרה, אבל באמת אינו חייב מיתה על כך ואין לדונו כעובר במזיד.
שואל המלבי"ם: אם כן, מדוע לא נענה שאול? הוא מביא את פירוש האברבנאל, שעיקר אי המענה אינו קשור כלל ליונתן, אלא לחטאו הפרטי של שאול, שעבר את פי ה' בגלגל, מיהר להקריב את העולה ולא המתין לבואו של שמואל, ואמר לו שמואל "נסכלת". זו הסיבה שאין הקדוש ברוך הוא רוצה לענות לשאול. והישועה הזאת הייתה בזכות יהונתן ולא בזכות שאול, שכביכול לשאול אין זכות שתבוא הישועה על ידו. לכן לא השיב לו ה' כששאל אם לרדת אחרי פלשתים, כי רצה להראות לו: איני חפץ בך ולא ברדיפתך, אתה הסכלת במה שלא שמעת לציווי ה'. אלא ששאול טעה וחשב שהמניעה היא מחמת אכילת יהונתן מיערת הדבש, ושאל על עניין האכילה - ועל זה כן נענה, כביכול להראות לו שבנושאים הפרטיים שלך איני עונה, ואני עונה רק בעניינים אחרים, בענייני יהונתן.
אך המלבי"ם מתקשה לקבל פירוש זה ואומר שהוא דוחק מבואר, שהרי מפשוטם של כתובים משתמע שהעוון היה ביהונתן עצמו, ורואים שעושים גורל ובגורל נלכד יהונתן. לכן מבאר המלבי"ם: הסיבה שלא נענה שאול היא מפני שלצדיק כיהונתן, שנעשתה על ידו תשועה גדולה כזאת, נחשבת השגגה כזדון, שדנים לו שגגות כזדונות. שהרי לאחר שנתגלה לו שעבר על החרם, היה עליו ללכת אל שאול ולומר לו: אבא, היישאל על נדרך, היישאל על החרם ועקור את הנדר למפרע - וממילא לא יהיה בי עוון במה שאכלתי. ובפרט שיהונתן עצמו אמר "עכר אבי את הארץ", כלומר יש כאן נדר שיש די והותר סיבות מדוע לא היה במקומו, ובקלות אפשר להתחרט עליו. אם כך, לך אל אביך ואמור לו שיישאל על נדרו ויתחרט חרטה מעיקרא, ובזה יוסר החטא. וייתכן מאוד, אומר המלבי"ם, שזה עצמו פירוש "ויפדו העם את יהונתן" - שהשתדלו ששאול יתיר את הנדר. וגם היה לו פתח חרטה במה שהעם אמרו "היונתן ימות", שהרי כשהעם מוסר עצמו כל כך בשביל יהונתן, יש מקום לשאול להתחרט על נדרו. וכך אכן מפרש רש"י: "ויפדו העם" - התירו לשאול את שבועתו.
ומוסיף המלבי"ם שביאורו מתאים מאוד למדרש: "ויפדו העם" - נתנו משקלו זהב ופדאוהו; רבי יוחנן אמר וכי לחם אכל, והלא דבש אכל; ריש לקיש אמר וכי אכל, והלא מטעם טעם. הרי אלו שני הטעמים שהזכרנו, שהעם טענו שיש כאן לימוד זכות: ראשית, שלא אכל לחם אלא דבש; ושנית, שלא אכל אלא טעם. ואם כן אין סיבה לענוש אותו, וכל החרון וההימנעות מלענות משמיים אינם אלא מחמת גודל צדקותו של יונתן, שאצלו דנים שגגות כזדונות.
"וַיַּעַל שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים וּפְלִשְׁתִּים הָלְכוּ לִמְקוֹמָם" - מבאר הרד"ק ששאול חדל מלרדוף מפני שה' לא ענהו באורים ותומים, ולא רצה לרדוף בלא גושפנקא ואישור מאת ה'; ואף שסבר שליונתן יש טענה צודקת להינצל, מכל מקום יש בינינו עוון בעצם עניין השבועה. ועוד אומר הרד"ק, שאחרי שכל הלילה עסקו בעניין השבועה כבר אבד המומנטום; ההזדמנות לרדוף אחרי הפלשתים באותו לילה חלפה, ובינתיים שבו הפלשתים למקומם, ולא היה עוד מקום להוציא את המרדף אל הפועל.
וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל־יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכׇל־אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי־עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר־יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ׃
"לכד המלוכה" - עד עתה היו הפלשתים מושלים בישראל והמלוכה לא הייתה חזקה בידו, ועכשיו הצליח להסיר את שלטון הפלשתים על ישראל, וממילא התבססה מלכותו. "ובכל אשר יפנה ירשיע" - מבאר המלבי"ם: בכל מקום שהיה מי שרצה להרשיע ולהרע לישראל, היה שאול פונה לשם, נלחם בו ומנצחו.
וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת־עֲמָלֵק וַיַּצֵּל אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ׃
מאחר שמונה כאן את מלחמותיו של שאול, מזכיר גם את מלחמת עמלק. "ויעש חיל" - אסף וקיבץ חיל גדול ורב מישראל להילחם בעמלק. אבל בסיום הפסוק, אומר המלבי"ם, רמוז חטאו של שאול: כל כוונתו הייתה רק "ויצל את ישראל מיד שוסהו", להציל את ישראל בהווה, ולא הייתה לו מטרה למחות את שם עמלק בעבור העבר, על מה שעשה לישראל בדרך בצאתם ממצרים. הוא לא עשה כמצוות ה', ובגלל זה גם איבד את המלוכה: הוא רק הציל את ישראל מיד שוסהו, ולא הלך להילחם כדי לנקום את נקמת ה' בעמלק.
"וַיִּהְיוּ בְּנֵי שָׁאוּל יוֹנָתָן וְיִשְׁוִי וּמַלְכִּישׁוּעַ וְשֵׁם שְׁתֵּי בְנֹתָיו שֵׁם הַבְּכִירָה מֵרַב וְשֵׁם הַקְּטַנָּה מִיכַל. וְשֵׁם אֵשֶׁת שָׁאוּל אֲחִינֹעַם בַּת־אֲחִימָעַץ וְשֵׁם שַׂר־צְבָאוֹ אֲבִינֵר בֶּן־נֵר דּוֹד שָׁאוּל". "אבינר בן נר דוד שאול" - נר הוא שהיה דודו של שאול, ולא אבנר. ומדוע נקרא כאן "אבינר"? אין בכך הבדל, כדרך שמצאנו "אמינון" במקום אמנון, כך אפשר לקרוא אבינר אף ששמו אבנר.
ודבר מעניין: כשמונה את בני שאול הוא מונה את יונתן, ישוי ומלכישוע, וחסרים שניים - איש בושת ואבינדב. לדעת הרד"ק, ישוי הוא אבינדב, שהרי ישוי אינו נזכר בדברי הימים, ואבינדב נזכר בדברי הימים במפורש והוא זה שמת במלחמת עמלק, ונמצא שהיו לו שני שמות. ואיש בושת אכן לא נזכר כאן, ואף בדברי הימים לא נזכר בשם איש בושת אלא בשם אשבעל, והוא הוא איש בושת. ומדוע לא הזכירו כאן? מפני שכאן מנה את מלחמות שאול, ולכן הזכיר את כל אלה שהיו יוצאים עמו למלחמה: יונתן, ישוי הוא אבינדב, ומלכישוע; ואילו איש בושת לא היה יוצא למלחמותיו ולכן לא נמנה. לעומת זאת מצודת דוד סובר שישוי הוא איש בושת, הוא אשבעל שבדברי הימים, ועל השאלה מדוע לא הזכיר את אבינדב משיב שכנראה נולד בתקופה מאוחרת יותר ולכן לא נמנה כאן. גם המלבי"ם מפרש שישוי הוא אבינדב הנזכר בדברי הימים, ומבאר מדוע לא הזכיר את איש בושת: לפי שאיש בושת, כפי שנראה בהמשך, הפך למלך ושמו נודע ומפורסם, ולכן לא ראה צורך להזכירו, וכך מבאר המלבי"ם בשם האברבנאל.
"וְקִישׁ אֲבִי־שָׁאוּל וְנֵר אֲבִי־אַבְנֵר בֶּן־אֲבִיאֵל" - כאן מבאר לנו הכתוב כיצד היה נר דודו של שאול: קיש ונר היו שניהם בני אביאל, אחים מן האב. "בן אביאל" מוסב גם על קיש, כאילו נאמר: קיש אבי שאול ונר אבי אבנר - שניהם בן אביאל. ונמצא שאבנר הוא בן דודו של שאול.
"וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה חֲזָקָה עַל־פְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שָׁאוּל וְרָאָה שָׁאוּל כׇּל אִישׁ גִּבּוֹר וְכׇל בֶּן־חַיִל וַיַּאַסְפֵהוּ אֵלָיו" - שלא תחשוב שהיו לו הפוגות; המלחמה הייתה חזקה כל ימיו. וכל אימת שראה איש גיבור או בן חיל, שהוא אדם היודע את תחבולות המלחמה, היה אוסף אותו אליו לצבאו, ובזה היה מצליח בכל מלחמותיו.
הפרק מלמד אותנו את יסוד "אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט": שני אנשים, בלא תוכנית ובלא הכנה, בכוח של השראה שהלב משדר מלמעלה, מהפכים מערכה שלמה. יונתן יצא בלי כוונת גבורה - לא הגיד לאביו, לא שאל באורים ותומים ולא הודיע לעם - ודווקא משום כך מודגש שהניצחון היה סייעתא דשמיא. מנגד, שבועת שאול, שנועדה לנצל את המומנטום, הביאה לעייפות העם, לאכילה על הדם ולמשבר שבו לא נענו באורים ותומים. ולבסוף מתברר שיונתן שוגג היה, טעימה בעלמא, ובולמוס אחזו, ורק מפני שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה נחשבה לו שגגתו כזדון. העם פדה אותו, התיר לשאול את שבועתו, ולמדנו שכשם שיש דין מדוקדק לגדולים, כך יש כוח לאהבת העם וללימוד זכות להציל נפש בישראל.