פרק י"ב בשמואל א' הוא פרק של תוכחה: שמואל הנביא נעמד לפני כל ישראל ומוכיח אותם על בקשת המלך. אלא שיש כאן סדר מדויק מאוד. לפעמים יש מצבים שבהם העם עדיין אינו ראוי לשמוע תוכחה. כשהעם מתאונן שאין לו מים לשתות, קודם כל צריך לתת לו לשתות, ורק אחר כך להוכיח אותו על הצורה שבה התלונן. כך גם כאן: הקדוש ברוך הוא אמר לשמואל תן להם מלך, ורק לאחר שנתת להם, תוכיח אותם. שאם לא כן היו אומרים: הרי כל התוכחה הזאת אינה אלא תחבולה, הוא מחפש סיבות מדוע לא לתת לנו מלך. לכן: ביקשתם, קיבלתם, ועכשיו בואו נבדוק אם הבקשה הייתה מוצדקת.
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־כׇּל־יִשְׂרָאֵל הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹל אֲשֶׁר־אֲמַרְתֶּם לִי וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ׃
התוכחה של שמואל כוללת שני דברים שבהם נהג העם שלא כהוגן. האחד, פגיעה בכבודו של שמואל. שמואל היה השופט, ואילו הייתם מבקשים מלך שילחם מלחמותינו בלבד, אין בכך פגיעה בכבודו, שהרי שמואל אינו לוחם מלחמות, כפי שדיברנו בשיעורים הקודמים. אבל אתם ביקשתם מלך "לשופטנו", וזה בדיוק תפקידו של שמואל, ובזה אמרתם שאינכם מעוניינים במשפטיו. הדבר השני, פגיעה בכבוד השם: אמרתם "לא, כי מלך ימלוך עלינו", כלומר איננו רוצים להיות תחת הממשלה הישירה של בורא עולם אלא תחת הנהגת הטבע. ואף על פי כן - "שמעתי בקולכם לכל אשר אמרתם לי ואמליך עליכם מלך".
וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד־הַיּוֹם הַזֶּה׃
הנה המלך מתהלך לפניכם, ואני זקנתי ושבתי. כלומר: מכל השנים שבהן עבדתי לפניכם לא יצא לי שום רווח. מה כן קיבלתי? זקנה ושיבה. מתוך קבלת עול הציבור, מרוב שעות הטרחה והמאמץ והעמל, הזקין בטרם זמנו - הרי בסך הכל היה בן חמישים שנה, ובגיל חמישים ושתיים נפטר.
ולא זו בלבד. גם לדורות הבאים לא יצא לי מזה דבר: "ובני הנם אתכם" - הם אינם בעלי גדולה, אינם בעלי שררה, אינם בעלי תפקיד. אני לעצמי לא לקחתי כלום מן התפקיד, לא לי ולא לדורות הבאים. וכל ההקדמה "ואני התהלכתי לפניכם מנעורי עד היום הזה" באה כדי לומר את הפסוק הבא: התהלכתי מנעורי ועד היום הזה, ואף על פי כן אין שום טענה כנגדי.
הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד יְהֹוָה וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת־שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת־מִי עָשַׁקְתִּי אֶת־מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד־מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם׃
שמואל אינו מדבר על קדנציה של שנתיים. "מנעורי עד היום הזה" - קרוב לחמישים שנה שהוא מנהיג את העם הזה. וכי ייתכן שלא תהיה תלונה אחת כנגד מנהיג במשך חמישים שנה? היום מנהיג מכהן חצי שנה, ואפשר למלא ספריות של טענות עליו. וכאן מדובר בכמעט חמישים שנה שאין עליו שום טענה.
"את שור מי לקחתי" - חלילה לא בגניבה, אלא אפילו לצורך עבודתי, אולי שאלתי מאחד שור. "וחמור מי לקחתי" - הרי כשהייתי הולך לשפוט אתכם הייתי עובר מעיר לעיר, ורק "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו", פעם בשנה היה חוזר לביתו. הוצאות הרכב מגיעות לי בדין. לא ביקשתי קדילאק, ביקשתי סוס. תביאו לי חמור, גם סוסיתא בסדר, גם אופניים טוב. וכי לקחתי ממישהו? אפילו חמור לא. הכל משלי, על חשבוני, גם הוצאות המספוא היו עליי ולא עליכם, ואף אחד מכם לא שילם כלום.
"את מי רצותי" - רצותי מלשון רצוץ, כלומר גזלתי. "או מיד מי לקחתי כופר ואעלים עיני בו" - מי נתן לי ממון כדי שאעלים עיניי, ולא כדי להטות את דינו, אלא אפילו כדי שלא אזדקק לדינו כלל: עזוב, אל תתבע אותו, איני מעוניין להתעסק עם העניין הזה. אפילו דבר כזה לא לקחתי.
והרד"ק מביא בשם אביו פירוש יפה בהמשך הפסוק. שמא יש מישהו שיש לו טענה שנתן כופר, אך לא נעים לו לבוא לפני שמואל ולומר לו ישירות בפניו: ממני לקחת. לכן אמר שמואל: "מיד מי לקחתי כופר" - אותו אדם מתבייש לומר; "ואעלים עיני בו" - אני לא אסתכל מי אומר את זה, יאמר רק כמה לקחתי; "ואשיב לכם" - אני אתן לכם, ואתם תשלמו לו. עד כדי כך היה מוכן. איזה מנהיג יכול לומר דבר כזה היום? זו דרגה גבוהה ביותר של צדקות.
וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא־לָקַחְתָּ מִיַּד־אִישׁ מְאוּמָה׃
"ולא לקחת מיד איש מאומה" - אפילו בדרך מתנה לא היית מוכן לקבל. שלא תיווצר אחר כך שום בעיה, שיאמרו: פעם קיבל ממנו מצית, אחר כך עטים יוקרתיים, ובעקבות זה כשבא לדין הטה את דינו. שום דבר.
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד יְהֹוָה בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה וַיֹּאמֶר עֵד׃
"עד השם בכם" - השם יעיד בכם, "ועד משיחו" - זהו שאול, שהוא מלך משיח השם, שנמשח בפך השמן. ומבאר המלבי"ם מה בא שמואל להוסיף כאן: אולי תהיה טענה, שהרי בכל זאת קיבלת משכורת מקופת הציבור והתפרנסת ממנה, ובזה עצמו כביכול נהנית מאיתנו. הרי לנביא היו נותנים תרומות וצדקות לחלק, וקופת הציבור הייתה בידו. מי יכול לדעת אם לא לקח לעצמו סכום מכאן ומשם? על זה אמר: "עד השם בכם" - על הדברים הנסתרים רק השם יכול להעיד. וזו דרגה גבוהה בהרבה של זיכוך, שהרי אפשר מאוד שאדם אינו זוכר, ואפשר מאוד שעשה משהו שאינו לגמרי חלק.
"ויאמר עד" - מי אמר? אומרים חז"ל: יצאה בת קול ואמרה "עד". הקדוש ברוך הוא אומר אני מעיד, האדם הזה זך ונקי, אין בו שום שמץ של עוול ואשמה. והיכן זה רמוז? שהרי הפסוק הוא: "ויאמר אליהם עד השם בכם", ואחר כך בסוגריים "ועד משיחו היום הזה כי לא מצאתם בידי מאומה", ואחר "עד השם בכם" נאמר "ויאמר עד" - ומי אמר? השם.
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־הָעָם יְהֹוָה אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־אַהֲרֹן וַאֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת־אֲבֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
אומר להם שמואל: הקול הזה ששמעתם, מי אמר "עד"? תדעו לכם שזה השם, אשר עשה את משה ואת אהרן ואשר העלה את אבותיכם מארץ מצרים. הוא הופיע עכשיו ואמר "עד" כדי להוכיח את צדקתי.
וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה אֵת כׇּל־צִדְקוֹת יְהֹוָה אֲשֶׁר־עָשָׂה אִתְּכֶם וְאֶת־אֲבוֹתֵיכֶם׃
עכשיו אני רוצה לשפוט אתכם על כל הצדקות שעשה השם עמכם, ועל כפיות הטובה שנהגתם בהשם יתברך.
שואל הגרי"ז: מה עניינה של הפתיחה הזאת? מדוע קודם כל הוא דורש שכולם יודו שלא לקח מאומה, ורק אחר כך מוכיח אותם? והתשובה: כתוב "בימי שפוט השופטים", והתקופה הזאת נקראת כך משום שהיה זה דור ששופט את שופטיו. היה בא השופט ואומר לו טול קיסם מבין שיניך, והיה עונה לו טול קורה מבין עיניך - אתה מוכיח אותי? תראה מה אתה. יוצא אם כן, שאם שמואל היה בא להוכיח אותם, מיד היו מתחילים לשפוט את השופט, לחפש בו מומים ולומר מי אתה שתוכיח אותנו. לכן אמר: אני רוצה קודם הודאת בעל דין, שתודו בעצמכם שלא גזלתי מכם כלום, וכשאבוא להוכיח אתכם לא תוכלו להחזיר לי את הכדור.
אלא שיש כאן בעיה. הכלל בהודאת בעל דין הוא שאם אדם מודה בפני חברו בלי עדים, יכול הוא לחזור ולומר "משטה הייתי בך" - התלוצצתי איתך. בא אליי אדם ואמר לי אתה חייב לי אלף שקל, אמרתי לו כן, בעזרת השם אשלם לך, הלכתי לפי הראש שלך, סתם צחקתי איתך. מה עושים כדי שההודאה תהיה בת תוקף? אומרים "אתם עדיי" - הרי יש כאן עדים שהודה שהוא חייב לי אלף שקל, ומכאן ואילך אינו יכול לחזור בו, שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. ולכן בפסוק ה': "ויאמר אליהם עד השם בכם ועד משיחו" - הנה שני עדים על כך שאמרתם בצורה הברורה ביותר שאיני חייב לכם כלום. משיש שני עדים על ההודאה, מכאן ואילך אפשר להתחיל בתוכחה בלי שאיש יאמר לי טול קורה מבין עיניך. ואכן מפסוק ח' מתחילה התוכחה, וכנגדה אין לעם שום טענה: הם אינם מצדיקים את עצמם ואינם טוענים ששמואל אינו בסדר, אלא אדרבה, בסופו של דבר הם מודים שנהגו שלא כהוגן וחוזרים בתשובה.
כַּאֲשֶׁר־בָּא יַעֲקֹב מִצְרָיִם וַיִּזְעֲקוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֶל־יְהֹוָה וַיִּשְׁלַח יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־אַהֲרֹן וַיּוֹצִיאוּ אֶת־אֲבֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם וַיֹּשִׁבוּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה׃
הוא פתח ואמר "את כל צדקות השם אשר עשה אתכם ואת אבותיכם", ולכן מתחיל מן האבות. כאשר בא יעקב מצרימה, הקדוש ברוך הוא לא הושיע אותם על ידי מלך אלא דווקא על ידי נביאיו, משה ואהרן, והם הוציאו את אבותיכם.
וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיִּמְכֹּר אֹתָם בְּיַד סִיסְרָא שַׂר־צְבָא חָצוֹר וּבְיַד־פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֲמוּ בָּם׃
ראיתם שלא סרה השגחת השם מכם, ובשני אופנים. האחד: כאשר סטיתם מן הדרך, מיד ייסר אתכם הקדוש ברוך הוא כאשר ייסר איש את בנו, כלומר השגחה צמודה. וזהו "וישכחו את השם אלוהיהם וימכור אותם ביד סיסרא". והשני: מיד כששבתם אליו, מיד הושיע אתכם.
ודקדק בלשון: "וימכור אותם" לעומת "וילחמו בם". לפעמים מכר אותם מכירה מוחלטת בידי האויבים, עד שהאויבים ממש שלטו בהם - זה היה ביד סיסרא, וביד פלשתים בזמנו של שמשון, שישראל היו ממש תחת ידם. ולפעמים רק נלחמו בהם ולא שלטו בהם ממש - זה היה בזמן הפלשתים בתקופתו של שמואל, שבאו על ישראל למלחמה, וכן מלך מואב בזמנו של יפתח. באותה תקופה השלטון לא היה מוחלט.
וַיִּזְעֲקוּ אֶל־יְהֹוָה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי עָזַבְנוּ אֶת־יְהֹוָה וַנַּעֲבֹד אֶת־הַבְּעָלִים וְאֶת־הָעַשְׁתָּרוֹת וְעַתָּה הַצִּילֵנוּ מִיַּד אֹיְבֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ׃
כאן מדובר על החלק השני: מיד כאשר שבתם, סייע הקדוש ברוך הוא בידכם ושלח נביאים כדי להציל אתכם.
וַיִּשְׁלַח יְהֹוָה אֶת־יְרֻבַּעַל וְאֶת־בְּדָן וְאֶת־יִפְתָּח וְאֶת־שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח׃
ירובעל הוא גדעון. ומדוע נקרא שמו ירובעל? מפני שכאשר לקח גדעון את הפר שאביו פיטם לעבודה זרה ושחט אותו, באו עובדי הבעל ורצו להרוג אותו ואמרו לאביו תן לנו את בנך ונהרגהו. אמר להם: מה לכם לריב את ריב הבעל? הבעל יריב את ריבו, לקחו לו את הפר, שילך הוא ויריב על הפר שלו. לכן קראו לו ירובעל - שיריב בו הבעל. "ובדן" הוא שמשון, שהיה משבט דן.
ושים לב לחלוקה: ירובעל ובדן הם כנגד התקופה הראשונה, שבה היה לגויים שלטון מוחלט על ישראל, ויפתח ושמואל הם כנגד התקופה השנייה, שבה רק נלחמו בהם. לכן כנגד המכירה המוחלטת נאמר "ויצל אתכם מיד אויביכם" - הצלה מוחלטת, שהייתם ממש בידם, וכנגד ההצלה השנייה נאמר "מסביב ותשבו בטח" - שעל ידי יפתח ושמואל הייתה לכם מנוחה ממלחמת האויבים וישבתם בטח באין מחריד.
וַתִּרְאוּ כִּי־נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי־מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם׃
הרי אתם רואים את השגחת השם החופפת עליכם תמיד, ורואים שכאשר מכר אתכם ביד האויבים שלח לכם נביאים ושופטים להצילכם, ואת כל זה שכחתם. וכשבא עליכם האויב וצרה מגיעה, מה אתם עושים? מבקשים מלך. הייתם צריכים להבין שהצרה באה לעורר אתכם, שסטיתם מן הדרך, והייתם צריכים לשוב מחטאכם. אבל לא הסתפקתם בזה, אלא כשראיתם שנחש מלך בני עמון בא עליכם, עוד התחזקתם לומר "מלך ימלוך עלינו". ומה לכם לבקש דבר כזה, והרי השם אלוהיכם הוא מלככם?
וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם וְהִנֵּה נָתַן יְהֹוָה עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ׃
אבל את הנעשה אין להשיב. המלך כבר עומד ומולך, וזהו המלך שעל ידו באה הישועה: עצם זה שבחרתם בו - הקדוש ברוך הוא הושיע על ידו, ובאמת הייתה לכם ישועה על ידי שאול. אין מה לעשות יותר, המלך הזה הוא עובדה מוגמרת, ולכן כל שנשאר לי הוא לתת לכם הוראות לעתיד.
אִם־תִּירְאוּ אֶת־יְהֹוָה וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלוֹ וְלֹא תַמְרוּ אֶת־פִּי יְהֹוָה וִהְיִיתֶם גַּם־אַתֶּם וְגַם־הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מָלַךְ עֲלֵיכֶם אַחַר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
האפשרות האחת: שתיראו את השם ותעבדו אותו, ותשמרו את מצוותיו ותשמעו בקולו. ואז יוצא שכביכול גם המלך נבחר על ידי השם, המלך עצמו הוא הוראה של הקדוש ברוך הוא להמליכו עליכם, וממילא הוא בגדר ממוצע בינינו לבין הבורא יתברך. "והייתם גם אתם וגם המלך אשר מלך עליכם אחר השם אלוהיכם" - הוא רק כלי לקרב אתכם אל הקדוש ברוך הוא. נפלא מאוד.
וְאִם־לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל יְהֹוָה וּמְרִיתֶם אֶת־פִּי יְהֹוָה וְהָיְתָה יַד־יְהֹוָה בָּכֶם וּבַאֲבֹתֵיכֶם׃
והאפשרות השנייה: אם לא תלכו בדרך הישר, ואת המלך תעשו כלי כדי למלא את תאוותיכם ורצונותיכם - "והייתה יד השם בכם ובאבותיכם". ומה עניין אבותיכם כאן? הרד"ק מבאר שאבותיכם הכוונה מלכיכם, כי האדון לעם הוא כמו האב לבן: כשם שהאב מנהל את בנו, כך האדון והמלך מנהלים את העם, וכמו שנאמר "וישימני לאב לפרעה". וחז"ל דורשים שהכתוב מדבר על חטוטרי דשכבי, שבעוון החיים המתים נחפרים ומוצאים מקבריהם לביזיון, וזהו "והייתה יד השם בכם ובאבותיכם" - כביכול יוציאו את האבות מקבריהם לביזיון ויאמרו להם ראו מה עושים בניכם.
גַּם־עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת־הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אֲשֶׁר יְהֹוָה עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם׃
כשם שאני על ידי התפילה יכול לשנות את הזמנים והעיתים, כך גם אם יש לכם מלחמה היה בי כוח בתפילה לעמוד כנגד האויב. ואם כן, למה שאלתם לכם מלך? הגם שאני זקן, יש בי כוח בתפילה לשדד את מערכות הטבע, ובקשתכם למלך מיותרת הייתה.
הרד"ק מסביר שעשה זאת כדי להראות להם שבקשתם למלך הייתה רעה בעיני השם. שאף שכלל העם האמינו לשמואל, היו בהם בני בליעל שהיה ליבם נוקפם בדבריו, כלומר לא האמינו לחלוטין שדברי שמואל אמת, ואולי אף חשדו חלילה שהוא דורש משהו לכבודו העצמי. אותם בני בליעל שאמרו על שאול "מה יושיענו זה" לא היססו לדבר גם כנגד שמואל. לכן נתן להם אות מן השמיים להוכיח שכל דבריו אמת וצדק, ומתוך כך יבינו שמעשיהם היו רעים בעיני השם.
והמצודת דוד מוסיף: יכלה להיות לעם טענה - אם הדבר כל כך רע בעיני השם, מדוע נתן לנו מלך? אמר להם שמואל: בואו ואראה לכם שאף שנתן לכם מלך, בכל זאת הדבר רע בעיניו, ולא תטעו לחשוב שהדבר טוב בעיניו. הרי גשם בקיץ אינו דבר טוב, ואף על פי כן אם אשאל גשם בקיץ, השם יורידו. כך גם לגביכם: מלך אינו דבר טוב עבורכם, אך כיוון שביקשתם, השם נותן לכם.
הֲלוֹא קְצִיר־חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל־יְהֹוָה וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי־רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי יְהֹוָה לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ׃
גשם בקיץ הוא סימן קללה, והקדוש ברוך הוא אינו מביא פורענות בחינם, ואף על פי כן יש בי כוח להתפלל אל השם, ומתוך כך תבינו שלא הייתם צריכים לשאול מלך ולזלזל בי. כך מבאר רש"י.
והמלבי"ם מבאר שבאות הזה בא שמואל להוכיח שלושה דברים. ראשית, שההשגחה הניסית עדיין דבוקה בכם: מה לכם לבחור מלך אם הקדוש ברוך הוא מציל אתכם בהשגחה פרטית? הנה אני מבקש גשם והוא מוריד. שנית, "אקרא אל השם ויתן קולות" - על ידי תפילתי, כלומר יש כאן גם בגידה בי, כאילו תש כוחך שמואל ואינך יכול להושיענו. ראו שאני קורא אל השם והוא מוריד גשם, וכך אני יכול לקרוא אליו ולהושיע אתכם, כפי שראינו בפרק ז' שקרא אל השם והשם הרעים בקולו על פלשתים. כוחי במותניי, ויש בי היכולת לעשות כן. ושלישית, הוכחה רעיונית: המטר הוא דבר טוב או רע? תלוי מתי. בקיץ הוא קללה, בחורף הוא ברכה. כך גם אתם: לא שאלתם דבר רע, אלא דבר שלא בעונתו, ומחמת שאינו בעונתו הוא רע. אילו הייתם מבקשים מלך לאחר מותי, כשאין לכם מנהיג משען ומשענה, זה היה גשם בחורף. אבל אתם מבקשים את הגשם בקיץ - מבקשים את המלך בעודי חי, וזה סימן קללה, שהרי יש לכם כעת מי שמנהיג אתכם, והשם צבאות מגן עליכם.
וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל־יְהֹוָה וַיִּתֵּן יְהֹוָה קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּירָא כׇל־הָעָם מְאֹד אֶת־יְהֹוָה וְאֶת־שְׁמוּאֵל׃
הם הבינו שחטאו גם כנגד השם וגם כנגד שמואל, בזה שדרשו להם מלך חלף נביאו.
וַיֹּאמְרוּ כׇל־הָעָם אֶל־שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד־עֲבָדֶיךָ אֶל־יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְאַל־נָמוּת כִּי־יָסַפְנוּ עַל־כׇּל־חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ׃
כלומר: כל החטאים שעשינו מאז ועד עתה לא הספיקו לנו, ועוד הוספנו רעה ששאלנו לנו מלך. ולכן, כשם שאתה יכול להתפלל על הגשמים, התפלל בעד עבדיך שלא ייפרע השם מאיתנו.
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־הָעָם אַל־תִּירָאוּ אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כׇּל־הָרָעָה הַזֹּאת אַךְ אַל־תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי יְהֹוָה וַעֲבַדְתֶּם אֶת־יְהֹוָה בְּכׇל־לְבַבְכֶם׃
את מה שעשיתם אין להשיב, אבל אל תסורו מאחרי השם, כי במצב העכשווי זה המעט שעדיין אפשר לעשות, ובזה יכופר לכם העוון. שהרי כפי שהסברנו, אי אפשר להשיב את המצב לקדמותו: בזה שביקשתם מלך הראיתם שאינכם סומכים על השם, וכמו שאמר הקדוש ברוך הוא "אותי מאסו", וממילא אינכם ראויים עוד להשגחתו הישירה. גם אם תאמרו כעת שאתם רוצים את השם בחזרה, אינכם ראויים, כי הראיתם שאין בכם אמונה בכוחו, ואתם זקוקים לכוח מחבר ביניכם לבינו. המדרגה שלכם נמוכה, ואומר השם: איני יכול עוד להשגיח עליכם, אינכם בדרגה הראויה שאני אהיה שומרכם ומגנכם. אבל על כל פנים לכפר את העוון - אפשרי, ובתנאי אחד.
וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא־יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי־תֹהוּ הֵמָּה׃
התנאי הוא שלא תסורו מאת השם. ואל תחשבו שתהיה לכם תועלת בעבודה זרה, כי הם תוהו: "אשר לא יועילו" - לא תצא מהם שום תועלת, "ולא יצילו" - לא יצילו אתכם משום רעה. ואל תחשבו שאולי בדרך סגולית כן יש בהם תועלת, ועל זה מסיים "כי תוהו המה" - זה תוהו, זה הבל, אין בזה שום תועלת.
כִּי לֹא־יִטֹּשׁ יְהֹוָה אֶת־עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוֹאִיל יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם׃
מצד מעשיכם אינכם ראויים, שהרי דרשתם לכם מלך, אך כיוון שכבר יצא שמו עליכם שהוא מושיע אתכם, לא יטוש אתכם - לכבודו יתברך. "כי הואיל השם לעשות אתכם לו לעם" - השם נשבע לעשות אתכם לעם, וכיוון שכך לא ימיר את שבועתו ולא יחלל את שמו.
גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַיהֹוָה מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה׃
אתם חוששים שזכותי תחדל מלהגן עליכם - אין לכם מה לדאוג. תדעו שגם אני אמשיך להתפלל בעדכם ולהורות לכם את הדרך הטובה, אף שבגדתם בי ואמרתם שאתם רוצים מישהו אחר. איני חדל ממעשיי הטובים: האחד, מה שהייתי מתפלל בעדכם, והשני, מה שהייתי מורה לכם את הדרך הטובה. וזה גם אינו תלוי ברצוני, שאם לא אעשה כן - "חלילה לי מחטוא להשם". זהו התפקיד שלי, ואיני יכול למעול בתפקידי.
אַךְ יְראוּ אֶת־יְהֹוָה וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת בְּכׇל־לְבַבְכֶם כִּי רְאוּ אֵת אֲשֶׁר־הִגְדִּל עִמָּכֶם׃
"אך יראו את השם" - שתהיה לכם יראה ממנו. כל זה שאני אתפלל בעדכם ואורה לכם את הדרך הטובה, הוא בתנאי שתיראו את השם ותעבדוהו באמת בכל לבבכם. "כי ראו את אשר הגדיל עמכם" - ראו כמה טובות עשה עמכם. והרד"ק מוסיף אפשרות נוספת: ראו איזה נס ופלא עשה כעת, שהוריד גשם באמצע הקיץ.
וְאִם־הָרֵעַ תָּרֵעוּ גַּם־אַתֶּם גַּם־מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ׃
אבל אם חס ושלום תעשו רעה, לא יועיל לכם מאומה, וגם תפילותיי לא יועילו לכם, כי כולכם תיספו: גם אתם, וגם המכשיר שהביא אתכם לעשיית הרעה, הוא מלככם. ואם תטיבו את מעשיכם - המלך לא יזיק לכם, אלא אדרבה, עוד תהיה לכם בו תועלת.
פרק י"ב הוא פרק התוכחה של שמואל, והוא בנוי בסדר מדויק: קודם נתן להם מלך כדי שלא ייחשד בכוונות זרות, ואחר כך תבע מהם הודאת בעל דין בפני שני עדים - השם ומשיחו - שלא לקח מהם מאומה, שהרי דור ששופט את שופטיו היה משיב לו "טול קורה מבין עיניך". על טהרתו העיד השם עצמו בבת קול: "ויאמר עד". משהוסר כל פתחון פה, פרש שמואל את צדקות השם: השגחה צמודה בשני כיוונים - ייסורים מיד כשסוטים, וישועה מיד כששבים, וכל הישועות באו על ידי נביאים ושופטים ולא על ידי מלך. האות של הגשם בקציר חיטים לימד שלושה דברים: שההשגחה הניסית עוד דבוקה בהם, שכוחו של שמואל בתפילה לא תש, ושבקשת המלך כמוה כגשם שלא בעונתו - לא דבר רע בעצמו, אלא רע בזמנו. בסופו של דבר חזר העם בתשובה, ושמואל סיים בהוראה לעתיד: אם תיראו את השם, יהיה המלך ממוצע המקרב אתכם אליו, ואם לא, יהיה כלי לתאוות ותיספו עמו. ומעל הכל התחייבותו של המנהיג: "חלילה לי מחטוא להשם מחדול להתפלל בעדכם" - גם אחרי שבגדו בו.