הפרק הקודם הסתיים במשפט: 'ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש'. שאול נמשח למלך, אך היו שפקפקו בו ובזו לו. בפרק שלפנינו, וכן בפרקים הבאים, נראה כיצד מלכותו של שאול הולכת ומתבססת: דווקא בעקבות צרה שעם ישראל נקלע אליה, מכיר העם כולו במלכותו.
וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וַיִּחַן עַל־יָבֵישׁ גִּלְעָד וַיֹּאמְרוּ כׇּל־אַנְשֵׁי יָבֵישׁ אֶל־נָחָשׁ כְּרׇת־לָנוּ בְרִית וְנַעַבְדֶךָּ׃
נחש מלך בני עמון עולה וחונה על יבש גלעד, ומבקש לכבוש אותה. ומדוע דווקא יבש גלעד? יבש גלעד היו מחותנים של שבט בנימין. בפרשת פילגש בגבעה הם לא עלו למלחמה כנגד בנימין, וכיוון שלא עלו, גם לא נכללו בשבועה שלא לתת את בנותיהם לשבט בנימין. לכן משנותרו בני בנימין בלא נשים, מארבע מאות הנשים שנמצאו נשארו מאתיים בלא אישה, ובט"ו באב, בזמן שהיו מחולות בכרמים, לקחו להם משם אישה ולא עברו על השבועה.
ושאול, מאיזה שבט היה? משבט בנימין. וכאן מובן החשבון של נחש: מרגע שבני בנימין המליכו מלך משבטם, אין הדבר מוצא חן בעיניו, שכן זה מראה שהם לוקחים להם עצמאות. לכן הוא הולך וצר דווקא על יבש גלעד, המקור והמחותנים של שבט בנימין, שבט המלוכה. אנשי יבש מבינים שהמצב קשה, ומוכנים לעשות הכל העיקר שלא ייצא נגדם למלחמה, ולכן הם אומרים: 'כרות לנו ברית ונעבדך'.
ומהו 'כרות לנו ברית ונעבדך'? כך היה מקובל תמיד בכריתת ברית עם מלך: פירושה 'אנחנו מוכנים להעלות לך מס ולהיות נתינים שלך, לא ננסה למרוד בך, לא ניקח לנו את המלכות, אתה תמלוך - אבל תן לנו שקט'.
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם בִּנְקוֹר לָכֶם כׇּל־עֵין יָמִין וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל־כׇּל־יִשְׂרָאֵל׃
הוא אומר להם: רק בתנאי אחד אכרות לכם ברית - שכל גבר יבוא לכאן ואקרע לו את עין ימין. ומה ההיגיון בדרישה מוזרה כזו? מבאר המלבי"ם: כריתת ברית היא תמיד בשכר משהו. שני צדדים נלחמים זה בזה, ובשלב מסוים בא האחד ואומר 'בוא נכרות ברית' - מה יוצא לי מזה? שלא תילחם בי. אבל כאן אומר מלך בני עמון: מה יוצא לי מכריתת ברית עמכם? הרי אין לכם אפילו כוח להילחם נגדי, אתם אינכם נותנים לי דבר. ולכן אם אני רוצה לקבל מכם משהו, הבקשה תהיה שתצאו מן העניין מושפלים. מה התועלת שאשים חרפה על ישראל? שיכרתו מהם את עין ימין, ואז יאמרו: הנה, לא רק שלא היו מסוגלים להילחם בו, אלא שאף ביזה והשפיל אותם. בלי זה - אני נותן לכם הבטחה שלא אתקוף, ואתם מה אתם נותנים לי? ואם תהיה לכם השפלה, לי יצא מזה כבוד.
חז"ל דורשים ב'ינקר לכם עין ימין' עוד עניין, ואף שאין מקרא יוצא מידי פשוטו: הוא ביקש לעקור ולמחוק את מה שכתוב בתורה 'לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה''. כלומר: הביאו לי את ספר התורה שניתנה בימין, כדכתיב 'מימינו אש דת למו', ואני אנקר ממנו, אקדור ואחתוך כמו שעשה מנשה - אחתוך מספר התורה את כל המקום שבו מוזכר ש'לא יבוא עמוני ומואבי'. ובזה - 'ושמתיה חרפה על כל ישראל'.
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו זִקְנֵי יָבֵישׁ הֶרֶף לָנוּ שִׁבְעַת יָמִים וְנִשְׁלְחָה מַלְאָכִים בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְאִם־אֵין מוֹשִׁיעַ אֹתָנוּ וְיָצָאנוּ אֵלֶיךָ׃
הזקנים משתמשים בטענתו שלו: הרי אתה מעוניין שזאת תהיה חרפה לכל ישראל - ואיזו חרפה תהיה לכל ישראל אם אף אחד לא ידע מזה? כדי שתהיה חרפה לכל ישראל אתה צריך שאנחנו נודיע לכולם, וכולם ירימו ידיים ויאמרו 'איננו יכולים לעשות דבר', ואז יהיה באמת ביזיון וחרפה לכל ישראל. משום כך כדאי לך לתת לנו כמה ימים להעביר את הדבר בכל ישראל.
וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים גִּבְעַת שָׁאוּל וַיְדַבְּרוּ הַדְּבָרִים בְּאׇזְנֵי הָעָם וַיִּשְׂאוּ כׇל־הָעָם אֶת־קוֹלָם וַיִּבְכּוּ׃
העם בוכה, מפני שהם מבינים שאין שום סיכוי ואין שום פתרון לצאת מן הבעיה הזו.
וְהִנֵּה שָׁאוּל בָּא אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן־הַשָּׂדֶה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מַה־לָּעָם כִּי יִבְכּוּ וַיְסַפְּרוּ־לוֹ אֶת־דִּבְרֵי אַנְשֵׁי יָבֵישׁ׃
מהו 'שאול בא אחרי הבקר'? אומרים חז"ל: שאול, כמו דוד המלך, כאשר ראה שביזו אותו ואמרו 'מה יושיענו זה', חזר לרעות את הצאן - חזר אל הבקר. הרי מכאן התחיל דרכו, שהיה רואה את צאן אביו, והאתונות ברחו. וכעת הוא חוזר אחרי הבקר, ושואל 'מה לעם כי יבכו', ומספרים לו את דברי אנשי יבש.
וַתִּצְלַח רוּחַ־אֱלֹהִים עַל־שָׁאוּל כְּשׇׁמְעוֹ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר אַפּוֹ מְאֹד׃
כאן מבחין המלבי"ם בין החלש לגיבור: החלש, כששומע דבר של עוולה, מפחד ונלחץ ומצטער. אבל הגיבור, כששומע דבר עוול, הדבר נותן לו עוז ותעצומות ורוח גבורה, לנקום את נקמתו של החלש מן הגיבור המענה והמייסר אותו. זו 'רוח אלוקים' שצלחה על שאול, וזה 'ויחר אפו מאוד'.
וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכׇל־גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ וַיִּפֹּל פַּחַד־יְהֹוָה עַל־הָעָם וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד׃
שאול לוקח צמד בקר, מחלק אותו לשנים עשר חלקים ושולח בכל גבול ישראל, ואומר: מי שלא ייצא איתנו - כך ייעשה לכל בקרו. ומה רצה לרמוז להם? מבאר המלבי"ם: רצה לרמוז שהגוף החי חי רק כאשר איבריו פועלים בהרמוניה. כאשר אחד האיברים מחליט לנוח, כל הגוף אינו עובד. אי אפשר לאמר 'רק לאיבר הזה יש בעיה': אם הכליות נחות, בתוך כמה ימים האדם מת, אם לא יעשו לו דיאליזה. וכן הכבד, וכן הלב, וכן הריאות, וכן המוח - כל אחד מן האיברים החיוניים, ברגע שהוא פוסק מלעבוד, כל הגוף מת. ואף האצבע: אם תפסיק לעבוד, לאט לאט יפשה בה רקב, והנמק יהרוג בסופו של דבר את כל הגוף.
וזה שאמר להם: מהי חיותו של הגוף? ההרמוניה. שכולם פועלים בפעולה אחת, בעזרה ובסיוע הדדי. ואם אנחנו נפרדים - זו המיתה. כשם שאתם רואים בבהמה הזאת, שברגע שמחלקים אותה לחלקים כבר אין בהמה ואין חיים, יש שנים עשר חלקים אבל אי אפשר לאמר שיש כאן שור - כך גם עם ישראל: אם הוא מפולג, אין כאן עם אחד. ואז יכולה כל אומה, ויכול לבוא כל מלך מגלומן, לבקש מאיתנו כל מיני בקשות משונות, וכולנו ניכנע לו. מפני מה? מפני שאנחנו מפורדים ולא מאוחדים.
וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק וַיִּהְיוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְאִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשִׁים אָלֶף׃
מהו 'ויפקדם בבזק'? פירוש אחד: בזק הוא שם של מקום, ושם פקד וספר אותם. פירוש אחר: 'בזק' הם שברי חרסים - רצה לדעת כמה הם, אמר לכל אחד להביא שבר חרס, ספרו את שברי החרסים וכך מנה את העם. ויש אומרים שאבנים היו, לקח מכל אחד מהם אבן ומנה אותם.
וחז"ל מדגישים את ההשוואה: כאשר יצאו למלחמת שאול בעמלק כתוב 'ויפקדם בטלאים' - אמר לכל אחד להביא כבש ממכלאות המלך, ספרו את הצאן וכך ידעו כמה הם. אומרים חז"ל: בתחילת מלכותו של שאול, כשהיו עניים, ספרו אותם בחרסים. אבל כשהעשירו, וכבר היו לשאול מכלאות צאן רבות, היה אפשר לספור אותם בטלאים.
וַיֹּאמְרוּ לַמַּלְאָכִים הַבָּאִים כֹּה תֹאמְרוּן לְאִישׁ יָבֵישׁ גִּלְעָד מָחָר תִּהְיֶה־לָכֶם תְּשׁוּעָה כְּחֹם הַשָּׁמֶשׁ וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּגִּידוּ לְאַנְשֵׁי יָבֵישׁ וַיִּשְׂמָחוּ׃
שולח להם שליח: אל תיבהלו, מחר תהיה לכם תשועה 'כחום השמש'. כלומר בחצות היום, כשהשמש תעמוד במרכזה, כבר תגיע התשועה.
וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי יָבֵישׁ מָחָר נֵצֵא אֲלֵיכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָנוּ כְּכׇל־הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם׃
כאן אנשי יבש מרדימים את נחש מלך עמון: תכינו את הסכינים, ומלחמה לא תהיה, אין לכם מה לדאוג. אל תכינו את הצבא, אל תחממו מנועים - אנחנו נגיע בצורה מסודרת, ותעקרו לנו אחד אחד עין עין.
וַיְהִי מִמׇּחֳרָת וַיָּשֶׂם שָׁאוּל אֶת־הָעָם שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיָּבֹאוּ בְתוֹךְ־הַמַּחֲנֶה בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּכּוּ אֶת־עַמּוֹן עַד־חֹם הַיּוֹם וַיְהִי הַנִּשְׁאָרִים וַיָּפֻצוּ וְלֹא נִשְׁאֲרוּ־בָם שְׁנַיִם יָחַד׃
שאול מחלק את העם לשלושה ראשים, שלושה גדודים. 'אשמורת הבוקר' היא האחרונה משלוש המשמרות שמחלקים בהן את הלילה, והיא השעה שבה האדם ישן את שנתו העמוקה ביותר. בשלב הזה הם באים ומפתיעים אותם משלושה כיוונים, ואין לאויב אפילו סיכוי להצליח לעמוד כנגדם.
וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל־שְׁמוּאֵל מִי הָאֹמֵר שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ תְּנוּ הָאֲנָשִׁים וּנְמִיתֵם׃
העם אומר לשמואל: מי הוא זה שהעיז לפקפק במלכותו של שאול ואמר בתמיהה 'שאול ימלוך עלינו?' - הביאו את האנשים האלה ואנחנו רוצים להרוג אותם, שהרי מורדים במלכות הם. ראו איזו ישועה עשה לנו שאול.
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לֹא־יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה כִּי הַיּוֹם עָשָׂה־יְהֹוָה תְּשׁוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל׃
שאול משיב: עד עכשיו לא כולם הודו במלכותי, וכיוון שלא כולם הודו בה, עדיין אין שם תואר 'מלך' עלי. וכיוון שאין עלי שם תואר מלך, לא שייך להעניש את מי שלא קיבל את מלכותי בצורה מוחלטת. וזהו הדיוק בלשון הפסוק: 'כי היום עשה ה' תשועה בישראל' - התשועה נעשתה רק היום, ומשמע שעד היום לא הייתי בגדר מלך, ואם לא הייתי בגדר מלך, אין ראוי להרוג את מי שמרד במלכות.
וכך בדיוק טען דוד כאשר ברח וקילל אותו שמעי בן גרא: לא יכול היה להרגו כעת, היות ולעת עתה אינו בגדר מלך בצורה מוחלטת. וכך גם טענה אביגיל לדוד כשרצה להרוג את נבל הכרמלי: עדיין לא יצא טבעך בעולם. אמנם משח אותך שמואל למלך, אבל עדיין לא התפרסמת, ועדיין המולך בפועל הוא שאול. נמצא, שכדי שיהיו לך כל דיני מלך להוציא להורג את הפוגע בכבודך, אתה צריך להיות מפורסם כמלך ולנהוג בכל גינוני השררה של המלך, ואז הפוגע בכבוד המלך ייענש בכל חומרת הדין.
ועוד תחבולה נקט שאול: הוא לא אמר להם 'לא אהרוג אותם כלל', אלא 'לא נהרוג אותם היום' - היום יום שמחה, זכינו, נעשתה תשועה, וכי מתאים לעשות אבל ביום כזה? לא נהרוג אדם ביום הזה. והם מבינים: בסדר, לא היום, מחר או מחרתיים יטפל בהם. ואחרי יומיים שלושה העסק נרגע וממילא לא היה צריך לטפל באף אחד. יש ביטוי: 'הכה על הברזל בעודו חם'. אם לא ניצלת את המומנטום, אחר כך אין מה לעשות. וזה בדיוק מה שהרוויח שאול בדחיית 'לא היום'.
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה׃
שמואל אומר להם: כיוון שעכשיו העם מקבל את המלוכה מרצונו, נלך לגלגל ונחדש שם את המלוכה מחדש. עד עכשיו קיבלו את המלוכה בדיבור ובאמירה בלבד, ומעתה אני רוצה שתהיה קבלת המלוכה בפועל.
וַיֵּלְכוּ כׇל־הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת־שָׁאוּל לִפְנֵי יְהֹוָה בַּגִּלְגָּל וַיִּזְבְּחוּ־שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי יְהֹוָה וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכׇל־אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד־מְאֹד׃
כאן כבר הייתה שמחה גדולה, שכן הייתה הסכמה מכולם.
הפרק פותח בשאול המבוזה שחזר לרעות את בקרו, ומסתיים בהמלכה בשמחה גדולה בגלגל. נחש העמוני צר על יבש גלעד, מחותני שבט בנימין, ודורש דרישה של השפלה - 'בנקור לכם כל עין ימין' - כי כריתת ברית צריכה תמורה, ותמורתו היא הכבוד שיצא לו מחרפת ישראל. זקני יבש מרוויחים זמן בטענתו שלו, ושאול, שרוח אלוקים צלחה עליו והפכה את שמיעת העוול לגבורה, מנתח את צמד הבקר ומלמד את העם שגוף מפולג הוא גוף מת, ורק אחדות היא חיים. אחרי הניצחון הוא מונע נקמה בבני בליעל - הן משום שעד היום לא היה בגדר מלך גמור, והן בתחבולת 'לא היום' שהרגיעה את הרוחות. וכך, כשקיבלו כולם את מלכותו מרצון, חידש שמואל את המלוכה בגלגל, וישמח שאול וכל אנשי ישראל עד מאוד.