פרק ח' בשמואל א' הוא הפרק שבו נולדת המלוכה בישראל: שמואל הזקין, מינה את בניו שופטים, ובניו לא הלכו בדרכיו והטו משפט; ומכאן באים זקני ישראל ומבקשים מלך. את הפרק הזה למדנו באריכות עם המלבי"ם, וגם מָארי אברבנאל האריך בוויכוח הגדול שסביבו. הפעם נלמד את הפרק דרך ביאורו של ה"כלי יקר" על פרשת שופטים, שמאיר את כל הסוגיה בהארה אחת חדה ומדויקת.
הספק הגדול: אם ה' ציווה למלך, מדוע כעס?
בתורה, בפרשת שופטים, נאמר: "כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך וירשתה וישבת בה, ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי - שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך בו, מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נוכרי אשר לא אחיך הוא". והתורה מזהירה את המלך: לא ירבה לו סוסים, ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס, וגם לא ירבה לו נשים, וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד.
אומר הכלי יקר: בפסוק "שום תשים עליך מלך" מונח ביאור מספיק לספק הגדול שנופל על מצווה זו. אם רצון ה' הוא שימלוך עליהם מלך כשיחפצו בכך, ואם באמת ישראל ראויים למלך כאשר הם מבקשים - מדוע נתרעמו עליהם שמואל הנביא והשם עמו כששאלו להם מלך? הרי משמע מן הפרק שהיה הדבר נתעב בעיני ה' וגם בעיני שמואל. ביקשנו את מה שכתוב בתורה - ועל מה הקפידו עלינו?
יש אומרים שהתרעומת הייתה על מה שאמרו "לשופטנו ככל הגויים" - שישפוט אותם בנימוסי הגויים, כלומר על פי חוקי הגויים, וכאן הייתה הבעיה. ויש אומרים שאין פרשה זו מצווה כלל אלא הודעת דברים: הקדוש ברוך הוא מגיד מראשית אחרית, שכך עתידים ישראל לבקש, והתיר להם. שימו לב איך זה מתחיל: "ואמרת אשימה עלי מלך" - הבקשה עולה מלמטה, מהעם, ורק אז "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה'"; אבל מצד עצמו טוב יותר היה אלמלא היית מבקש.
דעת הכלי יקר: מוראה של מלכות היא צורך הכרחי
אומר הכלי יקר: אני אומר דעתי בקצרה - הרצון האלוקי היה שבצדק ימלוך עליהם מלך, כדי להטיל מוראו על כולם. מלכות היא דבר נצרך, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה - איש את רעהו חיים בלעו. ואפילו כשהמלך אינו הגון, מוראה של מלכות הכרחית. תראו מה קורה בסוריה מאז ההפיכה, ומה קורה בעיראק - כל יום מתפוצצות מכוניות, חמישים הרוגים, מאה הרוגים. אין זה שעינינו צרה בהם, אבל למדו מזה: כשאין מלך יש כאוס ואנדרלמוסיה. היה שם מלך משוגע ומטורף, קִראו לו איך שתרצו, ובכל זאת היה שקט, היה סדר. מוראה של מלכות היא דבר הכרחי, ולכן כשהקדוש ברוך הוא אומר "תשים מלך" - זה דבר מתבקש.
ולא לצורך המשפטים נצרך המלך, שהרי היו בתי דינים קבועים בכל עיר. אין צריך את המלך כדי שיהיה דיין, אף שזה חלק מתפקידו - שהרי באות שתי הנשים לפני שלמה במשפט שלמה המפורסם, וכן היו באים לדוד המלך למשפט. אלא עיקרו לצורך קיבוץ ותיקון המדינות, ובאופן שתהיה אימת מלכות עליהם, כי בזה רצה ה'. "תיקון המדינות" פירושו שהמדינה תהיה מתוקנת ומנוהלת בצורה מסודרת: לא שכל אחד דואג לעצמו, אלא יש מלך והמלך דואג לכלל בשווה. זה דבר הכרחי כדי לנהל את העם נכון.
וכן אמר הקדוש ברוך הוא ליהושע "כי אתה תביא את בני ישראל". משה אמר "אתה תבוא" - תבוא יחד איתם, בצניעות ובענווה; ואמר לו ה': לא, "תביא"! ומהו "תביא"? אמרו רבותינו: טול מקל והך על קודקודם. אתה חייב להפגין מלכות, אתה חייב להפגין עוצמה. אי אפשר לומר "אני חלק מכם, נְנהל את העם ביחד" - מה זו דמוקרטיה? אתה צריך להיות מלך, אתה צריך למשול.
לכך נאמר "כי תבוא אל הארץ" - לאחר ירושה וישיבה, ישמן ישורון ויבעט, ואיש הישר בעיניו יעשה כשאין מלך בישראל. ואז ודאי, ברוח השרידים אשר ה' קורא, עת לעשות ולשאול מלך - "ואמרת אשימה עלי מלך". שהרי כל אותה הפקרות נובעת מכך שאין עוצר בעם. יורש העצר נקרא "עצר", והמלך נקרא "עצר", כי הוא עוצר בעם: הוא חוסם אותם שלא יעשו מה שהם רוצים, הוא מנהל אותם. וזו נקודת ההדגש: "אשימה עלי מלך" - שיהיה מוראו עלי, שיהיה עליון עלי ומושל ורודה בי בחוזק היד. "ככל הגויים אשר סביבותי" - לעשות כמתוקנים שבהם, שאינם בועטים במלכיהם ומקבלים עליהם מרות, ומציאות זמננו תוכיח: יש מלך, והמלך עוצר בעם, ועל ידי זה השלטון מתוקן וההנהגה מתוקנת. על זה נאמר "שום תשים עליך מלך", ועל זה יש לגיטימציה ואפילו מצווה - כי שאלה זו כהוגן, כשיהיה עליך מלך, דהיינו אימתו עליך, כמובן מן המילה "עליך": הוא מעליי ואני כפוף לו. זה מלך שמנהל את הממלכה כמו שצריך.
הטעות בימי שמואל: "לנו" ולא "עלינו"
וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל־שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה׃ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה־לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל־הַגּוֹיִם׃
עכשיו, לאור מה שהבנו, נראה איפה הייתה הטעות בימי שמואל. אומר הכלי יקר: בימי שמואל לא דיברו נכונה, כי אמרו "תנה לנו מלך" - ולא אמרו "עלינו מלך" אלא "לנו", לפי שלא רצו לקבל מרות ושיהיה מוראו עליהם. מה אני מביא לעצמי מישהו שיהיה לי על הקודקוד? לא את זה אני רוצה. "תנה לנו" - אלא יהיה מסור בידינו להקים מלכין ולהעדי מלכין: בידינו תהיה האפשרות להקים את המלך ולהסיר את המלך. אם המלך יעשה בעיות - נסיר אותו; אם יתאים לנו - נקבל אותו.
כפי שאנו רואים לאחר מכן, כשירבעם בא לקחת את המלוכה - הלכו והרגו את נוגֵש המיסים, שר האוצר של המלך. מדוע? חביבי, אתה כאן מלך, אבל אנחנו הקובעים. זהו שלטון דמוקרטי: אנחנו ממליכים מלך, ואם אינך מתאים לנו ואינך עושה מה שאנחנו רוצים - מחליפים אותך. ואילו מלך אמיתי אינו עושה מה שהעם מבקש, אלא מה שהעם צריך. וזה נכון בכל מקום: זה יכול להיות מנהל עבודה, וזה יכול להיות אבא בבית. ייתכן מאוד שהילדים רוצים דברים אחרים לגמרי, ואם הייתה שם דמוקרטיה - מזמן היו מפטרים את האבא. אבל טוב שיש מישהו עם דעת שמנהל את הבית ועושה לילד מה שהוא צריך, לא מה שהוא רוצה. זה מלך. מלך מנהל את העם לפי מה שהעם זקוק לו, ולא אחד שכל הזמן מריח סקרים ופועל לפי רצון העם - בצורה כזו ודאי אי אפשר לעשות את מה שהעם באמת זקוק לו. אבל זה בדיוק מה שהם רצו: שיהיה בידינו להקים מלכין ולהעדי מלכין, והיוצא מזה - שבעל כורחו יחניף לנו. לא תהיה לו ברירה אלא להחניף, כי הוא רוצה עוד קדנציה, הוא רוצה שנמשיך לבחור בו.
עיקר החנופה - במשפטים
על כן אמרו "לשופטנו ככל הגויים", כי עיקר צורך החנופה הוא במשפטים. וכמנהג ארצות אלו, אומר הכלי יקר, שמקבלים איזה רב לזמן ידוע, כדי שלא יהיה אימתו עליהם, ואדרבה - אימתם על הרב, ועל כן הוא מוכרח להחניף להם כדי שלא ידחוהו. שמעו את הקומבינה הזאת שהייתה מקובלת באירופה: מקבלים רב, ולא ממנים אותו לרב לתמיד. הרב בן איש חי - וכי כל שנתיים עשו לו חידוש מינוי? הוא היה רבם של כל בני הגולה לתמיד. אבל באירופה אמרו: אנחנו ממנים רב לחמש שנים, ונראה אם יְישֵׁר קו עם הציבור. אם לא - חביבי, חפש לך קהילה אחרת; אתה קיצוני, אתה אומר תוכחות קשות, ניסינו לדבר איתך ואתה כראש בקיר, "ככה ההלכה". לא מתאים לנו. ומראש הולכים למנות רב אלסטי, רב סימפטי, ידידותי למשתמש. אבל מה בעצם הבן אדם הזה אומר? כשלא תתאים לי - אפטר אותך. וכי בזה אתה שם עליך רב, או שאתה מושל ברב?
מספרים על קהילה שמינו להם רב, ואחד מגדולי הדור דיבר בטקס ההכתרה. אמר להם: תדעו לכם, הרב הוא כמו שעון. פעם היה מקובל שבמרכזי הערים עמד שעון גדול, כמו הביג בן, וכל אדם היה מכוון את שעונו לפיו. ולמה שמים אותו כל כך גבוה? יש אנשים שאינם רואים טוב, אולי אפשר להנמיך אותו? אלא תדעו למה: כי אם השעון היה נמוך, היה בא אדם ורואה שהשעון ממהר בארבע דקות, והיה מזיז את המחוג אחורה; בא השני, שעונו מפגר, והזיז קדימה; והשלישי להיפך - אוי ואבוי. הרב צריך להיות כמו השעון: גבוה, שאף אחד לא ייגע בו. אתה תכוון את שעונך לפי השעון המרכזי, ולא תלך לכוון את השעון המרכזי לפי שעונך. וזה מה שקורה בזמננו ובמקומנו, שכל העיקר הוא החנופה: כדי שלא תהיה אימתו עליהם אלא אימתם עליו, לכן הוא מוכרח להחניף להם, שימנו אותו לעוד קדנציה.
"וירע הדבר בעיני שמואל" - היכן בדיוק?
וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה־לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל־ה'׃
שימו לב לדיוק: הפסוק אינו עוצר ב"וירע הדבר בעיני שמואל", אלא ממשיך ומפרש - "כאשר אמרו תנה לנו מלך", ולא אמרו "עלינו". זה מה שהפריע לו וזה מה שהיה רע בעיניו. כי עיקר ההאשמה במילת "לנו לשופטנו": אם המלך יהיה "לנו" ולא "עלינו" - איך ישפוט אותנו? הם רוצים מי שישפוט אותם ויתחשב בהם, שיראה אותם ולא רק את האמת לנגד עיניו.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל־שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר־יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי־אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם׃
"כי לא אותך מאסו" - אדרבה, זהו שבחך! אתה מוחזק אצלם כמי שאינו מחניף להם. תדע לך, שמואל, שמה שביקשו להחליף אותך היא תעודת היוקרה הגדולה ביותר שקיבלת. שהרי מה בעצם אמרו? שמואל אינו מתאים לנו, הוא ישר כמו פלס, אין אצלו חנופה - אנחנו רוצים מישהו שידע להתגמש איתנו. על כן ביקשו במקומך מלך שיחניף להם בהכרח, ובזה - מאסו אותי. ולא שאלו על פי התורה, כי כל חפצם היה שהמלך יבטל את רצוני מפני רצונם. הרי אם רצונכם בהוראות התורה, שמואל מתאים במצוין, שהוא עושה על פי התורה; ואם הוראות התורה מפריעות לכם - אם כן לא אותו מאסתם אלא אותי. וזה שאמר "ממלוך עליהם": בזה מאסו אותי, שלא רצו שימלוך עליהם מלך. הם אינם מואסים במלוכה, הם מואסים ב"עליהם"; הם רוצים מלך "לנו" ולא "עלינו".
וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלָם אַךְ כִּי־הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם׃
דקדק הכתוב: "משפט המלך אשר ימלוך עליהם" - דווקא "עליהם" ולא "להם", כי באלה חפצתי נאום ה'. אומר לו הקדוש ברוך הוא: אתם רוצים מלך שימלוך "לנו"? דעו לכם שכך כתבתי בתורתי - "שום תשים עליך מלך". איני נותן לכם מלך שימלוך לכם, אני ממנה מלך שימלוך עליכם. לכן תגיד להם את משפט המלך אשר ימלוך עליהם, כי בזה חפצתי.
וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת־בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ׃
"אשר ימלוך עליכם" - כי אף אם לא תבחרו אלא "לכם", מכל מקום סופו שבחימה שפוכה ימלוך עליכם. אתם מראש לקחתם אותו שימלוך לכם, אבל בסוף הוא ימלוך עליכם. ומכאן ואילך בא תיאור שלם כמה יעשוק אותם: "ולשום לו שרי אלפים ושרי חמישים ולחרוש חרישו ולקצור קצירו", "ואת בנותיכם ייקח לרקחות ולטבחות ולאופות", "ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים ייקח ונתן לעבדיו", "וזרעיכם וכרמיכם יעשור", "ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם ייקח", "צאנכם יעשור ואתם תהיו לו לעבדים". וכל זה - עונשכם על שלא שאלתם כהוגן.
"וזעקתם ביום ההוא" - זעקה של וידוי
וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא־יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא׃
שימו לב שוב לדקדוק: "אשר בחרתם לכם" - "לכם" כמו "לנו", ולא "עליכם". ומבאר הכלי יקר את "וזעקתם ביום ההוא" כזעקה של וידוי: תזעקו לפני ה' ותאמרו דרך וידוי, שעלה בידכם ההיפך ממה שביקשתם. תודו: כמה טעינו שבחרנו "לנו", והיה עלינו לבחור "עלינו". הרי שהזעקה עצמה היא תהליך של תשובה וחרטה.
וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם־מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ׃
וכאן דבר נפלא. בהבנה הפשוטה נראה שהעם מתעקש ועומד על שלו: לא, איננו מקבלים את דבריך, יהיה עלינו מלך. אבל לפי ביאור הכלי יקר זהו כבר תהליך של חזרה בתשובה שלמה. משהבינו שטעו בבקשתם, אמרו "לא" - ומה שאמרו "לא", היינו דרך וידוי אמרו "כן". "לא" - כלומר איני חפץ עוד מלך בדרך אשר שאלנו תחילה לאמור "תנה לנו מלך"; אתה צודק, טעינו, איננו מבקשים יותר כמו שביקשנו קודם - "אלא מלך יהיה עלינו", כמו שכתוב בתורה "שום תשים עליך מלך", כאשר דיבר ה'. "והיינו גם אנחנו ככל הגויים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותנו" - כמתוקנים שבהם, המקבלים מרות.
וכן נאמר אחר כך, לאחר שהתפלל שמואל וירדו גשמים בקיץ והבינו העם שטעו: "כי יספנו על חטאותינו לשאול לנו מלך". שימו לב שהם חוזרים ומזכירים את הטעות הקדומה במילה עצמה - "לשאול לנו מלך". רצו לומר: בתחילה, קודם ששמענו את העונש, טעינו ושאלנו "לנו" מלך. ופירוש זה יקר, ובו מובן שינוי הלשון שבין "עלינו" ל"לנו", מצד דקדוקם של רבותינו זיכרונם לברכה שאמרו "שתהא אימתו עליכם" - כי עיקר המצווה תלויה בזה, ומזה בדיוק הם רצו לברוח: מישהו שיטיל עליהם אימה.
"והמלכת להם מלך" - שני צדדים למצווה
וַיֹּאמֶר ה' אֶל־שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹלָם וְהִמְלַכְתָּ לָהֶם מֶלֶךְ וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל לְכוּ אִישׁ לְעִירוֹ׃
פסוק זה מטיל קושי על כל הביאור, שהרי לפי הדרך הזאת היה ראוי שיאמר ה' "והמלכת עליהם מלך", ולא "להם". ומיישב הכלי יקר: קבלת המורא תלויה במקבלים, ולא ה' פעל זאת; ומה שכן פעל - נתן להם מלך שיהיה שווה להם, "לבלתי רום לבבו מאחיו", ועל כן אמר בשעת מעשה "להם". אבל מכל מקום לישראל לא היה נכון לומר כן, אלא כדבר ה' שאמר "ואמרת אשימה עלי מלך" - כך היה להם לומר.
כלומר, יש הבדל בין הצד של הקדוש ברוך הוא לצד שלנו. הצד של הקדוש ברוך הוא הוא הציווי אל המלך: אתה תהיה שווה להם, לבלתי רום לבבך מאחיך, אל תתנהג עמם בחימה שפוכה ובעוצמה רבה מדי - וזה "להם". לעומת זאת הציווי עלינו, בתור העם, הוא לבקש מלך שימלוך עליי, שימשול בי. ואף שנאמר ליהושע "טול מקל והך על קודקודם", שאכן צריך המלך לאחוז במלכות ביד תקיפה - מי שצריך לבקש "עליי מלך" הוא העם. ולכן דווקא מפי העם באה הלשון "עליי", ולא בדיבור שבו מדבר ה' אל שמואל.
לסיכום:
המלוכה כשלעצמה היא רצון ה' וצורך הכרחי - "אלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו" - ולא לצורך המשפטים, שהרי בתי דין היו בכל עיר, אלא לתיקון המדינה ולהטלת אימת מלכות. אלא שהתורה דקדקה "שום תשים עליך מלך" - עליך, שאימתו עליך; וישראל בימי שמואל אמרו "תנה לנו מלך", מלך שיהיה מסור בידם להקימו ולהסירו, ולכן יהיה מוכרח להחניף להם ולבטל את רצון ה' מפני רצונם. על כן רע הדבר בעיני שמואל, ועל כן אמר ה' "אותי מאסו ממלוך עליהם", וציווה להגיד להם את משפט המלך "אשר ימלוך עליהם" - שסופו למלוך עליהם בחימה שפוכה. ומכאן העונש, ומכאן הזעקה שהיא וידוי, ומכאן תשובתם: "לא, כי אם מלך יהיה עלינו". והמסר לדורות: מנהיג אמיתי, בין מלך בין רב בין אב בביתו, עושה מה שהעם צריך ולא מה שהעם רוצה - והוא צריך להיות כשעון העירוני הגבוה, שכולם מכוונים את עצמם אליו, ואין אדם מזיז את מחוגיו לפי שעונו הפרטי.