פתיחה: הפרק שבו נלקח הארון
פרק ד' בשמואל א' הוא אחד הפרקים הקשים בתנ"ך: מפלה צבאית איומה, שלושים אלף חללים ביום אחד, מות שני בני עלי, מות עלי הכהן, ומעל הכל - ארון ברית ה' נלקח בשבי הפלשתים. השאלה הגדולה שהפרק מעורר היא כיצד ייתכן שקודש הקודשים, הארון שבו הלוחות ושעליו שוכנת השכינה בין הכרובים, נופל בידי פלשתים. האברבנאל מונה כמה וכמה טעמים לדבר, והמלב"ים אומר: לדעתי כל אותם טעמים רמוזים בכתובים עצמם. נלך אם כן על סדר הפסוקים ונראה כיצד הכתוב עצמו חושף את שורשי החטא.
מחנה ומערכה: שני מושגי יסוד
וַיְהִי דְבַר־שְׁמוּאֵל לְכָל־יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה וַיַּחֲנוּ עַל־הָאֶבֶן הָעֵזֶר וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בַאֲפֵק׃
"דבר שמואל לכל ישראל" - הדבר היה לצאת למלחמה, לצאת לקראת פלשתים.
וַיַּעַרְכוּ פְלִשְׁתִּים לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל וַתִּטֹּשׁ הַמִּלְחָמָה וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּכּוּ בַמַּעֲרָכָה בַּשָּׂדֶה כְּאַרְבַּעַת אֲלָפִים אִישׁ׃
כאן עלינו לקנות שני ביטויים שיחזרו לפנינו פעמים רבות בהמשך הספר: "מחנה" ו"מערכה". מכאן חונה מחנה ישראל, מכאן מחנה פלשתים, ובאמצע - שדה המערכה, המקום שבו שני הצדדים נפגשים ונלחמים. בסיום הקרב כל צד חוזר למחנה שלו. "ותיטוש המלחמה" - המלחמה מתפשטת בשדה המערכה, "ויכו במערכה בשדה" - בשדה הקרב עצמו, כארבעת אלפים איש.
וַיָּבֹא הָעָם אֶל־הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לָמָּה נְגָפָנוּ יְהֹוָה הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת־אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ׃
שימו לב לדיוק: על אף המפלה, לא הייתה זו תבוסה גמורה. כאשר יש תבוסה מוחלטת נאמר "וינוסו איש לאוהליו", וכאן נאמר "ויבוא העם אל המחנה" - חזרו למחנה כדי לארגן מחדש את הכוחות ולצאת למערכה נוספת.
ארבעה חטאים שהביאו לאבדן הארון
החטא הראשון מונח בפסוק עצמו: "למה נגפנו ה' היום לפני פלשתים". עם ישראל באותו הדור היו רעים וחטאים לה', עבדו עבודה זרה, פסל מיכה היה נמצא בתוכם. והחמור מכל - הם עוד שואלים "למה". "הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי". כשאדם חוטא ולפחות מודע לכך שהוא איננו בסדר, זו חצי צרה. כשאדם חוטא ובטוח שהוא בסדר, ועוד יש לו תלונות ותרעומת כלפי בורא עולם - "ריבונו של עולם, למה זה מגיע לי" - זה המצב הקשה ביותר, כי אין כבר מה לעשות איתו. נותנים לו סטירה והוא אינו מבין על מה. אז מה עוד יש לדבר איתו?
החטא השני: "נקחה אלינו משילה את ארון ברית ה'". הם לא באו להתפלל, לא שבו בתשובה, לא ערכו צום ולא עצרת. הם באו כביכול להכריח את הקדוש ברוך הוא לעזור להם: ניקח את הארון, נביא אותו איתנו, ואז הוא חייב להציל אותנו. יש בזה, אומר המלב"ים, מחשבה עקומה הנוגדת את התורה הקדושה: לחשוב שלארון יש כוח להציל בלי שתשמור את מה שכתוב בארון, שהתורה תגן עליך גם כשאתה עושה היפך מן הכתוב בה. זו הייתה טעותם.
וַיִּשְׁלַח הָעָם שִׁלֹה וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית־יְהֹוָה צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי־עֵלִי עִם־אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים חָפְנִי וּפִינְחָס׃
החטא השלישי, אומר המלב"ים: הם לא באו לשאול בנביא. שמואל, נביא נאמן לה', נמצא כאן. אתה מוציא את ארון ברית ה' ממקומו - דבר חמור ביותר - ולמען מה? למען הצלחה פרטית בשדה הקרב. שאלת נביא לפני שאתה עושה מעשה כזה? שאלת באורים ותומים? ניסית לבדוק? "וישלח העם שילה וישאו משם" - לוקחים, ואינם שואלים. נראה בהמשך מה קרה לעוזא, שרק תמך מעט בארון כדי שלא ייפול, מתוך דאגה כנה לשלמות הארון, וטעה - ואלו נוטלים את הארון כקרדום לחפור בו, כדי להינצל בו משדה הקרב.
החטא הרביעי נרמז בהמשך הפסוק: "ושם שני בני עלי עם ארון ברית האלהים חפני ופינחס". לשניים אלו תיק כבד היושב על גבם, וכבר נמסרה עליהם נבואה, מידת הדין מתוחה עליהם ושניהם אמורים למות ביום אחד. ארבע סיבות אלו הן שהביאו את המפלה בשדה הקרב.
התרועה שהייתה חטא
וַיְהִי כְּבוֹא אֲרוֹן בְּרִית־יְהֹוָה אֶל־הַמַּחֲנֶה וַיָּרִעוּ כָל־יִשְׂרָאֵל תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתֵּהֹם הָאָרֶץ׃
המלב"ים מגלה כאן חטא נוסף. היכן ראינו שארון ברית ה' הלך לפני העם ונצחו בזכותו? ביריחו, בימי יהושע, כשהכהנים סבבו את החומות עם הארון. משום כך היו בטוחים: כשם שניצחנו אז, כך ננצח גם עתה. אלא ששם ביריחו הייתה אזהרה מפורשת: לא יריעו ולא ישמיעו את קולם עד שתיפול החומה. עד אז יהיו בשקט ויפנו אל ה' לקבל את הישועה מאיתו יתברך. שכן התרועה מבטאת כביכול "הניצחון שלנו, אנחנו עשינו", ואילו השתיקה מראה שהישועה היא של ה' ולא שלנו. וכאן לא נהגו כן, אלא באו והריעו וצעקו, להראות כביכול שהנה זה בזכותנו.
הפלשתים: אמונה, פחד וחשבון
וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים אֶת־קוֹל הַתְּרוּעָה וַיֹּאמְרוּ מֶה קוֹל הַתְּרוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים וַיֵּדְעוּ כִּי אֲרוֹן יְהֹוָה בָּא אֶל־הַמַּחֲנֶה׃
וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי אָמְרוּ בָּא אֱלֹהִים אֶל־הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם׃
הפלשתים שומעים את התרועה ומקבלים את המסר: הגיע ארון ברית ה' אל המחנה. שימו לב שגם הפלשתים היו בעלי אמונה: "בא אלהים אל המחנה" - הארון שעליו שוכנת השכינה בין הכרובים, ואם כן גם הקדוש ברוך הוא בא אל המחנה. "לא הייתה כזאת אתמול שלשום" - עד עכשיו תמיד ניצחנו את ישראל, שכן נלחמנו בבשר ודם; כעת עלינו להילחם באלוקים שבא אל המחנה.
אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים הַמַּכִּים אֶת־מִצְרַיִם בְּכָל־מַכָּה בַּמִּדְבָּר׃
כאן אין רק אבדן תקווה לנצח, אלא חשש שיימחו לחלוטין: "מי יצילנו". ומהו "האלהים האדירים האלה"? שכוחו של בורא עולם בלתי מוגבל: הוא הכה בכל מכה, גם במצרים גם במדבר גם בים, והוא מושל בכל כוחות הטבע. וזאת בניגוד לתפיסה המקובלת בזמנם, שיש אלוהויות רבות - אל הים, אל המלחמה, אל האהבה - ואילו כאן הקדוש ברוך הוא מושל בכל הכוחות כולם.
הרד"ק מביא ביאור נוסף בשם אביו, שכן הפסוק מוקשה: מה הקשר בין המדבר למצרים? ומפרש: "במדבר" מלשון "ומדברך נאוה", דהיינו דיבור. הכוונה שבדיבורו יתברך בלבד הכה את מצרים בכל מכה - רק בכוח הדיבור.
וחז"ל אומרים שיש כאן עירובי דברים, שהפסוק מדבר בכמה סוגי אנשים. הצדיקים שביניהם הם שאמרו "מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה", אבל הרשעים אמרו: "אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר" - כלומר, כבר סיים את כל המכות שבידו; את הכול הביא על מצרים, ואת השאר כילה בעמו במדבר, ואין לו עוד מכות להביא. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם חושבים שזה הנשק האחרון שנשאר לי בארסנל? אביא עליכם מכה שלא הייתה מעולם.
"התחזקו והיו לאנשים" - שלוש דרגות
הִתְחַזְּקוּ וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים כַּאֲשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם וִהְיִיתֶם לַאֲנָשִׁים וְנִלְחַמְתֶּם׃
שימו לב שלא אמרו "האלוה האדיר הזה" אלא "האלהים האדירים האלה", לשון ריבוי. מסביר המלב"ים: האומות בעבר האמינו שיש כוח עליון, שהם הגדירוהו כ"סיבה הראשונה", אלא שטענו - וכך הייתה תפיסת הפילוסופים, וכך מובא בתחילת ספר הכוזרי - שהאלוה העליון אין לו עניין עם שוכני בתי חומר. הוא נשגב ורוחני ואינו מתעסק בעולם הארצי הגשמי. ומה יש כאן? כל מיני אלוהויות, כוחות המשתלשלים ממנו והפועלים כביכול באופן עצמאי. לכן חשבו שאצל ישראל יש קיבוץ של כוחות נשגבים רבים, יותר מן האלוהויות שלנו: כמו צבא שיש בו חיילים רגילים לעומת צבא שיש בו יחידות מובחרות וסיירות מטכ"ל.
ובתפיסתם - וכך גם בפנתיאון היווני והרומי - אנשים חזקים מסוגלים לפעמים לנצח את בני האלים; לא את האלים עצמם, אלא את בניהם, וכך מלאות אגדות העמים בסיפורי גיבורים שניצחו בני אלים. לכן אמרו: אל תהיו בבחינת בהמות, "התחזקו והיו לאנשים" - שבכוח אנושיותם, אם יהיו חזקים מאוד, יוכלו לנצח אף את בני האלים.
מכאן מבאר המלב"ים את הכפילות שבפסוק, ומעמידה בשלוש דרגות. דרגה ראשונה: "התחזקו והיו לאנשים" - אולי ננצח. דרגה שנייה: "פן תעבדו לעברים כאשר עבדו לכם" - ואם לא ננצח, לפחות שלא ניפול במפלה כזו שנהיה עבדים להם. דרגה שלישית: "והייתם לאנשים ונלחמתם" - ואם גם זאת לא נשיג, לפחות שלא ניהרג כבהמות, כצאן לטבח, אלא ניפול תוך כדי מלחמה. יש ביזיון נורא לצבא שבאים אליו, מצמידים אקדח לרקה ולוקחים אותו בשבי; וחלק מן הכבוד הלאומי, על פי תפיסת הלוחמים, הוא שגם אם אדם מת בשדה הקרב, ימות מתוך מלחמה, נהרג על משמרתו ולא נלקח כצאן לטבח. שלוש הדרגות הללו כלולות בפסוק אחד, ומהן יוצא שהיציאה לקרב מוכרחת בכל מצב, יותר מאשר שנבוא ונפשוט את צווארנו ונאמר להם: קחו אותנו.
המפלה: כשלוחצים אל הקיר
וַיִּלָּחֲמוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו וַתְּהִי הַמַּכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רַגְלִי׃
עתה זו כבר מפלה גמורה: "וינוסו איש לאהליו" - לא חזרה למחנה כדי להתארגן למתקפה נוספת, אלא בריחה הביתה. בפעם הקודמת נפלו ארבעת אלפים, וכאן שלושים אלף - יותר מכל חללי מלחמות ישראל ופיגועי הטרור שהיו עד היום גם יחד, ה' ירחם.
ומכאן לימוד נוסף: בהבאת הארון גרמו ישראל יותר נזק מתועלת. כשאתה לוחץ מישהו אל הקיר, אתה יוצר אפקט קפיץ: אינך משאיר לו ברירה, והוא משתחרר בעוצמה קשה מאוד. כך כותב הרמב"ם, שכשצרים על עיר אין צרים עליה מכל צדדיה אלא משאירים מקום פתוח - שכן אדם המרגיש כלוא ואין לו לאן לברוח אומר "אין לי מה להפסיד, אלחם עד טיפת דמי האחרונה". מבחינה רוחנית לא הועיל להם הארון מכל הטעמים שמנינו; ומבחינה גשמית עוד הזיק, כי הפלשתים הבינו שכאן נלחמים על כל הקופה, שאם לא כן הם מאבדים את חייהם ואת הכול. ומשום כך הייתה המפלה נוראה כל כך.
וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח וּשְׁנֵי בְנֵי־עֵלִי מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס׃
גם ארון האלוקים נלקח, וגם נושאי הארון מתו - חפני ופינחס.
איש בנימין והלוחות
וַיָּרָץ אִישׁ־בִּנְיָמִן מֵהַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא וּמַדָּיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל־רֹאשׁוֹ׃
מי היה איש בנימין שרץ מן המערכה? אומרים חז"ל: שאול בן קיש. וגוליית הוציא את הלוחות מתוך הארון והחל להניפם ולנופף בהם, להראות כביכול שכבשו את אלוקי ישראל. בא שאול בן קיש, רץ אחריו, חטף ממנו את הלוחות ונס בהן בחזרה אל המחנה.
מדוע בישר המבשר לעיר לפני עלי
וַיָּבוֹא וְהִנֵּה עֵלִי יֹשֵׁב עַל־הַכִּסֵּא יַד דֶּרֶךְ מְצַפֶּה כִּי־הָיָה לִבּוֹ חָרֵד עַל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְהָאִישׁ בָּא לְהַגִּיד בָּעִיר וַתִּזְעַק כָּל־הָעִיר׃
לכאורה יש כאן דבר פלאי. עלי יושב ומצפה, ולמי מבשר האיש תחילה? לעיר. הרי כאן גדול הדור, אדם בן תשעים ושמונה, יושב ומחכה לבשורה - ואתה מבשר קודם לעיר? ותמיהה שנייה: כיצד אתה בא ומודיע בשורה כה קשה בפתאומיות כזו? הלוא אמרו חז"ל "מוציא דיבה הוא כסיל", ודרשו זאת על מי שמודיע לאדם על פטירתו של אחר. כתוב בספרים שאין מודיעים לאדם שקרובו נפטר, אלא נותנים לו להבין. יש כמה דרכים לעשות זאת בעקיפין: אומרים לו שפלוני היה חולה מאוד, או ששמעת שפלוני עבר תאונת דרכים קשה מאוד והרופאים אמרו מן ההתחלה כך וכך - ולאט לאט נותנים לו להבין. אין באים ואומרים לו סתם: פלוני מת. וכאן לכאורה בא האיש ומודיע לעלי מיד, ונראה שהיו לכך השלכות הרסניות.
אלא שהכתוב עצמו מיישב. עלי היה יושב "על הכיסא יד דרך מצפה" - לא בשער העיר, אלא בצד האחר, במקום הקרוב אל הדרך, שמשם יוכל לראות את הבא משדה המערכה, כי חרד היה על הארון. אבל "והאיש בא להגיד בעיר" - הוא נכנס מכניסת העיר, מן הצד האחר. ולכן הראשונים ששמעו את הבשורה היו אנשי העיר, ולא עלי.
וַיִּשְׁמַע עֵלִי אֶת־קוֹל הַצְּעָקָה וַיֹּאמֶר מֶה קוֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה וְהָאִישׁ מִהַר וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְעֵלִי׃
עלי שומע קול זעקה בעיר ומבין שהגיעה בשורה כלשהי. וכשקוראים לאיש לבוא אל עלי, מה חשב האיש? שעלי כבר שמע את הבשורה, וכל רצונו כעת לשמוע את הפרטים - הרי אני הייתי בשדה המערכה ועלי לספר לו בדיוק את כל ההשתלשלות. מטעם זה לא נשמר ולא נזהר לומר את הדברים בדרך עקיפה, אלא ספר לו את הכול כהווייתו. ועוד: "והאיש מיהר" - מתוך בהילות, שלא במנוחת הדעת ושלא בשלווה, ולכן אמר את הדברים ברצף אחד, בלי לחשוב ולמתן אותם כדי שעלי יוכל לקבלם בשלבים.
וְעֵלִי בֶּן־תִּשְׁעִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה וְעֵינָיו קָמָה וְלֹא יָכוֹל לִרְאוֹת׃
וזו תוספת שלישית לביאור: מדוע פגעה הבשורה בעלי כל כך. "ועיניו קמה" - עיניו עמדו במקומן. אדם רואה מסיט את עיניו ימינה ושמאלה, ואילו סומא אינו מסיט את עיניו, אלא מביט כלפי מעלה, שהרי אין לו תועלת בתזוזת העיניים. ולשון "עיניו קמה" ביחיד עניינה שכל עין ועין קמה ועמדה במקומה. שאילו היה עלי רואה את האיש מתקרב, מדיו קרועים ואדמה על ראשו, היה מבין מעצמו, וההבנה מראש הייתה מקלה עליו את הבשורה. אבל כיוון שלא ראה, ופתאום בא אליו אדם ובבהילות אומר לו את הדברים הקשים, נגרמה הצרה הנוראה.
סדר הבשורה ומות עלי
וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֶל־עֵלִי אָנֹכִי הַבָּא מִן־הַמַּעֲרָכָה וַאֲנִי מִן־הַמַּעֲרָכָה נַסְתִּי הַיּוֹם וַיֹּאמֶר מֶה־הָיָה הַדָּבָר בְּנִי׃
וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר וַיֹּאמֶר נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם וְגַם־שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים נִלְקָחָה׃
חז"ל אומרים שסדר הדיווח היה כסדר האירועים. "נס ישראל לפני פלשתים" - בזה התחיל, ותחילת נפילה ניסה. בעקבות המנוסה "גם מגפה גדולה הייתה בעם", שהחלו לרדוף אחריהם ולזנב בהם. בעקבות זאת "וגם שני בניך מתו", שהיו שומרי הארון. ולאחר מכן "וארון האלהים נלקחה". אך אצל עלי היה הכול שמועה פתאומית אחת, שכן בחמש שניות אמר לו את הכול.
וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת־אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיִּפֹּל מֵעַל־הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת כִּי־זָקֵן הָאִישׁ וְכָבֵד וְהוּא שָׁפַט אֶת־יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה׃
ברגע שהזכיר את ארון האלוקים - שהיה יקר בעיניו מן הכול - נפל ומת. והכתוב מסביר מדוע נשברה מפרקתו: נפל מעל הכיסא, ממקום גבוה; הנפילה הייתה אחורנית, וזה על המפרקת; ונפל "בעד יד השער", שאף הוא מקום גבוה מצד עצמו, מקום שממנו ניתן להשקיף, נוסף על גובה הכיסא. ומדוע מת מיד? "כי זקן האיש" בשנים, "וכבד" שכבר היה גופו כבד. ועוד טעם שלישי, אומר המלב"ים: "והוא שפט את ישראל ארבעים שנה" - אפסו כוחותיו, כבר היה אדם עייף ביותר, ולכן הייתה מיתתו מיידית.
אשת פינחס: השלמת הנבואה
וְכַלָּתוֹ אֵשֶׁת־פִּינְחָס הָרָה לָלַת וַתִּשְׁמַע אֶת־הַשְּׁמוּעָה אֶל־הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וּמֵת חָמִיהָ וְאִישָׁהּ וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי־נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ׃
ביום אחד מתו בעלה וחמיה. הכתוב בא להראות כיצד כל הנבואה הקשה שנמסרה ביד שמואל מתגשמת כולה ביום הזה: חפני מת, עלי מת, ועתה גם הכלה. "נהפכו עליה ציריה" - דרכם של צירים לדחוף את הוולד החוצה, וכאן נהפכו כביכול למשוך פנימה; ואם לא משכו פנימה, לפחות לא הוציאו את הוולד, וזה שגרם למיתתה.
ומהו "הרה ללת"? יש מסבירים שהוא כמו "ללדת" בחיסרון האות דל"ת. הרד"ק מסביר שהוא מלשון יללה - כדרך שעושים המרוקאים בחתונות, ה"הללה" - שהייתה שם יללה. והרלב"ג מסביר שהוא משורש נל"ה, כמו "כי נלותך לבגוד", שהוא מלשון כיליון והשלמה, ואם כן "הרה ללת" היינו הרה להשלים את לידתה. וכנראה שהמילה הזו כוללת את שלוש המשמעויות יחד: ללדת, יללה והשלמה.
וּכְעֵת מוּתָהּ וַתְּדַבֵּרְנָה הַנִּצָּבוֹת עָלֶיהָ אַל־תִּירְאִי כִּי בֵן יָלָדְתְּ וְלֹא עָנְתָה וְלֹא־שָׁתָה לִבָּהּ׃
כשהגיע זמן מיתתה מחמת הלידה הפתאומית, אמרו לה "אל תיראי". סברו שהיא מפחדת שגם היא תמות בעקבות רוע המזל שפגע במשפחה - שמת חמיה ומת בעלה - כדברי חז"ל שאחד מן המשפחה שמת, ידאגו כל המשפחה. ובמה ניחמו אותה? "כי בן ילדת", שכן המשך דברי חז"ל הוא: נולד בן, נתרפאה כל המשפחה. אך היא הרגישה שמצבה סופני, "ולא ענתה ולא שתה ליבה" - לא שמה ליבה לדבריהן, שכן ידעה שהיא מסיימת.
איכבוד: שתי התורות שנלקחו
וַתִּקְרָא לַנַּעַר אִיכָבוֹד לֵאמֹר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל אֶל־הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאֶל־חָמִיהָ וְאִישָׁהּ׃
שימו לב לסדר: האסון הנורא ביותר הוא "אל הילקח ארון האלהים". השני - "ואל חמיה", שהיה נביא, כהן גדול, אדם גדול מצד עצמו ושופט את ישראל. ואחריו "ואישה", שהיה ראוי לשמש בכהונה גדולה לאחר מכן ואף הוא היה בעל מעלה מצד הפוטנציאל שהיה גלום בו. המלב"ים מבאר ש"איכבוד" הוא מלשון "איה הכבוד", כלומר אין עוד כבוד לישראל.
ומוסיף המלב"ים יסוד גדול. שתי תורות יש לנו: תורה שבכתב ותורה שבעל פה. משכנה של תורה שבכתב הוא בארון, ומשכנה של תורה שבעל פה - בלבבם של חכמי ישראל. זו משמעותה של תורה שבעל פה: מעבירים אותה מפה לפה, מדור לדור.
ומכאן גם הטעם שלא כתבו את התורה שבעל פה עד תקופתו של רבי, ואף רבי עצמו חשש מכך ולא עשה זאת אלא מטעם "עת לעשות לה' הפרו תורתך" - שכיוון שעת לעשות לה' היא, אפשר להפר את התורה ולכתבה. ומדוע לא רצתה התורה שתיכתב תורה שבעל פה? שני טעמים. הטעם האחד: תורה הנכתבת עלול שתהיה בבחינת אות מתה, מונחת בספרייה כספר, ואיש לא יעסוק בה ולא ילמד בה ולא יתעמק בה. התורה רצתה שהתורה שבעל פה תהיה דינמית, חיה ופעילה: אם אני רוצה ללמוד, אני זקוק לך שתבוא ותלמד אותי. בכך אנו דואגים שהתורה לא תהיה צפונה בארכיונים אלא תהיה דבר חי ונושם בתוך העם. צריך לעשות שיעורים כדי ללמד את העם תורה, והעם אחר כך מלמד את בניו, וכך הלימוד עצמו עושה את התורה כמעיין מפכה שמוסיף חיים בחיי העם. ובסוף כתבו אותה, כשראו שהתורה מתחילה להישכח וחלקים נכבדים ממנה אינם, ואמרו: אין ברירה, חייבים לכתוב.
אף שכתבו אותה, עדיין נשארה התורה בגדר תורת חיים, שהרי חז"ל אומרים שבכל מקרה חייב אדם ללמוד מפי רב, וזה הנקרא "שימושה", וגדול שימושה יותר מלימודה. מדוע? כי מי שאינו לומד מפי רב עלול ללמוד בצורה עקומה. לכן לומדים בישיבה: בישיבה מלמדים כיצד ללמוד ישר, כיצד ללמוד בהיגיון, כיצד ליישר את השכל. היו גדולי ישראל מגידי שיעורים שהיו אומרים: מה אני מלמד בשיעור? אני מלמד איך לא ללמוד, איך לא לטעות. אפשר להבין כך, אבל זו טעות; אפשר להבין כך, וגם זו טעות; וכשמסירים את כל הטעויות, מבינים מהי הדרך הנכונה והישרה בהבנת הסוגיה. לימוד מפי רב הוא עצמו נותן חיים ומיישר את האדם; ומי שאינו לומד מפי רב, לומד עקום ונעשה עקום, ומשבש את התורה, ואין לו מוסר ואין לו הנהגה - כי לא קיבל מפי רב. רק בקבלה מפי רב אפשר להעביר את התורה הלאה.
והטעם השני שאסור היה לכתוב את התורה שבעל פה: כתיבתה הייתה מנגישה אותה גם לגויים. וכידוע, החלק המחבר אותנו עם הקדוש ברוך הוא הוא התורה שבעל פה. התורה שבכתב תורגמה לשבעים לשון, וכל הרוצה יכול לקחתה וללמוד בה, ואף גויים יכולים ללמוד תורה שבכתב ואין מניעה. אבל נשמתה של התורה שבכתב היא התורה שבעל פה, ובה אסור לגוי לעסוק; שבע מצוות בני נח מותר לו, אבל את השאר אסור לו, כי זה בינינו לבין השם יתברך, רק בין עם ישראל לבוראו.
אומר המלב"ים: וכאן קרו שני דברים גם יחד. גם התורה שבכתב, שמשכנה בארון, נשבתה; וגם התורה שבעל פה, שמשכנה בלבבות חכמי ישראל, נלקחה. אילו נשאר לנו אחד מהם, ניחא: אם חסרה תורה שבכתב, בכוח התורה שבעל פה נוכל לשחזר וללמוד אותה מחדש; ואם חסרה תורה שבעל פה, בכוח התורה שבכתב והמידות שהתורה נדרשת בהן נוכל לשחזר אותה מחדש. הרי בתורה שבכתב יש לנו מנגנון גיבוי לכל התורה שבעל פה: כל הלכה שתישכח אפשר להחזירה בפלפול, כעתניאל בן קנז שהחזיר בפלפולו את שלוש מאות ההלכות שנשכחו. כיצד? על ידי הדרכים שהתורה נדרשת בהן - קל וחומר, גזירה שווה, בניין אב מכתוב אחד, בניין אב משני כתובים, כלל ופרט, פרט וכלל וכן הלאה - שכולן דרכים לחזור ולדרוש את הדברים מתוך התורה שבכתב. נמצא שכל אחד מהם מגבה את חברו; אבל אם נשבו שניהם - כביכול גלה כבוד מישראל. וזה שקרה כאן: מצד אחד הארון נלקח מאיתנו, והוא מסמל את התורה שבכתב, ומצד שני גם התורה שבעל פה נלקחה, שהרי עלי, השופט, מת אף הוא. ולכן "גלה כבוד מישראל" - שבזה גלה לחלוטין כביכול כבודם של ישראל.
וַתֹּאמֶר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל כִּי נִלְקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים׃
ולכן היא חוזרת ואומרת שלא תחשוב שאלו שני דברים נפרדים. תדע לך: אין כאן שני דברים אלא אחד, "גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלהים" - שכן בתורה שבכתב חקוקה גם התורה שבעל פה, והכול נמצא בפנים, ואם כן ארון האלוקים הוא שגלה. וגם עלי שנפטר הוא בבחינת ארון האלוקים, כדברי הגמרא על עמי הארץ: "הני טפשאי בבלאי דקיימי מקמי אורייתא ולא קיימי מקמי גברא רבה" - הבבליים טיפשים הם, שקמים מפני התורה ואינם קמים מפני אדם גדול. אתה קם מפני ספר תורה, ומפני מי אתה קם? מפני התורה שנתן ה'; והאדם הגדול הוא ספר תורה חי, ואיך אינך קם מפניו? צריך לעמוד גם מפני האדם הגדול, וכך היא ההלכה, שהוא ספר תורה חי. ולכן "גלה כבוד מישראל" כאן הוא "כי נלקח ארון האלהים" - שגם עלי וגם הארון, שניהם בבחינת ארון האלוקים, ועל שניהם היא מבטאת את הצער הנורא והעצום שהיה לה.
לסיכום:
פרק ד' מלמד אותנו שהארון אינו קמיע. עם ישראל חטא, ולא די שלא הבין את חטאו אלא עוד התלונן "למה נגפנו ה'"; לא התפלל ולא שב בתשובה אלא ביקש להכריח את הישועה בכוח הארון; לא שאל בנביא לפני מעשה כה חמור; ושלח את הארון בידי חפני ופינחס שדינם היה חתום. ואף התרועה, שביריחו נאסרה עד עת הישועה, נהפכה כאן לקול של "כוחי ועוצם ידי". התוצאה: שלושים אלף חללים, הארון בשבי, מות בני עלי, מות עלי בשמעו על הארון, ומות אשת פינחס בשעת לידתה - השלמת הנבואה כולה ביום אחד. וקריאת השם "איכבוד" מסכמת את הכול: כשנלקחת התורה שבכתב שמשכנה בארון ויחד עמה התורה שבעל פה שמשכנה בלב חכמי ישראל, שאין עוד מי שיגבה את חברו - גלה כבוד מישראל.