פתיחה: איך נמצאה המלוכה
פרק ט' בספר שמואל א' הוא פרק של השגחה נסתרת. כלפי חוץ הכול נראה מקרי לחלוטין: אתונות אובדות, בן שיוצא לחפש אותן, נער שמציע רעיון, נערות ליד הבאר, ופגישה אקראית בשער העיר. אבל מתחת לכל ה"מקרים" האלה מסתתרת יד מכוונת אחת, שמובילה בחור צנוע משבט בנימין היישר אל משיחת המלוכה. הנביא פותח בייחוס, ממשיך בתיאור מידותיו של שאול, ורק אחר כך מתאר את שרשרת האירועים שהביאה אותו אל שמואל.
הייחוס: קיש בן אביאל, גיבור חיל
וַיְהִי אִישׁ מִבִּנְיָמִין וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל בֶּן צְרוֹר בֶּן בְּכוֹרַת בֶּן אֲפִיחַ בֶּן אִישׁ יְמִינִי גִּבּוֹר חָיִל.
כל השמות הללו הם עדיין שמות אבותיו של האב, ולשאול עצמו טרם הגענו. הכתוב מונה כאן את הסיבות שבגללן בחר הקדוש ברוך הוא בשאול. ראשית, המיוחסוּת: "קיש בן אביאל". שנית, גבורה: "גיבור חיל" - וגבורה באב מולידה בדרך כלל גבורה גם בבנים.
במקום אחר כתוב "נר הוליד את קיש", ולכאורה יש כאן סתירה: קוראים לו נר או אביאל? אומרים חז"ל שאביו של שאול היה מדליק נרות לרבים במבואות האפלים, כדי שלא ייכשלו העוברים ושבים בלכתם. מכאן עד כמה היו בו מידות טובות, ולכן נקרא גם "נר" וגם "אביאל".
"ואין איש מבני ישראל טוב ממנו"
וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם.
"בחור וטוב" - אף על פי שעדיין היה בחור צעיר, כבר היה טוב עם אלוקים ועם אדם, ולא נמשך אחר שום תאווה. שלם ביופיו, שלם בתוארו, שלם בגבורתו: כל המידות הראויות למלוכה נמצאו בו, וגם "משכמו ומעלה גבוה מכל העם". ויש מפרשים "בחור" מלשון נבחר, שהיה הנבחר שבעם.
הפסוק הזה הוא סתירת לחי לכל מי שמפקפק בגדלותו של שאול, ומקשה כיצד רדף אחרי דוד וכדומה. הרי אי אפשר להתעלם מן המילים "ואין איש מבני ישראל טוב ממנו". תארו לעצמכם שהיו אומרים היום על אדם אחד שהוא הטוב שבעם ישראל - קח את כל גדולי ישראל, את כל הצדיקים, את כל בעלי המעלה, והוא הטוב מכולם. זו מדרגה עצומה, ואין פלא שנאמר "בן שנה שאול במולכו" - כתינוק בן שנה שלא חטא. צדיק עצום היה.
אבידת האתונות: הזרז שסובב הקדוש ברוך הוא
וַתֹּאבַדְנָה הָאֲתֹנוֹת לְקִישׁ אֲבִי שָׁאוּל וַיֹּאמֶר קִישׁ אֶל שָׁאוּל בְּנוֹ קַח נָא אִתְּךָ אֶת אַחַד מֵהַנְּעָרִים וְקוּם לֵךְ בַּקֵּשׁ אֶת הָאֲתֹנֹת.
מכאן ואילך מתאר הנביא כיצד מצא שאול את המלוכה כביכול באקראי, ובאמת הכול סובב מן השמים. בהשגחה נאבדו האתונות. ולפי ההיגיון היה קיש צריך לשלוח את אחד הנערים לחפש - למה שולח דווקא את בנו, שיֵצא לדרך בלי דרך ליצור עמו קשר, וידאג לו אחר כך? אלא שכך דאג הקדוש ברוך הוא.
ועוד דקדוק: "ותאבדנה האתונות לקיש" - היה צריך לומר "מקיש", כדרך שאומרים הארנק אבד מראובן. אלא שהאתונות לא אבדו סתם, אלא בגלל סיבתו של קיש אבי שאול: מפני שהיה אביו של שאול נעלמו האתונות. אבידת האתונות לא הייתה אלא זרז, כדי ששאול יצא ויחפש ויגיע דרך זה אל המלוכה.
מסלול החיפוש: לשון יחיד ולשון רבים
וַיַּעֲבֹר בְּהַר אֶפְרַיִם וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ שָׁלִשָׁה וְלֹא מָצָאוּ וַיַּעַבְרוּ בְאֶרֶץ שַׁעֲלִים וָאַיִן וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ יְמִינִי וְלֹא מָצָאוּ.
הפסוק תמוה: פעם נאמר "ויעבור" בלשון יחיד, ופעם "ויעברו" בלשון רבים - והלוא שאול הלך עם הנער. ועוד: בהר אפרים ובארץ שלישה נאמר "ולא מצאו", ואילו בארץ שעלים נאמר "ואין". מה ההבדל?
מבאר המלבי"ם: תחילה, הקדוש ברוך הוא דאג שלא יחפשו במקומות הקרובים. ההיגיון אומר לחפש קרוב, מתחת לפנס, ומדוע ילכו למקומות רחוקים? אלא כך סובבה ההשגחה, שהחיפושים יתרחקו עד שיגיעו בסופו של דבר אל שמואל.
ועוד: כששניים יוצאים לחפש, ההיגיון אומר שיתפצלו כדי להגדיל את טווח החיפוש. לכן "ויעבור בהר אפרים" - אחד מהם, "ויעבור בארץ שלישה" - אחד מהם, ו"לא מצאו" - כלומר הייתה להם שמועה שהאתונות באזור, ובכל זאת לא הצליחו למצוא. לעומת זאת בארץ שעלים לא היה בידם שום מידע מוקדם שמישהו ראה שם את האתונות, ולכן לא ראו צורך להיפרד זה מזה והלכו יחד: "ויעברו". ולכן גם נאמר שם "ואין" ולא "ולא מצאו", שכן לא הלכו שם בעיקר לחפש, אלא מלכתחילה לא היה שם דבר. ובארץ ימיני שוב שמעו שראו שם אתונות, ולכן שוב "ויעבור" - התפצלו, וגם שם "ולא מצאו", כי שם היה מקום למצוא.
ארץ צוף: הרעיון לחזור מגיע בדיוק במקום הנכון
הֵמָּה בָּאוּ בְּאֶרֶץ צוּף וְשָׁאוּל אָמַר לְנַעֲרוֹ אֲשֶׁר עִמּוֹ לְכָה וְנָשׁוּבָה פֶּן יֶחְדַּל אָבִי מִן הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָנוּ.
שאול אומר לנערו: עוד מעט אבא יפסיק לדאוג לאתונות ויתחיל לדאוג לנו. אין אמצעי תקשורת, כדאי שנשוב. ומהי "ארץ צוף"? התרגום אומר "ארעא דבה נביא" - ארץ שבה נמצא הנביא. וצוף מלשון צופה. והנה ההשגחה: דווקא במקום שבו שוכן הנביא נצנץ בהם הרעיון לשוב. אילו היה הרעיון עולה קודם לכן, היו חוזרים בלי להגיע אל הנביא, ובסופו של דבר הייתה נאבדת המלוכה.
"והאיש נכבד": אל מי הולכים לדרוש
וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּה נָא אִישׁ אֱלֹהִים בָּעִיר הַזֹּאת וְהָאִישׁ נִכְבָּד כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר בּוֹא יָבוֹא עַתָּה נֵלְכָה שָּׁם אוּלַי יַגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ עָלֶיהָ.
הנער אומר לו: יש כאן איש אלוקים, נביא, "והאיש נכבד". יש כאלה שאומרים עתידות ואינם אנשים נכבדים - קוסמים ומכשפים וכל מיני מרעין בישין. גם אם תקבל אצלם את מבוקשך, אין זה לכבודך להגיע לאדם כזה. אבל כאן מדובר באיש אלוקים, ולדרוש אצלו זה גופו כבוד, שהרי הלכת אל נביא, אל אדם גדול. "כל אשר ידבר בוא יבוא" - אינו "באבא", אלא כל מה שהוא אומר מתקיים.
"את דרכנו אשר הלכנו עליה"
הלשון תמוהה: היה לו לומר "את דרכנו אשר נלך בה", שהרי הם רוצים לדעת היכן למצוא את האתונות. אלא אומרים בעלי המוסר: מי שהלך אל הנביא לחפש את אבידתו, הנביא היה אומר לו מה גרם לכך שאבדו לו האתונות, מה שורש העניין. היה אומר לו: יש לך פגם בעניין מצוות תפילין, וכיוון שכך זה מרמז בעולמות העליונים לכך וכך, ומשום כך אבדו לך האתונות.
כך היה עם רבי חיים ויטאל והאר"י הקדוש: על כל דבר ודבר היה האר"י אומר לו ממה ועל מה. כאב לו הכתף, אמר לו: "תכף" - תכף לנטילה ברכה, עשית הפסק בין מים אחרונים לברכה. שואלים אותו על כאב כתף, ואינו אומר קח משחה, אלא מגלה את השורשים הרוחניים שגרמו לדבר. וזו כוונת הנער: לא נבקש מהנביא מרשם היכן למצוא את האתונות, אלא יגיד לנו "את דרכנו אשר הלכנו עליה" - היכן טעינו עד עתה, במה לא נהגנו כהוגן, מה גרם למציאות שאיבדנו את האתונות.
מה מביאים לנביא: שכר טרחה ותשורה
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ וְהִנֵּה נֵלֵךְ וּמַה נָּבִיא לָאִישׁ כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים מָה אִתָּנוּ.
אגב, ייתכן שמכאן דרך אגב היו קוראים לנביא "נביא", שכל אחד שהלך אליו היה אומר "מה נביא לו". אך עיקר השם נביא הוא מלשון ניב שפתיים, וניב הוא לשון תנובה - תנובת השפתיים, הדיבור. שפתיו של הנביא היו מניבות ידיעות על העתיד ודברים רוחניים עליונים, ולכן נקרא נביא.
ומדוע הכפילות? אמר "מה נביא לאיש כי הלחם אזל מכלינו" - ודי בכך; למה להוסיף "ותשורה אין להביא לאיש האלוהים מה איתנו"? מבאר המלבי"ם: שני מצבים יש שבהם הנביא מקבל מתת מיד הפונים אליו. האחד, תשלום על עצם הטרחה: הנביא מתעמק, מתבונן, מתייחד ומתבודד כדי שתשרה עליו הנבואה, ולפעמים היה הדבר לוקח זמן, ואף היו מביאים מנגן שינגן לפניו כדי שתשרה עליו נבואה, כמו שמצינו אצל אלישע. עבור הזמן והטורח ראוי לשלם, ואין זה משנה מי האדם ומה דרגתו.
המצב השני הוא תשורה: כשאדם נכבד בא אל הנביא, נותן לפי ערך הנותן והמקבל. מלך או שר חשוב לא יסתפק בסכום פעוט על ההתבודדות, אלא נותן תשורה כפי מעלת המבקר. וזו כוונת שאול: אם נצטרך לשלם על טרחתו - אין לנו אפילו לחם. ואני, שאני אדם חשוב, צריך לא רק דמי טרחה אלא גם תשורה - ותשורה בכלל אין לנו, שהרי אפילו שכר הטרחה חסר.
וַיֹּסֶף הַנַּעַר לַעֲנוֹת אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וְהִגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ.
ודקדק המלבי"ם: הנער אומר "ונתתי" ולא "ונתת" או "ונתנו". והביאור: אם אתה, שאול, תלך להתראות לפניו - צודק אתה, אדם חשוב אתה וצריך תשורה שאין בידך. אבל אם אני, הנער, אתן משלי - אין בעיה, שהרי אני אדם פשוט, ואדם פשוט הבא לבקש מן הנביא נותן סכום פעוט וזה מספיק, שהרי זה שכר טרחה בלבד. לכן: לך אתה אליו כאדם פשוט, ואני אתן.
למה ראוי לשלם
העניין הזה מוכר לנו היום מעולם ה"באבות", ולכן הוא מאוס בעינינו, ולכן צריך הסבר. הגמרא אומרת שאסור ליטול שכר על לימוד תורה, ומאידך מותר ליטול שכר בטלה, או שכר על לימוד טעמי המקרא. מהו שכר בטלה? עצם זה שאדם ביטל שעתיים בשבילך, בזמן שיכול היה לעסוק בדברים אחרים ולהרוויח סכומים גדולים. ולרוב הסכום הנדרש אינו מגיע אפילו לעשרה אחוזים משכר הבטלה האמיתי שלו, וכל אדם לפי מה שיכול היה לעשות באותו זמן.
ודבר שני: כשגובים מאדם תשלום, אפילו מינימלי, הוא לומד להעריך את מה שנעשה עבורו. אמר פעם הרב שמחה כהן: מי שבא לטפל בבני זוג ולעשות שלום בית - בשום אופן לא בחינם. אם רצונך לשם שמים, גבה מאה שקלים ולא חמש מאות, אבל גבה. מדוע? "חוכמת המסכן בזויה". מה שבא בחינם, אומר האדם: בסדר, ממשיכים הלאה. אבל מה ששילמתי עליו יוצר מחויבות - זה משהו שאני רוצה, ולא מישהו שנכנס לי לחיים ומנסה לעזור ואני מסלק אותו. זה כמו, להבדיל, ההולך לפסיכולוג ומשלם לו כדי שיעזור לו לפתור את בעיותיו. המציאות מוכיחה: אצל המשלמים שלום הבית מחזיק, הם שבים ופונים ושומרים על קשר עם המדריך; ומי שלא שילם, הדבר היה והלך ואיננו, והוא מתייחס לזה בהתאם.
וכן מצינו בגמרא, שהיה מי ששאל את החכם שאלה, והחכם רצה להשיב לו, ואמר לו קודם: מה תעשה לי? טול את כליי לבית המרחץ. עשה לי שירות כלשהו, שמש אותי. כשאני עושה מאמץ כדי לקבל, אני מעריך את מה שקיבלתי; בלי מאמץ, אין הערכה. ויש בזה גם הסבר עמוק יותר: בדברי תורה, מה שנקנה בלי השקעה אינו שווה כלום. צריך מאמץ כדי להיות בגדר מקבל, ושירות של תלמיד לרב מראה שאני מבטל דעתי אליו, ובכך אני נעשה כלי לקבל, ומה שהוא נותן משפיע עליי.
"כי לנביא היום ייקרא לפנים הרואה"
לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים לְכוּ וְנֵלְכָה עַד הָרֹאֶה כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה.
לכאורה מה עניין הערה זו כאן, ומה אכפת לנו כיצד קראו לו פעם וכיצד קוראים לו היום? אלא הנביא נקרא נביא מלשון ניב שפתיים, על שם הדיבור, שעיקר תפקידו היה לדבר ולהוכיח. ומשום כך היו הנביאים שנואים על הבריות: "גֵּוִי נתתי למכים ולחיי למורטים, פניי לא הסתרתי מכלימות ורוק" - סבלו ביזיונות נוראים בגלל הנבואות הקשות שאמרו. הנביא לא היה עוסק בשאלות פרטיות ואישיות, אלא בתוכחות.
אבל לפנים בישראל לא כך היה. אז נקרא הנביא "הרואה", שכן לא בא להוכיח את העם על עוונותיהם, אלא לראות בשבילם דברים נסתרים, לסייע בשאלותיהם ובבעיותיהם. לא היו זקוקים לתוכחה מרובה, ולכן לא ברחו ממנו, אלא "בלכתו לדרוש אלוהים" היה אומר "לכו ונלכה עד הרואה". ואילו בזמן שהוא בגדר נביא, כשאדם היה מגיע אליו היה הנביא פותח: אתה חושב שאיני יודע מה עשית אתמול? ומתחיל בתוכחה, ולכן היו בורחים ממנו. בא הכתוב ומספר לנו: דע לך שבזמנם היו הולכים ברצון, כי היה זה "רואה" שנותן פתרונות ולא תוכחות.
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ טוֹב דְּבָרְךָ לְכָה נֵלֵכָה וַיֵּלְכוּ אֶל הָעִיר אֲשֶׁר שָׁם אִישׁ הָאֱלֹהִים.
"טוב דברך" - עצתך טובה. ולא אמר "נלכה" בלבד אלא "לכה נלכה": לך אתה, ואני אתלווה אליך. שהרי זה היה עיקר הרעיון: אם שאול יבוא כאדון וכבוס, חייב תשורה; ואם הנער יבוא, די במתת מועטת.
חכם עדיף מנביא
וצריך לדעת שהנביא לא ידע כל דבר. הנביא אינו יודע אלא מה שנמסר לו מאת השם; ומה שלא נמסר לו, אינו יודע. על זה סמך גיחזי כשהלך ולקח את הכסף והזהב מנעמן - סמך שאולי לא יגלה לו הקדוש ברוך הוא. ועל זה נתן לו אלישע על קודקודו ואמר לו: וכי אינך יודע שאני יודע מה אתה עושה במסתרים? שהרי הדבר נתגלה לו מן השמים. מכאן ש"חכם עדיף מנביא": החכם חכם תמיד, ואילו הנביא לפרקים - נמסר לו, יודע; לא נמסר לו, אינו יודע. את החכם תשאל בכל דבר, ובגודל חוכמתו יגיע אל התוצאה הנכונה; והנביא, אם לא קיבל נבואה, אין לו ידיעה בדבר.
הנערות שליד הבאר: אריכות שיש בה תוכן
הֵמָּה עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת יֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מָיִם וַיֹּאמְרוּ לָהֶן הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה.
וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה יֵּשׁ הִנֵּה לְפָנֶיךָ מַהֵר עַתָּה כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה. כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים וְעַתָּה עֲלוּ כִּי אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ.
למה כל האריכות הזאת? די היה לומר "יש". שלושה ביאורים. האחד: שאול היה יפה תואר וגבה מראה, והנערות רצו לזון עיניהן ממנו, ולכן האריכו בדבריהן. השני, בחז"ל: עדיין לא הגיעה השעה שבה היה שאול צריך לפגוש את הנביא ולהימשח, והיה צריך לעכבו מן השמים; לכן שלחו את הנערות שיאריכו עמם בדברים כדי שיתעכבו ולא יבואו קודם זמנם.
והמלבי"ם מבאר שאין כאן אריכות סתם, שהרי הנביא אינו כותב אלא דבר בעל משמעות. ואמירתן כוללת כמה אלמנטים, וכל פרט חשוב לעצמו. א', "הנה לפניך" - תמצא אותו בקלות. ב', "מהר עתה" - שלא תסמוך ותאמר: הוא כאן, אבוא מחר או מחרתיים, בינתיים אלך לישון ואתרחץ. ג', "כי היום בא לעיר" - אדם שזה עתה הגיע לעיר, אין דרך מוסר להטרידו מיד, אלא יש להניח לו לנוח; לכן דווקא עכשיו, לפני שיֵשב לנוח, תוכל לתפוס אותו. ד', "כי זבח היום לעם בבמה" - וכיוון שכולם טרודים בהכנת הזבח, אין מטרידים רבים אצל הנביא, ותמצא אותו פנוי לשאול את כל שאלותיך. ה', "בטרם יעלה הבמתה לאכול" - שאם כבר יעלה לבמה, לא תוכל לתופסו, שיהיה טרוד בעם ובזבח ובכל הכרוך בכך. ו', שלא תאמר: אם לא היום אז מחר - לכך אמרו "ועתה עלו כי אותו כהיום תמצאון אותו", היום דווקא, שאחר כך הולכים.
התזמון המדויק
וַיַּעֲלוּ הָעִיר הֵמָּה בָּאִים בְּתוֹךְ הָעִיר וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל יֹצֵא לִקְרָאתָם לַעֲלוֹת הַבָּמָה.
ראו את דיוק ההשגחה: בדיוק בשעה שהם נכנסים לעיר, שמואל יוצא לעלות אל הבמה.
וַה' גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל לֵאמֹר.
כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי.
יום קודם מעדכן הקדוש ברוך הוא את שמואל. והצעקה שהתקבלה היא הצעקה על המלחמה: הפלשתים נלחמים בהם והם אינם מאוגדים די הצורך משום שאין להם מלך. לכן "והושיע את עמי מיד פלשתים". זו הטענה שנתקבלה. שהרי בשיעור הקודם ראינו שבתחילה אפשר היה להבין את בקשתם כרצון במלך שינהיגם "ככל הגויים", ואחר כך תיקנו את דרישתם.
וּשְׁמוּאֵל רָאָה אֶת שָׁאוּל וַה' עָנָהוּ הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי.
ברגע שראה שמואל את שאול, קיבל נבואה: זהו האיש. ומהו "יעצור בעמי"? שלושה פנים. האחד, מלשון עצירה: יעצור בעד רוע דרכם וחטאיהם, שאם ירצו לעשות רע - יעצור אותם. השני, מלשון מושל, כמו לעצור את העם במלחמה: המלך עוצר את העם שלא יעשו ככל העולה על רוחם. וכך אנו רואים תמיד שכשאין מלך בישראל - "איש הישר בעיניו יעשה", אין מי שיעצור. השלישי: יעצור בעד הפלשתים מלהצר לישראל.
"אנוכי הרואה"
וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל אֶת שְׁמוּאֵל בְּתוֹךְ הַשָּׁעַר וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא לִי אֵי זֶה בֵּית הָרֹאֶה.
וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָרֹאֶה עֲלֵה לְפָנַי הַבָּמָה וַאֲכַלְתֶּם עִמִּי הַיּוֹם וְשִׁלַּחְתִּיךָ בַבֹּקֶר וְכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ אַגִּיד לָךְ.
ראו את דיוק ההשגחה: את מי מצא לשאול - את שמואל עצמו. ואומר הרד"ק שלא הייתה כאן גאווה, שהרי משנשאל היכן הרואה, לא ייתכן שלא ישיב. אך חז"ל אומרים שהיה כאן כישלון לשמואל, סרך דק מן הדק של גאווה, שהרי יכול היה להתחמק ולומר: שאל אנשים אחרים אולי הם יודעים. ואיפה נענש? אצל דוד. כשבא אליאב ואמר שמואל "אך נגד ה' משיחו", אמר לו הקדוש ברוך הוא "אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאסתיהו". אמרו חז"ל: אמר לו הקדוש ברוך הוא, אתה אמרת "אנוכי הרואה" - חייך שאין סופך לראות. פעם אחת חשבת שאתה רואה, והרי "האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב".
ומהו "וכל אשר בלבבך אגיד לך" - וכי מה שבלבבי איני יודע? אלא: כל מיני ספקות שיש לך בתורה ובחוכמה, אפשוט לך את ספקותיך.
"ולמי כל חמדת ישראל"
וְלָאֲתֹנוֹת הָאֹבְדוֹת לְךָ הַיּוֹם שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים אַל תָּשֶׂם אֶת לִבְּךָ לָהֶם כִּי נִמְצָאוּ וּלְמִי כָּל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ.
שאול עדיין לא הספיק לדבר עמו כלל על האתונות, ושמואל פותח בעצמו: האתונות שאבדו לך זה שלושה ימים - אל תשים לבך אליהן, כי נמצאו. אלו דברים קטנים. ועתה לעיקר: למי כל חמדת ישראל, למי מצפה עם ישראל - הלוא לך ולכל בית אביך. ושאול נבהל מן המטלה ומן התפקיד.
וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקְּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה.
ומדוע בנימין "מקטני שבטי ישראל"? זכרו את פילגש בגבעה שלמדנו זה עתה: בעקבותיה נשארו משבט בנימין שש מאות איש בלבד, בעוד שאר השבטים מנו אלפים ומאות אלפים. ולא רק מועטים, אלא גם מבוזים בעיני העם - אלו הם שבט בנימין שעשו את המעשים הנוראים ההם. ואף בתוך היררכיית השבט אין אנו במעלה: "ומשפחתי הצעירה מכל משפחות שבטי בנימין". ואם כן, "למה דיברת אליי כדבר הזה" - על מה אתה מדבר?
הסעודה: המנה השמורה
וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וְאֶת נַעֲרוֹ וַיְבִיאֵם לִשְׁכָּתָה וַיִּתֵּן לָהֶם מָקוֹם בְּרֹאשׁ הַקְּרוּאִים וְהֵמָּה כִּשְׁלֹשִׁם אִישׁ.
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל לַטַּבָּח תְּנָה אֶת הַמָּנָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ שִׂים אֹתָהּ עִמָּךְ.
שמואל מכניס את שאול ואת נערו אל הלשכה ומושיבם בראש הקרואים. ומהו "טבח"? דיברנו בשיעור הקודם בשני פירושים: או שוחט, מלשון "טבוח טבח והכן"; ויש אומרים, כדברי הרד"ק, שהוא כלשון ערבי, שטבח בערבית הוא מבשל - וכעניין "ואת בנותיכם ייקח לרקחות ולטבחות", שבו הזהיר שמואל את העם על משפט המלך. שמואל אומר לו: המנה ששמרתי ואמרתי לך שהיא מיוחדת לאדם מיוחד שעתיד להגיע - הביא אותה.
וַיָּרֶם הַטַּבָּח אֶת הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ וַיָּשֶׂם לִפְנֵי שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הִנֵּה הַנִּשְׁאָר שִׂים לְפָנֶיךָ אֱכֹל כִּי לַמּוֹעֵד שָׁמוּר לְךָ לֵאמֹר הָעָם קָרָאתִי וַיֹּאכַל שָׁאוּל עִם שְׁמוּאֵל בַּיּוֹם הַהוּא.
מהו "וירם", ומהו "הנה הנשאר" - והלוא זו הייתה המנה המיוחדת ביותר, ומהו "למועד שמור לך לאמור העם קראתי"? מבאר המלבי"ם: בזבחי שלמים היו עושים תנופה ומרימים את החזה ואת השוק שעליהם החלבים, והחזה והשוק ניתנים לכוהנים, ונקראו "שיריים" - שיירי האישים, מה שנותר ממה שנשרף על גבי המזבח. ובבמת יחיד, שאינה במשכן אלא כל אחד בונה לו במה ומזבח בחצרו, לא היו שם תנופה ולא חזה ושוק. מכל מקום, החלק הזה היה החלק הנכבד ביותר אצלם, והיה שייך למי שמברך על הזבח - הוא שמואל, האדם החשוב שם. שהרי יש ברכה מיוחדת שהיו מברכים על אכילת שלמים: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לאכול הזבח".
לכן היה הטבח מרים את המנה לפניו דרך מעלה וכבוד, כעין הנפת השלמים הטעונים תנופה לפני ה' במזבח. ונקרא "הנשאר", שזהו מה שנשאר מן הקודשים של במת ציבור, מה שנותר מאישי ה'. ומהו "כי למועד שמור לך לאמור העם קראתי"? כלומר: מן השעה שאמר לי שמואל לקרוא לעם לזבח וחילקתי את המנות, כבר אז שמרתי מנה זו במיוחד בשבילך.
"וידבר עם שאול על הגג"
וַיֵּרְדוּ מֵהַבָּמָה הָעִיר וַיְדַבֵּר עִם שָׁאוּל עַל הַגָּג.
יורדים מן הבמה אל העיר, ושאול נכנס לשיחה פרטית עם שמואל. ומה היה באותה שיחה? רש"י מבאר שהוכיחו ולימדו ליראה את ה'. המלבי"ם אומר שגילה לו סתרי תורה ועניינים אלוקיים. ואני מוסיף בדרך רמז: "וידבר עם שאול על הגג" - אל תקרי "על הגג" אלא "על אגג". שהרי המבחן הקריטי ביותר של שאול היה אגג מלך עמלק. אמר לו: היזהר, מצווה על המלך להשמיד את אגג מלך עמלק, ואל תעשה בעיות במצווה זו, שאתה עלול לאבד בגללה את המלוכה.
וַיַּשְׁכִּמוּ וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הַגָּגָה לֵאמֹר קוּמָה וַאֲשַׁלְּחֶךָּ וַיָּקָם שָׁאוּל וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הוּא וּשְׁמוּאֵל הַחוּצָה.
הֵמָּה יוֹרְדִים בִּקְצֵה הָעִיר וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֶל שָׁאוּל אֱמֹר לַנַּעַר וְיַעֲבֹר לְפָנֵינוּ וַיַּעֲבֹר וְאַתָּה עֲמֹד כַּיּוֹם וְאַשְׁמִיעֲךָ אֶת דְּבַר אֱלֹהִים.
בבוקר הם נפרדים, ומסתבר שלא הספיקה השיחה הפרטית שהייתה קודם לכן: עתה, בירידתם בקצה העיר, יש להם שיחה נוספת. שמואל אומר לשאול: אמור לנער שיקדים כמה צעדים לפנינו ולא ישמע, כי ברצוני לדבר עמך באופן אישי. והנער עבר, ואז החל שמואל לדבר עמו - "ואשמיעך את דבר אלוהים", מה ה' מצווה וכיצד לנהל את עם ישראל.
לסיכום:
הפרק פותח בייחוסו ובמעלותיו של שאול - בן לאב בעל מידות שהאיר נרות לרבים, בחור וטוב שאין איש מבני ישראל טוב ממנו - וממשיך בשרשרת "מקרים" שכולה השגחה: אתונות שאבדו "לקיש" דווקא בגלל בנו, חיפוש שהורחק מן הקרוב אל הרחוק, רעיון לשוב שעולה בדיוק בארץ צוף שבה הנביא, נער שמציע רבע שקל ופותח את השער, נערות שמאריכות בדיבור בדיוק כדי שהזמן יבשיל, ופגישה בשער עם שמואל עצמו. בתוך כל אלה למדנו את ההבדל בין "רואה" ל"נביא", את הטעם שבתשלום לנותן העצה והשיעור, את מעלת "חכם עדיף מנביא", את הדקדוק ב"אנוכי הרואה" ואת ענוותנותו של שאול. ומעל הכול: מי שנשלח לחפש אתונות ומצא מלוכה, מלמד שאין מקרה בעולם, וכל צעד קטן של אדם הוא חוליה בתוכנית גדולה שהקדוש ברוך הוא מסובב.