פתיחה: שבעה חודשים של בירור
פרק ו' בשמואל א' הוא פרק של בירור. ארון ברית ה' נשבה בידי פלשתים, והמכות שהוכו בגללו מתמשכות ואינן פוסקות. הפלשתים מתלבטים: האם באמת יד ה' היא זו, או שכל זה מקרה? והפרק כולו הוא סדרה של "בחינות" שהם בונים לעצמם, עד שהארון חוזר לגבול ישראל. ובסופו נמצא גם צד שני של המטבע: אנשי בית שמש, שקיבלו את הארון בשמחה, נענשים על שלא נהגו בו בכבוד הראוי.
וַיְהִי אֲרוֹן־יְהֹוָה בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים שִׁבְעָה חֳדָשִׁים׃
יש כלל: המקרה לא יתמיד. דבר מקרי אינו יכול להימשך לאורך זמן. וכאן רואים חודש ועוד חודש ועוד חודש, שבעה חודשים והצרה נמשכת. זה כבר לא מקרה, זה מאת ה'. עצם ההתמדה היא ההוכחה.
שתי שאלות, שני סוגי יועצים
וַיִּקְרְאוּ פְלִשְׁתִּים לַכֹּהֲנִים וְלַקֹּסְמִים לֵאמֹר מַה־נַּעֲשֶׂה לַאֲרוֹן יְהֹוָה הוֹדִעֻנוּ בַּמֶּה נְשַׁלְּחֶנּוּ לִמְקוֹמוֹ׃
אומר המלבי"ם: היו להם שתי שאלות. השאלה הראשונה - האם בכלל לשלוח את הארון. זה לא פשוט, יש בידינו שבי כה גדול, ארון ברית האלוקים של עם ישראל, לא כל כך פשוט לוותר על נכס אסטרטגי כזה. והשאלה השנייה - אם נחליט לשלוח, כיצד נשלח? בעגלה או על הכתף? עם מנחה או ריקם? ולכן קראו לשני סוגים של אנשים.
את השאלה הראשונה, האם לשלוח, הפנו לקוסמים. הקוסמים עוסקים בדברים הנעלמים, בדברים שמעל הטבע, בעניינים סגוליים. הם ידעו בלהטיהם האם המכה הזאת באה בהשגחה או במקרה, והאם בשילוח הארון תסור המכה. את השאלה השנייה, כיצד לשלוח, הפנו לכוהנים. מי יודע מהו כבוד האלוה? הכוהנים. הם יודעים אם לשאת את הארון על הכתף או בידיים או על עגלה, ואם לחלות פניו במנחה או לשלחו ריקם. אף שהם גויים, לכוהן יש כביכול דרך בעבודת האלוקים, ואפילו אם זו עבודה זרה - יש לו הבנה מהי הדרך המכובדת יותר.
שימו לב לדוגמה מן ההלכה: גוי אינו הופך יין להיות יין נסך כאשר היין מבושל. מדוע? מכיוון שיין כזה אין מנסכים אותו על גבי המזבח. ולכאורה מה אכפת לנו כיצד מנסכים על גבי המזבח, הרי מדובר בגוי שינסך לעבודה זרה? אלא הביאור הוא שגם לגויים יש יסודות כלשהם בעבודת האלילים שלהם, יסודות שנלקחו מעבודת ה'. הרי הקורבנות התחילו מקדמת דנא: כבר נוח מקריב קורבן, וכן אברהם אבינו בעגלה משולשת ובאיל משולש. היסודות של הקרבת הקורבנות הם מאז, ולכן ההקדמות וההתחלות של הדרך שבה עובדים את הכוחות האלוקיים היו גם בידי הגויים. ולכן באו לשאול אותם. וכן מצינו בבלעם, שבלק מקריב קורבנות.
תשובת הכוהנים: לא ריקם
וַיֹּאמְרוּ אִם־מְשַׁלְּחִים אֶת־אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל־תְּשַׁלְּחוּ אֹתוֹ רֵיקָם כִּי־הָשֵׁב תָּשִׁיבוּ לוֹ אָשָׁם אָז תֵּרָפְאוּ וְנוֹדַע לָכֶם לָמָּה לֹא־תָסוּר יָדוֹ מִכֶּם׃
שימו לב: האם ענו להם אם לשלוח או לא? לא. הקוסמים שומרים כאן על זכות השתיקה - אין להם תשובה. המדברים הם הכוהנים, והם אומרים: תנו לקוסמים להחליט אם לשלוח. אנחנו רק נאמר לכם שאם תחליטו לשלוח, אל תשלחו ריקם אלא עם מנחה, "השב תשיבו לו אשם", ואז תירפאו ותסור מכם המכה.
ומהו "ונודע לכם למה לא תסור ידו מכם"? הבחינה הזאת עצמה תוכיח לכם מה הגורם: האם הארון או סיבה אחרת. לפעמים אדם נמצא בספק, ועצם זה שהוא מוריד כיוון אחד מן השאלה מקל עליו. הוא יודע שלא כאן הבעיה, והוא נרגע מעט אף שעדיין לא מצא את הפתרון. זה מה שאמרו להם: גם אם לא יהיה לכם פתרון מוחלט, לפחות תדעו שאין הבעיה מן הארון.
מה האשם: חמישה טחורי זהב וחמישה עכברי זהב
וַיֹּאמְרוּ מָה הָאָשָׁם אֲשֶׁר נָשִׁיב לוֹ וַיֹּאמְרוּ מִסְפַּר סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים חֲמִשָּׁה טְחֹרֵי זָהָב וַחֲמִשָּׁה עַכְבְּרֵי זָהָב כִּי־מַגֵּפָה אַחַת לְכֻלָּם וּלְסַרְנֵיכֶם׃
הם שואלים מה ראוי להשיב לאשם, והתשובה: כנגד מה שהוכינו צריכה להיות הכפרה. "טחורים" הם החלחולת, אותו חלק במעיים שהעכברים שומטים; והעכברים הם המכים אותם. לכן עשו צורה של המעיים וצורה של העכברים. אומר המלבי"ם: העונש בא בצורה כזאת, ואם תשיבו את הדבר הזה אל גדר הקדושה - שאת זה נעשה כדוגמתו מזהב ואת זה נקריב כקורבן לה' - תהיה בזה כפרה על העונש.
ולכן אמרו: הביאו אותה כמות, חמישה, כמספר סרני פלשתים; ושיהיו באיכות של זהב, שתהיה להם מעלה גדולה; חמישה כנגד הסרנים שהם הגדולים, וחמישה כנגד העם. ועוד: המכה שלטה בכל יבול הארץ, שהעכברים היו מכלים את התבואה, ולכן גם כנגד זה צריכה לבוא הכפרה.
הרפואה בהיפוכה - ובזה הכבוד
וַעֲשִׂיתֶם צַלְמֵי טְחֹרֵיכֶם וְצַלְמֵי עַכְבְּרֵיכֶם הַמַּשְׁחִיתִם אֶת־הָאָרֶץ וּנְתַתֶּם לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כָּבוֹד אוּלַי יָקֵל אֶת־יָדוֹ מֵעֲלֵיכֶם וּמֵעַל אֱלֹהֵיכֶם וּמֵעַל אַרְצְכֶם׃
היכן הכבוד? אמרו הקדמונים, וכך מובא בספרים, שאדם שהוכה על ידי בעל חיים מסוים - סכנה היא לו לראות את אותו בעל חיים כל זמן שהוא חולה. אדם שננשך על ידי כלב אסור לו לראות כלבים, ומי שננשך על ידי נחש אסור לו לראות נחש, שכן עצם הראייה מחריפה את הבעיה. כך על פי הטבע, וכך היה בזמנם.
אבל בקדושה זה הפוך. הקדוש ברוך הוא המתיק את המים המרים במה? בעץ מר. וכשהייתה בעיה עם הנחשים, מה מביא משה רבנו? נחש נחושת - בדיוק ההיפך. וכן חזקיה המלך, שהיה לו שחין, וריפאו אותו בתאנה שמרחו על בשרו, והגמרא מתפלאה: הרי התאנה מרבה את השחין! אלא שהקדוש ברוך הוא מרפא דבר בהיפוכו. בן אדם רגיל זקוק לדרך הטבע, ואצל הקדוש ברוך הוא זה הפוך.
ולכן דווקא כאן, על ידי צלמי הטחורים והעכברים, שלכאורה מנוגדים לרפואת מחלתכם ואסור לכם כלל לראות דברים כאלה - עצם המעשה ייתן כבוד לאלוהי ישראל, שהוא מראה שאנו מכירים שהמכה היא אלוקית, ושהאלוקים מרפא בהיפוכו. ולכן דווקא כך נביא, ובזה ניתן לו כבוד.
אל תכבידו את הלב כפרעה
וְלָמָּה תְכַבְּדוּ אֶת־לְבַבְכֶם כַּאֲשֶׁר כִּבְּדוּ מִצְרַיִם וּפַרְעֹה אֶת־לִבָּם הֲלוֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בָּהֶם וַיְשַׁלְּחוּם וַיֵּלֵכוּ׃
"תכבדו" כאן אינו מלשון לכבד ולתת, אלא מלשון להכביד את הלב, כמו פרעה. וכאן הם חוזרים אל השאלה הראשונה. עד כה הקוסמים שתקו, והכוהנים אמרו: איננו יודעים אם לשלוח, אין זו שאלתנו, אנחנו נאמר לכם רק כיצד לשלוח. ועכשיו הם חוזרים לשאלה הראשונה ואומרים: אם אתם מודים שהמכה באה בסיבת הארון, למה תכבידו את לבבכם? בואו וראו מה קרה למצרים. גם הם בתחילה תלו את הכול בדברים טבעיים ובמקרה, שמשה רבנו מכשף וכדומה, ולא תלו זאת בסיבות אלוקיות - ומזה קיבלו עשר מכות. אם היו משלחים מיד, לא היו סובלים כל כך. וכי גם אתם רוצים בכך? לא הספיק לכם שיעור אחד, אתם רוצים סדרה שלמה של שיעורים עד שבסוף תשלחו את הארון?
הבחינה: עגלה חדשה ופרות עלות
וְעַתָּה קְחוּ וַעֲשׂוּ עֲגָלָה חֲדָשָׁה אֶחָת וּשְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת אֲשֶׁר לֹא־עָלָה עֲלֵיהֶם עֹל וַאֲסַרְתֶּם אֶת־הַפָּרוֹת בָּעֲגָלָה וַהֲשֵׁיבֹתֶם בְּנֵיהֶם מֵאַחֲרֵיהֶם הַבָּיְתָה׃
לאחר שהעלו את השאלה אם המכות באו בהשגחת הבורא או במקרה, מציעים להם עצה: נעשה בחינה. ראשית - עגלה חדשה, לשים עליה את הארון. מדוע חדשה? מטעמי כבוד, שהרי אין מכובד להושיב את המלך בעגלה שהדיוט השתמש בה. וטעם נוסף אומר המלבי"ם: עגלה חדשה אינה נוסעת כל כך טוב, היא צריכה "הרצה", כמו רכב חדש שהיו תולים עליו שלט "בהרצה". עגלה כזאת אינה הולכת מאליה בדרך, היא דורשת יותר התמודדות, ואם בכל זאת תלך בכיוון הנכון - זו ראיה גדולה יותר שהדבר מאיתו יתברך.
שנית - "שתי פרות עלות", כלומר מיניקות, ואין דרכן של מיניקות לשאת משאות. שלישית - "אשר לא עלה עליהם עול", שאינן רגילות לשאת משא מעולם; וגם בזה יש טעם של כבוד, שאין זה כבוד לקחת את ארון ברית ה' בפרות שכבר שימשו לחרישה ולשימושים אחרים. ורביעית - להשיב את בניהן הביתה מאחריהן. כי באופן טבעי, כאשר מעמידים את ולדות הבהמה מאחריה, היא חוזרת אליהם. ולכן: השיבו את הוולדות הביתה שיגעו מאחריהן, ושחרו את הפרות, ונראה לאיזה כיוון ילכו - האם לכיוון בית שמש, או שיחזרו לאחור כי לא ירצו לעזוב את בניהן.
וּלְקַחְתֶּם אֶת־אֲרוֹן יְהֹוָה וּנְתַתֶּם אֹתוֹ אֶל־הָעֲגָלָה וְאֵת כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲשֵׁבֹתֶם לוֹ אָשָׁם תָּשִׂימוּ בָאַרְגַּז מִצִּדּוֹ וְשִׁלַּחְתֶּם אֹתוֹ וְהָלָךְ׃
תשימו את הארון על העגלה, ואת הארגז עם כלי הזהב מצידו, ותשלחו אותו שיילך מעצמו.
וּרְאִיתֶם אִם־דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹ יַעֲלֶה בֵּית שֶׁמֶשׁ הוּא עָשָׂה לָנוּ אֶת־הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְאִם־לֹא וְיָדַעְנוּ כִּי לֹא יָדוֹ נָגְעָה בָּנוּ מִקְרֶה הוּא הָיָה לָנוּ׃
ועדיין אין זו בחינה מספקת, ולכן הוסיפו: תראו אם הוא עולה מעצמו דרך גבולו לבית שמש - אז תדעו שהכול מאיתו יתברך. ואם לא ילך לכיוון בית שמש - תדעו שמקרה היה לנו.
וַיַּעֲשׂוּ הָאֲנָשִׁים כֵּן וַיִּקְחוּ שְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת וַיַּאַסְרוּם בָּעֲגָלָה וְאֶת־בְּנֵיהֶם כָּלוּ בַבָּיִת׃
"כלו" הכוונה כמו כלאו: את הוולדות סגרו בבית, נעלו אותם בדיר שיגעו, ואת הפרות שלחו. באופן טבעי אין הפרות עוזבות את ולדותיהן והיו צריכות לחזור לאחור; ואם ילכו לכיוון בית שמש, הרי זו הוכחה שהדבר מאת ה', שכן בדרך הטבע לא היו אמורות ללכת שם.
וַיָּשִׂמוּ אֶת־אֲרוֹן יְהֹוָה אֶל־הָעֲגָלָה וְאֵת הָאַרְגַּז וְאֵת עַכְבְּרֵי הַזָּהָב וְאֵת צַלְמֵי טְחֹרֵיהֶם׃
הניחו את ארון ה' על העגלה, וגם את הארגז עם עכברי הזהב ואת צלמי טחוריהם - הם ה"עפולים", שהיו דומים במקצת לטחורים, כפי שמבאר המצודת דוד.
וישרנה הפרות: הפרות אומרות שירה
וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל־דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ וְלֹא־סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם עַד־גְּבוּל בֵּית שָׁמֶשׁ׃
המילה "וישרנה" תמוהה. אומר רש"י: הרי תיבה זו אנדרוגינוס, מלמד שהוולדות אומרים שירה. ומבאר המנחת שי: אנדרוגינוס הוא מי שיש בו סימני זכר וסימני נקבה, וגם התיבה הזאת חצי זכר וחצי נקבה. אם זכר - היה צריך להיות "וישרו הפרות"; אם נקבה - "ותישרנה הפרות". אבל "וישרנה" מתחילה כזכר ומסתיימת בנקבה. ומה בא הדבר ללמד? אומרים חז"ל ש"וישרנה" הוא מלשון שירה, שהיו הפרות הולכות ואומרות שירה, ולא רק הן אלא גם הוולדות. "ולד" לשון זכר ו"פרה" לשון נקבה, ולכן התיבה אנדרוגינוס - שהזכר והנקבה שרו יחד.
ומה היה השיר? אומרת הגמרא בעבודה זרה: ומאי שירה אמרו? אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: "אז ישיר משה ובני ישראל". רבי יוחנן אמר: "ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו". רבי שמעון בן לקיש אמר: "מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קודשו". רבי אלעזר אמר: "ה' מלך ירגזו עמים". רבי שמואל בר נחמני אמר: "ה' מלך גאות לבש". ורבי יצחק נפחא אמר שהפרות לא רק הלחינו אלא גם חיברו את המילים, ומה שרו: "רוני רוני השיטה, התנופפי ברוב הדרך, המחושקת ברקמי זהב, המהוללה בדביר ארמון, המפוארה בעדי עדיים".
וצריך לדעת, וכבר דיברנו על זה כמה פעמים, שהתוספות אומרים בכמה מקומות בש"ס שכל מקום שאנו רואים בהמה מדברת או שרה, או דומם מדבר וכדומה, הכוונה לשר שלו בשמיים. וכאן שכתוב שהפרות שרו, הכוונה לשר של הפרות בשמיים.
ומה פירוש השיר? "רוני רוני השיטה" - השיטה הוא ארון עצי שיטים. "התנופפי ברוב הדרך" - התרוממי, שהרי הארון נושא את נושאיו. "המחושקת" - הקשורה, "ברקמי זהב" - המצופה זהב טהור מבית ומחוץ. "המהוללה בדביר ארמון" ומפוארה - מהולל ומפואר במה שבתוכו, שהיו בו לוחות הברית וספר התורה שכתב משה רבנו. "בעדי עדיים" - ואין לך עדי עדיים גדול מן הלוחות והארון, שהם הפאר הגדול ביותר.
הפלאים שבפסוק
ראשית, "וישרנה הפרות" כפשוטו: הלכו ישר. שנית, "על דרך בית שמש": יכלו ללכת בדרך אחרת, והן הלכו לכיוון בית שמש, לכיוון עם ישראל. שלישית, "במסילה אחת הלכו": אף שיש בדרך כמה וכמה התפצלויות, וכל התפצלות עלולה להסיט את הפרה לכיוון אחר, הן הלכו בדרך אחת, בדרך הישרה והקצרה עד בית שמש. לא כמו נהג מונית שמבקשים ממנו לנסוע למקום מסוים, ומשראה שהנסיעה קצרה הוא עושה לך סיור מודרך בכל העיר. אלא במסילה, בדרך הקצרה ביותר.
"הלוך וגעו" - מרוב השמחה שהיה להן על השבת ארון ברית ה' למקומו, היו שרות. "ולא סרו ימין ושמאל" - אף שיש הרים ובקעות והדרך מתעקלת. "וסרני פלשתים הולכים אחריהם" - שאילו היו הסרנים הולכים לפניהן, היה מקום לומר שדרכה של פרה ללכת אחרי אדונה; אבל כאן הלכו הסרנים מאחריהן, ובכל זאת הפרות המשיכו כדרכן.
ומי היו הפרות האלה? אומר הרמ"ע מפאנו בגלגולי נשמות, שהיו גלגול של שלומית בת דברי ובתה, ושתיהן זונות היו, אחת עם דתן והשנייה עם אבירם, ובפרות האלה נתקנו.
בית שמש: שמחה שאינה כדרך כבוד
וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר־חִטִּים בָּעֵמֶק וַיִּשְׂאוּ אֶת־עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת־הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת׃
"בית שמש" - הרי זה עם ישראל. ועל "וישמחו לראות" אומר רש"י: היו רואים כיצד הוא בא לבדו, ומשמחתם נהגו בו קלות ראש, שלא היו מסתכלים בו באימה ובדרך כבוד. והרד"ק מוסיף הסבר: שפתחו לראות את מה שבתוכו, ואין זו דרך כבוד, שנאמר "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש". דבר נוסף: היו צריכים לצאת לקראת הארון ולקבלו בריקוד ובשמחה, והם לא שמחו כראוי, אלא כל שמחתם הייתה בראייה - איזה יופי, הארון הגיע. והסבר נוסף: הם המשיכו לעסוק בקצירם בשעה שהארון בא, ולכן נאמר "ובית שמש קוצרים קציר חיטים" - ממשיכים לקצור ומביטים בארון. ובהמשך נראה את העונש שבא על כך.
וְהָעֲגָלָה בָּאָה אֶל־שְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית־הַשִּׁמְשִׁי וַתַּעֲמֹד שָׁם וְשָׁם אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְבַקְּעוּ אֶת־עֲצֵי הָעֲגָלָה וְאֶת־הַפָּרוֹת הֶעֱלוּ עֹלָה לַיהֹוָה׃
הפרות לא עמדו באמצע הדרך, אלא הגיעו עד השדה, ושם הגיעו ליד אבן שהייתה ראויה למזבח. הפלשתים מבקעים את עצי העגלה, ומכיוון שהיא עגלה חדשה ראויים עציה לשמש כעצי מזבח, ואת הפרות מעלים עולה לה'.
וְהַלְוִיִּם הוֹרִידוּ אֶת־אֲרוֹן יְהֹוָה וְאֶת־הָאַרְגַּז אֲשֶׁר־אִתּוֹ אֲשֶׁר־בּוֹ כְלֵי־זָהָב וַיָּשִׂמוּ אֶל־הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה וְאַנְשֵׁי בֵית־שֶׁמֶשׁ הֶעֱלוּ עֹלוֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים בַּיּוֹם הַהוּא לַיהֹוָה׃
וַחֲמִשָּׁה סַרְנֵי־פְלִשְׁתִּים רָאוּ וַיָּשֻׁבוּ עֶקְרוֹן בַּיּוֹם הַהוּא׃
הם רואים את כל המעשה הזה ושבים לעקרון באותו יום עצמו. אומר המלבי"ם: זה נס נוסף, קפצה להם הדרך. לא רק הליכתם הייתה בקצרה, אלא גם חזרתם. ולמה? כדי לקדש שם שמיים, שיספרו בעקרון את הנס הגדול שעשה להם ה'.
וְאֵלֶּה טְחֹרֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֵשִׁיבוּ פְלִשְׁתִּים אָשָׁם לַיהֹוָה לְאַשְׁדּוֹד אֶחָד לְעַזָּה אֶחָד לְאַשְׁקְלוֹן אֶחָד לְגַת אֶחָד לְעֶקְרוֹן אֶחָד׃
אחד כנגד כל עיר.
וְעַכְבְּרֵי הַזָּהָב מִסְפַּר כָּל־עָרֵי פְלִשְׁתִּים לַחֲמֵשֶׁת הַסְּרָנִים מֵעִיר מִבְצָר וְעַד כֹּפֶר הַפְּרָזִי וְעַד אָבֵל הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר הִנִּיחוּ עָלֶיהָ אֵת אֲרוֹן יְהֹוָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה בִּשְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית הַשִּׁמְשִׁי׃
שימו לב: את עכברי הזהב הביאו יותר ממה שאמרו להם הכוהנים, לפי מספר כל ערי פלשתים, מעיר מבצר ועד כפר הפרזי.
המכה בבית שמש
וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית־שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן יְהֹוָה וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם כִּי־הִכָּה יְהֹוָה בָּעָם מַכָּה גְדוֹלָה׃
זה מספר משונה: כמה היו, שבעים או חמישים אלף? חז"ל אומרים בהסבר אחד שהכה שבעים איש שהיו שקולים כחמישים אלף. והמלבי"ם אומר שייתכן שהכוונה שבעים איש מתוך חמישים אלף איש שעמדו שם: אלה שבאו לראות את הארון היו חמישים אלף, ומתוכם הוכו שבעים. ולכן נאמר "שבעים איש חמישים אלף איש", כלומר מחמישים אלף איש הוכו שבעים.
ולמה נענשו? סיבה אחת, כמו שאמרנו, שהיו קוצרים ומשתחווים ולא עזבו את מלאכתם לקראת הארון. סיבה שנייה, שדיברו שלא כהוגן כלפי הארון. אמרו כביכול לארון: מי הרגיז אותך שהתרגזת, ומי פייס אותך שחזרת? כלומר, למה הלכת ולמה חזרת. וזה היה דיבור מבזה כלפי הארון.
וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי בֵית־שֶׁמֶשׁ מִי יוּכַל לַעֲמֹד לִפְנֵי יְהֹוָה הָאֱלֹהִים הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה וְאֶל־מִי יַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ׃
הם נסתפקו: האם הנגף בא בגלל קדושת הארון ואנו לא התקדשנו כראוי - שאולי היה צריך לטבול במקווה ולהתקדש, או שהקדוש ברוך הוא אינו רוצה לשכון במקום הזה וצריך להעלותו למקום אחר. ולכן שני חלקי השאלה: "מי יוכל לעמוד לפני ה' האלוקים הקדוש הזה" - מצד הקדושה; "ואל מי יעלה מעלינו" - לאן ניקח אותו, אולי במקום אחר לא יהיה נגף.
וַיִּשְׁלְחוּ מַלְאָכִים אֶל־יוֹשְׁבֵי קִרְיַת־יְעָרִים לֵאמֹר הֵשִׁבוּ פְלִשְׁתִּים אֶת־אֲרוֹן יְהֹוָה רְדוּ הַעֲלוּ אֹתוֹ אֲלֵיכֶם׃
הם שולחים אל קרית יערים ואומרים: קחו את הארון אליכם ואל תחששו, שהרי "השיבו פלשתים את ארון ה'". וכוונתם: קרית יערים הייתה קרובה במקצת אל פלשתים, והיה חשש שיאמרו "מה, שוב אתם מביאים אותו אלינו? פלשתים יבואו לקחתו שנית, זה קרוב לפלשתים". על כך אמרו להם: לא, פלשתים הם אלה שהחזירו את הארון מעצמם, אחרי המכה הרצינית שקיבלו הם כבר לא ייקחו סיכונים כאלה. ממילא אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שבעזרת ה' לא יקרה שום דבר רע, ולכן בואו וקחו את הארון.
לסיכום:
פרק ו' מלמד שני לימודים גדולים. הראשון: הפלשתים, גויים וקוסמים, בנו בחינה שלמה כדי לברר אם יש כאן יד ה' או מקרה - עגלה חדשה, פרות מיניקות שלא נשאו עול, וולדות כלואים מאחור - ובכל שלב היה טבעם צריך למשוך אותן לאחור, והן הלכו ישר, במסילה אחת, בשירה, עד בית שמש. "המקרה לא יתמיד", ושבעה חודשי מכה בצירוף כל הנסים הללו לא הותירו מקום לספק. הם אף השיבו אשם, וכיבדו את אלוהי ישראל דווקא בצלמי המכה עצמה, לפי שהקדוש ברוך הוא מרפא דבר בהיפוכו. והלימוד השני, המכאיב יותר: דווקא בישראל, בבית שמש, קיבלו את הארון בשמחה שאין בה כבוד - לא עזבו את הקציר, לא יצאו לקראתו בריקוד, הציצו במה שבתוכו ודיברו בו קלות ראש - ונענשו במכה גדולה. שמחה בקדושה חייבת לבוא עם אימה ויראה ודרך כבוד.