פרק ב' בשמואל א' נחלק לשני חלקים. עשרת הפסוקים הראשונים הם שירת חנה - התפילה וההודאה שהיא מודה בהם לקדוש ברוך הוא על החסד הגדול שעשה עמה, שאחרי שנים ארוכות של עקרות זכתה לבן הזה שנקרא שמואל. ומכאן והלאה חוזר הכתוב לספר מה קורה עם שמואל הנמצא במשכן, ומה קורה עם בניו של עלי - עד לנבואה הראשונה שנמסרת לעלי על ידי איש האלוהים.
וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּיהֹוָה רָמָה קַרְנִי בַּיהֹוָה רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ׃
יש כאן שאלה בהגדרה: תפילה משמעותה בקשה. והרי כל דבריה של חנה כאן אינם בקשה אלא הודאה. היה מתאים לכתוב 'ותודה חנה', או 'ותשר חנה' - כמו 'ותשר דבורה', שהשירה גם היא לשון הודאה. מדוע נאמר 'ותתפלל'? מבאר המצודת דוד: התפילה מופיעה בסוף דבריה. מפסוק ט' והלאה - 'רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר', 'ה' יֵחַתּוּ מְרִיבָו' - אלו בקשות לעתיד, וזו התפילה. וכלל הוא בידינו: קודם שאדם מתפלל, עליו לסדר שבחו של מקום. לכן פותחת חנה בתיאור החסד שעבר עליה ובשבחו של הבורא, ורק אחר כך מגיעה לבקשה.
'עָלַץ לִבִּי' - שמח לבי בישועת הקדוש ברוך הוא. 'רָמָה קַרְנִי' - נבין את המושג 'קרן', המופיע פעמים אין ספור במקרא: 'וירם קרן משיחו', 'וירם קרן לעמו'. הקרן היא כלי הניגוח של השור, והיא הסמל לניגוח האויבים. כשעם ישראל מתרוממת קרנו, פירושו שיש לו כביכול קרן לנגח בה את אויביו. וכך אומרת חנה: עתה התרוממה קרני לנגח את אויבי. ומי הם אויבי? מבאר המצודת דוד: פנינה ובניה, שהיו מצערים אותה, ובעיקר פנינה, ולא היה לה פתחון פה. וכעת שנולד לי בן קיבלתי קרן - לא חלילה לצער אותם, אלא להתגונן בה כנגד מה שהיו מצירים לי.
'רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי' - ממילא אוכל לפתוח פי ברוחב כנגד אויבי. 'כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ' - זה עיקר השמחה: שהישועה באה ממך. יש שהישועה באה כביכול ממקור אחר, על ידי הרופאים ועל ידי גורמים שונים, ואף שגם אז הכל מאת השם יתברך - אין מרגישים זאת בבירור. אני שמחה שהישועה הייתה בצורה ברורה מאיתך יתברך, וכשהישועה ברורה מאיתו יתברך קל יותר להודות, ואין מרגישים שהדבר בא בדרך הטבע.
אֵין קָדוֹשׁ כַּיהֹוָה כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ׃
'אֵין קָדוֹשׁ כַּה'' - התפללתי בבית המקדש ותפילתי נשמעה. 'כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ' - אין מי שראוי להתפלל אליו חוץ ממך. 'וְאֵין צוּר' - צור הוא אבן, לשון חוזק: אין חזק כאלוהינו, שהופך את הטבע - עקרה הייתי בטבעי וילדתי. וחז"ל דרשו: אין צור כאלוהינו - אין צייר כאלוהינו. הצייר כאן אינו דווקא בעל מכחול אלא יוצר. תן ליוצר שיעשה כד חרס - יעשה. אבל אחרי שסיים את הכד וסגר אותו, אמור לו: צור בתוך הכד כד נוסף. יאמר לך: כיצד? כבר סיימתי, איני יכול ליצור מבפנים. והקדוש ברוך הוא יוצר צורה בתוך צורה - יש אישה, ובתוכה הוא מגבל ויוצר צורה אחרת. זהו 'אין צייר כאלוהינו', הצר צורה בתוך צורה.
אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְהֹוָה וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת׃
גם כאן היא פונה אל פנינה, שהייתה מתגאה עליה: אל תרבו לדבר גבוהה גבוהה בדרך של גאווה. 'יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם' - שני פירושים ברש"י: או לשון דבר חזק, שתדברו בחוזקה ובגאווה; או לשון סרה והסרה, כמו 'ויעתק משם ההרה' - ויסר משם. 'כִּי אֵל דֵּעוֹת ה'' - הקדוש ברוך הוא יודע מה כוונתכם ומה בלבבכם. 'וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת' - נתכנו מלשון נמנו ונספרו, כמו 'תוכן לבנים תתנו' שפירושו מספר הלבנים; כל עלילות ומעשי בני האדם נספרים ומנויים לפניו.
קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל׃
פעמים רבות אדם הנמצא למעלה מתרברב ומתגאה, שכן הוא מרגיש שכשם שהוא עתה כך יהיה תמיד, ואילו השפלים יישארו שפלים לעולם. אומרת חנה: לא כך, יש הפתעות בחיים. 'חַתִּים' לשון שבירה, כמו 'מפני מי ניחת הוא' - נשבר הוא. קשתם של הגיבורים נשברה, הם שהיו הגיבורים והחזקים. 'וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל' - ואלו שהיו כושלים ונחשלים, החלשים, אזרו כוח והתחזקו.
שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה׃
וכאן היא חוזרת על העיקרון בדוגמה נוספת. 'שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ' - אנשים שהיו שבעים ודשנים, עשירים ובעלי ממון, הולכים להשכיר את עצמם כפועלים בעבור פרוסת לחם, מחפשים מי ייקח אותם לשכיר כדי שיהיה להם מה לאכול. 'וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ' - ואלו שהיו רעבים חדלו מרעבונם, נהיו שבעים ומכובדים. אותו עיקרון: הקדוש ברוך הוא הופך את היוצרות - המתגאה ומרגיש למעלה, הקדוש ברוך הוא משפילו; והשפל - הקדוש ברוך הוא מרוממו. וכך היה בדיוק אצלה ואצל פנינה: פנינה הייתה למעלה וירדה מטה מטה, וחנה הייתה למטה והתרוממה מעלה מעלה.
ועכשיו היא מגיעה אל הנמשל: 'עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה' - זו חנה. 'וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה' - זו פנינה, שהתגאתה בעשרת בניה, ונעשתה אומללה. וחז"ל דרשו במה שנאמר 'שבעה': יש אומרים ששבעה בגימטריה שמואל, כלומר ילדה בן שהוא שקול כנגד שבעה. ורבי יהודה אומר: בני בנים הרי הם כבנים - שהרי בפועל מצאנו לחנה חמישה בנים, ובניו של שמואל שהיו שניים נחשבים כבנים.
ויש את המדרש המוכר והידוע: לחנה היו חמישה בנים, אלא שעל כל בן שהייתה חנה יולדת, הייתה פנינה מקברת שניים. ילדה חנה בן ראשון - מתו לפנינה שני בנים ונשארו לה שמונה. ילדה את השני - נשארו לה שישה. השלישי - ארבעה. הרביעי - נשארו לה שניים בלבד. וכשהרתה חנה את בנה החמישי, הבינה פנינה שאם לא תלך לפייס את חנה לא יישארו לה גם שני בניה האחרונים. מה עשתה? הלכה אל חנה וביקשה את מחילתה, ואמרה לה: נתרציתי לך, יודעת אני שנהגתי בך שלא כהוגן. שימו לב, היו צריכים שמונה בנים למות לה עד שתלך לבקש מחילה. עמדה חנה והתפללה שלא ימותו שני בניה האחרונים של פנינה. אמר לה הקדוש ברוך הוא: חייך, רק בשבילך אני מותיר אותם בחיים; בשביל פנינה לא היו נשארים. ומכיוון שרק בזכות תפילתה של חנה נותרו בחיים, נחשבו כבניה ונקראו על שמה - ולכן 'עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה'.
יְהֹוָה מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל׃
לא במקרה עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה: הקדוש ברוך הוא הוא הממית את בניה של רבת הבנים והמחיה את בניה של חנה, שכביכול לא היו אמורים לבוא לעולם. 'מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל' - מוריד את רבת הבנים אל השאול, ואין הכוונה כאן לגיהנום אלא לעומק הצרה; ואת העקרה מעלה מעלה מעלה.
המלבי"ם מקשה: 'מוריד שאול ויעל' לכאורה אין מקומו כאן, שהרי אין מדובר כאן במי שירד לשאול. 'ממית ומחיה' עוד מובן ומתאים למשל של חנה ופנינה, אבל מנין הגיע עניין השאול? ומבאר: כיוון שהזכירה חנה בתפילתה שניים מתוך שלושת המפתחות, הזכירה גם את השלישי. חז"ל אומרים: שלושה מפתחות שלא נמסרו ביד שליח - חיה (לידה), תחיית המתים, ופרנסה וגשמים. את החיה הזכירה - שהקדוש ברוך הוא הביא אצלה לידה שלא הייתה אמורה להיות. את הפרנסה הזכירה - 'שבעים בלחם נשכרו'. ומכיוון שכך, חותמת בשלישי: תחיית המתים - הקדוש ברוך הוא מעלה מן השאול ומחיה.
יְהֹוָה מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם׃
'מוריש' לשון מעני. הקדוש ברוך הוא מעני ומעשיר, משפיל ומרומם כשיתרצה. ולכן אין ראוי לעשיר להתגאות, כי אם ירצה השם - ברגע אחד יוכל להיות עני. ולא רק מה שראינו קודם, ששבעים נשכרים בלחם ורעבים חדלו, אלא 'משפיל אף מרומם': את זה משפיל, ואת השפל - שאפשר שהיה עובד אצלו - מרומם עליו, ופתאום נעשה הוא הבוס שלו והוא זה שנותן לו פקודות.
מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַיהֹוָה מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל׃
מי שהיה דל, נבזה ושפל - הקדוש ברוך הוא מקימו ומרוממו. 'מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן' - האשפות הוא המקום השפל ביותר, ומשם מרימים אותו עד להושיבו עם נדיבים, כלומר עם נגידים ובעלי ממון. 'וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם' - יתכבדו בעיני הבריות. 'כִּי לַה' מְצֻקֵי אֶרֶץ' - יסודות הארץ שלו הם, והוא השתית את העולם, וממילא אין מי שיאמר לו מה תעשה ומה תפעל.
רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ׃
באה חנה ואומרת: דע לך שהכל במשפט, אין דבר הנעשה שלא כדין. הקדוש ברוך הוא שומר את רגלי חסידיו, והרשעים בחושך יידמו - כשתתמלא סאתם יבוא עמם במשפט. 'כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ' - אין הדבר תלוי בכישרונו של אדם ובמעשיו, לא בכוח ולא בממון ולא בשררה, אלא רק ברצונו יתברך.
יְהֹוָה יֵחַתּוּ מְרִיבָו עָלָו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם יְהֹוָה יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ׃
בפסוק זה, שהוא עיקר התפילה והבקשה, היא מסיימת. 'מְרִיבָו' - מי רב עם השם? אומרים חז"ל: מי שרב עם ישראל רב עם השם. הנלחם כנגד הצדיקים וכנגד עם ישראל, נלחם כנגד הבורא יתברך. 'עָלָו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם' - יעשה רעם משמים לבהל אותם. ועל מה מדובר? בפרק ז' נראה את מלחמת שמואל בפלשתים, שבה הרעים הקדוש ברוך הוא עליהם בקולו מן השמים, השמיע עליהם רעמים נוראים ומפחידים, והם נבהלו וברחו.
'יְהֹוָה יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ' - התפללה שבנה שמואל יהיה דיין בכל קצווי הארץ, וכך אכן היה: שמואל היה סובב ממקום למקום ודן את ישראל. 'וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ' - שמואל המליך שני מלכים, את שאול ואת דוד. 'מלכו' הוא המלך הראשון, שאול, שיינתן לו עוז; 'משיחו' הוא דוד. ולמה נאמר בדוד 'וירם קרן'? אומרים חז"ל על 'רָמָה קַרְנִי': רמה קרני ולא רמה פכי. שני מלכים נמשחו בישראל - שאול נמשח בפך של שמן, ודוד נמשח בקרן. ומה ההבדל? הפך הוא של חרס והוא נשבר, ומלכות שאול נשברה ונמלטה ממנו; אך הקרן, כשופר, קשה מאוד. ולכן 'רמה קרני' ולא 'רמה פכי'.
וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה הָרָמָתָה עַל בֵּיתוֹ וְהַנַּעַר הָיָה מְשָׁרֵת אֶת יְהֹוָה אֶת פְּנֵי עֵלִי הַכֹּהֵן׃
אלקנה חוזר לביתו לאחר שהותיר את שמואל בבית השם לתמיד. וחז"ל למדו מכאן: כיוון שהיה משרת את פני עלי הכהן, נחשב כמשרת את השם - מכאן שהמשמש תלמידי חכמים כמשמש פני השכינה.
וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת יְהֹוָה׃
בוא וראה את ההבדל: הוא היה משרת את השם ואת פני עלי הכהן, ועלה מעלה מעלה במעלות התורה והקדושה עד לדרגה גבוהה ועצומה; ולעומתו בני עלי בני בליעל לא ידעו את השם. וכשאומרים 'בני בליעל' אין הכוונה שאביהם בליעל - כשם שכשאומרים לאדם 'בן תורה' אין הכוונה שאביו תורה, אלא שמהותו בן תורה. כך אתם, בני עלי, מהותכם בני בליעל - בלי עול, פרקו עול שמים. לא הכירו את השם ולא התנהגו כראוי.
וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת הָעָם כָּל אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ׃ וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה׃
כאן מתחיל הכתוב לספר את חטאם. אדם היה מגיע להקריב קורבן, וכאשר רצו להתחיל לבשל את הבשר בא נער הכהן והמזלג בעל שלוש השיניים בידו. יכול היה לבוא במזלג של שן אחת, אבל מזלג של שלוש שיניים גדולות מוציא יותר, והוא היה נועץ ומכה בכוח ולוקח מנות גדולות. ומהו 'משפט הכהנים את העם'? שלא לקחו באקראי, אלא עשו משפט חדש וחוק חדש שצריך לתת לכהנים הרבה מעבר למה שייעדה להם התורה. ועוד: 'ובא נער הכהן' - לא היה הכהן בא ליטול את מנתו בעצמו, שזו הדרך המכובדת, אלא שולח את נערו כמעין גובה. במקום שהכהן ייגש לקבל משולחן גבוה, משולחנו של השם, שולח מי שיגבה ממנו את המגיע לו - ולוקח כמות גדולה.
ולמה מזכיר הכתוב את כל שמות הכלים? תחילה יש לדעת שהשמות הללו הם שמות כלים לפי גודלם: הכיור הוא הגדול שבהם, פחות ממנו הדוד, פחות ממנו הקלחת - כולם כעין גיגית - ופחות מהם הפרור, שהוא כעין סיר קטן. אומר המלבי"ם: מן הראוי היה שכפי גודל הזבח כך תהיה גודל לקיחת הכהן, וכפי מיעוט הזבח כך תמעט לקיחתו. אם אדם מקריב שור במשקל טון והכהן מקבל ממנו עשרה קילו, אין היגיון שיקבל אותם עשרה קילו מכבש במשקל מאה קילו או מגדי במשקל חמישים. אין יחס. וזה מה שבא הנביא לספר: הם לא לקחו לפי ערך הזבח, ולא היה משנה אם כיור גדול או דוד או קלחת או פרור - 'כל אשר יעלה המזלג ייקח הכהן'. אני את שלי תמיד לוקח.
ועוד: גם לא היה ראוי להשוות בין האנשים. יש קורבנות שבהם האדם עצמו מקבל חלק מן הבשר, כקורבן שלמים, ומן הראוי היה שמן העשיר ייקחו יותר ומן העני פחות. והם - 'כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל', בהשוואה מלאה, כולם שווים לפניהם.
גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן וְלֹא יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם חָי׃
מעילה נוספת. מותר היה לקחת לאחר הקטרת החלב, והם היו באים לקחת לפניה. ולמה? כי אם יבוא אחרי הקטרת החלב, כבר יהיה הבשר בסיר ויתחיל להתבשל, והוא רוצה בשר צלוי על האש ולא מבושל. לכן היה בא עוד בטרם הוכנס לדוד, כלומר לפני שהוקרב לשם. ומה טענתו? 'ולא ייקח ממך בשר מבושל כי אם חי' - כדאי לך לתת לי חי משתי סיבות: האחת, שאם תיתן מבושל, אבוא עם המזלג ואקח כמה שארצה; והשנייה, שבמבושל אתה טורח לבשל, ויוצא שאתה משקיע ואני אוכל. תן חי, בלי השקעה. והאיש היה מוכן להמתין עד שיקטירו את החלב - שהרי החלבים הם קורבן השם, ומן הדין שקודם יוקטר חלקו של הבורא ואחר כך ייקח הכהן. מה אתה רוצה לקחת לפני הבורא? אני הבאתי את זה קורבן.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב וְקַח לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְאָמַר לֹא כִּי עַתָּה תִתֵּן וְאִם לֹא לָקַחְתִּי בְחָזְקָה׃
האיש היה מסרב ואומר: איני רוצה, אל תחסוך לי. אני רוצה קודם להקריב את קורבן השם, ורק לאחר מכן תיקח את מה שאתה רוצה. ומהו 'כיום'? אינך צריך להמתין חודש - עכשיו, מיד, המתן כמה דקות ומיד יקטירו את החלב ותיקח. דהיינו: קצת סבלנות. והוא משיב: לא ולא, 'כי עתה תיתן', איני מוכן להמתין, ואם לא תיתן מרצון - אקח בחוזקה.
וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי יְהֹוָה כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת יְהֹוָה׃
מבאר המלבי"ם: מדוע קורא לזה 'חטאת' ולא 'עוון'? מפני שבאמת מותר היה להם לקחת בשר ולצלותו לפני הקטרת החלבים, ורק לאכול לפני כן היה אסור; הנטילה עצמה מותרת. ואם כן, החטא הגדול לא היה בעצם הלקיחה, שגם היא דבר שאינו ראוי, אלא במה שכתוב בסוף: 'כי נאצו האנשים את מנחת ה''. 'האנשים' הם העם. העם היו אומרים: כך מתנהג הכהן? אני בא לבית השם להקריב קורבן, והכהן חושב שזו סטקייה - תן לי עוד חתיכה, תן לי כזאת, אני רוצה בשר כזה. כך תהיה ההתנהגות במקום המקודש, ששם כל האכילה לשם שמים, כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים? ומה קרה בעקבות זאת? אנשים חדלו להגיע למשכן, ניאצו את קורבן השם, אמרו: עזוב, זה לא משכן, זה בית תמחוי, זו מסעדה, אנשים נבלים חלילה מנהלים את המקום הזה. אדם כזה לא הזיק רק לעצמו - לא ביזו אותו בלבד אלא את כל עבודת השם, וזה עוון בל יסולח.
וּשְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי יְהֹוָה נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד׃
מה פתאום נכנס כאן שמואל? לומר לך: שמואל, אף שלא היה בן הכהן הגדול ולא היה כהן, בכל זאת היה משרת את פני השם; ואף שהיה נער, היה חגור אפוד בד, שהיה מיועד רק למשרתים את השם. בוא וראה שלא היה שמואל דומה כלל להנהגתם של אותם אנשים - אף שהיה בחברתם, היה צדיק וירא אלוקים.
ושימו לב להבדל בין הכתוב כאן לכתוב למעלה. שם נאמר 'וְהַנַּעַר הָיָה מְשָׁרֵת אֶת ה' אֶת פְּנֵי עֵלִי הַכֹּהֵן', וכאן 'וּשְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי ה'' - בלי עלי הכהן, ובלי 'הנער'. בתחילה, כשרק הגיע, היה בגדר נער, כלומר מתלמד, ומצד עצמו עדיין לא היה ראוי, והכל היה מכוח שהוא משרת את פני עלי הכהן, לומד ממנו, מחכים ממנו ומתקדש ממנו. וכאן, שכבר התבגר מעט, אינו 'נער' אלא 'שמואל', והוא משרת את פני השם בעצמו. 'נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד' - הנערות היא רק בגילו, לא בשירות פני השם; שם היה שירות השם בבחינת נער, שרק התחיל והיה זקוק לעלי, וכאן כבר אינו זקוק לעלי אלא חכם מעצמו.
וכעין מה שמצאנו להבדיל אצל הגאון מווילנא, שמגיל קטן השכיל מכל רבותיו ולא היה זקוק לרב; אביו, שהיה גאון עצום, לימדו, ומכל מה שלימדוהו עוד היה מוסיף, ומגיל צעיר לא היה שייך כלל שמישהו ילמדנו. כך גם שמואל הגיע מהר מאוד לשלב שבו היה משרת את פני השם באופן עצמאי, בלי להזדקק לעלי.
וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה בַּעֲלוֹתָהּ אֶת אִישָׁהּ לִזְבֹּחַ אֶת זֶבַח הַיָּמִים׃
הייתה מביאה לו מעיל מיוחד כדרך הנזירים - לא נזירים של ימינו, אלא אותם קדושים שהיו עובדים את השם. ומדי שנה הייתה מביאה לו מעיל. 'זבח הימים' הוא הזבח שהיו זובחים מדי שנה בשנה, כמו שראינו שאלקנה היה מעודד את העם לעלות, ובכל פעם היה עולה בדרך אחרת כדי לעוררם. ולמה היה צריך לעודדם? מפני שאנשים היו עולים, רואים את התנהגות הכהנים, וכבר לא היו מגיעים יותר. חילול השם נורא. והיה צריך אלקנה ללכת ולעודדם כל הזמן שלא יתייחסו לזה, ובכל אופן יבואו לבית השם.
וּבֵרַךְ עֵלִי אֶת אֶלְקָנָה וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאָמַר יָשֵׂם יְהֹוָה לְךָ זֶרַע מִן הָאִשָּׁה הַזֹּאת תַּחַת הַשְּׁאֵלָה אֲשֶׁר שָׁאַל לַיהֹוָה וְהָלְכוּ לִמְקוֹמוֹ׃
כשהיו מגיעים, היה עלי מברך אותם. 'זרע מן האישה הזאת' - לא מאישה אחרת אלא מזו. 'תחת השאלה אשר שאל לה'' - תחת הבן שהשאלתם אותו למשכן, שהרי מן הבן שנולד לכם אחרי שנים ארוכות של צער אין לכם הנאה; לכן אני מברך אתכם שיהיו לכם בנים נוספים, בנים שלכם.
כִּי פָקַד יְהֹוָה אֶת חַנָּה וַתַּהַר וַתֵּלֶד שְׁלֹשָׁה בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת וַיִּגְדַּל הַנַּעַר שְׁמוּאֵל עִם יְהֹוָה׃
וכפי שבירכם כך היה, וחנה יולדת עוד שלושה בנים ושתי בנות. 'ויגדל הנער שמואל עם ה'' - עם היותם כולם הולכים בדרכי השם, שמואל היה בדרגה אחרת: הוא גדל 'עם' השם, בדבקות גמורה, דבוק בהשם יתברך בתוך המשכן, כל כולו קודש קודשים, וכל ימיו במשכן.
וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃
כאן בא הכתוב ללמד זכות על עלי: מדוע לא ייסר את בניו כפי שהיה צריך? מפני שהיה זקן מאוד, וכוחו תש - לא ייחסו הרבה לדבריו, וגם מצד עצמו היה לו פחות כוח לבוא ולהוכיח כראוי. ועם כל זאת 'ושמע את כל אשר יעשון בניו' - היה יודע מכל מעשיהם.
ומהו 'אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אוהל מועד'? 'צובאות' פירושו מקבילות ונאספות אל פתח אוהל מועד. ולמה הנשים באות לאוהל מועד? להביא קורבן יולדת וכדומה. ובביאור הדבר כמה פירושים. יש שרצו לפרשו כפשוטו, שהיו חלילה באים על אותן נשים, ופירוש זה קשה להבין ולקבל. ויש אומרים ש'ישכבון' כמו 'ישכיבון': כאשר היו הנשים באות להקריב את הקינים, קיני היולדות, היו בני עלי מתעצלים ולא ממהרים להקריב את קורבנותיהן, ועל ידי כך היו משכיבים אותן פתח אוהל מועד, כלומר מניחים להן להמתין, והיו נאלצות להמתין מיום למחרתו ולשכב לישון שם.
ולמה עשו כן? מה מקריבה האישה? קינים - שאין בהם הרבה אוכל. בא אדם עם שור - גברת, המתיני בבקשה, יש כאן מי שקודם לך. בא עוד אחד עם עגל, אחר עם כבש, והיא עם שתי היונים שלה - את תמתיני. ואז 'ישכיבון את הנשים', היו משכיבים אותן לישון שם. ואומר המלבי"ם שיש אומרים שאותה השכבה גרמה לכך שלפעמים באו לידי דבר עבירה, שהרי היו נשארות שם לישון בחוץ בלי בעליהן, והיו שם גם אנשים. ותפקיד הכהנים לקדש את העם, ולא חלילה לעשות כדברים האלה. ופירוש נוסף: כיוון שהאישה באה להקריב קורבנה ולא שבה לביתה, ממילא ביטלו את בעליהן מפריה ורביה, והעלה עליהם הכתוב כאילו שכבום.
וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת דִּבְרֵיכֶם רָעִים מֵאֵת כָּל הָעָם אֵלֶּה׃
הוא מוכיח אותם משני פנים. האחד: על הצד שכל מה שאומרים אמת - למה תעשון כדברים האלה? ואם תשיבו 'מה פתאום, אין זו אמת, זה לשון הרע ושקר' - אומר להם: 'אשר אנוכי שומע את דבריכם רעים מאת כל העם'. אמרו לי, ייתכן שדבר שקר הוא וכולם מספרים עליכם? אין עשן בלא אש; אם כולם מספרים, כנראה יש בזה מן האמת.
אַל בָּנָי כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם יְהֹוָה׃
וזה הפן השני: אף אם תאמרו שזו רק שמועה, ולא בדיוק כמו שמספרים - 'לא טובה השמועה'. 'מעבירים' פירושו מספרים ומעבירים מפה לפה. גם אם אין הדבר מדויק במאה אחוז, איזה חילול השם נורא יש בכך שכולם מדברים כך. משמע שאינכם מקפידים לשמור הכל כראוי, ולכן מספרים עליכם; וגם אם לא כצעקתה, חילול השם נורא הוא.
אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים וְאִם לַיהֹוָה יֶחֱטָא אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל לוֹ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקוֹל אֲבִיהֶם כִּי חָפֵץ יְהֹוָה לַהֲמִיתָם׃
אומר להם עלי: הנה מה שהעם מעבירים ואומרים, דברים בוטים כמדקרות חרב. אם יחטא איש לאיש בענייני ממון - הולך אל הדיין ואל השופט; ואם חטא בינו לבין השם - הולך למשכן שהכהן יקריב עליו קורבן לכפר עליו ('אלוהים' כאן לשון חשיבות וגדלות, כמו 'אשר ירשיעון אלוהים'). אבל אם הכהן עצמו יחטא להשם - מי יתפלל לו? מי ידון אותו ומי יקריב עליו קורבן? כשאני חוטא אתה מקריב עלי, וכשאתה חוטא מי יקריב עליך? באים הם וטוענים: זה אמור לכפר עלי? מי יכפר עליו?
וזו אותה טענה של 'שופט השופטים'. תמיד מבקשים שקיפות, ואומרים שאין דבר מחטא כאור השמש: שהכל יהיה גלוי ופתוח, בלי הסתרות ובלי קומבינות מתחת לשולחן. אך עד לאן מגיעה השקיפות? עד בית המשפט. איך ממנים שופטים? יושבת ועדה ומתדיינת, ואף פרוטוקול אין כותבים. בינינו נסגור את העניינים, ואלה שלמטה אינם צריכים להתערב; אנחנו האחראים, אנחנו יודעים את מי למנות ונדאג לאג'נדה המתאימה. וזו הטענה: כשיש לאדם טענה הוא הולך לשופט, אבל אם השופט עצמו איש רשע ועוול - כנגד מי אפנה?
'ולא ישמעו לקול אביהם כי חפץ ה' להמיתם' - לכאורה דבריו צודקים, ומדוע לא קיבלו? וכי הקדוש ברוך הוא חפץ להמית? והרי נאמר 'כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה'. אומרים חז"ל: כאן קודם גזר דין וכאן לאחר גזר דין. קודם גזר דין אומר הקדוש ברוך הוא: איני רוצה לגזור עליו רעה, אני רוצה שישוב בתשובה, לכפר עליו ולתקנו. אבל לאחר גזר דין, אחרי שכבר ניסה השם והכל, ודיברו עמו ולא הועיל דבר - בשלב הזה כבר לא יועיל כלום, וגם אם ירצה האדם להשתנות מונעים ממנו. והיכן ראינו זאת? בפרעה. כדברי הרמב"ם: פרעה יכול היה לחזור בו לאחר המכה החמישית, והשם לא נתן לו - נתתי לך צ'אנס ולא ניצלת אותו, עתה תקבל את כל המגיע לך. כך גם כאן נשללה מהם הבחירה, כי חפץ השם להמיתם.
ולעצם העניין: תשובתו של אדם מתקבלת גם אם שב מפני שהוא נמצא בתוך סיר רותח ועומד למות, אפילו עד דכדוכה של נפש, אפילו ברגעיו האחרונים - 'תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם'. אלא שלפעמים יש מצב שבו האדם הרבה להרשיע, ואז אומר הקדוש ברוך הוא: חייבים לראות את עונשו כאן בעולם הזה, כדי שהדבר עצמו יהווה חיזוק. עצם זה שרואים אדם שנהג מעשה עוולה ומקבל את עונשו - זה עצמו חיזוק לעם.
וזה מה שאומר הרב דסלר: צריך לדעת שהעולם נועד כדי שיתקדש שמו יתברך בעולם, זו מטרת יצירת העולם. והמטרה הזאת תושלם בכל אופן, הן ברצוננו והן נגד רצוננו. אם נעשה רצון השם - יתקדש שם שמים, כמו בתקופת שלמה: כולם באו לשמוע חוכמת שלמה, ראו מלכות מתוקנת, וראו את עם ישראל יושב בנחת ובהשקט, עוסק בתורה ובקדושה, בית מקדש ושכינה שורה - וכולם הגיעו לאמונה בהשם על ידי שעשינו רצונו. וכשלא עשינו רצון השם - חטפנו מכות, נחרב בית המקדש, ובא הנוכרי מארץ רחוקה, שרק וישום: 'על מה עשה ה' כה לארץ הזאת, מה חורי האף הגדול הזה' - 'על כי עזבו את מצוות אבותם'. גם אז הגיע הגוי לאמונה, גם אז התקדש שם שמים, אבל על גבך ועל המכות שחטפת. שם שמים בכל מקרה יתקדש: או על ידי שתעשה רצון השם ותקבל שפע, או על ידי שתחטוף מכות וכולם יאמרו: מה קרה לעם היהודי דווקא כך?
היסטוריונים עומדים נפעמים מול מה שקורה לעם היהודי. מצד אחד אין עם נרדף כמוהו, ואין לזה שום הסבר טבעי והגיוני. מארק טוויין כתב על כך שהעם היהודי הוא עם הקיים לנצח: עבר את הצרות הקשות ביותר, כל האומות ניסו למגר אותו, לדלל אותו, להרוג ולטבוח בו, פרעות ואינקוויזיציות - מה לא עבר העם היהודי? ועם כל זה הוא חי וקיים, ועל אף כל הסבל הוא שורד. הגוי רואה תופעה שאינו יכול להתעלם ממנה. עם ישראל הוא סיכה קטנה בגלובוס, ותופס שבעים אחוז ממהדורות החדשות בעולם, ותשעים אחוז מהחלטות מועצת הביטחון נוגעות אליו. אנשים שואלים: מי זה ישראל? איפה ישראל? מחפשים ולא מוצאים, נעלמה בגלובוס. וכמה אנחנו? הדעות חלוקות, נאמר חמישה עשר מיליון. חמישה עשר מיליון הם כפר קטן בסין. ומה כל הרעש הזה? מי שמתבונן אומר: העם הזה אינו סטנדרטי, חוקי טבע אחרים יש לו, ברור שיש לעם הזה משהו עם בורא עולם, ואין זה עם סתם - וגם הסבל שהם עוברים מוכיח זאת.
פעם פגש שר סיני את השגריר הישראלי ואמר לו: אתם עושים כל כך הרבה רעש בעולם, כל הזמן שומעים עליכם ומדברים עליכם, כל הזמן תמונות - ישראל והפלסטינים, ישראל ולבנון, ישראל וסוריה, חיזבאללה; כל העולם סובל בגללכם. מה אל קאעידה רוצה מאמריקה? הכל התחיל בגלל היהודים. אמור לי, כמה אתם? השיב לו: משהו כמו חמישה עשר מיליון, ובארץ אולי שישה מיליון. הסיני היה המום. אמר לו: יודע אתה מה זה שישה מיליון? אצלנו בסין, כשעושים ספירה, טעות הדגימה היא שישה מיליון - שישה מיליון יותר או שישה מיליון פחות, פירושו שספרנו נכון. ואתם עושים כל כך הרבה רעש?
וזהו שאומר להם: אילו הייתם מתעוררים מעצמכם, הייתם מקדשים שם שמים בעבודה במשכן, אנשים היו באים ואתם הייתם מחזקים אותם, מדברים על לבם ומחזירים אותם בתשובה. לא עשיתם כן - ועל ידי המכות שתקבלו יקבלו אנשים מוסר, ויאמרו: ראה אדם שכך מעל, ראה איך יד השם פגעה בו.
וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב גַּם עִם יְהֹוָה וְגַם עִם אֲנָשִׁים׃
זה לעומת זה. הנה ראה אותם, כיצד היו מרכלים עליהם ומה היו אומרים עליהם, ושמואל היה הולך וגדל וטוב גם עם השם וגם עם אנשים - לאף אחד לא היו תלונות כלפיו, אהוב למעלה ונחמד למטה, ודעתו מעורבת עם הבריות. ואומר המצודת דוד שהכניס הכתוב עניין זה כאן ללמדך: היה מקום לבני עלי לחשוב שאולי שמואל הוא זה שמדבר עליהם, שהרי הוא מסתובב שם כל הזמן ואולי ממנו יוצאות השמועות. ואף על פי כן לא חשדו בו - היה ברור להם שאינו אדם כזה.
וַיָּבֹא אִישׁ אֱלֹהִים אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהֹוָה הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה׃
איש האלוהים הזה הוא אלקנה, שהיה נביא - וכל מקום שמוזכר נביא ומוזכר שם אביו, סימן שגם אביו היה נביא. 'בית אביך' הוא אהרון, ומכאן אומרים חז"ל שנתנבא אהרון במצרים. ומה הייתה נבואתו? כמו שמביא רש"י: 'ואומר אליהם איש שיקוצי עיניו השליכו ובגילולי מצרים אל תטמאו' - זו הנבואה שמסר אהרון לישראל.
וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן לַעֲלוֹת עַל מִזְבְּחִי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לָשֵׂאת אֵפוֹד לְפָנָי וָאֶתְּנָה לְבֵית אָבִיךָ אֶת כָּל אִשֵּׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
אומר להם: יודעים אתם איזו גדולה נתתי לכם? עוד לאבותיכם, לאהרון, נגליתי במצרים, ולא הסתפקתי בזה אלא בחרתי אותו מכל שבטי ישראל להיות השבט הנבחר, המקטיר על מזבחי ונושא אפוד לפני, ונתתי לבית אביך את כל אישי בני ישראל - כולם, הוא אחראי על הכל.
לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי מָעוֹן וַתְּכַבֵּד אֶת בָּנֶיךָ מִמֶּנִּי לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל לְעַמִּי׃
מהי בעיטה? לשון ביזיון. כשאדם רוצה להרחיק דבר, מרחיקו בידו; ואם מרחיקו ברגלו - סימן שהוא מזלזל בו ומבזה אותו. אתם בועטים בזבחי ובמנחתי, ומראים שלא באו לשם השם ולא למעון - הבית הגדול הזה, המשכן. במקום שתראו שהמנחה באה לציווי השם שציווה להקריב במעונו ובמשכנו, 'ותכבד את בניך ממני' - בניך מכובדים עליך יותר מן המנחה שלשמה הוקרבה, שהיא לשם הבורא, וכל המטרה 'להבריאכם', להשמינכם ממנחת השם, העיקר שיהיה לכם מה לאכול. והרד"ק מדייק: לא נאמר 'להבריאם' על בניו אלא 'להבריאכם', כי אי אפשר שעלי עצמו לא נהנה ממה שלקחו הבנים, ולכן כלל אותו הכתוב עמהם.
לָכֵן נְאֻם יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר אָמַרְתִּי בֵּיתְךָ וּבֵית אָבִיךָ יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי עַד עוֹלָם וְעַתָּה נְאֻם יְהֹוָה חָלִילָה לִּי כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ׃
התוכנית המקורית הייתה שביתך ובית אביך יתהלכו לפני עד עולם, שתהיו הכהנים הגדולים לתמיד, וכל משפחת בני איתמר תשמש בכהונה גדולה. אבל עתה 'חלילה לי' - חול הוא לי, חולין הוא לי לעשות דבר כזה ולהשאיר אתכם ממונים על בית השם. 'כי מכבדי אכבד' - מי שכיבד אותי אכבדנו, ומי כיבד? אומרים חז"ל: פנחס בן אלעזר, שכיבד אותי בקנאו את קנאתי ומסרו את נפשו בשיטים; לפיכך אכבדנו שמזרעו תימשך הכהונה הגדולה מכאן ואילך. ואין הדבר מתקיים מיד אלא מימי שלמה, ששלמה גירש את אביתר מהיות כהן להשם, מפני שהיה מזרע עלי, ואז החלה כהונת צדוק שהיה מזרע פנחס.
ושימו לב לדיוק הלשון: היה ראוי לומר 'מכבדי אכבד ובוזי אקל', ואינו כן אלא 'ובוזי יקלו' - מעצמם. אדם המבזה את השם, מעצמו מתבזה. וכיצד? אם יבוא אדם וידבר גנאי על הבבא סאלי, האם צריך שהבבא סאלי יאמר עליו משהו או יקללנו כדי להשיב לו ולביישו? עצם זה שאנשים שמעו ממנו דבר כזה - הרי אחרי ששמעו כך, איך כולם מתייחסים אליו? כשפל האנשים. אדם רוצה לדבר על צדיק כזה גדול דברים כאלה? זה מראה עליך עצמך. אינו צריך שיבזוהו, הוא ביזה את עצמו בעצם מעשהו. וכך אומר הקדוש ברוך הוא: 'ובוזי יקלו' מעצמם, איני צריך לבזותם; עצם זה שביזו את השם - זהו הביזיון הגדול ביותר עבורם.
הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְגָדַעְתִּי אֶת זְרֹעֲךָ וְאֶת זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ מִהְיוֹת זָקֵן בְּבֵיתֶךָ׃
אומר המלבי"ם שיש כאן שלושה עונשים: האחד, שכבודו יינטל ממנו; השני, שיאבד את פרנסתו ועושרו; והשלישי, שיתקצרו ימי בניו. כנגד הראשון נאמר 'וגדעתי את זרועך מהיות זקן בביתך' - 'זקן' לשון שופט, לא יהיה שופט וזקן ונשיא בישראל מבני עלי; לא יהיה זקן בביתך, כבוד לא יהיה לכם.
וְהִבַּטְתָּ צַר מָעוֹן בְּכֹל אֲשֶׁר יֵיטִיב אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים׃
וזהו העונש השני, הפרנסה: 'והבטת צר מעון' - תראה בתוך מעונך, במשכן, את צרתך; ומי הם צרתך? הכהנים האחרים שיהיו כהנים במקומך. הייתי כאן המנהל, הייתי מקבל את כל הדברים, ופתאום אני נעשה שולי ומישהו אחר לוקח את העניינים לידיים - כמכניס צרתו לביתו, וכך יהיה לך במעון, בבית השם. ופרנסתו תידלדל עד שיגיע למצב שאפילו על לחם יתחנן שייתנו לו. והעונש השלישי: 'ולא יהיה זקן בביתך כל הימים' - שלא יאריכו ימים מבני עלי בחיים ארוכים, וזאת מידה כנגד מידה: כיוון שאכלתם את הקודשים לפני הזמן, לפני הקטרת החלב, גם אתם תמותו לפני הזמן.
וְאִישׁ לֹא אַכְרִית לְךָ מֵעִם מִזְבְּחִי לְכַלּוֹת אֶת עֵינֶיךָ וְלַאֲדִיב אֶת נַפְשֶׁךָ וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים׃
כאן הוא מסביר את הדברים. עדיף היה לו שלא תשרתו בבית המקדש כלל, ותחפשו פרנסה בשוק החופשי; אבל לא - 'ואיש לא אכרית לך מעם מזבחי', אתה תישאר במשכן, אלא שתהיה שפל ונבזה, וזה קשה בהרבה מאשר לא להיות במשכן כלל. 'לאדיב את נפשך' - לאדיב כמו להדאיב, מלשון דאבון נפש, צער ועוגמת נפש; יהיה לך צער נורא שתראה אחרים מנהלים כאן. משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה מנהל חברה ונותן הוראות, ופתאום נעשה זוטר, ומי שהיה תמיד תחתיו נעשה מנהל ומתחיל לחלק לו הוראות. עוגמת נפש גדולה, ובאופן טבעי אנשים אינם נשארים שם. וכך כשעושים סבב מינויים במטכ"ל ואחד נעשה רמטכ"ל - מה קורה לשאר? הולכים הביתה. ממנו אקבל הוראות? הוא גדל אתי, אכלנו מאותה מסטינג, והוא פתאום הרמטכ"ל שלי?
וכנגד העונש השלישי, שלא יהיה זקן בביתך אלא ימותו אנשים צעירים, אומר לו: אל תחשוב שימותו כתינוקות, אלא ימותו כשהם אנשים גדולים, ואז הצער גדול בהרבה. אדם שנפטר לו חלילה ילד בן חודשיים - אין זה דומה למי שנפטר לו ילד בן עשרים, שגידלו והשקיע בו ונקשר אליו. 'וכל מרבית ביתך ימותו אנשים' - לא כתינוקות אלא כשיהיו כבר אנשים.
וְזֶה לְּךָ הָאוֹת אֲשֶׁר יָבֹא אֶל שְׁנֵי בָנֶיךָ אֶל חָפְנִי וּפִינְחָס בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם׃
כשתראה שביום אחד מתו שניהם בבת אחת, חופני ופנחס, תדע שהנבואה הזאת מתחילה להתקיים.
וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי כָּל הַיָּמִים׃
זהו צדוק, שנכנס תחתיו בימי דוד, והוא יהיה נאמן לאלוקיו. ומהו 'כאשר בלבבי ובנפשי יעשה'? יש שתי אפשרויות לעבוד במשכן: אפשר לעבוד באופן טכני - שוחט את הזבחים, מקבל את הדם, זורק על המזבח, כרובוט; ואפשר לעבוד 'כאשר בלבבי ובנפשי', לעשות רצון השם באמת, שיהיו הדברים נחת רוח לפניו כפי הרוחניות הפנימית של המצווה, ולא רק לעשות ולהיפטר. ואז 'ובניתי לו בית נאמן' - שכהונתו תימשך לנצח.
וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם וְאָמַר סְפָחֵנִי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת לָחֶם׃
הרבה ימותו, ומי שיישאר מביתך יבוא להשתחוות ולהתחנף לכהן העובד במשכן, אותו כהן נאמן שיישאר במשכן - ובעבור מה? בעבור אגורת כסף, שהיא מעט, וכיכר לחם, שהוא מעט, ויאמר לו: 'ספחני נא אל אחת הכהונות לאכול פת לחם' - צרף אותי לאחת המשמרות, עשה טובה, תן לי משהו שיהיה לי מה לאכול. וזה בעקבות כמה שביזו ולקחו הכל רק לעצמם - זה יהיה עונשם.
נשים לב לאותיות 'ספחני' - אותיות פנחס. ומה ההבדל בין 'פנחס' ל'חופני'? רק האות סמ"ך; בעצם אותן אותיות הן. וחז"ל אומרים שחופני ופנחס היו עיבור של נדב ואביהוא. וכתוב שחופני היה גרוע מפנחס - פנחס היה פחות גרוע - מפני שבחופני לא הייתה הסמ"ך. ואומר הרמ"ע מפאנו: הסמ"ך היא בחינת 'סומך ה' לכל הנופלים'. הייתה לו נפילה, אבל סומך ה' לכל הנופלים; ולחופני לא היה זאת.
ומהו חטאם? מצד אחד עצלות ומצד אחד חיפזון. עצלות - להשהות את קיני הנשים שהיו באות להקריב. חיפזון - למהר ולקחת את הבשר המגיע להם עוד לפני שהקריבו לשם. וגם פנחס חטא, שלא מיחה באחיו והסכים עמו. ונכשלו במה שהיה בהם גם קודם לכן: שם, בגלגול נדב ואביהוא, גם כן נחפזו - להקטיר אש זרה שלא היו צריכים, וגם שם נחפזו לקחת את האכילה לפני הזמן. וגם שם הייתה בהם עצלות: שלא התחתנו. וגם הפעם הייתה בהם עצלות, בהשהיית קיני הנשים. וזה כנגד זה: בהשהיית קיני הנשים היו גורמים לפגיעה בקדושה, שהרי אותן נשים 'ישכבון את הנשים' כמו שאמרנו; וגם אצלם, שהשהו מלהתחתן, הייתה פגיעה בקדושה. ולכן גלגולם היה בעצם כפרה כנגד מה שחטאו.
הפרק פותח בשירת חנה, שבה היא מסדרת שבחו של מקום קודם בקשתה, ומלמדת יסוד גדול: הקדוש ברוך הוא הופך את היוצרות - קשת גיבורים חתים ונכשלים אזרו חיל, ואין לגבוה להתגאות ואין לשפל להתייאש; והמפתחות של חיה, פרנסה ותחיית המתים בידו לבדו. ומן השירה עוברים אל שני קטבים המונחים זה מול זה: שמואל הנער, שמשרת את פני השם ועולה מנער הזקוק לרבו עד לעומד בפני עצמו, הולך וגדל וטוב עם השם ועם אנשים; ומולו בני עלי, שהפכו את בית השם לשולחנם, ניאצו את מנחת השם וגרמו לאנשים שלא יבואו למשכן. מכאן נבואת איש האלוהים: מכבדי אכבד ובוזי יקלו - מעצמם. כי הכהונה ניתנה לשרת, ומי שהופך את הקדושה לקרדום לחפור בו, הכבוד ניטל ממנו, הפרנסה נגדעת והימים מתקצרים; ומי שעובד 'כאשר בלבבי ובנפשי' - לו נבנה בית נאמן לכל הימים.