פתיחה: פרק של תשובה ותשועה
פרק ז' בשמואל א' הוא פרק של מהפך. הארון, שגרם מכות קשות לפלשתים וחזר מעצמו לבית שמש, מגיע למנוחה בקרית יערים, ועם ישראל שראה את הניסים העצומים הללו מתעורר בתשובה. שמואל מנצל את ההתעוררות, מקבץ את העם למצפה, ומשם יוצאת תשועה שלמה: הפלשתים נכנעים, הערים חוזרות, ושמואל שופט את ישראל כל ימי חייו. נלך על סדר הפסוקים.
הארון בבית אבינדב בגבעה
וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים וַיַּעֲלוּ אֶת־אֲרוֹן יְהוָה וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל־בֵּית אֲבִינָדָב בַּגִּבְעָה וְאֶת־אֶלְעָזָר בְּנוֹ קִדְּשׁוּ לִשְׁמֹר אֶת־אֲרוֹן יְהוָה׃
לכאורה די היה לומר "אל בית אבינדב", ולמה נצרך הכתוב לפרט את המיקום? חז"ל אומרים שהיו שני אבינדב, ולכן היה צריך להבהיר שמדובר באבינדב שגר בגבעה. המלבי"ם מוסיף אפשרות נוספת: יכול להיות שלאותו אבינדב עצמו היו שני בתים, והכתוב מדייק שהארון הובא לבית שלו שבגבעה.
"ואת אלעזר בנו קידשו" - כיצד מקדשים אדם לשמור את הארון? פירוש "לקדש" הוא לזמן ולייחד. כשאדם אומר לאישה "הרי את מקודשת לי", כוונתו שהיא מזומנת ומיוחדת לו לבדו ולא לאיש אחר. וכן "לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה" - אישה זונה נקראת קדשה משום שהיא מוקצה ומזומנת לדבר עבירה. יש אם כן קדושה על דרך הטהרה ויש ייחוד על דרך הטומאה. כאן הכוונה לדרך הטהרה: ייחדו את אלעזר, שלא יתעסק בעניינים אחרים כלל אלא רק בארון ובכבודו.
עשרים שנה של ארון וניהוי הלב
וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וַיִּנָּהוּ כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי יְהוָה׃
סך הכול ישב הארון בקרית יערים עשרים שנה: אחת עשרה שנים בימי שמואל, שנתיים של שאול, ושבע שנים שדוד מלך בחברון - עד שמלך בירושלים והביא את הארון אליו. ולמרות כל חילופי השלטון הללו, הארון לא זז ממקומו.
"וינהו" - מלשון נוהים, נמשכים. מי יכול להישאר אדיש למול הניסים הללו? המכות הקשות שהוכו הפלשתים בגלל הארון, והדרך שבה חזר הארון מעצמו לבית שמש - כשעם ישראל רואה דבר עצום ונורא כזה, הלבבות נמשכים אחרי ה' ומתחילים לשוב בתשובה.
קריאת שמואל: תשובה בלב ובמעשה
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם־בְּכָל־לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל־יְהוָה הָסִירוּ אֶת־אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל־יְהוָה וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים׃
שמואל מנצל את ההתעוררות שחלה בעם. "אם בכל לבבכם" - כלומר תשובה גמורה, תשובה מכל הלב. ותשובה מכל הלב פירושה שהאדם יתחרט חרטה גמורה על מעשיו. רבנו יונה אומר: כפי גודל החרטה כך גודל המירוק והזיכוך. עד כמה יזדכך אדם בתשובתו? כפי הצער והחרטה שהיו לו על העבירה שעשה.
שמואל תובע שני מרכיבים: תשובה במחשבה ותשובה במעשה. "הסירו את אלוהי הנכר מתוככם" - זו התשובה שבלב, על המחשבות הרעות ועל השאיפה לרע. "והעשתרות" - זו עזיבת העבירה בפועל. העשתרות הן סוג של עבודה זרה שהייתה בצורת צאן ובקר, ומכאן שגם הבהמות נקראו "עשתרות צאנך", לפי שהבהמות מעשירות את האדם.
וַיָּסִירוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־הַבְּעָלִים וְאֶת־הָעַשְׁתָּרֹת וַיַּעַבְדוּ אֶת־יְהוָה לְבַדּוֹ׃
עם ישראל שומע לדברי שמואל הנביא ומסיר את הבעלים ואת העשתרות. שימו לב: לא נאמר כאן דבר על התשובה שבליבם. מדוע? כי מי יכול לדעת מה הם מצפוני הלב? אין אדם היכול לדעת מה עובר בליבו של חברו. שמואל, שכתב את ספרו, יכול לתאר מה שראה אותם עושים בפועל, אבל על "בכל לבבכם" רק ה' יכול להעיד.
הכינוס במצפה
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל קִבְצוּ אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וְאֶתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם אֶל־יְהוָה׃
מדוע דווקא במצפה? המצפה היה מקום כינוס כללי, ובעיקר מקום כינוס לחיזוק העם. במצפה נעשה נס - הנס שהיה עם יהושע והמלכים, שרדף אחריהם עד שהגיעו למצפה. הנס הזה ייחד את המקום כמקום כינוס לכל מיני עניינים חשובים שהיו אוספים אליו את העם.
וַיִּקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה וַיִּשְׁאֲבוּ־מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי יְהוָה וַיָּצוּמוּ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמְרוּ שָׁם חָטָאנוּ לַיהוָה וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּצְפָּה׃
"וישאבו מים וישפכו לפני ה'" - הרד"ק מסביר, וכן מתרגם התרגום, שהכוונה ששפכו ליבם בתשובה. ומן הסתם יש בזה גם דבר שהיה מקובל בזמנם כדרך תשובה. וכידוע, כשאדם שב מכל ליבו הוא גם בוכה, כלשון "בכל לילה אשחה מיטתי, בדמעתי ערשי אמסה", והוא בבחינת "שפכי כמים לבך".
מהו "צום"
"ויצומו ביום ההוא" - עשו תענית, קראו צום, קבעו עצרת. הרד"ק מביא בשם אביו במקום אחר, שצום במקורו אינו לשון תענית כלל אלא לשון התקבצות והתאספות. וההוכחה: צומת הגידים - אוסף גידים המקובצים במקום אחד. אלא שבדרך כלל, כשהיו מקבצים את כולם היו קובעים גם יום תענית, ובעקבות זה נקרא יום הקיבוץ "צום".
"חטאנו" - כוחו של וידוי
"ויאמרו שם חטאנו לה'" - זהו הווידוי, שהוא חלק מהתשובה. הא' ב' של תשובה הוא שהאדם יכיר בכך שחטא. "הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי" - על עצם האמירה "לא חטאתי" הקדוש ברוך הוא נשפט את האדם, כי ה"לא חטאתי" הוא הגרוע מכל: אם איני יודע שמשהו אצלי אינו בסדר, כיצד אתקן?
כמה פעמים באים להשכין שלום בית בין בני זוג, ואחד הצדדים - בדרך כלל דווקא הבעייתי יותר - אינו רוצה להגיע. מדוע? כי הוא "בסדר". "אני מזמן סבור שאשתי זקוקה לייעוץ זוגי, אצלי אין בעיות". ומדוע אדם אומר כך? כי בפנים הוא יודע שהוא הבעייתי, ואם יגיע ליועץ או לגורם שלישי הוא יקבל על הראש, וגם לא נעים לו שיישמעו הסיפורים שיש לאשתו לספר. אדרבה, עצם זה שאינו ניגש מראה שמשהו אצלו אינו בסדר, ולכן הוא צועק "אני בסדר" - כי אם יודה שאינו בסדר יצטרך להתחיל לתקן, וזה מאמץ, עבודה ומשאבים. אז הוא אומר "ברוך השם הכול בסדר" וטומן את ראשו באדמה.
ואז מגיעים אליי - מתי? כשאשתו כבר הייתה ברבנות והיא אומרת שאינה רוצה. "הרב, שלום בית, שלום בית". אני מתחיל לטפל ואומר לו: חביבי, הגעת מאוחר מדי. אשתך אמרה שאינה רוצה לשמוע יותר שום דבר, כלום. היית מתעורר קודם - יש שלבים שאפשר לתקן. כשאדם מבין שטעה ושקלקל, יש מה להמשיך. אבל כשאדם בטוח שהוא בסדר, לפעמים הדבר מגיע לידי פיצוץ.
חמישה סימנים לתשובה אמיתית
אומר המלבי"ם: כאן עשו העם כמה וכמה דברים שבאו להראות שתשובתם תשובה אמיתית. א' התקבצו - וההתקבצות מראה על אחדות, ועצם האחדות דבר גדול. ב' "וישאבו מים" - ששפכו ליבם כמים. ג' "ויצומו" - הצום שובר את ליבו של האדם, ובצום מתמעטים חלבו ודמו והוא כעין קורבן. ד' "חטאנו" - זהו הווידוי. ה' "וישפוט שמואל את בני ישראל במצפה" - תשובה בין אדם לחברו.
ומה עניין דיין לתשובה בין אדם לחברו? אם מעלתי כנגד מישהו או גזלתי ממנו, מנין לי לדעת על מה בדיוק עליי לשוב? שמא אני הצודק? לכן צריך דיין ושופט שיקבע. וזאת עשו: כל העניינים שבין אדם לחברו הובאו לפני שמואל שישפוט אותם.
הפלשתים עולים
וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי־הִתְקַבְּצוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וַיַּעֲלוּ סַרְנֵי־פְלִשְׁתִּים אֶל־יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים׃
חיל המודיעין של הפלשתים עובד שעות נוספות. הם שומעים שכל ישראל התקבצו במצפה, ואומרים: אין הזדמנות טובה מזו. כולם מקובצים במקום אחד, נבוא עליהם ברגע אחד ונגמור אותם.
וַיֹּאמְרוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־שְׁמוּאֵל אַל־תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנּוּ מִזְּעֹק אֶל־יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים׃
העם מתחנן אל שמואל: עכשיו הפלשתים באים עלינו, אתה חייב להתפלל לה' שיושיע אותנו.
טלה חלב וזעקת שמואל
וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה חָלָב אֶחָד וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה כָּלִיל לַיהוָה וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל־יְהוָה בְּעַד יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲנֵהוּ יְהוָה׃
"טלה חלב" - היינו טלה צעיר שעדיין יונק חלב, ואין הכוונה שיש לו שיני חלב. שמואל מעלה אותו עולה כליל ומתפלל, "ויענהו ה'".
מהו "ויענהו ה'"? הסבר אחד: קולו של הקדוש ברוך הוא יש לו שבילים משלו. למי שהוא צריך להגיע - מגיע, ולמי שאינו צריך להגיע - אינו מגיע. היכן ראינו זאת? "וישמע משה את הקול מדבר אליו". אומרים חז"ל: קול חזק, קול אדיר, קול שמשבר הרים ומפוצץ סלעים - ועם כל זה היה מדבר אליו ואיש מבחוץ לא שמע מאומה מאותו קול. הקול הגיע לכתובת מיוחדת בלבד. גם היום יודעים שיש תדרים מסוימים שאדם אינו שומע וכלבים כן שומעים. והסבר שני: "ויענהו ה'" חוזר על המסופר בפסוק הבא.
הרעם על הפלשתים
וַיְהִי שְׁמוּאֵל מַעֲלֶה הָעוֹלָה וּפְלִשְׁתִּים נִגְּשׁוּ לַמִּלְחָמָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּרְעֵם יְהוָה בְּקוֹל־גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל־פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל׃
ברגע שבו שמואל מעלה את העולה, הפלשתים ניגשים להתחיל בקרב. "וירעם ה' בקול גדול" - חז"ל אומרים שעשה להם קולות ורעמים, כמעין בומים על-קוליים. הם שמעו והתחילו לברוח, ואז ידע העם ש"ויענהו ה'": כולם ראו את התגובה. הרד"ק מוסיף שאש ירדה מן השמיים על העולה, ובעקבותיה התחילו כל אותם רעשים ורעמים גדולים.
וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִן־הַמִּצְפָּה וַיִּרְדְּפוּ אֶת־פְּלִשְׁתִּים וַיַּכּוּם עַד־מִתַּחַת לְבֵית כָּר׃
אומר המלבי"ם: שימו לב, לא נאמר שיצאו להילחם בפלשתים אלא רק לרדוף - כי לא הייתה מלחמה כלל. הפלשתים שמעו את הקולות והתחילו לברוח, וישראל יצאו רק לרדוף ולהפיל חללים.
אבן העזר
וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶבֶן אַחַת וַיָּשֶׂם בֵּין־הַמִּצְפָּה וּבֵין הַשֵּׁן וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמָהּ אֶבֶן הָעָזֶר וַיֹּאמַר עַד־הֵנָּה עֲזָרָנוּ יְהוָה׃
שמואל לוקח אבן אחת ומעמיד אותה בין שני מקומות שהיו ידועים בזמנם - המצפה ומקום הנקרא שן או בית השן. האבן הייתה כעין מצבה, להעיד: עד הנה עזרנו ה'.
ומעניין: השולחן ערוך מחולק לארבעה חלקים - אורח חיים, חושן משפט, אבן העזר ויורה דעה. אורח חיים מסמל את אורח חייו של האדם, מה עליו לעשות ביום יום. חושן משפט, כשמו כן הוא, עוסק בענייני משפט והלכות דינים. יורה דעה עוסק באיסור והיתר, כלשון "את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה". ואבן העזר עוסק בענייני קידושין, גיטין וגירושין וכל הכרוך בהם, ונקרא כך על שם "אעשה לו עזר כנגדו" - החלק העוסק בענייני נשים ונישואיהן.
כניעת הפלשתים והשלום עם האמורי
וַיִּכָּנְעוּ הַפְּלִשְׁתִּים וְלֹא־יָסְפוּ עוֹד לָבוֹא בִּגְבוּל יִשְׂרָאֵל וַתְּהִי יַד־יְהוָה בַּפְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל׃
הפלשתים נכנעים ויש מהם שקט לתקופה ארוכה. עד מתי? כל עוד שמואל היה בכוחו, "עד אשר זקן שמואל" ולא היה יכול לצאת ולבוא, ואז נראה בהמשך ששמואל כבר לא היה יכול לפעול.
וַתָּשֹׁבְנָה הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקְחוּ־פְלִשְׁתִּים מֵאֵת יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל מֵעֶקְרוֹן וְעַד־גַּת וְאֶת־גְּבוּלָן הִצִּיל יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים וַיְהִי שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל וּבֵין הָאֱמֹרִי׃
כל הערים חוזרות לישראל, ולא זו בלבד אלא שאף היה שלום בין ישראל ובין האמורי. וזה חידוש, כי בדרך כלל כשנלחמים בנו יש עוד עמים מסביב שמצטרפים לחגיגה ואומרים: בואו, גם אנחנו ניקח משהו. כך מצאנו גם אצל טיטוס, שכשבא התאספו איתו מכל העמים. תמיד יש נגדנו מעין "עליהום" - יאללה, בואו כולם ביחד, כלשון הכתוב "אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד".
גם בשנת תשכ"ז היו כולם בטוחים שירדן לא תהיה בעסק, ולכן לא הציבו גדודים בירושלים - היו סמוכים שמלך ירדן ניטרלי. עד שפתאום קיבלו מתקפה רצינית, והתחילו להחזיר כוחות מהדרום שאליו הועבר הכול, ושלחו חטיבה לכיוון ירושלים, ובחסדי ה' עוד הצליחו לשחרר את הכותל ואת כל השאר. כאן, כשהפלשתים הוכו, הבין גם האמורי שאין לו עניין לעשות עמנו מלחמה ועשה איתנו שלום.
"כל ימי חייו"
וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת־יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו׃
"כל ימי חייו" - כולל גם לאחר שהתחיל שאול למלוך. שמואל מת שלושה חודשים לפני מיתת שאול, ושאול מלך שנתיים, כך שבמשך שנה ותשעה חודשים ממלכותו של שאול היה שמואל עוד נביא, ואחר כך מת, ולאחר שלושה חודשים מת שאול, ששמואל הועלה לפניו באוב. הכתוב אומר אם כן ששמואל שפט את ישראל גם בימי שאול: אף שהיה להם מלך, בכל ענייני משפט שמואל היה השופט והדיין.
ומן הסתם גם שאול שפט, שהרי בזמנם המלך היה שופט: הביאו משפטים לדוד, ושלמה שפט את ישראל, וזו הייתה בקשתו "ונתת לעבדך לב מבין לשפוט את עמך הגדול הזה". וכבר ממשה זה התחיל, שהמנהיגים היו שופטים. אלא שלשאול היה עזר וסיוע נוסף מצד שמואל, שהיה זקן השופטים והדיינים.
ורמז נאה: מגיל שנתיים הוקדש שמואל לה', וכל שנות חייו חמישים שנה. "כֹּל ימי חייו" - "כל" בגימטרייה חמישים.
הסיבוב מדי שנה בשנה
וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית־אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת־יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה׃
שמואל היה הולך וטורח ועובר ממקום למקום, כדי שהם לא יטרחו לבוא אליו. שאם יצטרכו לבוא אליו, יש אנשים שמא לא יגיעו כלל, ולכן הלך וסבב ממקום למקום. והכתוב מדגיש לנו זאת כאן כדי להעמיד בהמשך את ההבדל בינו לבין בניו של שמואל, שדווקא בנקודה הזאת כשלו.
"כי שם ביתו" - הצדיק שאינו נהנה מאיש
וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי־שָׁם בֵּיתוֹ וְשָׁם שָׁפַט אֶת־יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן־שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה׃
"ותשובתו הרמתה" - בכל פעם שסיים את הסיבוב השנתי היה שב לרמה, כי שם היה ביתו. וחז"ל דורשים: מהו "כי שם ביתו"? שבכל הסיבובים שעשה, בכל אותם מקומות, ביתו היה עמו. כלומר שמואל לא נהנה מאף אדם. הוא לא היה מגיע ומתחיל להתארח אצל אנשים, אלא נשא עמו את האוהל הנייד שלו ואת כל צרכיו, ולא ביקש דבר מאיש. לא רצה טובות מאף אחד, שלא יהיה בזה שמץ שוחד ושלא יהיה מצב שבו הוא נהנה מבן אדם אחר. וזו מעלה גדולה מאוד, ויש צדיקים מיוחדים שמשתדלים לא ליהנות ממאומה. וממי עוד ראינו שלא ביקש מאיש אפילו להעביר לו את המקל ממקום למקום? משמשון.
והגמרא מספרת שרב, כשהיה יוצא לדון, היה אומר: "יהי רצון שתהיה שיבתי כביאתי". כלומר, כשם שאני בא לבית הדין ברמה מסוימת, כך תהיה גם החזרה. שאם הדיין מעוות את הדין - ה' ירחם, שנאמר "וקבע את קובעיהם נפש", ואומרים חז"ל שמי שגוזל את ישראל אפילו על ידי דין מעוות, הקדוש ברוך הוא גוזל את נפשו. הרי הוא נכנס לסכנת נפשות, ולכן היה מתפלל: כשם שביאתי לבית הדין בעודי צדיק גמור וזכאי, כך אחזור בלי שאיתפס בשום חטא. וכך גם אצל שמואל נרמז ב"ותשובתו הרמתה": היה שב לביתו צדיק כשם שיצא מביתו, ולא עיוות משפט ולא גרם לדבר החורג מן ההלכה הצרופה, אלא דן את הכול כדין.
"ושם שפט את ישראל" - אין נביא בעירו
ולמה נאמר שוב "ושם שפט את ישראל"? ראיתי בזה חידוש. יש כלל "אין נביא בעירו": אדם, כמה שיהיה גדול, במקומו בדרך כלל אינו מקובל. מדוע? "מכירים אותו, עזוב, אני מכיר אותו מגיל קטן". ומה אם אתה מכיר אותו, הרי היום הוא אדם גדול? אבל אין מתפעלים מאדם במקומו, ואילו ממקומות אחרים מתפעלים ממנו יותר.
ובאמת היו ענקים שבענקים שככל שהתקרבת אליהם ראית יותר את גדלותם. על הר, כשאתה סמוך אליו, אינך מרגיש בגדלו; התרחק ממנו ותוכל להיות נפעם מגודלו. על החפץ חיים, למשל, אמרו שככל שהתקרבת אליו התפעלת יותר מגדלותו. אבל הגמרא אומרת: תלמיד חכם דומה בעיני עם הארץ לכלי זהב; שח עמו - דומה לכלי כסף; אכל עמו - דומה לכלי מתכות; נזקק לו - דומה לכלי חרס. שאם החכם מבקש ממנו טובה, מיד הוא אומר: הרי החכם הזה זקוק לי, ומעלתו יורדת בעיניו. אצל שמואל לא היה כך. אצל שמואל גם בעירו הייתה כלפיו הערצה עצומה, ומנין? "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט את ישראל" - אפילו בביתו ובמקומו התייחסו אליו כדיין הגדול ביותר וכחכם הגדול ביותר.
מספרים על תלמיד חכם עצום שהיה באיזו עיר, ורבה המקומי של העיר נפטר. באופן טבעי היו צריכים למנות אותו, אבל כדרך העולם שחושבים שמה שיש לנו אינו טוב דיינו, הביאו רב מבחוץ - רב שהיה עם הארץ למדי. אחרי שהכתירו אותו, אמר אותו תלמיד חכם גדול: כעת נתיישבה לי קושיה. כתוב אצל משה "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו", ולכן אמרו "קום עשה לנו אלוהים" ועשו את העגל. ואיני מבין: הרי היה לכם אהרון, ולהוציאכם ממצרים משה ואהרון שקולים, אם אין את משה קח את אהרון. אלא מכאן למדתי: אהרון הוא מכאן, הוא משלנו, הוא מבפנים. ואנשים רוצים להביא מבחוץ - אפילו עגל, העיקר שיהיה מבחוץ ולא אחד מאנשי מקומנו, שאותו אנחנו מכירים.
אמרתי פעם שהמציאות מוכיחה כן. יש ישיבות גדולות של מאתיים, שלוש מאות וארבע מאות בחורים. אני למדתי בישיבה שבזמני היו בה שש מאות בחורים, והיום יש שם אלף. ונדיר מאוד שבחור לוקח מן הישיבה חתן לאחותו. אתה מכיר כאן שש מאות בחורים, ולא תמצא ביניהם אחד שמתאים לאחותך? אלא ייקחו חתן אחר, שאין יודעים עליו כלום, וכלפי זה שכאן אומרים: אני מכיר אותו, אוכל איתו, שותה איתו. תמיד ערכו יורד בעיניי, כי הוא מכאן. ואילו על השני - לפחות איני יודע עליו שום דבר. וזו טעות, שהרי עדיף לקחת אדם שאתה מכיר ומכיר את חולשותיו ויודע באיזה תחום הן ומה בדיוק, מאשר אדם שאינך מכיר כלל. אבל הטבע האנושי מעדיף את החדש שאינו מוכר על פני המוכר. וכאן אומר לך הכתוב שאצל שמואל לא היה כך: אף שגדל עמם והיה עמם, גם שם שפט את ישראל.
המזבח ברמה ועניין הבמות
"ויבן שם מזבח לה'" - במקום שנעשתה בו תשועה היו בונים מזבח, וכאן היה המקום שבו שפט אותם וכנראה גם היה מכפר עליהם, ולכן בנה שם מזבח. וזה היה קודם שנאסרו הבמות, בתקופה שהבמות עדיין היו מותרות, שבהן היו מקריבים נדרים ונדבות. לאחר שנבנה בית המקדש נאסרו הבמות, אבל כל עוד לא נבנה - היו מותרות. ואדם המקריב היום מחוץ לבית המקדש - דינו כרת, וזה נקרא שחוטי חוץ: "ואל אוהל מועד לא הביאו... ונכרת", יכרת הנפש ההיא.
ובאמת הבמות היו מן הדברים הקשים ביותר למיגור בעם ישראל, כי לעם עצמו היה קשה מאוד להתנתק מזה. הוא הרגיש שהוא מקריב קורבן לה', וכשהיה צריך להביא נדר או נדבה היה אומר: מה, אעלה שבוע לירושלים? בשביל מה להיטלטל בדרכים? הוא גר בקרית שמונה, ועליו להיטלטל עם חמור ועגלה, לעלות עם הקורבן, להגיע לירושלים ולהקריב אותו - ואילו כאן הוא מקריב ליד הבית וזובח בבמה. ולכן אתה רואה שבכל תקופת המלכים הצליחו למגר את העבודה זרה, ובכל זאת "רק העם מזבחים ומקטרים בבמות" - במה לה', ולא היה ניתן למנוע אותם מזה.
לסיכום:
הפרק מוליך אותנו מהארון היושב עשרים שנה בקרית יערים, דרך ההתעוררות של "וינהו כל בית ישראל אחרי ה'", ועד לתשובה השלמה שדרש שמואל: הסרת אלוהי הנכר מן הלב ועזיבת העשתרות במעשה. במצפה הצטרפו כל סימני התשובה האמיתית - אחדות, שפיכת הלב כמים, צום, וידוי "חטאנו", ותיקון בין אדם לחברו על ידי דין ושופט. ומיד באה התשועה: רעם ה' על הפלשתים, שברחו בלא מלחמה כלל, ואבן העזר הוצבה לזכר "עד הנה עזרנו ה'". הפרק נחתם בדמותו של שמואל השופט - הטורח לסבב אל העם ולא להטריחו, שאינו נהנה מאיש, שחוזר לביתו נקי כשם שיצא, וזוכה להערכה עצומה אף במקומו: "כי שם ביתו ושם שפט את ישראל".