פתיחה: שנתיים של מלכות ותחילת הסטייה
פרק י"ג בשמואל א' הוא פרק מפתח: כאן אנו רואים את ההתחלה של הסטייה של שאול. חשוב להדגיש מראש - מדובר בשגגות, לא בזדונות; ובכל זאת דווקא הן שעולות לשאול במלכותו. הפרק פותח בציון תקופת מלכותו, ממשיך בסיכול הממוקד של יונתן בנציב פלשתים, בפחד הנורא שאחז את העם, בהקרבת העולה בטרם בוא שמואל ובדברי התוכחה של שמואל, ומסתיים בתיאור מצבם העלוב של ישראל מבחינת כלי הנשק - תיאור שכל תפקידו להכין אותנו לגודל הנס שיתרחש בפרק הבא.
"בן שנה שאול במולכו" - שלוש הבנות
בֶּן־שָׁנָה שָׁאוּל בְּמׇלְכוֹ וּשְׁתֵּי שָׁנִים מָלַךְ עַל־יִשְׂרָאֵל׃
לביטוי "בן שנה שאול במולכו" יש כמה הסברים בחז"ל. הפירוש האחד, והוא פשט הכתוב: חלפה שנה מאז תחילת מלכותו. פירוש נוסף: שאול היה כתינוק בן שנה, נקי מן החטא. ובאמת כך היא מעלתו - עליו נאמר "אין טוב הימנו בכל ישראל". וכבר ראינו שהקדוש ברוך הוא אומר לדוד שאילמלא היית אתה שאול והוא דוד, הייתי מעביר אלף דוד מפני שאול. מעלתו של שאול הייתה נשגבה.
וכאן מונח היסוד להבנת כל הפרק. הסברנו שדוד היה תחילת יציאת נפשו מן הקליפות, ולכן העבירות שלו נחשבו כשגגות. אצל שאול, לעומת זאת, הדרגה הרוחנית הייתה גבוהה ונפשו כבר הייתה מזוככת מאוד - ולכן השגגות אצלו נחשבו כזדונות, והוא נתבע עליהן קשה הרבה יותר ממה שנתבע דוד. "ושתי שנים מלך על ישראל" - בסך הכל לאחר שנתיים שאול מאבד את המלוכה.
צבא הקבע של המלך
וַיִּבְחַר־לוֹ שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מִיִּשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ עִם־שָׁאוּל אַלְפַּיִם בְּמִכְמָשׂ וּבְהַר בֵּית־אֵל וְאֶלֶף הָיוּ עִם־יוֹנָתָן בְּגִבְעַת בִּנְיָמִן וְיֶתֶר הָעָם שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו׃
שאול משאיר אצלו אלפיים איש, ואלף עם יהונתן, ואת שאר העם משלח לאוהליו. מדוע הוא זקוק לאלפיים איש בקביעות? מפני שכאן יש מלכות, והמלך זקוק לחיל שיהיה נמצא איתו תמיד.
הכאת נציב פלשתים - סיכול ממוקד
וַיַּךְ יוֹנָתָן אֵת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר בְּגֶבַע וַיִּשְׁמְעוּ פְּלִשְׁתִּים וְשָׁאוּל תָּקַע בַּשּׁוֹפָר בְּכׇל־הָאָרֶץ לֵאמֹר יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים׃
"נציב פלשתים" הוא הממונה מטעם פלשתים על ישראל. כך הייתה הדרך בעולם: מדינה כובשת מדינה אחרת והופכת אותה למדינת חסות - גובה ממנה דמי חסות, והנכבשת נסמכת עליה ומעלה לה מיסים. יהונתן לא רצה שיהיה ממונה גוי עליהם, אלא רצה עצמאות, ולכן הרג את הנציב שהיה כאן בארץ. שאול לא ידע מזה, וגם לא היה הדבר על דעתו. אבל עכשיו, לאחר שהמעשה נעשה, שאול תוקע בשופר בכל הארץ - שישמעו העברים ויכינו את עצמם למלחמה, שהרי המצב לא יישאר כשהיה והפלשתים לא יעברו על זה בשקט. מה שיונתן עשה היה סיכול ממוקד, אבל אחריו מתחילים האיומים.
"הכה שאול" ו"ויצעקו העם"
וְכׇל־יִשְׂרָאֵל שָׁמְעוּ לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל אֶת־נְצִיב פְּלִשְׁתִּים וְגַם־נִבְאַשׁ יִשְׂרָאֵל בַּפְּלִשְׁתִּים וַיִּצָּעֲקוּ הָעָם אַחֲרֵי שָׁאוּל הַגִּלְגָּל׃
מדוע נאמר "הכה שאול", והרי יונתן הוא שהכה? אלא ברגע ששאול מרכז את כל העם ומכין אותם לקראת מלחמה, הוא נותן גיבוי ואישור למעשהו של יונתן, ולכן המעשה מיוחס אליו - כאילו שאול הכה, שהרי היה בהסכמתו. "וגם נבאש ישראל בפלשתים" - כביכול עלה ריח רע של ישראל באפם של הפלשתים; מבחינתם ישראל "שרופים" אצלם, והם באים עכשיו להשמיד אותם.
"ויצעקו העם" - ביטוי שנראה פעמים רבות בנביא ("ויצעק איש בנימין", וכן אצל אנשי אפרים), והכוונה שנאספו כולם למלחמה. ומדוע נקרא כך? כי כך הייתה הדרך לאסוף את העם לקרב: היו עוברים עם סוסים בעיירות וצועקים, וזו הייתה האזעקה שעל פיה נאספו כולם. זה היה ה"צו 8" שלהם. לא היו להם נח"ת צפה וכל מיני אמצעים שיש היום; היו חייבים לאסוף את העם בדרך כזאת.
מחנה פלשתים - עוצמה מבהילה
וּפְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לְהִלָּחֵם עִם־יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים וְעָם כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל־שְׂפַת־הַיָּם לָרֹב וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְמִכְמָשׂ קִדְמַת בֵּית אָוֶן׃
ראו באיזו סכנה גדולה היו ישראל. ראשית, שלושים אלף רכב - כמות עצומה. "רכב" הכוונה כלי מלחמה, רכב מלחמה; כמו שיאמרו היום שלושים אלף טנקים ותותחים. ושנית, הם חונים במכמש - והרי המלך יושב במכמש, כלומר הם התקרבו וכבר יושבים בסביבה.
הפחד: מערות, חוחים ובורות
וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר־לוֹ כִּי נִגַּשׂ הָעָם וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים וּבַצְּרִחִים וּבַבֹּרוֹת׃
כאן רואים באיזו רמה של פחד נורא היו מצויים - עד כדי כך שכל אחד חיפש לו בור להיטמן בו, מתוך הרגשה שאין שום סיכוי אפילו לצאת ולהילחם. "כי ניגש העם" - הפלשתים היו כנוגשים ביחס לעם ישראל; ישראל היה תחת מגפיהם. ואז אין הם מנסים כלל להילחם אלא להתחבא. ו"מערות, חוחים, סלעים, צריחים, בורות" - כל אלה שמות של מקומות וסוגים שונים של בורות ושוחות שאפשר היה להתחבא בהם. העיקר: לא להיקלע למלחמה חזיתית מול פלשתים.
הבורחים מעבר לירדן והלחץ על שאול
וְעִבְרִים עָבְרוּ אֶת־הַיַּרְדֵּן אֶרֶץ גָּד וְגִלְעָד וְשָׁאוּל עוֹדֶנּוּ בַגִּלְגָּל וְכׇל־הָעָם חָרְדוּ אַחֲרָיו׃
היו אנשים מבני ישראל שהיו קרובים אל הירדן, ולא רק שלא באו לעזור לשאול, אלא עוד ברחו מעבר לירדן המזרחי - ירדו מן הארץ. יש תורה ויש אמונה, אבל כשאדם נבהל הוא אינו פועל באופן רציונלי.
"וכל העם חרדו אחריו" - העם לוחצים על שאול שיצא כנגד הפלשתים להילחם בהם. מדוע? כי אם יישב וימתין שהפלשתים יבואו אלינו - תמיד המצב גרוע יותר כשמישהו תוקף אותך מאשר כשאתה תוקף אותו. אלא ששאול אינו יכול לצאת: שמואל אמר לו להמתין שבעת ימים עד בואו, ואז יקריבו את העולה ורק לאחר מכן ייצא לקרב.
שבעת הימים והתפזרות העם
וַיּוֹחֶל שִׁבְעַת יָמִים לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל וְלֹא־בָא שְׁמוּאֵל הַגִּלְגָּל וַיָּפֶץ הָעָם מֵעָלָיו׃
למרות הסיטואציה הקשה מאוד - האויב מקיף אותו ועומד לתקוף - שאול ממתין שבעת ימים למועד שהודיע לו שמואל. ושמואל אינו בא, והעם מתחיל להתפזר. העם אומרים: מה אנחנו רוצים כאן, התאבדות קולקטיבית? אנחנו יושבים, הפלשתים מתקרבים שבעה ימים, עוד מעט שוחטים את כולנו - ואנחנו יושבים פסיביים ומחכים?
הקרבת העולה וההצטדקויות
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיַּעַל הָעֹלָה׃
הנביא נותן לנו כאן כמה הצטדקויות שהיו לשאול, מדוע מיהר להקריב את העולה ולא המתין לשמואל. ראשית, הפחד הנורא: כולם בורחים ומחפשים בורות להיטמן בהם. שנית, הוא לא פעל מיד - אמרו לו להמתין והוא המתין שבעת ימים. שלישית, מתי אמר לו שמואל להמתין? עד היום השביעי - והרי הגיע היום השביעי, ומקצת היום ככולו. גם אבל, השם יצילנו, אין יושבים שבעה ימים שלמים: יושבים שישה ימים וכמה דקות ביום השביעי, וקמים. הרי כבר הגיע היום השביעי. רביעית, "ויפץ העם מעליו" - הוא עומד להישאר לבד, וזה מצב של סכנה.
והצטדקות נוספת: שאול אינו יוצא לקרב, אלא רק מקריב את העולה. "אמרת לי לא לצאת לקרב - לא יצאתי; רק את העולה הקרבתי". אלא שזה לא היה מדויק, שהרי שמואל אמר לו שלא יקריב את העולה עד בואו. שאול חשב שעיקר ההקפדה היא לא לצאת למלחמה, אבל להקריב אפשר.
וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל בָּא וַיֵּצֵא שָׁאוּל לִקְרָאתוֹ לְבָרְכוֹ׃
איך שהוא מסיים - מיד שמואל בא. עוד לא הספיק להקריב את השלמים, רק את העולה, ושמואל מגיע. ושאול יוצא לקראתו לברך אותו.
"מה עשית" - ארבע התנצלויות
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל מֶה עָשִׂיתָ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כִּי־רָאִיתִי כִּי־נָפַץ הָעָם מֵעָלַי וְאַתָּה לֹא־בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ׃
שאול משיב לו ארבע התנצלויות. א' - ראיתי שנפץ העם מעליי. ב' - סיכמנו על תאריך ולא באת. ג' - פלשתים נאספים מכמש, והנה מצב נורא של סכנת נפשות; אמרתי, לפחות נקריב את העולה, ועל ידי הקורבן נרצה ונחלה פני השם והוא יציל אותנו.
וָאֹמַר עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל וּפְנֵי יְהֹוָה לֹא חִלִּיתִי וָאֶתְאַפַּק וָאַעֲלֶה הָעֹלָה׃
וההתנצלות הרביעית: אמרתי הרי הפלשתים ירדו אליי הגלגל, ואני עדיין לא הקרבתי את הקורבן - איך נילחם? והרי אם הפלשתים באים לתקוף אותנו, וכי תהיה תלונה על כך שנתגונן? גם שמואל שאמר לי להמתין, כוונתו הייתה שלא אצא לתקוף; אבל אם תוקפים אותי, ודאי שאני מחויב להציל את נפשי. לכן אמרתי: יבואו לתקוף אותנו ואנחנו אפילו לא הקרבנו את העולה כדי לחלות פני השם ולקבל רצון מלפניו לסייע בידינו. ולכאורה צדק.
"ואתאפק" - שני פירושים
ויש לשאול: שאול התאפק או לא התאפק? הרי הוא לא התאפק - הקריב את העולה לפני בוא שמואל. אז מהו "ואתאפק ואעלה העולה"? שני פירושים. הפירוש האחד: ההתאפקות היא על היציאה לקרב - הייתי צריך כבר לצאת למלחמה, והתאפקתי מלצאת, ולכן רק הקרבתי את העולה. הפירוש האחר: שאול אומר לשמואל, למען האמת גם להקריב את העולה לא רציתי; אמרתי אחכה לשמואל עד הסוף המר, יהיה מה שיהיה, וגם את העולה לא אקריב - אבל "ואתאפק", התגברתי על רצוני זה שאמר לי להמתין לשמואל, ואמרתי: לא, בכל אופן אעלה את העולה, כדי להפיק רצון מאת השם, שנדע לפחות שריצינו את הקדוש ברוך הוא ועל ידי זה נצליח לנצח בקרב.
"נסכלת" - החשבונות מול הביטחון
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־שָׁאוּל נִסְכָּלְתָּ לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת־מִצְוַת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ כִּי עַתָּה הֵכִין יְהֹוָה אֶת־מַמְלַכְתְּךָ אֶל־יִשְׂרָאֵל עַד־עוֹלָם׃
"נסכלת" - היכן הייתה הסכלות? בכך שהתחלת לעשות חשבונות: במצב כזה שהעם נפוצים, ובמצב כזה שהאויב עומד עלינו; ואולי מה שאמר שמואל היה רק שלא לצאת למלחמה ולא על הקרבת העולה; ואולי מקצת היום ככולו. כל אלה חשבונות. ומי שעושה חשבונות נגד השם - אין בזה חוכמה אלא סכלות.
ואומר לו שמואל: עכשיו אני יכול לגלות לך שזה היה ניסיון מאת השם. אם היית עומד בו, "כי עתה הכין השם את ממלכתך אל ישראל עד עולם" - היית מלך אתה ושושלתך עד עולם. ויש לשאול: כיצד ייתכן? הרי "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו", ויהודה הוא שקיבל את המלוכה לנצח - וכי השם היה מבטל פסוק מן התורה? אומר הרמב"ן: אמנם לא יסור שבט מיהודה, אבל הממלכה יכלה להתפלג - שאול ימלוך על חלק מעם ישראל ודוד על חלק אחר, כמו שאירע בסופו של דבר בימי רחבעם וירבעם, שבדבר השם נתפלגה הממלכה, ירבעם קיבל עשרה שבטים ורחבעם שני שבטים, יהודה ובנימין. אם היית עושה דבר השם, היה לך חלק במלכות על ישראל עד עולם; וכיוון שלא עשית, הממלכה תהיה למישהו אחר.
למה כאן "גזר" ובעמלק "קרע"?
ואם תשאל: מה נשתנה במעשה אגג, ששם אמר לו הקדוש ברוך הוא "קרע השם", ואילו כאן רק גזר? התשובה פשוטה. שם הגיע לנקודה שבה המלכות נפסקה בפועל. שאול מלך שנתיים, ואילולא חטא בחטא עמלק היה יכול להמשיך למלוך עוד חמישים שנה. כאן נאמר לו: לא תהיה ממלכה עד עולם - בסדר, לא אהיה מלך עד עולם, הבנים והנכדים לא ימלכו, אבל מלכותי שלי תימשך. וכשהגיע לעניין אגג נגזר "קרע השם את ממלכתך" - ברגע זה נקרעה הממלכה מעליו.
וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא־תָקוּם בִּקֵּשׁ יְהֹוָה לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ וַיְצַוֵּהוּ יְהֹוָה לְנָגִיד עַל־עַמּוֹ כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר־צִוְּךָ יְהֹוָה׃
לא רק שמלכות הדורות הבאים לא תימשך, אלא גם ממלכתך אתה לא תקום - לא תימשך לאורך זמן. אמנם עדיין אינו אומר לו עד מתי; העניין של עמלק הוא שחתך את המלוכה במקום. ותוכן התוכחה: אתה חשבת שהמלכות שלך תפעל באופן טבעי, ולכן לא בטחת בהשם אלא אמרת "אקריב את העולה", "אנחנו חייבים לצאת לקרב" - ובזה נסכלת. אם היית משליך יהבך על השם, מלכותך הייתה נמשכת לעולם; ועכשיו שבטחת בתחבולות מלחמה, השם ידאג להביא לעם ישראל נגיד כלבבו. ומהו "כלבבו"? מי שיש לו ביטחון מוחלט בהשם, שאינו סומך על תחבולות מלחמה ולא על אמצעים, אלא נסמך ובוטח בהשם בלבד.
דוד בניסיון קול הבכאים
ודוד המלך נבחן בניסיון כזה ממש. במלחמתו כנגד פלשתים היו בתוך היער, והשם אמר לו: כאשר תשמע את קול צעדי האילנות - אז תתקוף. וכתוב שהפלשתים הגיעו אליהם ממש, היו מאחורי האילנות במרחק של מילימטרים. וכבר אמרו לדוד: הנה, אם נתקוף עכשיו נחסל אותם על המקום, ואם שנייה לפנינו הם יגלו אותנו - הם יחסלו אותנו. ואף על פי כן דוד בשום אופן לא הסכים, אלא אמר: השם אמר לי שכאשר אשמע את קול הרעש של הבכאים, את קול האילנות, אז אדע לתקוף. והמתין, ורק כאשר שמע את קול הרוח המסכסכת באילנות - אז תקף, ובסופו של דבר הצליח.
שש מאות איש מול חול הים
וַיָּקׇם שְׁמוּאֵל וַיַּעַל מִן־הַגִּלְגָּל גִּבְעַת בִּנְיָמִן וַיִּפְקֹד שָׁאוּל אֶת־הָעָם הַנִּמְצְאִים עִמּוֹ כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ׃
הוא פוקד ומגלה שכולם ברחו. עשו את החשבון: שם שלושים אלף בעלי רכב מלחמה, ששת אלפים פרשים על סוסים, ורגלים אין מספר - "כחול אשר על שפת הים". וכאן שש מאות איש. והאם לפחות היו מאובזרים כראוי, אפוד קרמי וכל הציוד מסודר? הפסוקים הבאים יראו לנו איזה כלי נשק היו איתם.
וְשָׁאוּל וְיוֹנָתָן בְּנוֹ וְהָעָם הַנִּמְצָא עִמָּם יֹשְׁבִים בְּגֶבַע בִּנְיָמִן וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בְמִכְמָשׂ׃
הפלשתים היה להם עוז כזה שהתקרבו ממש, הגיעו למכמש - ומכמש היא עיר המלכות של שאול - ונכנסו לתוך ארץ ישראל כדי לתקוף.
שלוש דיוויזיות המשחית
וַיֵּצֵא הַמַּשְׁחִית מִמַּחֲנֵה פְלִשְׁתִּים שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים הָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה אֶל־דֶּרֶךְ עׇפְרָה אֶל־אֶרֶץ שׁוּעָל׃
וְהָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה דֶּרֶךְ בֵּית חֹרוֹן וְהָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה דֶּרֶךְ הַגְּבוּל הַנִּשְׁקָף עַל־גֵּי הַצְּבֹעִים הַמִּדְבָּרָה׃
הם מחלקים את צבאם לשלוש דיוויזיות, וגם פסוק זה בא להראות את הקושי וגודל הסכנה. כל עוד האויב מרוכז במקום אחד, אפשר עוד לעשות פעולה שתיצור מהומה ואולי תצליח להפתיע. אבל ברגע שהם מחולקים לשלושה, גם אם יבואו אל מחנה אחד ויכוהו - יש מחנה נוסף כאן ומחנה נוסף שם, וההתגברות קשה הרבה יותר.
"וחרש לא יימצא" - נשק בלי תעשייה
וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי־אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית׃
כל התקופה הזאת שהפלשתים משלו בנו לא נמצא חרש. מהו "חרש"? לוטש מתכת, מסגר - כלשון "החרש והמסגר". הפלשתים דאגו שלא יהיו כאן חרשים, כדי שלא ייצרו כלי נשק, חרבות ומגינים. אלא שברגע שאין חרש, נפגעים גם צורכי השלום שזקוקים לו: סכינים, גרזנים, מחרשה.
וַיֵּרְדוּ כׇל־יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת־מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת־אֵתוֹ וְאֶת־קַרְדֻּמּוֹ וְאֵת מַחֲרֵשָׁתוֹ׃
כל ישראל שהיו צריכים ללטש היו יורדים אל הפלשתים - שם היה מרכז הליטוש. "מחרשתו" - כלי המחרשה. "אתו" - זה האת, כלשון "וחיתתו חרבותם לאיתים", שמן החרב עושים את. "קרדומו" - גרזן. "מחרשתו" האחרונה - כלי שבו היו חותכים את העצים, מלשון חרש, "חרש עצים".
מהי "פצירה פים"
וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן וּלְהַקַּרְדֻּמִּים וּלְהַצִּיב הַדָּרְבָן׃
השם "פצירה" בתנ"ך אינו מופיע לבדו, אלא תמיד "פצירה פים". ומהי "פצירה פים"? "להפציר" בלשון התורה אינו לבקש (כלשוננו) אלא להרבות - "להפציר" הוא להרבות, כמו להרבות בתחינה. ופצירה היא מתכת שיש לה פיות, שכל חוד נקרא פה, ויש בה פיות רבים; ו"פים" בלשון התנ"ך הוא פיות. אם כן "פצירה פים" הוא כלי שיש בו הרבה פיות ובליטות, ובו היו מפצרים ומחדדים. ופירוש הפסוק: גם מי שלא רצה לרדת אל הפלשתים, היה משתמש בפצירה - בקיצור, שופין, מה שקוראים היום שופינה - ובו היו מחדדים את כלי הברזל: את המחרשות, את האיתים, את הקלשון בעל שלוש השיניים, את הקרדומים (גרזנים), ולהציב הדרבן.
שתי חרבות בכל המחנה
וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כׇּל־הָעָם אֲשֶׁר אֶת־שָׁאוּל וְאֶת־יוֹנָתָן וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ׃
לכל שש מאות האיש הללו לא הייתה אפילו חרב. שתי חרבות היו בכל המחנה - של שאול ושל יונתן. וכשאין לך נשק, אתה נלחם בקלשון; אבל קלשון אינו כלי הקרב האולטימטיבי, אלא מה שעושים כשאין ברירה. אפשר גם בגרזן, אפשר גם במחרשה - אבל לא כך עושים מלחמה: עד שאתה מזיז את הקלשון, הלוחם שכנגדך כבר הספיק להרוג. ולהם היו חרב, חנית, חץ וקשת ושאר כלי מלחמה. וכל התיאור הזה הוא פתיחה, כדי שנבין את גודל הנס שנראה בפרק הבא.
מצב פלשתים יוצא
וַיֵּצֵא מַצַּב פְּלִשְׁתִּים אֶל־מַעֲבַר מִכְמָשׂ׃
ועם כל חולשתם של ישראל, מצב פלשתים יוצא ומתקדם אל מעבר מכמש. יש שני מצבים במלחמה: יש "מחנה" ויש "מצב". המחנה הוא המקום שבו העם מתכונן למלחמה - שם האוהלים, שם האוכל, שם הכל; ושדה הקרב נמצא קילומטר או שניים קדימה, וזה נקרא "מצב". "ויצא מצב פלשתים" - כלומר הם התקרבו כדי להעביר את שדה הקרב קדימה. וכשהיו חוזרים מקרב כושל, היו חוזרים אל המחנה, מתארגנים ויוצאים שוב; ואם נחלו מפלה - אין חוזרים למחנה אלא כל אחד בורח לארצו.
לסיכום:
פרק י"ג פותח את שקיעת מלכות שאול. שאול, שנפשו הייתה מזוככת עד שנקרא כתינוק בן שנה נקי מחטא - ודווקא משום כך נתבע על שגגותיו כעל זדונות - נעמד בניסיון קשה: פלשתים בעוצמה מבהילה, עם מפוזר ומתחבא בבורות, שש מאות איש בלא חרב, ושמואל מתעכב. ובמקום להשליך את יהבו על השם, עשה שאול חשבונות: מקצת היום ככולו, האיסור היה רק על היציאה לקרב, העם מתפזר - וכל חשבון כשלעצמו נשמע צודק. על כך אמר לו שמואל "נסכלת": מי שמחשב חשבונות מול דבר השם, אין בזה חוכמה אלא סכלות. תמורתו יבחר השם "איש כלבבו" - דוד, שנבחן בניסיון דומה בקול הבכאים ועמד בו והמתין עד הרגע שנצטווה. ותיאור מצבם העלוב של ישראל בסוף הפרק אינו אלא הכנה לגודל הנס שיתגלה בפרק הבא.