פרק י' בשמואל א' הוא פרק המעבר: מרגע המשיחה הפרטית של שאול בפך השמן, דרך שלושת האותות שנותן לו שמואל, ועד ההמלכה הפומבית במצפה בגורל לעיני כל ישראל. בתוך הפרק חבויה גם ראשית נפילתו של שאול: הציווי הראשון שהוא מקבל, אותו ציווי שבו ייכשל ובעקבותיו יאבד את המלוכה. נלך על סדר הפסוקים, בעיקר לאורו של המלבי"ם.
וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶת־פַּ֥ךְ הַשֶּׁ֛מֶן וַיִּצֹ֥ק עַל־רֹאשׁ֖וֹ וַיִּשָּׁקֵ֑הוּ וַיֹּ֕אמֶר הֲל֗וֹא כִּֽי־מְשָׁחֲךָ֧ יְהֹוָ֛ה עַל־נַחֲלָת֖וֹ לְנָגִֽיד׃
חז"ל אומרים שלא היה זה שמן המשחה, שכן בשמן המשחה מושחים רק מלכים - מלכי בית דוד. כאן היה זה שמן אפרסמון, שמן מבושם בעל ריח מיוחד, אך אינו שמן המשחה. וגם המלכות עצמה לא נמשכה. הרמז לכך בכלי: שאול שנמשח בפך - לא נמשכה מלכותו, ודוד שנמשח בקרן - נמשכה מלכותו. פך הוא חרס, וחרס נשבר. קרן עשויה מקרן של שור, שהיא הדבר הקשה ביותר, ועוד שהקרן מצד עצמה נמשכת ומתארכת. וכבר רמזה זאת חנה בתפילתה: "רָמָה קַרְנִי בַּה'" - אומרים חז"ל: רמה קרני ולא רמה פכי. המלכות התרוממה במי שנמשח בקרן, לא במי שנמשח בפך.
מהי פעולת המשיחה? אומר המלבי"ם: על ידי המשיחה שמואל מושך על שאול רוח גבורה ועוז, ולכן נראה בהמשך "וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים". במשיחה הוא מביא עליו כוח עצום ותוקף נפשי להנהיג את העם. שהרי מדובר באדם פשוט - מהיכן יבואו לו העוז והתעצומות להנהיג עם שלם? ומדוע נישקו? "וַיִּשָּׁקֵהוּ" - זהו גדר של התדבקות רוחא ברוחא. גם בקבלה מדובר על התדבקות רוחא ברוחא שנעשית על ידי הנשיקה, ומכאן "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" - ודווקא "פיהו", כמבואר בזוהר. שמואל רצה שתדבק רוחו של שאול ברוחו שלו, וכך יזכה לנבואה. נבואה מלשון ניב שפתיים, ובנשיקה הוא מעניק לו את כוח הדיבור, את כוח הנבואה.
ומדוע אין שמואל מושח אותו בפרהסיה, הרי שאול נעשה מלך על כל ישראל? התשובה פשוטה: בהמשך שמואל עתיד להטיל גורל, וכך להוכיח לעם במי בחר ה'. אילו היה מושחו בפומבי, היה העם אומר שהמשחק מכור: קודם ירה את החץ ואחר כך סימן את המטרה. לכן לא הודיע לאיש, ורק בינו לבין שאול הודיעו והכינו: אתה הנגיד, אני מושח אותך, דע לך והתכונן.
ושימו לב ללשון: לא "למלך" אלא "לְנָגִיד". מלך הוא מי שמוריש את מלכותו לדורות הבאים אחריו, ואילו כאן מדובר במי שיהיה מושל, ומושל זמני גדרו נגיד. כיוון שידע שמואל שאין מלכותו עתידה להימשך, לא תיארו כמלך אלא כנגיד.
בְּלֶכְתְּךָ֤ הַיּוֹם֙ מֵֽעִמָּדִ֔י וּמָצָ֩אתָ֩ שְׁנֵ֨י אֲנָשִׁ֜ים עִם־קְבֻרַ֥ת רָחֵ֛ל בִּגְב֥וּל בִּנְיָמִ֖ן בְּצֶלְצַ֑ח וְאָמְר֣וּ אֵלֶ֗יךָ נִמְצְא֤וּ הָאֲתֹנוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר הָלַ֣כְתָּ לְבַקֵּ֔שׁ וְהִנֵּ֨ה נָטַ֤שׁ אָבִ֙יךָ֙ אֶת־דִּבְרֵ֣י הָאֲתֹנ֔וֹת וְדָאַ֤ג לָכֶם֙ לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אֶעֱשֶׂ֖ה לִבְנִֽי׃
שמואל נותן לשאול סימנים למהלך שיעבור עליו מרגע המשיחה ועד קבלת המלכות בפועל. ובאמת התיאור כולו הוא פלא עצום. בהתבוננות פשוטה היה נראה שאפשר למחוק את כל הפרשה הזאת - מה עניין לנו לדעת ששני אנשים יגידו לו שהאתונות נמצאו ושאביו כבר דואג להם ולא לאתונות? ולשם מה בכלל צריך סימנים? וכי שמואל עומד למבחן? הרי כבר בצעירותו הוחזק שמואל לנביא על כל ישראל, ולא היה אדם שפקפק בנבואתו. ומדוע לפרט: שלושה אנשים, אחד נושא גדיים, אחד כיכרות, אחד נבל יין, ואף להזהירו "וְלָקַחְתָּ מִיָּדָם"? זה באמת פלא.
המלבי"ם אומר דבר נפלא: שמואל מודיע לשאול שיהיו בעם שלוש כיתות ביחס לקבלת מלכותו, וכל כת תקבל אותו באופן אחר. הוא מכין אותו מראש כדי שלא יופתע מיחס העם ומצורת קבלת מלכותו.
הכת הראשונה - "שְׁנֵי אֲנָשִׁים". אלו האנשים הפשוטים ביותר, ההמוניים בלשון המלבי"ם, החיים חיי הבהמה, בלתי עובדי ה' ואינם משכילים באמיתותו. הם הגשמיים ביותר, הנקראים עמי הארץ, שכל עניינם בארציות. וכיוון שהם הרוב - "הן רבים עתה עם הארץ", ותלמידי חכמים הם המיעוט - בהם תפגוש ראשונה. והם נחלקים לשניים, ולכן "שני אנשים": יש הנמשכים אחר תאוות אכילה ושתייה ועידון, ויש הנמשכים אחר תאוות הממון, מוכן אפילו לוותר על התענוגות ובלבד שירוויח כסף.
"עִם קְבֻרַת רָחֵל" - על פי הקבלה הנשמה האלוקית נרמזת ברחל, ורחל ולאה הם מושגים רוחניים. נשמתם, שהיא בבחינת רחל, קבורה בהם: הם אינם מחיים אותה, והיא כמתה בקברה, שכן הם נתונים תחת ממשלת הבשר, החומר והתאווה. "בִּגְבוּל בִּנְיָמִן" - שאול משבט בנימין, והם עומדים על הגבול ואינם נכנסים פנימה. הם לא יימשכו אחריו ולא יהיו חלק ממנו. שימו לב שהם אינם נותנים לו דבר: לא מנחה ולא לחם ולא יין, שכן אינם רואים עצמם חלק ממנו. אבל גם להזיק לא יזיקו, ואדרבה יאמרו לו שאביו דואג לו - כלומר, מן האנשים האלה לא תצא לך רעה.
וְחָלַפְתָּ֨ מִשָּׁ֜ם וָהָ֗לְאָה וּבָ֙אתָ֙ עַד־אֵל֣וֹן תָּב֔וֹר וּמְצָא֤וּךָ שָּׁם֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים עֹלִ֥ים אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים בֵּֽית־אֵ֑ל אֶחָ֞ד נֹשֵׂ֣א ׀ שְׁלֹשָׁ֣ה גְדָיִ֗ים וְאֶחָד֙ נֹשֵׂ֗א שְׁלֹ֙שֶׁת֙ כִּכְּר֣וֹת לֶ֔חֶם וְאֶחָ֖ד נֹשֵׂ֥א נֵבֶל־יָֽיִן׃
הכת השנייה מעולה ומשובחת יותר: אנשים שכבר עוסקים ברוחניות, ומנין? "עֹלִים אֶל הָאֱלֹהִים בֵּית אֵל" - אנשים המחפשים עבודת ה'. גם הם נחלקים לשלושה סוגים. הראשון נושא שלושה גדיים: כל מגמתו להקריב, ושלושת הגדיים מרמזים על שלושת חלקי הנפש - נר"ן, נפש רוח ונשמה - שאותם הוא מקריב לה'. זו הדרגה הגבוהה ביותר, העושה הכול לשם שמים. השני, פחות ממנו, נושא שלושת כיכרות לחם: גם הוא עובד את ה', אך מטרתו לחם - פרנסה, ברכה, הצלחה, זיווג הגון. ברוך ה' שהוא עובד את ה', אבל התכלית שלו גשמית. השלישי נושא נבל יין: זה העובד את ה' כדי להשיג תענוגים ומותרות - לא פרנסה בלבד אלא מעל ומעבר. שהרי בלחם אדם שבע, זה המינימום, ואילו היין מסמל תענוג.
וְשָׁאֲל֥וּ לְךָ֖ לְשָׁל֑וֹם וְנָתְנ֤וּ לְךָ֙ שְׁתֵּי־לֶ֔חֶם וְלָקַחְתָּ֖ מִיָּדָֽם׃
שלושת הסוגים הללו יצטרפו אליך: ישאלו לשלומך, יבררו מה צרכיך, ויתנו לך "שתי לחם" - יסייעו לך מבחינה כלכלית לבסס את המלכות ולמלא את צרכיך הגופניים. ולכן "וְלָקַחְתָּ מִיָּדָם": אל תסרב להם, שכן אתה זקוק לסיועם.
אַ֣חַר כֵּ֗ן תָּבוֹא֙ גִּבְעַ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר־שָׁ֖ם נְצִבֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וִיהִי֩ כְבֹאֲךָ֨ שָׁ֜ם הָעִ֗יר וּפָגַעְתָּ֞ חֶ֤בֶל נְבִאִים֙ יֹרְדִ֣ים מֵהַבָּמָ֔ה וְלִפְנֵיהֶ֞ם נֵ֤בֶל וְתֹף֙ וְחָלִ֣יל וְכִנּ֔וֹר וְהֵ֖מָּה מִֽתְנַבְּאִֽים׃
ומה עניין התזמורת הזאת? כבר מצאנו אצל אלישע: "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ ה'". הנגינה גורמת לנפש להידבק ברוחניות, וכשהנפש מתדבקת ברוחניות היא זוכה להשראת השכינה. כמובן, הדברים אמורים בבעל דרגה; מי שאינו בעל דרגה יכול לנגן כל היום ולא יצא לו מזה אלא מנגינות. וצריך להיות ריאליים: זוג צעיר בא לרב חיים קנייבסקי וסיפר שכשחזרו בליל כלולותיהם הביתה מצאו יונה עומדת על השולחן, ושאלו מה מרמז הדבר. השיב להם הרב: זה אומר שהשארתם את החלון פתוח.
אומר המלבי"ם: כאן מרומז הרובד השלישי בעם, המעולים והרוחניים ביותר. הכת הזאת כבר אינה בגדר "אנשים" אלא בגדר אלוקיים - אנשים שהתפשטו מכל ענייני הגשמיות ועוסקים רק ברוחניות, ומתמקדים בהורדת הנבואה. ובזכותם - "אֲשֶׁר שָׁם נְצִבֵי פְלִשְׁתִּים" - תנצח את הפלשתים; מכוחם תבוא לך הישועה במלחמה.
וְצָלְחָ֤ה עָלֶ֙יךָ֙ ר֣וּחַ יְהֹוָ֔ה וְהִתְנַבִּ֖יתָ עִמָּ֑ם וְנֶהְפַּכְתָּ֖ לְאִ֥ישׁ אַחֵֽר׃
הכת השנייה סייעה לו מן הבחינה החומרית לבסס את המלוכה, והכת השלישית מסייעת לו מן הבחינה הרוחנית. "וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ ה'" היא מדרגה ממדרגות רוח הקודש. אומר המלבי"ם: בלי שתצלח עליו רוח ה', אין דרך טבעית שאדם יילקח ממכלאות צאן ופתאום תהיה בו רוח גבורה להילחם בפלשתים ובעמלק - מהיכן זה בא לו? מרוח ה' שצלחה עליו. ודבר נוסף בעניין הנפשי: יחול עליו שפע רוחני, תשרה עליו הנבואה, והוא ייהפך לאיש אחר.
וְהָיָ֗ה כִּ֥י תָבֹ֛אנָה הָאֹת֥וֹת הָאֵ֖לֶּה לָ֑ךְ עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּמְצָ֣א יָדֶ֔ךָ כִּ֥י הָאֱלֹהִ֖ים עִמָּֽךְ׃
האותות מרמזים שיהיה לו סיוע מכל רבדי העם: מן החומריים והבהמיים - שלא יזיקו לו; מן הרוחניים יותר - שיסייעו לו בכיכרות לחם ובביסוס כלכלי; ומן האלוקיים - שיסייעו לו מן הבחינה הרוחנית. ומכאן ידע שיש עמו עזר אלוקי.
ויש כאן חיזוק נוסף. יש כלל שכל דבר הנתון ביד בעל בחירה, בכוחו של בעל הבחירה לגרום שלא יתקיים. ובאמת נחלקו בזה: האור החיים הקדוש ועוד ראשונים סוברים שבעל בחירה יכול להזיק גם למי שלא נגזר עליו נזק, והגאון מווילנא נוקט שבעל בחירה אינו יכול כלל להזיק למי שלא נגזר עליו נזק מן השמים, ובחירתו מוגבלת. וכאן העניין תלוי בבחירתו של העם - האם ירצו לקבלו אם לאו; ואכן בסוף הפרק יש שאמרו "מה יושיענו זה". היה מקום לומר: שמואל, אולי אתה נביא אמת ואני מאמין לך, אבל מי אמר שהעם יסכים? לכן נאמרת כאן הבטחה, ו"כי האלוהים עמך" פירושו שהיא תתקיים בכל אופן, שהרי הקדוש ברוך הוא שהבטיח הבטחה טובה אינו חוזר בו - אף שהדבר תלוי בבחירתם החופשית של אחרים.
כבר ראינו שנאמר על שאול שאין טוב ממנו בכל העם. תארו לעצמכם: בורא עולם מעיד שאין בכל ישראל טוב ממנו. ולכן דרשו חז"ל "בן שנה שאול במלכו" - כתינוק בן שנה שלא טעם טעם חטא. ואמרו חז"ל שהקדוש ברוך הוא אמר לדוד: כך אתה אומר על שאול? דע לך, אילו אתה היית שאול והוא דוד, הייתי מעביר מאה כמותך מפני שאול. ומאידך אומר האר"י הקדוש שדוד היה תחילת יציאת נפשו מן הקליפות, ולכן זדונותיו נחשבו לו כשגגות, ואילו שאול שהיה מזוכך ביותר - שגגותיו נחשבו לו כזדונות.
וְיָרַדְתָּ֣ לְפָנַי֮ הַגִּלְגָּל֒ וְהִנֵּ֤ה אָנֹכִי֙ יֹרֵ֣ד אֵלֶ֔יךָ לְהַעֲל֣וֹת עֹל֔וֹת לִזְבֹּ֖חַ זִבְחֵ֣י שְׁלָמִ֑ים שִׁבְעַ֨ת יָמִ֤ים תּוֹחֵל֙ עַד־בּוֹאִ֣י אֵלֶ֔יךָ וְהוֹדַעְתִּ֣י לְךָ֔ אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה׃
כאן מתחיל המוקש הראשון של שאול. יש טילים שמותקן בהם מנגנון השמדה עצמי, שאם לא פגעו במטרה הם משמידים את עצמם; כאן הוכנס לשאול מנגנון ההשמדה העצמי שלו. זהו הציווי הראשון שהוא מקבל, ובו הוא ייכשל, וכישלון זה יגרור אחריו כישלון נוסף, ובסופו של דבר יאבד את המלוכה.
הגלגל היה מקום ריכוז, שאליו היו מתאספים לשמוע את דבר הנביא. שם אומר לו שמואל: המתן לי שבעת ימים, ואחר כך אבוא ואתן לך את ההוראות כיצד להנהיג את המלוכה - "וְהוֹדַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה". כלומר, בהמתנה זו תלוי מה יימסר לו. ולמעשה שאול לא המתין, וקיבל על כך נזיפה חמורה ואיבד את המלוכה, ולאחר מכן איבד סופית בעניין אגג; היו כאן שני שלבים - אובדן חלקי ואחריו אובדן גמור. הציווי לכאורה אינו מסובך: המתן שבעה ימים, נקריב זבחי שלמים ונצא למלחמה בפלשתים. אבל כשנגיע לשם נראה שהניסיון היה קשה מאוד. ועוד למדנו כאן: אף שאמר לו "עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ", פסוק ח' הוא ההסתייגות - בגלגל אתה מוגבל, שם עליך להמתין לי.
וְהָיָ֗ה כְּהַפְנֹת֤וֹ שִׁכְמוֹ֙ לָלֶ֙כֶת֙ מֵעִ֣ם שְׁמוּאֵ֔ל וַיַּהֲפׇךְ־ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים לֵ֣ב אַחֵ֑ר וַיָּבֹ֛אוּ כׇּל־הָאֹת֥וֹת הָאֵ֖לֶּה בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃
"לב אחר" - אומר רש"י: רוח גבורת מלכות. והמלבי"ם מוסיף: לבו של כל אדם מוליך ומנהיג את כוחות גופו בלבד, אבל "פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ" - הוא מנהיג את לבב העם המתנהג על ידו, ו"לב מלך ביד ה'". מעתה לא יהיה לו לב של אדם פרטי אלא לב של אדם כללי, לב של מלך, שהקדוש ברוך הוא מנהיג אותו. לב אדם פרטי נתון בידו שלו, אבל המלך מכריע בהחלטותיו על גורל אלפים ורבבות, ולכן אינו יכול לקבל הכרעות אישיות; נדמה לו שהוא המחליט, אך למעשה ההכרעות משמים.
על פי זה מסבירים המפרשים הסבר נפלא במאמר חז"ל "כל המיצר לישראל נעשה ראש". לכאורה זהו פרס: מי שעושה צרות לישראל נעשה ראש? אלא הכוונה: כל עוד הוא אדם פרטי, יכול הוא להצר לישראל בלי גבול; אך מרגע שנעשה ראש, "לב שרים ורוזנים ביד ה'", ושלשלת הכלב ביד האדון. כביכול הקדוש ברוך הוא מקבל שליטה עליו: נעשית מלך - נכנסת לידיים שלי, ואני שולט על לבך. שהרי מלך יכול בהחלטה אחת לגרום להריגת חצי מעמו, ואי אפשר שדבר כזה יהיה נתון לבחירתו החופשית לבדה. וזה מלבד הפשט הידוע, שנעשה ראש כדי שלא יאמרו נמסרנו ביד אומה שפלה.
וַיָּבֹ֤אוּ שָׁם֙ הַגִּבְעָ֔תָה וְהִנֵּ֥ה חֶבֶל־נְבִאִ֖ים לִקְרָאת֑וֹ וַתִּצְלַ֤ח עָלָיו֙ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים וַיִּתְנַבֵּ֖א בְּתוֹכָֽם׃
שני דברים חלו עליו: רוח גבורה אלוקית ורוח נבואה, וכפי שהתבאר לעיל.
וַיְהִ֗י כׇּל־יֽוֹדְעוֹ֙ מֵאִתְּמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם וַיִּרְא֕וּ וְהִנֵּ֥ה עִם־נְבִאִ֖ים נִבָּ֑א וַיֹּ֨אמֶר הָעָ֜ם אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ מַה־זֶּה֙ הָיָ֣ה לְבֶן־קִ֔ישׁ הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִיאִֽים׃
אומר המלבי"ם: להשגה נבואית צריך שתי מעלות - מעלה מולדת ומעלה בחירית. המעלה המולדת היא הירושה מן האב, וכמו שאמרו חז"ל שהאב זוכה לבנו בחכמה ובכוח ובעניינים רבים; והמעלה הבחירית תלויה בבחירת האדם, שמחליט לעשות רצון ה' ולהתקרב אליו. משתי הבחינות התפלאו: "מַה זֶּה הָיָה לְבֶן קִישׁ" - הרי קיש אביו לא היה נביא, ואין לו הכנה מולדת. ואם תאמר מצד ההכנה הבחירית, שבחר בטוב וזכה - על כך אמרו "הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים": וכי היה עד עתה מתלמידי הנביאים? הרי כך היו זוכים לנבואה, מתחברים אל הנביאים ומתרגלים עצמם בדרכי ההזדככות וההתבודדות וההתעמקות ברוחניות, ושאול מעולם לא נראה בחבורה זו. נמצא ששתי הבחינות חסרו בו.
וַיַּ֨עַן אִ֥ישׁ מִשָּׁ֛ם וַיֹּ֖אמֶר וּמִ֣י אֲבִיהֶ֑ם עַל־כֵּן֙ הָיְתָ֣ה לְמָשָׁ֔ל הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִאִֽים׃
היה שם אדם שסתר את דבריהם: וכי כדי להיות נביא חייב אביו להיות נביא? "וּמִי אֲבִיהֶם" - מי הם אבותיהם של כל הנביאים הללו, וכי נביאים היו? הרי בדור שלפני שמואל לא הייתה נבואה, "וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר... אֵין חָזוֹן נִפְרָץ", ופתאום הנבואה הולכת ומתפרצת - וההורים שלהם לא היו נביאים. ומאז הפך הביטוי "הגם שאול בנביאים" למשל שגור בפי העם, וכפי שנראה בהמשך במפורש.
וַיְכַל֙ מֵֽהִתְנַבּ֔וֹת וַיָּבֹ֖א הַבָּמָֽה׃ וַיֹּאמֶר֩ דּ֨וֹד שָׁא֥וּל אֵלָ֛יו וְאֶֽל־נַעֲר֖וֹ אָ֣ן הֲלַכְתֶּ֑ם וַיֹּ֗אמֶר לְבַקֵּשׁ֙ אֶת־הָ֣אֲתֹנ֔וֹת וַנִּרְאֶ֣ה כִי־אַ֔יִן וַנָּב֖וֹא אֶל־שְׁמוּאֵֽל׃
הדוד מתפלא: הוא יודע ששאול לא היה נביא, ופתאום הוא רואה אותו מתנבא עם הנביאים, ומבין שקרה כאן דבר מה בימים שנעדר. הוא שואל לאן נעלמו, ושאול משיב שהלכו לבקש את אתונות אביו שאבדו, ומשלא מצאו באו אל שמואל. עתה הדוד כבר מריח משהו, שהרי שמואל היה אבי הנביאים באותה תקופה.
וַיֹּ֖אמֶר דּ֣וֹד שָׁא֑וּל הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י מָה־אָמַ֥ר לָכֶ֖ם שְׁמוּאֵֽל׃ וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל־דּוֹד֔וֹ הַגֵּ֤ד הִגִּיד֙ לָ֔נוּ כִּ֥י נִמְצְא֖וּ הָאֲתֹנ֑וֹת וְאֶת־דְּבַ֤ר הַמְּלוּכָה֙ לֹא־הִגִּ֣יד ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר אָמַ֥ר שְׁמוּאֵֽל׃
הדוד מבקש לשמוע את תוכן השיחה, כדי להבין מהיכן הגיעה אליו הנבואה, ושאול שומר הכול בסוד. אומרים חז"ל: דרך צניעות הייתה בו בשאול. יכול היה לומר: שמואל משח אותי למלך, עוד מעט אהיה מלך על ישראל וכל הבלגן ייגמר - ולא כלום. אמר לו רק שהאתונות נמצאו, והסתיר את העניין. ומלבד מידת הצניעות, גם לשמואל היה עניין שהדבר לא יתפרסם עד לגורל, שאם ידעו שכבר נבחר שאול יאמרו שהמשחק מכור והמטרה סומנה מראש; ולכן נעשה הדבר בגורל, וכשראו העם את הגורל קיבלו אותו בהסכמה.
וַיַּצְעֵ֤ק שְׁמוּאֵל֙ אֶת־הָעָ֔ם אֶל־יְהֹוָ֖ה הַמִּצְפָּֽה׃ וַיֹּ֣אמֶר ׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אָנֹכִ֛י הֶעֱלֵ֥יתִי אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם וָאַצִּ֤יל אֶתְכֶם֙ מִיַּ֣ד מִצְרַ֔יִם וּמִיַּד֙ כׇּל־הַמַּמְלָכ֔וֹת הַלֹּחֲצִ֖ים אֶתְכֶֽם׃
שמואל מכנס את כל העם למצפה, שהיה מקום ריכוז לכלל ישראל, ואומר להם: מצדכם לא הייתם צריכים מלך כלל. כפי שהתבאר, הקדוש ברוך הוא הקפיד עליהם - "כי אותי מאסו ממלוך עליהם". וכשם שהושעתי אתכם מיד מצרים, יכולתי להמשיך ולהושיע אתכם מיד כל הקמים עליכם.
וְאַתֶּ֨ם הַיּ֜וֹם מְאַסְתֶּ֣ם אֶת־אֱלֹהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁר־ה֨וּא מוֹשִׁ֣יעַ לָכֶם֮ מִכׇּל־רָעוֹתֵיכֶ֣ם וְצָרֹתֵיכֶם֒ וַתֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ כִּי־מֶ֖לֶךְ תָּשִׂ֣ים עָלֵ֑ינוּ וְעַתָּ֗ה הִֽתְיַצְּבוּ֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה לְשִׁבְטֵיכֶ֖ם וּלְאַלְפֵיכֶֽם׃
לא נהגתם כהוגן, ויש בזה גם כפיות טובה: הצלתי אתכם ובכל זאת ביקשתם לכם מלך אחר. ואף על פי כן - התייצבו, שכן מה שהובטח לכם מתקיים עתה.
וַיַּקְרֵ֣ב שְׁמוּאֵ֔ל אֵ֖ת כׇּל־שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּלָּכֵ֖ד שֵׁ֥בֶט בִּנְיָמִֽן׃ וַיַּקְרֵ֞ב אֶת־שֵׁ֤בֶט בִּנְיָמִן֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ו וַתִּלָּכֵ֖ד מִשְׁפַּ֣חַת הַמַּטְרִ֑י וַיִּלָּכֵד֙ שָׁא֣וּל בֶּן־קִ֔ישׁ וַיְבַקְשֻׁ֖הוּ וְלֹ֥א נִמְצָֽא׃
חז"ל אומרים שהטיל גורל: תחילה שם בקלפי את פתקי השבטים, ויצא שבט בנימין; אחר כך את משפחות השבט, ונלכדה משפחת המטרי; ולבסוף עלה שאול בן קיש. מחפשים אותו - ואיננו.
וַיִּשְׁאֲלוּ־עוֹד֙ בַּֽיהֹוָ֔ה הֲבָ֥א ע֖וֹד הֲלֹ֣ם אִ֑ישׁ וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה הִנֵּה־ה֥וּא נֶחְבָּ֖א אֶל־הַכֵּלִֽים׃
שאלו: האם האיש עדיין נמצא כאן, או שכבר הלך? נתגלה להם הקדוש ברוך הוא ואמר: "הנה הוא נחבא אל הכלים". מכאן המושג המוכר, ובביאורו שני פירושים. לפי הפשט, היה שם כעין מלתחה שאליה הביאו את הבגדים והכלים, ושם הצניע שאול את עצמו - מידת צניעות שהייתה בו. ויש מפרשים ש"הכלים" הם האורים ותומים: שאול ביקש שיבדקו באורים ותומים כדי שתהיה ודאות גמורה שהוא המלך, ולא הסתפק בגורל בלבד; ושאלו באורים ותומים ועלה בידו.
אגב, שאול חסרה בו התכונה המרכזית הנדרשת למלך, וזה גם מה שעמד בעוכריו: הייתה בו ענווה יתרה, ואילו מלך חייב שיהיה בו משהו מן התוקף והעוז. וכך רואים לאורך כל הדרך. מדוע נכשל כשהקריב את העולה ולא המתין לשמואל? בגלל העם, שלחצו עליו והתחילו להיפוץ מעליו. ומדוע לא מיגר את עמלק? שוב בגלל העם, שחמל על הצאן. שאול לא היה בעל תוקף מספיק כדי להשליט את דעתו, וצניעותו וענוותנותו גרמו לו לקבל את דעת האחרים - וזה עצמו פגם וחיסרון במלכות. אצל דוד היה השילוב: אמרו חז"ל שכשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, וכשהיה יוצא לקרב היה מקשה עצמו כעץ, ושמונה מאות חלל היה הורג בקרב.
וַיָּרֻ֙צוּ֙ וַיִּקָּחֻ֣הוּ מִשָּׁ֔ם וַיִּתְיַצֵּ֖ב בְּת֣וֹךְ הָעָ֑ם וַיִּגְבַּהּ֙ מִכׇּל־הָעָ֔ם מִשִּׁכְמ֖וֹ וָמָֽעְלָה׃
לוקחים אותו מן המקום שבו נחבא, ומתגלה שהוא גבוה מכל העם משכמו ומעלה. לדבר יש חשיבות, שכן הוא יוצר רושם על העם - "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ", ועל ידי כך מוראו של המלך גדול יותר.
וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֜ל אֶל־כׇּל־הָעָ֗ם הַרְּאִיתֶם֙ אֲשֶׁ֣ר בָּֽחַר־בּ֣וֹ יְהֹוָ֔ה כִּ֛י אֵ֥ין כָּמֹ֖הוּ בְּכׇל־הָעָ֑ם וַיָּרִ֧עוּ כׇל־הָעָ֛ם וַיֹּאמְר֖וּ יְחִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
אומר הרד"ק: אדם בעל קומה וצורה נאה יאה למלוכה, והעם יראים ממנו יותר. לכן "אין כמוהו" - אף מצד צורתו וקומתו החיצונית הוא הראוי למלוכה. והעם מריעים ואומרים "יחי המלך", ותרגם התרגום: "יצלח מלכא".
הפרק פותח במשיחה חשאית בפך שמן אפרסמון - כלי של חרס, שאינו נמשך - ובנשיקה שמדביקה את רוחו של שאול ברוחו של שמואל להורידו לנבואה. שלושת האותות אינם הוכחה לנביא, אלא מפה מדויקת של שלוש הכיתות בעם: החומריים שיעמדו על הגבול ולא יזיקו, עובדי ה' שיסייעו בחומר, והאלוקיים שיסייעו ברוח ובכוחם ינוצחו הפלשתים. בתוך ההבטחה נטמן גם התנאי - "שבעת ימים תוחל" - הציווי הראשון שבו ייכשל שאול. ה' הופך לו לב אחר, לב של מלך שהוא ביד ה', והעם מתפלאים "הגם שאול בנביאים". ולבסוף, במצפה, אחרי תוכחת שמואל על בקשת המלך, נבחר שאול בגורל, נמצא נחבא אל הכלים מרוב צניעות, וניצב גבוה מכל העם - אותה ענווה עצמה שהייתה מעלתו הגדולה, ובה בעת החיסרון שיעמוד לו לרועץ במלכותו.