בפרק הקודם ראינו את המהלומה הקשה שספג עם ישראל: ארון האלוהים נלקח בשבי, שני בני עלי מתו, ועלי הכהן נפל ומת. הפרק שלפנינו מספר מה קרה לארון בארץ פלשתים. והמסקנה העולה ממנו מפורשת: מי שסבר שהארון נלקח מפני חולשה כביכול, יגלה במהרה שהמערכה כולה מתנהלת מלמעלה. הארון עובר מעיר לעיר, ובכל מקום שהוא בא אליו מכה קשה באה עמו, עד שהפלשתים עצמם מבקשים להיפטר ממנו ולהשיבו למקומו.
וּפְלִשְׁתִּים לָקְחוּ אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיְבִאֻהוּ מֵאֶבֶן הָעֵזֶר אַשְׁדּוֹדָה׃ וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים אֶת־אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיָּבִאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ אֵצֶל דָּגוֹן׃
הפלשתים מעבירים את הארון מאבן העזר לאשדוד, ובאשדוד היה להם בית עבודה זרה. העבודה הזרה נקראה "דגון", מפני שצורתה הייתה דמות דג: מטיבורו ולמטה צורת דג, ומטיבורו ולמעלה צורת אדם.
ומדוע הציבו דווקא את ארון האלוהים בבית העבודה הזרה? בזה נחלקו חז"ל. רבי יוחנן אומר: כיבדוהו. אמרו זה אלוה וזה אלוה, יבוא אלוה וישרה אצל אלוה. ריש לקיש חולק ואומר: אם כיבדוהו, למה נענשו? אלא ביזוהו. אמרו זה נוצח וזה נצוח, יבוא הנצוח ויהיה אצל הנוצח, כביכול תחת רגליו של דגון. אלא שכבר בבוקר שלמחרת התברר להם מי הנוצח ומי הנצוח.
וַיַּשְׁכִּמוּ אַשְׁדּוֹדִים מִמׇּחֳרָת וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן יְהֹוָה וַיִּקְחוּ אֶת־דָּגוֹן וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ׃
מבאר המלבי"ם: שניהם, הארון ודגון, עמדו זה בצד זה בצד שכנגד הפתח. אם דגון היה נופל בדרך מקרית, היה נופל לצד שכנגד הפתח, על פניו. אך הם ראו שהוא נפל "לפניו" - לצד הארון ולא לצד הפתח, כמי שכורע ומשתחווה לארון. כשרואים דבר כזה, מבינים שאין זה מקרה.
ועוד: דבר שנופל, נופל במרחק שבו הוא עמד. וכאן הם ראו שדגון זז ממקומו והתקרב אל הארון ושם נפל, וזה מגדיל את הנס עוד יותר. לכן נאמר "וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ" - היה צריך להשיבו למקומו, שהרי הלך כביכול ממקומו כדי לכרוע לארון.
וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר מִמׇּחֳרָת וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן יְהֹוָה וְרֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו כְּרֻתוֹת אֶל־הַמִּפְתָּן רַק דָּגוֹן נִשְׁאַר עָלָיו׃
אותו חלק עליון שהיה בצורת אדם - שתי ידיו כרותות וראשו כרות, ומונחים אל המפתן. אומר המלבי"ם שהיה כאן נס כפול: ראשית, שוב שכב על פניו לצד הארון כביום הראשון; ושנית, שידיו וראשו נכרתו. סדר הדברים: תחילה נפל על המפתן, ושם נכרתו איבריו, ולאחר מכן נפל לכיוון הארון.
עַל־כֵּן לֹא־יִדְרְכוּ כֹהֲנֵי דָגוֹן וְכׇל־הַבָּאִים בֵּית־דָּגוֹן עַל־מִפְתַּן דָּגוֹן בְּאַשְׁדּוֹד עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
כיוון שמצאו על המפתן את הראש ואת כפות הידיים, החזיקו את המפתן למקום קדוש. הם חשבו שעל המפתן שרה כביכול האלוהים המנצח, ושם כרע דגון לפניו ונכרתו ידיו, ולכן נהגו באותו מקום קדושה ולא דרכו עליו.
וַתִּכְבַּד יַד־יְהֹוָה אֶל־הָאַשְׁדּוֹדִים וַיְשִׁמֵּם וַיַּךְ אֹתָם בַּטְּחֹרִים אֶת־אַשְׁדּוֹד וְאֶת־גְּבוּלֶיהָ׃
הם ראו את שברי אלוהיהם ולא הבינו את הרמז. לא קלטו שאולי צריך להשיב את הארון לעם ישראל; הרי הנה מה קרה לאלוהים שלהם. וכיוון שלא הסתפקו במכה זו, הכה אותם ה' בטחורים. בכתיב "בעפלים" ובקרי "בטחורים", וחז"ל אומרים שזה כינוי לתחתוניות: אדם היה הולך להתפנות ולעשות צרכיו, והייתה באה חולדה או עכבר, אוחזת בבני מעיו ומושכת אותם. מכה קשה ונוראה ביותר.
וַיִּרְאוּ אַנְשֵׁי־אַשְׁדּוֹד כִּי־כֵן וְאָמְרוּ לֹא־יֵשֵׁב אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עִמָּנוּ כִּי־קָשְׁתָה יָדוֹ עָלֵינוּ וְעַל דָּגוֹן אֱלֹהֵינוּ׃
אנשי אשדוד רואים את השפטים שהם מקבלים ואומרים: איננו רוצים אותו כאן, זו סכנת נפשות ממש. ידו קשה עלינו וגם על דגון אלוהינו.
וַיִּשְׁלְחוּ וַיַּאַסְפוּ אֶת־כׇּל־סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים אֲלֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ מַה־נַּעֲשֶׂה לַאֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ גַּת יִסֹּב אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּסֵּבּוּ אֶת־אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
הסרנים אמרו שאין זה אלא מקרה, ואולי הבעיה איננה בארון אלא בעיה מקומית באשדוד. וכיצד נדע? נעביר את הארון למקום אחר: אם נראה שהצרות רודפות אחר הארון, נבין שהבעיה בארון; ואם הצרות יישארו כאן, כנראה שאין זה מחמת הארון. לכן בחרו להעבירו לא לעיר קרובה אלא לגת שהייתה רחוקה, שאם מדובר בחולי טבעי, אין הוא מתפשט למרחק כזה.
וַיְהִי אַחֲרֵי הֵסַבּוּ אֹתוֹ וַתְּהִי יַד־יְהֹוָה בָּעִיר מְהוּמָה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיַּךְ אֶת־אַנְשֵׁי הָעִיר מִקָּטֹן וְעַד־גָּדוֹל וַיִּשָּׂתְרוּ לָהֶם טְחֹרִים׃
אחרי שהסבו את הארון לגת, בערה בהם אש ה' בצורה קשה יותר, בשלושה פנים: ראשית, "מהומה גדולה מאוד" - פחד ואימה שנפלו עליהם. שנית, "מקטון ועד גדול" - בתחילה באשדוד לא הוכו כולם, וכאן המכה כללית וקשה. ושלישית, "וַיִּשָּׂתְרוּ לָהֶם טְחֹרִים" - הטחורים היו סתורים בתוך מעיהם. מה שקודם היה חיצוני נעשה עתה פנימי, והמכה נעשתה קשה עוד יותר.
וַיְשַׁלְּחוּ אֶת־אֲרוֹן הָאֱלֹהִים עֶקְרוֹן וַיְהִי כְּבוֹא אֲרוֹן הָאֱלֹהִים עֶקְרוֹן וַיִּזְעֲקוּ הָעֶקְרֹנִים לֵאמֹר הֵסַבּוּ אֵלַי אֶת־אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לַהֲמִיתֵנִי וְאֶת־עַמִּי׃
שימו לב לשינוי: אנשי גת שולחים את הארון לעקרון בלי לאסוף את הסרנים. כיוון שראו שאין תועלת בסרנים ובעצתם, ושהעברה ממקום למקום אינה מועילה, אמרו: נציל רק את עצמנו, שיצא מכאן. ואנשי עקרון כבר קיבלו אינפורמציה מה קורה עם הארון הזה, ולכן זעקו מיד: הסבו אלינו את הארון להמית אותנו ואת עמנו. להם היה עניין עקרוני שהארון לא יגיע אליהם כלל, שכן הבינו איזה צרות באות עמו.
וַיִּשְׁלְחוּ וַיַּאַסְפוּ אֶת־כׇּל־סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ שַׁלְּחוּ אֶת־אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֹׁב לִמְקוֹמוֹ וְלֹא־יָמִית אֹתִי וְאֶת־עַמִּי כִּי־הָיְתָה מְהוּמַת־מָוֶת בְּכׇל־הָעִיר כָּבְדָה מְאֹד יַד הָאֱלֹהִים שָׁם׃
עתה אין הם מבקשים להעביר את הארון לעיר נוספת, אלא לשלחו ולהשיבו אל מקומו, שכן ראו שכל מקום שאליו הוא בא, הצרה רודפת אחריו. "מהומת מוות בכל העיר" - יד אלוהים כבדה, ומשהגיע הארון היו אנשים מתים מיד.
וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא־מֵתוּ הֻכּוּ בַּטְּחֹרִים וַתַּעַל שַׁוְעַת הָעִיר הַשָּׁמָיִם׃
וגם אלה שלא מתו לא נמלטו: הוכו בטחורים. נוצר מצב שכולם היו מוכים, חלק במיתה וחלק בטחורים, עד שצעקו וזעקתם עלתה עד לשמיים. וכיצד מסתיים העניין - נראה בעזרת ה' בפרק הבא.
הפלשתים סברו שנצחונם במלחמה הוא נצחון על אלוהי ישראל, והציבו את הארון בבית דגון (לכבוד או לביזוי, כמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש). אך דגון נפל פעמיים לפני הארון, בנס שאין בו מקום למקריות: פעם אחת בכריעה לצד הארון לאחר שזז ממקומו, ופעם שנייה בראש ובכפות ידיים כרותות אל המפתן. משלא הבינו את הרמז, באה מכת הטחורים, ומשניסו הסרנים "לבדוק" בהעברה לגת - החמירה המכה שבעתיים ונעשתה פנימית וכללית. בעקרון כבר זעקו מראש, ולבסוף נאספו כל הסרנים והחליטו להשיב את הארון למקומו. הלימוד הגדול: כבוד שמיים אינו תלוי בנצחונות בשדה הקרב, ומי שאינו קורא את הרמז הראשון - נאלץ לשמוע את המכה הבאה.