ספר שמואל א' פותח בהולדתו הפלאית של שמואל הנביא. חז"ל אומרים ששמואל כתב את הספר שלו, ומן הנקודה שבה נפטר שמואל, גד החוזה ונתן הנביא הם שהמשיכו וכתבו. הפרק הראשון כולו סובב סביב דמותה של חנה, סביב תפילתה, וסביב הלידה שממנה יצא מחדש הנבואה בישראל.
וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן־הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן־יְרֹחָם בֶּן־אֱלִיהוּא בֶּן־תֹּחוּ בֶן־צוּף אֶפְרָתִי׃
"מן הרמתיים" - חז"ל אומרים: מאחת משתי רמות. היו שם שתי רמות, והוא היה מאחת מהן, ולכן נקרא המקום "רמתיים". ומהו "צופים"? פשוטו: מקום שממנו אפשר לצפות. וחז"ל דורשים "צופים" לשון נבואה, שהיה ממשפחה של נביאים, וכן מתרגם התרגום "מתלמידי נבייא". הנביא נקרא צופה, כמו שכתוב "צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל".
ובאמת משפחת נביאים הייתה זו. מאיזו משפחה? ממשפחתו של קורח. לקורח הייתה רוח הקודש, ובניו היו נביאים: אסיר ואלקנה ואביאסף. אלקנה אבי שמואל היה מבני בניו של אלקנה בן קורח.
וכאן מונח יסוד גדול. כתוב: אין אדם עולה לגדולה עד שיש מאחוריו קופה של שרצים. לכאורה קורח לא היה יכול לעלות לגדולה, שהרי אין לו קופה של שרצים. אם כן, למה חיפש גדולה? קורח אמר: אין זה מוכרח שצריך קופה של שרצים, והראיה - הנין שלי שמואל, הנה הוא יעלה לגדולה ויהיה מנהיג ישראל, ואין לו קופה של שרצים. ואם הוא יכול, גם אני יכול. אלא שזו הייתה טעותו: הוא לא ידע שהוא עצמו הקופה של שרצים של שמואל. שמואל עלה לגדולה, ויש לו קופה של שרצים שקוראים לה קורח. אבל אתה, קורח, אינך ראוי לגדולה, אין לך קופה של שרצים.
ולפי זה כבר העירו בהלצה: היום הזמן מצוין, שהרי אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן יש לו קופה של שרצים, וזה בדיוק מה שלא חסר. לאלה שיש נגדם חקירות אין קופות, יש להם סמיטריילרים של שרצים, אז הם מסודרים לגמרי.
"מהר אפרים" - אומר רש"י בשם חז"ל: לוי היה, והיה גר בהר אפרים. שאי אפשר לומר ש"אפרתי" פירושו משבט אפרים, שהרי אמרנו שהיה משבטו של משה, מבניו של קורח. ומסביר הרד"ק שאפשר שזו גם הסיבה שהעניין נסמך לפרשת פילגש בגבעה שראינו בסוף ספר שופטים: גם שם היה לוי וגם הוא גר בהר אפרים, ומסיבתו באה רעה גדולה לעם ישראל. וכאן, כנגדו, מזכיר לך הכתוב לוי מהר אפרים שבזכותו באה טובה גדולה לעם ישראל.
ו"אפרתי" - יש מסבירים מהר אפרים, ויש פירוש נוסף: אומר רש"י שהכוונה חשובים, "אבגינוס", מילה בלטינית שמשמעה חשובים. "אפרתי" לשון חשיבות. אם כן שלוש אפשרויות: או משבט אפרים, או גר במקומו של שבט אפרים, או אדם חשוב.
וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים׃
למה נאמר "שם אחת חנה" ולא "שם האחת"? אומר המלבי"ם: אם היה אומר "שם האחת חנה ושם השנית פנינה", לא היינו יודעים את מי נשא ראשונה, שהרי היה נראה שהוא מונה אותן בלי דגש על הסדר. אבל כיוון שאמר "שם אחת" בלי ה' הידיעה, למדנו שבתחילה הייתה אחת בלבד - חנה, ואחר כך לקח עוד אחת ונעשתה "השנית".
כלומר: קודם נשא את חנה, ומשלא ילדה נשא את פנינה, אולי יבנה ממנה. ויש בזה גם עניין סגולי: שהשם יראה בעניה שהכניסה צרתה לביתה. אדם ששובר את מידותיו - זו סיבה שמרחמים עליו מן השמיים. ולמה תשבור את מידותיה בדרך כזו דווקא? מכיוון שהיא רוצה לזכות את בעלה שיהיו לו בנים. היא עצמה אינה חייבת בפריה ורביה, אבל בעלה חייב. לכן היא שוברת את מידותיה ואומרת: אני אהיה שפלה בפניה, ובזה תזכה להיפקד.
ומעיר המלבי"ם: מדוע איחר הכתוב את "ולחנה אין ילדים" וכתבו לאחר "ויהי לפנינה ילדים"? כדי לומר לך שלא הועילה במעשיה. אף לאחר שהכניסה את צרתה לביתה, פנינה מולידה ילדים וחנה עדיין אין לה ילדים.
וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֺת וְלִזְבֹּחַ לַיהוָה צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי־עֵלִי חׇפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לַיהוָה׃
בשילה היה המשכן, ובכל שנה היה אלקנה עולה לשם. שואלים חז"ל: מהו "מעירו"? והלא פשוט שמעירו עלה. אלא מלמד שכל שנה ושנה היה עולה בדרך אחרת: שנה זו מכאן ושנה זו מכאן. ולמה? כדי שבכל מקום שהיה מגיע יאמר להם: קומו ונעלה בית ה'. הוא הלך ועורר ודיבר וחיזק בעניין העלייה לבית ה'. וכיוון שכך, זכה שיצא ממנו אדם שקיים בבית ה', ואדם שחידש את הנבואה בישראל.
שמואל היה בדרגה שנייה לנבואתם של משה ואהרן, כמו שנאמר "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו". נבואתו הייתה גדולה משל כל שאר הנביאים, קטנה משל משה. והוא זה שזכה לפרוץ את הפרץ של הנבואה, שהרי לפני כן "אין חזון נפרץ" - החזון לא היה דבר מצוי. ומשהגיע הוא, פרצה הנבואה והלכה והתגברה בזכותו ועל ידו.
אומר המדרש: רבי אילעא בשם רבי יצחק אומר, שקולה תפילה כנגד הקורבנות, שנאמר "להשתחוות ולזבוח". להשתחוות זו תפילה, והוקשה לזבח. ורבנן אומרים: יותר מן הקורבנות, שהרי הקדים אותה לקורבן - קודם השתחוויה ורק אחר כך הזבח.
ולמה מזכיר לנו הכתוב ש"שם שני בני עלי חופני ופנחס כוהנים לה'"? אומר המלבי"ם: כל עצם הספירה ש"עלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה" באה לספר בשבחו הייחודי. ואם כל בני אדם היו עולים, מה יש כאן לאפיין אותו? בעל כורחך שהעלייה לא הייתה מקובלת ולא פשטה בכל ישראל. ועכשיו מגלה לך הכתוב מדוע: "ושם שני בני עלי". שני בני עלי, בכל מעשיהם ובכל הדרך שהתנהגו בה, גרמו לריחוק מן המשכן ולסלידה מן המשכן, עד שאנשים חדלו לבוא. ורק הוא נשאר בדבקותו ועלה לרגל שנה שנה, ואף על פי כן לא נמנע.
וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכׇל־בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת׃
כאשר הגיע היום המיועד לעלייתו, הקריב אלקנה את קורבנו ונתן מנות. מאיזה קורבן נותנים מנות? מן השלמים, שהשלמים עושים שלום עם כולם: חלק לבעלים, חלק לכוהן וחלק למזבח.
וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם כִּי אֶת־חַנָּה אָהֵב וַיהוָה סָגַר רַחְמָהּ׃
כאן נראה איך ביטוי מקראי מתהפך לגמרי בשפה שבפינו. כמו "עצת אחיתופל", שהיום אומרים אותה על עצה מטופשת, ואנחנו נראה לקראת סוף הספר שעצותיו של אחיתופל היו "כשואל בדבר האלוקים". ואף העצה האחרונה שלו הייתה מצוינת, אלא שאבשלום לא קיבל אותה ושמע לחושי הארכי. מבחינת טובתו של אבשלום זו הייתה עצה מעולה, אלא שהייתה עצה לרעה, וכיוון שלא קיבלו את עצתו הלך והתאבד. אבל "עצת אחיתופל" היא המחמאה המשובחת ביותר שאפשר לומר ליועץ.
וכך גם "מנה אחת אפיים" - אין זה כפי שנשמע לאוזן המודרנית. הבה נראה כמה פירושים. רש"י מביא את תרגום יונתן: "חולק חד בחיר", חלק אחד נבחר. "אפיים" מלשון פנים (מלשון האף), כמו "בסבר פנים יפות", כלומר מנה מיוחדת שראוי לקבלה בסבר פנים יפות. הרד"ק מסביר: מנה אחת מכובדת כדי להשיב את כעסה. "אפיים" הוא לשון כעס, כמו "ארך אפיים" - אדם שמאריך את כעסו ואינו ממהר לכעוס, הפתיל שלו ארוך. אם כן "מנה אחת אפיים" היינו מנה להשיב את הכעס.
וחז"ל אומרים: "אפיים" כנגד פנינה וילדיה. פנינה וילדיה קיבלו כמות מסוימת, והוא נתן לחנה מנה כפולה, כנגד פניה של פנינה ופניהם של בניה, כנגד שני פנים.
הרד"ק מביא בשם אביו פירוש הפוך: "מנה אחת אפיים" - בכעס, כלומר שהיה נותן לה כביכול ברוגז. ולא חס ושלום שכעס עליה, אלא שהיה מצטער. הוא היה מתאווה שיהיו לו בנים ממנה ושיוכל לחלק לה מנות רבות, והנה הוא נאלץ לתת לה רק מנה אחת, וזה היה מצער אותו.
והרלב"ג מסביר: כמו שנותנים לאדם לבחור - מה אתה מעדיף, זה או זה. נתן לה כביכול שתי אפשרויות כדי שתבחר את הטוב ביותר בעיניה. ופירוש נוסף ברלב"ג: כיוון שהייתה חביבה עליו יותר, הייתה יושבת ואוכלת ממולו, פנים אל פנים, "אפיים" מלשון פנים, וזה היה מראה על גודל אהבתו אותה. "וה' סגר רחמה" - וכיוון שהקדוש ברוך הוא סגר את רחמה, היה מראה לה חיבה גדולה כדי שלא תצטער.
וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם־כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ כִּי־סָגַר יְהוָה בְּעַד רַחְמָהּ׃
פנינה הייתה מכעיסה אותה "גם כעס", חוזרת ומכעיסה. ולמה? "בעבור הרעימה" - כדי לגרום לה להתרעם על מצבה. חז"ל אומרים שהייתה מצערת אותה מאוד: כשבניה חזרו מבית הספר הייתה שואלת אותה "מה עם בנייך, מתי הם חוזרים מבית הספר?". כשקנתה להם בגד הייתה שואלת "האם תפרת מעיל או חלוק לבנך הקטן?". כך הייתה מכעיסה ומרגיזה אותה.
ולמה עשתה כן? אומרים חז"ל: פנינה והשטן לשם שמיים התכוונו. השטן שבא לייסר את איוב, ופנינה שהכעיסה את חנה - לשם שמיים התכוונו. וזה מה שכתוב "בעבור הרעימה": כדי להביא אותה למצב שתתפלל מעומק הלב. "כי סגר ה' בעד רחמה" - שהרי היא יודעת שה' סגר את רחמה, והכול מאיתו יתברך. ואם הכול מאיתו יתברך, הרי שאם תתרעם ותתפלל מעומק הלב, בזה תזכה להיפקד.
וכתוב ששערי דמעה לא ננעלו. כל השערים ננעלו ושערי דמעה לא ננעלו. ושואלים: אם לא ננעלו, למה בכלל צריך שערים? התשובה: בשביל דמעות תנין. שערי דמעה לא ננעלו - אבל בפני דמעה אמיתית. אם הדמעה היא דמעות תנין, לזה צריך שערים כדי לסגור. ולמה קוראים לבכי חיצוני "דמעות תנין"? התנין, כשהוא נמצא במים, נקווים לו מים בעיניים, וכשהוא עולה מן המים המים האלה יורדים, ומי שאינו יודע חושב שהוא בוכה. אלה דמעות שאינן אמיתיות, דמעות בצל.
וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית יְהוָה כֵּן תַּכְעִסֶנָּה וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל׃
מכאן אנחנו רואים שמה שדרשו חז"ל שפנינה התכוונה לשם שמיים אינו כפי שחושבים - שביקשו ללמד עליה זכות ולהוציאה נקייה. בשום אופן לא. הפשט הוא שבאמת כוונתה הייתה לשם שמיים, ומניין? שהרי לא הייתה מכעיסה אותה כל השנה. אימתי הכעיסה? דווקא בשעה שהיו עולים למשכן, דווקא כשהולכים להתפלל. "מדי עלותה בבית ה' כן תכעיסנה". אתה רואה שהכוונה הייתה נטו לשם שמיים, כדי שתכעס ומתוך כך תתפלל מעומק הלב. "ותבכה ולא תאכל" - ומחמת זה הייתה בוכה ולא אוכלת.
וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים׃
כלומר: אהבתי אותך טובה לך יותר מעשרה בנים. ויש אומרים שאמר לה: אני טוב לך יותר ממה שאני טוב לעשרה בנים של פנינה. חז"ל אומרים שלפנינה היו עשרה בנים, ואמר לה: אני משפיע עלייך וקרוב אלייך יותר ממה שאני משפיע וקרוב לעשרה הבנים שיש לי מפנינה.
וַתָּקׇם חַנָּה אַחֲרֵי אׇכְלָהֿ בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל־הַכִּסֵּא עַל־מְזוּזַת הֵיכַל יְהוָה׃
ואם נאמר לפני כן "ולא תאכל", מהו "אחרי אוכלה"? אומר הרד"ק: לאחר שבעלה הפציר בה ואמר לה "אנוכי טוב לך מעשרה בנים", אכלה קצת. "ועלי הכהן יושב על הכיסא" - חז"ל דורשים: "יושב" חסר ו', מלמד שבאותו היום מינוהו כוהן גדול. עלי נתמנה לכוהן גדול באותו יום, ובהמשך נראה שעצם כהונתו הגדולה היא שגרמה לבעיות שהיו עם בניו.
וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל־יְהוָה וּבָכֹה תִבְכֶּה׃
שואל המלבי"ם: מדוע דווקא עכשיו התעוררה להתפלל? והתשובה נעוצה בדבריו של אלקנה. משל למה הדבר דומה: בא אדם אל צדיק, אמר לו הצדיק: אני מצטער, איני יכול לעזור לך, אין מה לעשות. שמע האדם, הלך והתחיל להתפלל וזעק מקירות ליבו עד שנושע בעזרת השם. בא אל הצדיק ואמר לו: כבוד הרב, ברוך השם, ה' הושיע אותי. אמר לו הרב: אני ראיתי שאתה תיוושע רק אם אתה תתפלל, אבל אמרתי - אתה בא אליי מפני שאתה סומך עליי, יש מי שיעשה לי את העבודה.
וזו נקודה גדולה. אדם אומר: אלך לצדיק והוא כבר יתפלל עליי, נעשה תיקון הנפטרים, יבואו אליי בחלום ויאמרו ברוך השם נהיינו צדיקים בשמיים, נקנה לך כוס הישועות, אל תדאג, הכול יסתדר. מה עושה האדם? זונח את העניין מעצמו, מוריד את התיק מעליו - יש מי שידאג לי. אבל הרצון מלמעלה הוא שאתה תתפלל.
וכאן, מה מנחם אותה בעלה? אילו היה אומר לה "השם יעזור, תתפללי מעומק הלב ויהיו לך בנים" - מקובל. אבל הוא אינו אומר כך. הוא אומר לה: התנחמי בכך שיש לך אותי. ואימתי אומרים לאדם "התנחם בכך שיש לך אותי"? כשאין מה לעשות. השלימי עם המצב, יש לך אותי, אני טוב לך מעשרה בנים, בנים לא יהיו אבל לפחות יש לך אותי. הרי שהוא כבר התייאש. ואם הוא כבר התייאש - ובעלה נביא היה - אדרבה, זה עורר אותה עוד יותר. ולכן "והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה".
ומניין שאלקנה היה נביא? כל נביא המוזכר בתנ"ך עם שם אביו, שניהם נביאים. כשכתוב "שמואל בן אלקנה" - גם אלקנה היה נביא. וכשכתוב "אלקנה בן ירוחם בן אליהוא בן תוחו בן צוף" - כולם היו נביאים. וכן ישעיה בן אמוץ: אומרת הגמרא, ישעיה היה נביא וגם אמוץ אביו היה נביא.
ומהי נבואה? התנוצצות אלוקית. ומכאן תבין מה שאמרו שמשחרב בית המקדש ניתנה נבואה לקטנים ולשוטים. אין הכוונה שיש להם זכויות כלשהן שקיבלו נבואה, אלא כך: כיצד זוכה הנביא לנבואה? ככל שהאדם משתיק את הגוף, הנשמה מתנוצצת יותר. כשהגוף צועק אי אפשר לשמוע את קול ה', וכשהגוף שותק אפשר לשמוע את קול ה'. ולכן היו הצדיקים תמיד בסיגופים - שברגע שהגוף אינו תופס מקום, הנשמה מתחילה למלא אותו.
והאוטיסטים וכל אותם שוטים - הגוף אצלם הוא שבר כלי, וכיוון שהגוף שבר כלי, כוח התנוצצות הנשמה גבוה יותר. כל התקשורים שאתה רואה עם אותם אנשים, אלה אנשים שמבחינה רוחנית רוחניותם גבוהה מאוד. הם באו כשוטים מפני שאין להם מה לתקן מבחינה מעשית. אילו היה חסר להם הנחת תפילין, היו נולדים כאדם פיקח שצריך להניח תפילין כל יום כדי לתקן תפילין. אילו הייתה חסרה להם שבת, היו נולדים פיקחים כדי לתקן שבת. אבל הם אינם צריכים את כל זה. מה הם צריכים? לעבור כאן תקופה של עשר, חמש עשרה, עשרים שנה של ייסורים בתוך גוף - זה כל מה שהם צריכים. שוטה אינו חייב בכלום מבחינה דתית, ואין אצלו עבירות כלל. תאמר לו "חילל שבת" - וכי הוא יודע מה זו שבת? כל התורה ניתנה לבני דעת, ואדם שאינו בר דעת אין לגביו תורה.
אומר המלבי"ם: כאן התאספו כמה סיבות שגרמו לתפילתה להתקבל. א', "והיא מרת נפש" - "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת", קרוב ה' לנשברי לב. ב', "ותתפלל על ה'" - חז"ל אומרים שהתפללה על ה' לבדו. אדם שאין לו ילדים הולך לרופאים ועובר טיפולים, ובוודאי גם מתפלל: בעזרת השם, נעשה תפילה, קברי צדיקים, הכול חשוב - אבל מיד אחר כך "מה אמר הרופא? התקשר? הודיע משהו?". הוא הולך על כל הכיוונים, ואדם כזה עדיין סמוך על בשר ודם. "ותתפלל על ה'" - רק על ה', אין לי מישהו אחר. ג', "ובכה תבכה" - ושערי דמעה לא ננעלו. ד', הנדר.
וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם־רָאֹה תִרְאֶה בׇּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא־תִשְׁכַּח אֶת־אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַיהוָה כׇּל־יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא־יַעֲלֶה עַל־רֹאשׁוֹ׃
אומרים חז"ל: אמר רבי אלעזר, מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שקרא לקדוש ברוך הוא "צבאות", עד שבאה חנה וקראתו צבאות. אמרה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך, קשה בעיניך שתיתן לי בן אחד? משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו. בא עני אחד ועמד על הפתח, אמר להם: תנו לי פרוסה אחת, ולא השגיחו עליו. דחק ונכנס אצל המלך, אמר לו: אדוני המלך, מכל סעודה שעשית קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת?
המדרש מראה לך את כל סוגי ההפצרות ואת כל סוגי השכנוע שנקטה חנה בתפילתה. וכך גם אצל משה רבנו: מה שכתוב שהתפלל תקט"ו תפילות, אין הכוונה שחזר חמש מאות וחמש עשרה פעמים "ריבונו של עולם, תן לי להיכנס לארץ". מי שיעיין בספר "תקט"ו תפילות" יראה שהוא מונה שם חמש מאות וחמש עשרה סוגי טענות שיכול היה משה לטעון כזכות להיכנס לארץ ישראל. כל תפילה אינה חזרה כתוכי על מה שאמר קודם, אלא טענה חדשה. וכך גם כאן: היא באה וטוענת - ריבונו של עולם, נתת כל כך הרבה לכל כך הרבה אנשים בעולם, קשה בעיניך לתת לי בן אחד?
ומהו הכפל "אם ראה תראה"? ממשיכה הגמרא ודורשת: אמר רבי אלעזר, אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, אם ראה - מוטב, ואם לאו - תראה. כלומר: אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, וכיוון שאסתתר ישקה אותי מי סוטה, ואתה עושה תורתך פלסתר, שנאמר "ונקתה ונזרעה זרע".
וראו כמה חכמה הייתה חנה. היא אמרה: אם לא יילך ישר, אעשה מה שקוראים היום "קומבינה", בדרך של התחכמות. שהרי אישה שנסתרה ובעלה מקנא לה - אמר לה אל תסתתרי עם פלוני וחזרה ונסתרה עמו - אסורה עליו עד שייקח אותה לבית המקדש וישקה אותה מים המאררים. ואם זינתה - תמות, ואם לא זינתה - "ונקתה ונזרעה זרע", שאם לא הייתה יולדת תלד. אמרה: אלך ואסתתר, ובעלי ישקה אותי את המים המאררים, ואז כביכול אתה מוכרח לתת לי בן, שהרי לא תעשה תורתך פלסתר, לא תעשה כביכול את התורה שקר.
וזה כמו שאומרים על הברכה "ברוך אתה ה' מלך מוחל וסולח". מספרים על בן אחד שרצה תפוח, ואביו לא רצה לתת לו. בירך הבן "בורא פרי העץ", ואביו נאלץ לתת לו - שלא תהיה ברכה לבטלה. אמרו: זה מה שאנחנו מברכים "ברוך אתה ה' מלך מוחל וסולח". אם ה' לא ימחל ולא יסלח, הרי זו ברכה לבטלה, וכביכול אנחנו מכריחים את בורא עולם למחול ולסלוח לנו. אף כאן, כביכול היא מכריחה את בורא עולם לפקוד אותה בזרע של קיימא.
ומהו "זרע אנשים"? אומרת הגמרא: אמר רב - "גוברא בגוברין", איש באנשים, שיהיה מיוחד. שמואל אמר: זרע שמושח שני אנשים, שאול ודוד - הבן שלי ימשח שני מלכים. רבי יוחנן אמר: זרע ששקול כשני אנשים, ששמואל היה שקול כמשה ואהרן. ורבנן אומרים: זרע שמובלע בין אנשים. וכי אתא רב דימי אמר: לא ארוך ולא גוץ, לא קטן ולא אלם, לא צחור ולא גיחור, לא חכם ולא טיפש.
וכאן מוסר גדול. מספרים על מחנך אחד שהיה תמיד אומר לבנו: אני רוצה שתהיה מספר שתיים בכיתה. תמיד שתיים - לא שלוש, אבל גם לא אחת. למה? מפני שעל מספר אחת תמיד יזרקו עגבניות, תמיד יקנאו בך, תמיד יחפשו אותך וינסו להכשילך ולהפילך. וגם אין לך לאן להתקדם - אתה כבר הכי טוב, אין לך למה לשאוף. אבל מספר שתיים - יש לך תמיד לאן לשאוף, ולא יקנאו בך ולא יעשו לך עין הרע.
וזה כלול במה שביקשה חנה: "ונתתה לאמתך זרע אנשים". אני רוצה שהוא לא יהיה אחד מדהים. כשיש מישהו שמדהים את כולם - אי אפשר לצאת איתו. יש ביטוי "גאון עד כדי שיגעון", וכשדבר חריג הוא מתחיל להדאיג. אני רוצה שיהיה בינוני, לא משהו שמתפעלים ממנו, כי אז לך תדע מה יכול לצאת ממנו. ודווקא כשיהיה מובלע בין אנשים - זה המוצלח.
ואגב זה מספרים שפעם עשו הרוסים והאמריקאים תחרות ריצה, והאצן הרוסי הפסיד והאמריקאי ניצח. באמריקה כתבו: האצן האמריקאי הגיע למקום הראשון. וברוסיה, ב"פראבדה", פרסמו כך: בתחרות ריצה שהתקיימה בין האצן הרוסי לאצן האמריקאי, האצן הרוסי השיג את המקום השני, ואילו האצן האמריקאי הגיע למקום אחד לפני האחרון. ולך תתווכח ותאמר שאינו נכון - "פראבדה", זו אמת.
והרד"ק אומר: "זרע אנשים" פירושו שביקשה כמה בנים, שלא להסתפק בבן אחד, ואנחנו נראה בהמשך שבאמת נפקדה בכמה בנים. ומדרש אגדה שמביא הרד"ק אומר: "זרע אנשים" - שלא יהיו פניהם דומים לא לקוף ולא לסריס. ומה הקשר בין קוף לסריס? הסריס בלי זקן ובלי שערות כלל, והקוף הוא ההפך הגמור. אמרה: איני רוצה אחד שיהיה שעיר מדי, וגם לא חלק מדי. דבר אחר: "זרע אנשים" - חכמים, כמו שאתה אומר "אנשים חכמים ונבונים". דבר אחר: אנשים נביאים, כמו שאתה אומר "וישארו שני אנשים" - אלדד ומידד. כמה דרשות רק על מילה אחת, "אנשים".
והאמת שהכול בכלל דבריה. כך אומר המדרש גם על אסתר: כשהגמרא מביאה שנים עשר טעמים מה תכננה אסתר כשהזמינה את המן למשתה, שאלו את אליהו הנביא, אמר להם: על הכול. התוכנית שלה כללה את כל הסיבות שמנתה הגמרא. הרי נביאים היו, ואסתר הייתה מן הנביאות, ונביא הוא אדם שליבו רחב כאולם, ואי אפשר לשער ולתאר את דרגתו.
ומה פירוש "ונתתיו לה'"? הרי מה היה שמואל? לוי. והלוי ממילא עובד בבית ה'. אם כן מה מיוחד במה שחנה נותנת את בנה לה'? אומר המלבי"ם: שלושה הבדלים יהיו בין שמואל לשאר הלויים המיוחדים לה'.
א', שאר הלויים אינם מוגבלים מלעסוק בעסקיהם בשעה שאינם בבית ה'. תפקידם של הלויים במקדש היה משוררים ושוערים, ויש משמרות ויש זמנים, ויש זמנים שהוא חוזר לביתו ומתעסק בעסקיו. אמרה חנה: בני לא יהיה לוי כזה, הוא לא יפנה לעסקיו כלל, "ונתתיו לה' כל ימי חייו". ב', מאיזה גיל מתגייס הלוי לעבודה? מגיל עשרים וחמש, ובחמש השנים שלפני כן הוא מתרגל ועושה סטאז'. אמרה חנה: בני ייכנס לעבודה מגיל שלוש, כפי שנראה בהמשך. ג', "ומורה לא יעלה על ראשו" - אני מוסיפה לו קדושה על קדושתו. אומרים חז"ל: הנדירה אותו שיהיה נזיר מן הבטן, שמשייולד לא יעלה מורה, כלומר תער, על ראשו.
ולמה אמרה "וזכרתני ולא תשכח את אמתך"? אם יזכור, ודאי שלא ישכח. אומר המלבי"ם: "וזכרתני" - שתפקוד אותי בבן, "ולא תשכח" - שתמשיך לפקוד אותי הלאה. כלומר, הראשון יהיה רק על החשבון, אבל לא שהעניין יסתיים בו: תפקוד אותי בבן, ואל תשכח אותי גם בהמשך, שייוולדו לי עוד בנים. וחז"ל דורשים: "וזכרתני" בזכרים, "ולא תשכח" מנקבות - שיהיה גם זה וגם זה.
הפרק פותח באיש אחד, אלקנה, לוי מבני קורח היושב בהר אפרים, שבשעה שכל ישראל התרחקו מן המשכן מפני מעשי בני עלי, הוא לבדו עלה שנה שנה, ובכל שנה בדרך אחרת, כדי לעורר את הרבים לעלות לבית ה'. מתוך ביתו, מתוך צערה של חנה ומתוך הכעס שהכעיסה אותה פנינה לשם שמיים, צמחה התפילה שממנה נולד שמואל: תפילה של מרת נפש, של "ותתפלל על ה'" לבדו, של בכה תבכה, ושל נדר שהקדיש את הבן כולו לה'. חנה לא ביקשה גאון מדהים אלא "זרע אנשים" - מובלע בין אנשים, ומתוך הבינוניות הזאת יצא מי שהיה שקול כמשה ואהרן ופרץ מחדש את הנבואה בישראל.