פרק ג' בספר שמואל הוא פרק המעבר: שקיעת שמשו של עלי וזריחת שמשו של שמואל. הכתוב מעמיד את שמואל הנער אל מול בני עלי שראינו בפרק הקודם, ומיד ממשיך לספר שהנבואה הראשונה בחייו של שמואל נוגעת דווקא לבית עלי - ומשום כך נסמכה פרשה זו לקודמתה.
וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת־יְהֹוָה לִפְנֵי עֵלִי וּדְבַר־יְהֹוָה הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ׃
הנער שמואל היה צדיק בכל קנה מידה, ולעומת בני עלי הכתוב מציב אותו כניגוד גמור. שימו לב ללשון המדורגת: בתחילה נאמר שהיה משרת את ה' את פני עלי - כלומר עלי היה מלמדו והוא היה תלמידו. אחר כך נאמר שהיה משרת את ה' בלא הזכרת עלי כלל - סימן שכבר התחזק מעצמו להיות בן תורה, ירא שמים וצדיק בכוחות עצמו. וכאן: "לִפְנֵי עֵלִי". מבאר המצודת דוד שהיה זריז בעבודת ה' לעשותה לפני עלי וקודם לו, דהיינו שמבחינה רוחנית כבר עמד במדרגה גבוהה משל עלי, עד שזכה מצד עצמו לנבואה.
ואין זה דבר פשוט: "וּדְבַר־ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין חָזוֹן נִפְרָץ". חזון הוא נבואה, ונביאיה לא מצאו חזון מה'. הנבואה לא הייתה דבר מצוי ונפרץ - ומי שפרץ בפועל את הסכר היה שמואל, ובעקבותיו התרבו הנביאים כפי שנראה בהמשך.
כותב המלבי"ם: השפע האלוקי חושק בטבעו לרדת על המוכנים לו, על הראויים לנבואה, כמו שנאמר "כי אצוק מים על צמא ונוזלים על יבשה, אצוק רוחי". וכשאין נמצא איש מוכן לקבל את השפע הזה, נמשל הדבר לנחל מלא על כל גדותיו שאין לו מקום להגיר את מימיו. אלא שברגע שיימצא פרץ קטן - יפרוץ הנחל בשטף כביר ובכוח חזק, וימלא את כל אפיקיו סביב, בקעות ושדות.
וזהו "אין חזון נפרץ": השפע של המחזה האלוקית לא מצאה פרץ שדרכו תוציא את כל הנחל השוטף הרוצה לצאת ולהגיר שפע מן הקודש. וכשמצאה פרץ קטן - הוא שמואל, שהיה מוכן אל השפע - באה אליו פתאום בשפע רב, עד שנזלה גם על סביבותיו. וזהו שנאמר בסוף הפרק "ויוסף ה' להראות בשילה כי נגלה ה' אל שמואל": משיצא השפע, זכו לנבואה גם אנשים שלא עמדו בדרגת המוכנות הגבוהה של שמואל. וכך נראה בהמשך: שאול מגיע לקרבתו של שמואל ומתחיל להתנבא, ואף השליחים שהוא שולח מתחילים להתנבא - לא מצד עצמם, אלא מפני שהגיעו אל מקום השפע.
וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וְעֵלִי שֹׁכֵב בִּמְקוֹמוֹ וְעֵינָו הֵחֵלּוּ כֵהוֹת לֹא יוּכַל לִרְאוֹת׃
לפי פשט הכתובים הפרט הזה נראה מיותר: מה אכפת לי אם עלי שכב במקומו או שלא במקומו? אלא באים חז"ל ומרמזים: אין מדובר רק בשכיבה הפיזית, אלא שלא שכב בהיכל ה'. אצל שמואל נאמר להלן שהוא שוכב בהיכל ה', ואף שאין הכוונה כפשוטו כפי שנבאר, בוודאי בא לרמז שכל מחשבותיו ורעיונותיו היו בהיכל ה'. ואילו עלי כבר לא היה במדרגה זו: מחשבותיו לא היו בענייני הקודש, בהיכל ובארון, אלא שכב במקומו הגשמי והלך לישון. אומר המלבי"ם: עבודת הכהן היא לשמור את המקדש, שאף בלילה יהיו כל מחשבותיו על המקדש - ואצל עלי לא כך היה.
וצריך להבין: כל מה שאנו אומרים נאמר אך ורק בלשונם של חז"ל. חלילה לנו להעביר ביקורת על גדולי ישראל; עלי היה גדול שבגדולים, והכול נמדד לפי דרגותיהם של אותם צדיקים. לפי דרגתו של עלי - זה נחשב שהיה "שוכב במקומו".
וגם מן הצד הגופני מספר לנו הכתוב: "ועיניו החלו כהות לא יוכל לראות". מבאר המלבי"ם שזו הקדמה: בוא וראה מה קרה עם עלי, איך החל שמשו לשקוע - ומתוך כך תראה כיצד החלה לזרוח שמשו של שמואל הרמתי.
וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל יְהֹוָה אֲשֶׁר־שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים׃
פשוטו של מקרא: היה זה לפנות בוקר, בעת שהמנורה - שדלקה מן הערב עד הבוקר - עדיין לא כבתה. וכידוע, שעת פנות הבוקר היא השעה המסוגלת ביותר מבחינה רוחנית. כמו שכתוב בספרים הקדושים, אז מתחיל להתנוצץ אור החסדים בעולם; תחילת הלילה עד חצות היא זמן הדינים, ולאחר מכן עם אור הבוקר מתחיל להתנוצץ אור החסדים.
מטעם זה מובא שהחלום האמיתי הוא חלום של לפנות בוקר, שכן אז מתנוצץ אור החסדים וייתכן שיראה החולם חלום על ידי מלאך. לפני כן זהו זמן שליטת הכוחות החיצוניים, "בו תרמוש כל חיתו יער" - הלילה הוא זמן השדים וכוחות הטומאה, ולכן החלום האלוקי האמיתי בשעות ההן נדיר יותר. עוד כתוב, שבתחילת הלילה בטנו של האדם עדיין מלאה מן האוכל, והאדים העשנים עולים אל המוח ומבלבלים אותו, ואין האדם זך. אך לאחר שהאוכל מתעכל באצטומכא, החלומות כבר פחות מושפעים מאותם אדים.
חז"ל אומרים על הפסוק "וזרח השמש ובא השמש": בטרם ישקיע הקדוש ברוך הוא שמשו של צדיק אחד, הוא מעורר את שמשו של צדיק אחר, שלא יהיה מצב שלא יהיה בדור שום אדם גדול. וגם כאן, בדרך רמז: "ונר אלוקים טרם יכבה" - נרו של עלי שעדיין טרם כבה, "ושמואל שוכב בהיכל ה' אשר שם ארון האלוקים" - שכבר הכין הקדוש ברוך הוא את שמשו של שמואל הרמתי שתהיה מוכנה לזרוח.
ושואלים חז"ל: כיצד ייתכן ששמואל שכב בהיכל ה' אשר שם ארון האלוקים? הרי במקום שהארון נמצא אפילו לכהן אסור לשכב, זהו קודש הקודשים, ואין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד - וכל שכן שכיבה. אלא שבא הכתוב לרמז שדבר האלוקים יצא מבין הכרובים, קפץ מעל עלי ובא על שמואל. וכך מובא במדרש: "ירעם אל בקולו נפלאות" - קולו נדלג, דילג הקול; נעלה הכהן מבפנים ובן לוי אשר לו מבחוץ. הקול כביכול עבר ודילג מעל עלי, לא דיבר עמו, אלא פנה ישר אל שמואל.
וַיִּקְרָא יְהֹוָה אֶל־שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי׃
וַיָּרׇץ אֶל־עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי־קָרָאתָ לִּי וַיֹּאמֶר לֹא־קָרָאתִי שׁוּב שְׁכָב וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁכָּב׃
קול ה' קורא לו, אך זו התנבאותו הראשונה של שמואל, ועדיין אינו יודע מה טיבה של נבואה. הוא שומע מי שקורא "שמואל, שמואל" ובטוח שזה עלי, קם ופונה אליו. אומרים המפרשים שהקדוש ברוך הוא קרא לו בקולו של עלי, כדי שלא ייבהל - שהרי זו פעם ראשונה שהשם מתגלה אליו. אמר לו עלי: לא קראתי, שוב שכב - כנראה דמיינת.
וַיֹּסֶף יְהֹוָה קְרֹא עוֹד שְׁמוּאֵל וַיָּקׇם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ אֶל־עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי וַיֹּאמֶר לֹא־קָרָאתִי בְנִי שׁוּב שְׁכָב׃
בפעם הזאת הוסיף עלי את המילה "בני". מבאר המלבי"ם: כאן כבר החל עלי לחשוש שמא באמת מדובר בנבואה. וכידוע, אחד הדברים המונעים ביותר את הנבואה הוא העצבות, והדרך לזכות לנבואה היא רק מתוך שמחה. חשש עלי שמתוך צערו של הנער, שאינו יודע מי קורא לו, יפסיד את הנבואה - לכן דיבר עמו בלשון חיבה, "בני, שוב שכב", שלא יתעצב. ורצה לבדוק אם ייקרא שוב.
וּשְׁמוּאֵל טֶרֶם יָדַע אֶת־יְהֹוָה וְטֶרֶם יִגָּלֶה אֵלָיו דְּבַר־יְהֹוָה׃
"טרם ידע את ה'" - לא הייתה לו ידיעה מבית רבו בענייני אלוקות, ולא ידע כיצד מתקבלת הנבואה. "וטרם יגלה אליו דבר ה'" - וודאי שלא ידע זאת מניסיונו שלו. ומשום כך לא הבין מי הוא הקורא אליו.
וַיֹּסֶף יְהֹוָה קְרֹא־שְׁמוּאֵל בַּשְּׁלִישִׁת וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אֶל־עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי וַיָּבֶן עֵלִי כִּי יְהֹוָה קֹרֵא לַנָּעַר׃
ראו את מידותיו של שמואל: פעמיים כבר התברר לו שאין זה עלי, ובכל זאת לא התעצל, וקם בפעם השלישית - שמא הפעם אכן הוא קרא. ועלי מבין כי ה' קורא לנער.
וַיֹּאמֶר עֵלִי לִשְׁמוּאֵל לֵךְ שְׁכָב וְהָיָה אִם־יִקְרָא אֵלֶיךָ וְאָמַרְתָּ דַּבֵּר יְהֹוָה כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל וַיִּשְׁכַּב בִּמְקוֹמוֹ׃
מהו "וישכב במקומו"? אומר המלבי"ם: במקום הרעיוני שבו שכב בתחילה. "ושמואל שוכב בהיכל ה'" - רעיונותיו בהיכל ה'; הלך ושב והתרכז באותם רעיונות נשגבים של היכל ה', לחשוב אך ורק על ענייני הקדושה.
וַיָּבֹא יְהֹוָה וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם־בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ׃
כאן כבר קורא לו פעמיים - "שמואל שמואל" - וכך מצאנו אצל כל הצדיקים שיש להם חיבה מאת השם: "אברהם אברהם" וכיוצא בזה.
שימו לב להבדל: עלי אמר לו "ואמרת דבר ה' כי שומע עבדך", ואילו שמואל אמר "דבר כי שומע עבדך" בלא הזכרת שם שמים. מדוע? כי עדיין חשש שמא אין זה ה', ואם כן יוציא שם שמים לבטלה. לכן נמנע מלהזכיר את השם.
ועל "ויבוא ה' ויתייצב" שואל המלבי"ם: מה ההבדל בין עמידה להתייצבות? עמידה היא אפילו עמידת עראי, ואילו התייצבות היא כשאדם מתחזק על עומדו, עומד יציב. וכאן נאמרה לשון התייצבות. כתוב בחז"ל "הצדיקים - אלוהיהם מתקיים עליהם", וההתייצבות פירושה שלא הייתה זו התגלות זמנית בלבד, אלא דרגה גבוהה של נבואה שנשארה דבוקה בו כל ימי חייו: היה בגדר נביא ה', התייצב עליו השם.
לכאורה יש לשאול: למה היה צריך את כל הדרך המסובכת הזאת ואת אריכות הכתובים? וכי לא היה אפשר להתגלות אל שמואל בפשטות ולתת בליבו את ההבנה שהקול הוא מאת ה'? מדוע שיצא וירוץ אל עלי שלוש פעמים? הלא אין זה קשה כלל לפניו יתברך שמקבל הנבואה ידע מיד שהשם מדבר עמו.
אלא שהתשובה מתגלה בהמשך: עלי קורא לשמואל ותובע ממנו לגלות מה אמר לו ה'. שמואל לא קיבל נבואה כדי למסור לעלי - הוא קיבל נבואה לעצמו, ומסר אותה לעלי רק משום שעלי השביע אותו. וכיצד דאג הקדוש ברוך הוא שהדברים יגיעו לאוזני עלי? על ידי שדאג שעלי יידע ששמואל מקבל נבואה, שיתעורר בו העניין ויבין שיש כאן מסר. שהרי יום קודם בא אליו אלקנה ומסר לו את הנבואה על מה שיקרה לבניו, וממילא הבין שעכשיו עומד להגיע אליו מסר נוסף.
ומכאן ראיה נוספת: אם ה' היה אומר לשמואל "לך אמור לעלי", וכי ייתכן ששמואל לא היה הולך ואומר? הרי יש איסור מפורש וגמור בתורה לנביא הכובש את נבואתו. בהכרח אפוא שלא נצטווה למסור, ורק משום שעלי השביעו גילה לו. ובאמת פחד לומר: כיצד ילך תלמיד ויאמר לרבו שנגלה אליו ה' ובישר אוי ואבוי על מה שיהיה לו? ועלי היה אדם זקן - אין זה דבר פשוט כלל.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־שְׁמוּאֵל הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כׇּל־שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אׇזְנָיו׃
מהו "עושה דבר"? אומר הרד"ק: זו גלות הארון. "תצילנה שתי אוזניו" - יהיו לו צלצולים באוזניים מרוב הפחד, וביטוי זה מופיע כמה וכמה פעמים בתנ"ך.
בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶל־עֵלִי אֵת כׇּל־אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל־בֵּיתוֹ הָחֵל וְכַלֵּה׃
באותו יום שבו יישבה הארון תתחיל להתקיים הנבואה שנאמרה לאלקנה, "החל וכלה" - הכול יתחיל אז: מיתת חופני ופנחס, ו"כל מרבית ביתך ימותו אנשים".
וְהִגַּדְתִּי לוֹ כִּי־שֹׁפֵט אֲנִי אֶת־בֵּיתוֹ עַד־עוֹלָם בַּעֲוֺן אֲשֶׁר־יָדַע כִּי־מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו וְלֹא כִהָה בָּם׃
"שופט אני את ביתו עד עולם" - שיתבזו ויתקצרו ימיהם עד עולם. ועל מה? "כי מקללים להם בניו". לשון "מקללים" היא מלשון קלון, כמו "ובוזיי יקלו", והיה צריך להיות כתוב "כי מקללים לה' בניו" - אלא שזהו תיקון סופרים: אין רוצים לנקוט לשון גנאי כלפי שמיא, ולכן נכתבה לשון נקייה. כמו "ברך אלוקים ומות" שאמרה אשת איוב, שהכוונה נאץ אלוקים; וכמו "ונחנו באנו ועלה מן הארץ" במקום "ועלינו".
"ולא כיהה בם" - לא מנע אותם. אמנם ראינו לימוד זכות שכבר היה זקן ולא היו שומעים לו כל כך, אבל עצם הדבר - זהו באמת העוון שהיה בו.
שואל המלבי"ם: לכאורה פלא, הרי הנבואה הזאת כבר נמסרה לעלי על ידי אלקנה בפרק הקודם, ונאמר לו שם כל העונש. למה לחזור ולומר זאת שוב, ועוד על ידי שמואל? זה נראה מיותר וגורם צער בלבד, שהרי הדבר הקשה והנורא כבר נמסר.
וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם־יִתְכַּפֵּר עֲוֺן בֵּית־עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד־עוֹלָם׃
כאן התוספת: הפעם יש שבועה, ואילו בפעם הראשונה אצל אלקנה לא הייתה שבועה. אילו היה עלי מכהה בבניו בינתיים, היה הקדוש ברוך הוא שב בו מחלק ממה שאמר. אבל כיוון שלא כיהה בם ולא עשו תשובה, ולא חל שום שינוי - עכשיו זה כבר בשבועה. וגזר דין שיש עמו שבועה כבר אין לו תיקון, אין לו עוד רפואה על ידי תשובה, ויצטרכו לקבל את העונש עד שיתקיים דבר ה'. וזהו שאמר "בעוון אשר ידע כי מקללים בניו ולא כיהה בם" - נתתי לו זמן שיכהה בם, ולא כיהה, ולכן עכשיו זה כבר עניין של שבועה.
חז"ל דורשים: "אם יתכפר עוון בית עלי בזבח ובמנחה" - בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בתלמוד תורה ובגמילות חסדים. ומהם אמרו: מתכפר אף בתפילה. תלמוד תורה, גמילות חסדים ותפילה כן יכולים לסייע ולגרום שיתארכו ימיהם. וכך אומרת הגמרא על אביי ורבא, שבאו מבית עלי: רבא, שעסק בתורה בלא גמילות חסדים, לא זכה לאריכות ימים; ואביי, שעסק בתורה ובגמילות חסדים, האריך ימים.
ומדוע באמת לא יתכפר עוונם בזבח ומנחה? משום שאין קטגור נעשה סנגור. מי שמבזה את הבגדים - אינו נהנה מן הבגדים, ומי שמבזה את הזבח ואת המנחה - לא יתכפר בזבח ומנחה. לכן הדרך היחידה היא תורה, תשובה, גמילות חסדים ותפילה, אבל זבח ומנחה כבר לא יוכלו לעזור להם.
וַיִּשְׁכַּב שְׁמוּאֵל עַד־הַבֹּקֶר וַיִּפְתַּח אֶת־דַּלְתוֹת בֵּית־יְהֹוָה וּשְׁמוּאֵל יָרֵא מֵהַגִּיד אֶת־הַמַּרְאָה אֶל־עֵלִי׃
שמואל לא אמר לו את הדברים מיד בלילה, שהרי שכב עד הבוקר, וגם לא כשקם ופתח את דלתות בית ה'. ומדוע הוא זה שפותח את הדלתות? מפני שהיה לוי, ותפקידם של הלויים הוא משוררים ושוערים - והוא היה מן השוערים, ופתיחת דלתות בית ה' היא עבודתו.
וַיִּקְרָא עֵלִי אֶת־שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל בְּנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי׃
עלי הבין שהיה כאן חיזיון שנוגע אליו. "ולב יודע מרת נפשו", אומר המלבי"ם. פעמים רבות כשיש לאדם הרגשה, ההרגשה משדרת משהו אמיתי שהנשמה קולטת מלמעלה, כמו שאומרת הגמרא "אף על גב דאיהו לא חזי - מזליה חזי". הסברנו פעם ש"מזליה" הוא מלשון נוזל, שהשפע נוזל ויורד ומשפיע מחלק הנשמה אל הרוח, ודרכה אל הנפש. ולכן כבר הרגיש עלי שיש כאן משהו.
וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ אַל־נָא תְכַחֵד מִמֶּנִּי כֹּה יַעֲשֶׂה־לְּךָ אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם־תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר מִכׇּל־הַדָּבָר אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֵלֶיךָ׃
מהו "כה יעשה לך אלוקים וכה יוסיף"? אומר רש"י: אמר לו כאותה קללה עצמה - שלא יהיו לך בנים הגונים - כך יעשה לך אלוקים אם לא תאמר. לא שהתכוון חלילה שהדבר יחול עליו, אלא רק על תנאי: אם לא תגלה לי, יהיה לך כאותו דבר עצמו. אלא שקללת חכם אפילו על תנאי היא באה, ולכן גם לשמואל היו שני בנים שלא הלכו בדרכיו.
וַיַּגֶּד־לוֹ שְׁמוּאֵל אֶת־כׇּל־הַדְּבָרִים וְלֹא כִחֵד מִמֶּנּוּ וַיֹּאמַר יְהֹוָה הוּא הַטּוֹב בְּעֵינָו יַעֲשֶׂה׃
"ויגד" - לשון דיבור קשה, קשה כגידים; דברים קשים אמר לו, ולא כיחד ולא הסתיר. ועל כך משיב עלי: "ה' הוא הטוב בעיניו יעשה" - מצדיק עליו את דין שמים. הוא הבין שיש כאן שבועה, ומשהבין שאין מה לעשות, לא נותר אלא להצדיק את הדין. כמו "וידום אהרן".
וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל וַיהֹוָה הָיָה עִמּוֹ וְלֹא־הִפִּיל מִכׇּל־דְּבָרָיו אָרְצָה׃
וַיֵּדַע כׇּל־יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד־בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַיהֹוָה׃
ה' היה עמו, ושמואל היה נביא: מעולם לא אמר דבר שלא התקיים. ובעקבות זה ידעו כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'. שהרי נביא לא היו מקבלים עד שהיו בודקים אותו: אומרים לו אמור מה יקרה בעוד יומיים, מה יקרה בעוד שלושה ימים, ובודקים אם התקיים, וכך פעמיים ושלוש, עד שיודעים שאדם זה באמת ראוי לנבואה. ואם פעם אחת טעה או אמר דבר לא מדויק - פוסלים אותו. וכאן אומר לך הכתוב שלא הפיל מכל דבריו ארצה, וידעו זאת מדן ועד באר שבע, ואיש לא ניסה אותו עוד: היה ברור שדבריו אמת לה'.
וַיֹּסֶף יְהֹוָה לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה כִּי־נִגְלָה יְהֹוָה אֶל־שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ בִּדְבַר יְהֹוָה׃
וכפי שהסברנו בתחילה: כיוון שהנחל עלה על גדותיו ומצא לו פרץ, מוסיף ה' להיראות בשילה. הנחל כבר שטף, החזון החל להיות נפרץ, ואף אנשים שלא עמדו בדרגה הגבוהה של קבלת נבואה זכו גם הם לנבואה.
פרק ג' הוא פרק הזריחה של שמואל. שמשו של עלי שוקעת - עיניו כהות, מחשבותיו כבר אינן בהיכל ה' - ובאותה שעה עצמה מכין הקדוש ברוך הוא את שמשו של שמואל, שכל רעיונותיו בהיכל ה'. השפע האלוקי, שהיה כנחל מלא בלא פרץ, מוצא לו סוף סוף פתח בשמואל, ומשם הוא שוטף ומציף את שילה כולה. הקריאות החוזרות ותשובותיו של עלי לא היו מיותרות: בהן דאג הקדוש ברוך הוא שעלי יבין שיש נבואה, וישביע את שמואל לגלותה. תוכן הנבואה חוזר על גזר הדין שנמסר על ידי אלקנה, אלא שעתה נוסף עליו יסוד השבועה, שאין אחריה תיקון בזבח ומנחה - ורק תורה, גמילות חסדים ותפילה מועילים, כפי שראינו באביי וברבא. עלי מקבל את הדין בהכנעה: "ה' הוא הטוב בעיניו יעשה", ושמואל מתגלה לעין כל ישראל, מדן ועד באר שבע, כנביא נאמן לה'.