פרק א' בספר שמואל הוא פרק פתיחה לספר כולו: לידתו של שמואל הנביא מתוך תפילתה של חנה. בשיעור הקודם עמדנו על ראשית הפרק - אלקנה ושתי נשיו, העלייה לשילה, כעסה של פנינה ותפילתה של חנה. כאן נמשיך מן הנדר שנדרה חנה, דרך המפגש עם עלי הכהן, ועד לידת שמואל והבאתו למשכן. נלך על סדר הפסוקים, נביא את ביאורי המפרשים והמלבי"ם, ואת דברי חז"ל והמדרשים שנאמרו על הפרשה.
וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַיהֹוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ׃ (יא)
מהו "ומורה לא יעלה על ראשו"? חז"ל נחלקו בדבר. רבי נהוראי אומר: נזיר היה שמואל, ו"מורה" הכוונה תער, שלא יעלה תער על ראשו. אמר רבי יוסי: אין "מורה" אלא של בשר ודם - חנה מבקשת מריבונו של עולם שלא יעלה עליו מורא של בשר ודם, שלא יחשוש ולא יפחד משום אדם. השיב לו רבי נהוראי: והלא כתיב "ושמע שאול והרגני", ונאמר הדבר על שמואל, הרי שכן היה לו חשש מבשר ודם, ואם כן אי אפשר לפרש "מורה" מלשון פחד. וגם מצד דקדוק הלשון: "מורא" נכתב באל"ף בסופו, וכאן כתוב בה"א. הדרשה של "מורא בשר ודם" היא אפוא יותר בדרך דרש.
וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְהֹוָה וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ׃ (יב)
רבי שמעון בשם רבי חלפתא בשם רבי מאיר דורש מכאן: כל המרבה בתפילה נענה - חנה הרבתה להתפלל, זכתה ונענתה. ומקשה הגמרא: מחלפה שיטתיה דרבי מאיר, שהרי במקום אחר אמרו רבי אבהו בריה דרבי פפי ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי בשם רבי מאיר על הפסוק "בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתיים אך למחסור": חנה, על ידי שהרבתה בתפילה, קיצרה ימיו של שמואל. כאן רבי מאיר סובר להפך: כשאדם מרבה בדיבור, כמעט שאי אפשר שלא יאמר דבר שאינו ראוי. כשאדם מצמצם בדיבור, הסיכויים להיכשל קטנים; כשמרבה בדיבור, מרוב דיבורים עלול לומר גם דבר מיותר.
ובמה טעתה? במה שאמרה "וישב שם עד עולם". "עולם" של לויים אינו אלא חמישים שנה, שנאמר "ומבן חמישים שנה" - ושמואל חי חמישים ושתיים. אמר רבי יוסי ברבי בון: תרתי שגמלתהו, שתי שנים שהניקה אותו וגמלה אותו, ורק אחר כך אמרה "וישב שם עד עולם" - חמישים שנות עולם של לויים ועוד שתיים, הרי חמישים ושתיים. כביכול קצבה לו את ימיו בלשונה.
וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה׃ (יג)
"מדברת על ליבה" - בלחש, כאילו היא מדברת אל ליבה, לוחשת לליבה. ומדוע חשבה עלי לשיכורה? כי השיכור מנענע בשפתיו ומדבר לעצמו. כשרואים אדם הולך בזיגזג ומדבר לעצמו, כבר יודעים שהאדם הזה רווי יין.
וחז"ל דורשים "על ליבה" - על עסקי ליבה. כלומר, היא באה בכל טענה אפשרית כדי לבקש מהשם ילדים. וכך טענה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, הרי לא בראת באדם דבר לבטלה. למה בראת באישה דדיים, האם לא כדי להניק בנה? ולמה בראת באישה רחם, האם לא כדי להרות? זהו "מדברת על ליבה" - שכל איבר ואיבר שבאדם יעשה את המטרה שלו.
ונשאלת השאלה: אם כן, מדוע הטענה הזאת אינה עובדת גם היום? מדוע אישה עקרה לא תטען כך ותיפקד? משל למה הדבר דומה: אדם שיש לו רכב והוא ממצה בו את כל הפונקציות, ובא ושואל "מה הכפתור הזה? מעניין אותי לדעת מה עושים איתו" - יש טעם להשיב לו, כדי שידע מה לעשות בו. אבל אדם שאינו ממצה רבע מן הפונקציות של הרכב, ושואל מה הכפתור הזה, אומרים לו: עזוב, מה זה משנה לך? יש הרבה דברים שאתה יודע ובלאו הכי אינך משתמש בהם. זו עוד פונקציה של המכשיר, מה איכפת לך?
כך גם כאן. חנה מילאה את כל הפונקציות האפשריות של כל איבר ואיבר שלה, בכל איבר ואיבר עבדה את הקדוש ברוך הוא בדבקות ובשלמות. ולכן כשהיו איברים שבהם לא יכלה להשלים את עצמה, היה לה מקום לשאול: ריבונו של עולם, וכי בראת אותם לבטלה? הרי אני רוצה להשלים את עצמי גם בהם. אבל אנחנו, שאיננו ממלאים את כל הפונקציות האפשריות בכל איבר ואיבר מגופנו, אין לנו זכות לבוא ולשאול למה בראת את זה ולמה בראת את זה. קודם כל הפעל את מה שכן עובד אצלך, ואחר כך בוא ובקש על דברים אחרים.
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ׃ (יד)
הרד"ק מבאר שכוונתו: עד מתי את מראה עצמך כשיכורה. כיוון שאת מתפללת באופן ששפתייך נעות וקולך אינו נשמע, כל הרואה אותך חושב שאת שיכורה, ואסור לאדם להביא עצמו לידי חשד. זה הסבר אחד. והסבר אחר: עלי חשד בה שמא אכלה ושתתה בפועל. הרי ראינו שהיו אוכלים ושותים בשילה, במשכן, וכשהיו שותים לא היו שותים קולה אלא יין. ומי ששתה יין אסור לו להיכנס למקדש, ועוד: שתוי יין אסור בתפילה, ושיכור אסור בתפילה. לכן אמר לה: עד מתי תשתכרין - איך את משתכרת ואחר כך קמה להתפלל? שהרי הוא ראה אותה מתפללת בצורה בלתי סבירה.
וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי יְהֹוָה׃ (טו)
רש"י מפרש: "לא אדוני" - לא אדון אתה בדבר הזה, גילית בעצמך שאין רוח הקודש שורה עליך, שאילו הייתה שורה עליך היית יודע שאיני שיכורת יין אלא אישה קשת רוח אני.
והגאון מווילנא מוסיף ביאור נפלא. כהן שרצה לדעת דבר מה, היה בודק על ידי האורים והתומים. וכשראה עלי את חנה ששפתיה נעות וקולה לא יישמע, ניסה לברר על ידי האורים והתומים מה עניינה. והנה באורים ותומים התשובה הייתה מתקבלת כרצף של אותיות, והאותיות לא היו מאירות לפי סדר מסוים, אלא היה צריך רוח הקודש כדי לדעת לצרפן נכון. וזהו "אורים ותומים": "אורים" - האותיות שבאבנים המאירות; "תומים" - שמתממים ומשלימים את דבריהם. וכיצד? התומים היה שם הוי"ה ברוך הוא הרכוס בחושן, ועל ידי שהכהן מייחד את שמו יתברך היה יודע לכוון ולצרף את האותיות כראוי.
וזהו שאמרה לו: לא אדון אתה בדבר הזה, גילית בעצמך שאין רוח הקודש שורה עליך - שהרי לא צירפת את האותיות נכון. אתה צירפת שי"ן, כ"ף, רי"ש, ה"א, ויצא לך "שיכורה"; אבל אילו הייתה עליך רוח הקודש היית מצרף כ"ף, שי"ן, רי"ש, ה"א - "כשרה". ואפשר להסביר שעלי כלל לא טרח לברר את סדר האותיות, מפני שהאותיות שראה אישרו לו מיד את חשדו: הוא הסתכל עליה ונראתה לו כשיכורה, בדק וקיבל ש', כ', ר', ה', ואמר: הדבר פשוט, איני נזקק לייחד את שמו יתברך ואיני נזקק לרוח הקודש כדי לדעת את הפירוש הנכון. ועל כך אמרה לו: טועה אתה, אין רוח הקודש שורה עליך, שאילו הייתה - היית יודע שאני כשרה.
השל"ה הקדוש שואל: לכאורה היא מתפללת בשקט, ועלי אומר לה שאינה נוהגת כשורה - מי מהם צודק? הרי אחד מהם טועה: או שהוא טעה כשהעיר לה, או שהיא טעתה כשהתפללה בלחש.
ומשיב השל"ה תשובה מעניינת: מתי התפללה חנה? בראש השנה. חז"ל אומרים שחנה נפקדה בראש השנה, וכן שרה אמנו. ובראש השנה נהוג להתפלל בקול. עלי הבין שאינה נוהגת כהוגן - למה את מתפללת בלחש? אלא שכל המושג של תפילה בקול הוא דווקא בתפילות של ראש השנה, וחנה לא התפללה תפילת ראש השנה אלא תפילה על צרכיה, ועל צרכיו של אדם ראוי להתפלל בלחש. נמצא שהיא צדקה וגם הוא צדק: הוא חשב שאינה מתפללת כהוגן שהרי בראש השנה מתפללים בקול, והיא צדקה שהרי התפללה על בקשתה האישית.
ועוד הסבר: עלי צדק במה שחשד אותה לשיכורה, מפני שזעקה בלחש כזה שכלל לא ניכר שהיא מדברת, אלא ממש רק שפתיה נעות. ומדוע נהגה כך? כפי שלמדנו בשיעור הקודם, חנה עשתה תנאי ואמרה: אם לא תיעתר לי, אסתתר לפני בעלי, והוא ייקח אותי ויביא אותי וישקה אותי מים המאררים, ואם אני טהורה - "ונקתה ונזרעה זרע". וכי יכולה הייתה להתפלל תפילה כזאת בקול ועלי עומד לידה? הרי היה שומע את כל התוכנית. לכן התפללה בלחש.
אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה׃ (טז)
רש"י מסביר שכיוון שאמרה לו "לא אדוני, לא אדון אתה בדבר הזה", התבטאה כלפיו בביטוי קשה, והרי מדובר באדם גדול, בגדול הדור, ולכן עתה היא מתנצלת וחוזרת ומפייסת אותו. ומה היא אומרת לו? בזה שחשדת בי אתה כביכול עושה אותי בת בליעל, ותהיה לצרתי, לפנינה, עוד סיבה לנגח אותי. "כי מרוב שיחי וכעסי דיברתי עד הנה" - מה שאמרתי דברים קשים בפניך היה מרוב שיחי וכעסי, ואל תקפיד עליי.
והרד"ק מסביר אחרת: "אל תיתן את אמתך לפני בת בליעל" - אל תציג אותי לפני הקדוש ברוך הוא כבת בליעל. אין הכוונה לפנינה, אלא לפני השם יתברך: אל תחשוב שאני רשעה כזאת שאלך ואעמוד לפני השם כשאני שיכורה. ומה שראית שהתפללתי בצורה כזאת - מרוב שיחי וכעסי דיברתי עד הנה, ולכן דיברתי בשקט ולא בקול.
וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ׃ (יז)
לכי לשלום, והקדוש ברוך הוא יסייע בידך לקיים את בקשתך. ומהו "שלתך", שנכתב חסר אל"ף? באגדת שמואל דרשו: אמר לה, הבן הזה שאת עתידה להעמיד, הרבה שלל עתיד לשלול בתורה - שירבה תורה ביותר, וזהו שמואל. ורש"י מפרש "שלתך" מלשון שיליה, השיליה היוצאת מבין רגליה, כלומר לשון בנים: יתן השם את שלייתך - תזכי לבנים בעזרת השם. ובעצם הוא מתפלל עליה שהקדוש ברוך הוא יעזור ותתקיים בקשתה.
וַתֹּאמֶר תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד׃ (יח)
הלוואי שאמצא חן בעיניך ויתקיימו דבריך כפי שאמרת וכפי שהתפללת עליי. ומכאן ואילך אכלה ופניה שוב לא היו פני עצב.
וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי יְהֹוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתָם הָרָמָתָה וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת חַנָּה אִשְׁתּוֹ וַיִּזְכְּרֶהָ יְהֹוָה׃ (יט)
"ויזכרה השם" - ומשום כך קוראים פרשה זו בראש השנה: כשם שקוראים "והשם פקד את שרה", כך קוראים בהפטרה שהשם פקד את חנה, שהרי ראש השנה הוא יום הזיכרונות.
ועל "וישכימו בבוקר" מבאר המלבי"ם: חז"ל אומרים שאדם הנפרד מרבו ולן באותה עיר, ולמחרת הוא יוצא לדרכו, צריך להיפרד ממנו פעם שנייה. לכן "וישכימו בבוקר וישתחוו לפני השם" - כדי להיפטר שנית. ועוד טעם: באו להשתחוות ולהודות להשם שנשמעה תפילתם.
וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵיְהֹוָה שְׁאִלְתִּיו׃ (כ)
"לתקופות הימים" - שעברה שנה. ויש לשאול: אם "מהשם שאלתיו", היה ראוי שייקרא שמו "שאול", ולמה נקרא שמואל? הרלב"ג כותב שאדם שאל אותו כך, והוא השיב לו שאין קוראי השמות מדקדקים כל כך, ואינם מקפידים על התאמה מדויקת בין השם למאורע. הלוא תראה את לאה שקראה שם בנה ראובן "כי ראה השם בעוניי" - ולפי הדיוק היה צריך לקרוא לו "ראועני"; וכן "ויקרא את שמו נח לאמור זה ינחמנו ממעשינו" - היה ראוי לקרוא לו מנחם, ובכל זאת קרא לו נח.
אך לרד"ק יש הסבר נפלא: המילה "שמואל" מורכבת משתי מילים. הרי היא שאלה אותו מן הקדוש ברוך הוא, שאלה אותו מאל, ולכן קראה לו שמואל - "שאול מאל", צירוף שתי המילים יחד.
וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה וְכָל בֵּיתוֹ לִזְבֹּחַ לַיהֹוָה אֶת זֶבַח הַיָּמִים וְאֶת נִדְרוֹ׃ (כא)
אומר המלבי"ם: גם אחרי שראו את הנס הגדול, מי עלה? רק אלקנה. כפי שראינו בתחילת הפרק ודיברנו בשיעור הקודם, לא היו העם עולים למשכן, ואלקנה היה עולה בכל פעם מכיוון אחר כדי לאסוף אנשים, ובכל זאת לא היה הרגל לעלות לרגל. וגם עתה "ויעל האיש אלקנה וכל ביתו" - רק הוא ובני ביתו, והעם עדיין לא התעוררו לעלות לרגל.
ודקדק בלשון: למעלה נאמר "להשתחוות", וכאן "לזבוח". השתחוויה משמעה תפילה, וזביחה משמעה הודאה. כאן הם עולים להודות להשם שנשמעה תפילתם, על הנס הגדול שקיים השם את הבטחתו והיא ילדה. "ואת נדרו" - הנדר שנדר שאם יפקדנו השם יקריב קורבן להשם יתברך.
וְחַנָּה לֹא עָלָתָה כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי יְהֹוָה וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם׃ (כב)
הרלב"ג מבאר מדוע חנה לא עלתה: מפני שאמרה שכאשר תביא את שמואל, הדבר יהיה כבר באופן מוחלט - לא תביא אותו על מנת להחזירו. וזהו "והביאותיו... וישב שם עד עולם", כשאביאנו יישאר שם עד עולם כפי שנדרתי, ולכן ביקשה עוד שנה להיות עם הילד.
והרי אמרה שיהיה שאול להשם לעבודת המשכן "עד עולם", ועולם של עבודת הלויים הוא חמישים שנה, ומכאן שטעתה בלשונה ודיברה שלא כהוגן. אך אין לחשוב שזו לבדה הייתה הסיבה המוחלטת שנפטר בקיצור ימים. צריך לדעת שלגזרות יש כמה וכמה סיבות. ראה למשל: מדוע מתו נדב ואביהוא? כמה טעמים אמרו חז"ל - שלא נשאו נשים, שדיברו כנגד משה ואהרן, שהקריבו אש זרה, שנכנסו שתויי יין, ועוד. ואף מצד אהרן נאמר שמתו בניו על שעשה את העגל. כל אחד יש לו חשבון נפרד. כך גם כאן: חנה התפללה שלא כראוי, ולשמואל עצמו היה החשבון עם שאול - שמת בקיצור ימים כדי שלא יראה את מעשה ידיו מתבטלים בחייו, שהרי הוא המליך את שאול, וכדי שלא יראה כיצד שאול מת, לקחו השם לפני כן.
אומר האר"י הקדוש: רחב הזונה התגלגלה בחבר הקיני - אותן אותיות ממש - ואחר כך התגלגלה בחנה. וזהו שאומרת חנה "רחב פי על אויביי". ולכן גם אמרה "אישה קשת רוח אנוכי": מדוע קשת רוח? כי בתחילה הייתה רחב הזונה, ורחב הזונה הרי נאמר עליה שהיא קינא דמסאבותא, טומאה, רוח קשה של טומאה, ולכן אמרה "אישה קשת רוח אנוכי".
ועלי עצמו היה גלגול של יעל אשת חבר הקיני, שהתגלגלה בעלי, ולכן אלו אותן אותיות: יעל - עלי. וזהו שנאמר "תבורך מנשים יעל" - שתתעלה ותהיה במדרגה של אנשים, ו"מנשים באוהל תבורך" - שתזכה לשמש באוהל, במשכן; אותה יעל תזכה להיות באוהל שבמשכן.
ומכאן מובן מדוע הייתה חנה עקרה: האר"י הקדוש אומר שאיש המתגלגל באישה, קשה לה מאוד להתעבר, מפני שהוא מעלמא דדכורא ולא מעלמא דנוקבא. וחנה, במקורה הייתה חבר הקיני, איש, ומתוך שהייתה גלגול של איש היה קשה לה להתעבר - עד שהתפלל עליה עלי. ומדוע דווקא עלי? מפני שעלי היה אישה בגלגול הקודם, ולכן על ידו יכול היה להשתנות מצבה של רחב שהייתה איש בגלגול הקודם, וממנו צמחה הישועה. ועוד: רחב הייתה מן השורש של קין, ולכן נקרא "חבר הקיני", ולכן ביקשה רחב "ונתתם לי אות אמת" - כשם שלקין היה אות.
ועוד אומר האר"י הקדוש: למך התגלגל באלקנה. וזהו שאמרו חז"ל "מאן מלכי? רבנן" - שאלקנה היה תלמיד חכם גדול. וללמך היו שתי נשים, עדה וצילה; צילה זו חנה, שחנה הייתה גלגול של צילה. וצילה הייתה יושבת בצילו, וכתוב שצילה שתתה כוס של עיקרין ולא נועדה אלא לתשמיש, ואילו עדה נועדה להביא בנים. וחנה ישבה גם היא בצילו של הקדוש ברוך הוא, ולכן מתאים לה השם צילה; ואף "חנה" הוא מלשון חנייה, כמו "חנה דוד", מקום שבו חנה - שהייתה חונה כביכול בצילו של השם יתברך. ועדה, האישה השנייה שבאה כדי להוליד בנים, היא בבחינת פנינה: "עדי" הוא תכשיט, ופנינה אף היא לשון תכשיט; וגם "עדה" הוא לשון הסרה, כמו "מעדה בגד", וכן "פנינה" מלשון לפנות ולהסיר.
וצללפונית, אמו של שמשון, אף היא הייתה גלגול של צילה, אלא שבה היו שני צללים: צילה אשת למך וחנה אשת אלקנה, שתיהן היו מגולגלות בה. וכשם שצילה שתתה כוס של עיקרין כדי שלא להוליד, כך חנה הייתה עקרה וכך צללפונית הייתה עקרה - הכול מאותו מקור. ומתוך כך הולידו שני גדולי עולם, את שמשון ואת שמואל.
וזהו "כי פקד השם את חנה". מהו "פקד"? לשון חיסרון, כמו "ולא נפקד ממנו איש" - שלא נחסר. פקד השם את חנה: חיסר ממנה את הכוס של עיקרין מן הגלגול הקודם, וממילא יכלה להתעבר. זהו הרעיון של "פקד".
למדנו את המשך תפילתה של חנה: את נדרה ואת מחלוקת חז"ל אם "מורה" היינו תער או מורא בשר ודם; את שתי השיטות ברבי מאיר בעניין ריבוי בתפילה, ואת הדקדוק ב"עד עולם"; את "מדברת על ליבה" ואת טענתה על כל איבר ואיבר, ואת המוסר שקודם ממצים את מה שכבר ניתן לנו; את חשדו של עלי ואת תשובתה "לא אדוני" עם ביאור הגר"א באורים ותומים, ואת יישוב השל"ה שגם היא צדקה וגם הוא צדק; את ברכת עלי "יתן את שלתך", את הפרידה השנייה בבוקר על פי המלבי"ם, את משמעות השם שמואל - "שאול מאל" לדעת הרד"ק, ואת עליית אלקנה לבדו להודות על הנס בעוד העם עדיין אינו עולה לרגל. ולבסוף - סוד הגלגולים של האר"י הקדוש, המאיר את דמויותיהם של חנה, עלי ואלקנה, ואת פשר עקרותה ופקידתה של חנה, שממנה יצא שמואל הנביא.