פתיחה: פסוק אחד, שלושה ביאורים
בפרק ט"ז שלפנינו אנו עוסקים הפעם בפסוק אחד, שממנו מסתעפים כמה וכמה לימודים גדולים. הפסוק נראה פשוט, ואף על פי כן רבנו יונה מביא בו שלושה כיוונים שונים, והגאון מווילנה מוסיף בו כיוון רביעי. נעבור עליהם אחד לאחד, ונראה כמה עומק מונח במילים ספורות.
בִּרְצוֹת יְהֹוָה דַּרְכֵי־אִישׁ גַּם־אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ׃ (ז)
אוהבים למטה - אוהבים למעלה
רבנו יונה מקשר את הפסוק למשנה באבות: כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו; וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו. מי שיש לו אוהבים למטה, בידוע שיש לו אוהבים למעלה. אדם שמתנהג עם הבריות בנחת רוח, בארך אפיים, בשפלות ובענווה - הכול אוהבים אותו. מי שרוצה לבדוק מיהו האדם שיש לו הכי הרבה חברים, שיחפש מהו סוד קסמו האישי, וימצא שזו ענווה. זו מציאות: האדם שנמשכים אליו רבים הוא אדם ענוותן. זהו "ברצות ה' דרכי איש" - וממילא "גם אויביו ישלים איתו", שכן מי שאהוב למעלה נעשה אהוב גם למטה.
הסתייגות: כשהאהבה היא תעודת עניות
אלא שרבנו יונה מסתייג ואומר שאין זה כלל מוחלט. יש אדם שיש לו אוהבים מלמטה דווקא מפני שחסרות לו המידות הטובות הנצרכות. הגמרא אומרת על תלמיד חכם שאנשי עירו אוהבים אותו, שזו תעודת עניות לאותו חכם ולא תעודת כבוד. מדוע? כי כנראה הוא הולך לפי רוחו של כל איש ואיש, ומשבח כל אחד על מה שהוא עושה. מה שנקרא היום: רוקד על כל החתונות. מגיע לקבוצה אחת ואומר להם את מה שהם רוצים לשמוע, ואחר כך הולך לקבוצה ההפוכה, שעושה בדיוק את הדברים ההפוכים, ואומר גם להם שעליהם קיים העולם. במקום חכם נעשה פוליטיקאי, דמגוג, מוצא חן בעיני כולם. אדם כזה - שכולם אוהבים אותו זו תעודת עניות לו. למה אוהבים אותך? כי אתה מחניף לכולם. היית צריך להוכיח, ובמקום התוכחה אולי הייתה נגרמת כלפיך תרעומת, אבל ההכרח לא יגונה.
"בדור שלנו לא הולך בקשות אלא ברכות"
כבר הזכרנו בעבר את דברי רב חיים מוולוז'ין, שבדור שלנו לא הולך ב"קשות" אלא רק ב"רכות". והוא אמר זאת לפני מאתיים שנה - מה נאמר אנחנו בדורנו? מי בכלל יכול לפצות פה ולצפצף? מה אתה מצפה שרב העיר יעמוד בתחנה המרכזית ויצעק "שאבעס"? בדור שלנו זה לא הולך. הדרך היא לאהיב שם שמיים.
ומי שמסופק בדבר, ישאל את הרב פרץ, ה' יאריך ימיו, הרב של רעננה - אחד האנשים הצדיקים שהיו אי פעם בפוליטיקה. ולא בכדי הפוליטיקה פלטה אותו: הפוליטיקה כה קהה, שכשמגיע לשם צדיק היא פולטת אותו מהר. גם הרב יעקב יוסף היה בפוליטיקה תקופה קצרה מאוד, ומיד הקיאה אותו הפוליטיקה החוצה. הפוליטיקה איננה סובלת אנשים ישרים. ואגב, מהו נוטריקון פוליטיקה? "פה לא תהא קאי" - אל תעמוד כאן, תברח מפה. ראית פוליטיקה, אל תתערב.
אותו יהודי צדיק ותמים, בשתי ההגדרות, עלה בזמנו על בימת הכנסת והוכיח אחרי אסון הבונים - האוטובוס עם הילדים והרכבת. הוא אמר שיש בעם ישראל חילולי שבת, וכשיש חילולי שבת יש תאונות דרכים. כל מילה בסלע. אבל מה עשו לו אחר כך? איזו שטיפה הוא קיבל, איזה עליהום קם עליו. והוא באמת לא חזר יותר על העניין הזה. כנראה לרגע הרגיש שהוא עומד בבית הכנסת או בישיבה ומוסר שיחת מוסר, ומהר מאוד הבין שאין זה המקום. הרב רביץ זכרונו לברכה הגדיר פעם את הכנסת ואמר שזו אינה "כנסת" אלא בית הכיסא. שאלו אותו: אם כן מה אתה עושה שם? אמר: כדי שלא ילחצו עליי. ובבית הכיסא אין מדברים דברים שבקדושה. תיזהר, תתרחק, אין זה מקום שבו תאמר דברי קודש. מכאן שיש עניין גם שלא לומר דבר שאינו נשמע - יש דברים הראויים להיאמר, והשאלה היא אם יש אוזניים קשובות. ואם אין, עדיף שלא לאומרם.
למי כן מותר - ומתי חייבים למחות
לפיכך בדור שלנו אין נדרש מכל חכם להיות מוכיח ועומד בפרץ. גדולי ומאורי הדור, כמו הרב עובדיה יוסף, הרב שטיינמן, הרב בן ציון אבא שאול - יש מצבים שהם חייבים לקום ולמחות, לעשות תקנות נגד האינטרנט, שמכלה מנפש ועד בשר ומכלה כל חלקה טובה. אי אפשר לומר "אני אשב בצד"; יש חובה לקום ולזעוק. אבל לחשוב שלציבור הכללי יש טעם בתוכחה - אין טעם. מה שצריך הוא לאהיב שם שמיים. כשרואים את החכם שהליכותיו הליכות מלכי בקודש, שהוא באמת ירא שמיים ומתנהג בדרך ארץ עם כל אדם - בזה ידבקו אליו. לא על ידי תוכחה, שהרי אינם מבינים כלל, אתה מדבר בשפה אחרת.
אבל אני חוזר ומדגיש: חכם הנמצא בתוך קהילה שאפשר להוכיח אותה, ציבור של יראים שמקבלים תוכחת - אצלו זה שכולם אוהבים אותו הוא תעודת עניות, ועל כך ייתבע. לסיכום העניין הזה: לא בכל מצב "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו". ייתכן שרוח הבריות נוחה הימנו מפני שהוא מחניף להם, ואז דווקא אין רוח המקום נוחה הימנו.
הביאור השני: אברהם ויצחק והפלשתים
מוסיף רבנו יונה, שייתכן שהמקרא בא לאפיין את מה שמצאנו אצל אברהם ויצחק. מלכי פלשתים באו לכרות עמהם ברית ואמרו: "ראינו כי היה ה' עמך". כלומר, ראינו שהקדוש ברוך הוא נמצא איתך, וכדאי להידבק במי שההצלחה מאירה לו פנים - "איקרב לגבי דהינא ואידהן", המתקרב למי שמושח עצמו בשמן, יש סיכוי שיעופו עליו כמה טיפות. זהו "ברצות ה' דרכי איש": אברהם ויצחק שה' רצה את דרכם, אפילו הרשעים, הפלשתים שרדפו אותם וסתמו את בארותיהם, באו לבקש את קרבתם ולהשלים עמהם.
הביאור השלישי: מי שאינו מוצא את מי שפגע בו
ביאור נוסף של רבנו יונה: הפסוק הוא המשך ישיר לפסוקים שלפניו.
תּוֹעֲבַת יְהֹוָה כָּל־גְּבַהּ־לֵב יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה׃ (ה) בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֺן וּבְיִרְאַת יְהֹוָה סוּר מֵרָע׃ (ו)
מדובר באדם שחטא והיה בגדר "תועבת ה' כל גבה לב": דיבר בגאווה ובוז, הלבין פנים, בייש, התנהג בשחצנות. כיצד יתכפר לו? "בחסד ואמת יכופר עוון" - בעסק התורה ובגמילות חסדים. אבל בעוונות שבין אדם לחברו צריך לרצות את הנפגע, ומה יעשה אם אינו מתרצה, או אם אינו מוצא אותו כלל כדי לרצותו? זו שאלה שהרבה בעלי תשובה שואלים: אני הייתי אדם קל לשון וחד לשון, כל הזמן מתלוצץ וזורק הערות, ובוודאי אנשים רבים נפגעו ממני - איך אמצא אותם עכשיו כדי לתקן?
על כך בא הפסוק הבא: "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים איתו". הקדוש ברוך הוא ייתן בלבו של אותו אדם שפשעת כנגדו, ושאין לך אפשרות למוצאו ולבקש ממנו מחילה, שישלים איתך וימחל לך. זו מעלה עצומה: אתה עושה את מה שאתה יכול, והקדוש ברוך הוא כבר דואג למקומות ולמחוזות שאליהם אינך יכול להגיע.
מעשה בר' זלמל'ה מוולוז'ין
ר' זלמל'ה מוולוז'ין היה אחיו של ר' חיים מוולוז'ין ומתלמידי הגאון מווילנה. הגאון אמר עליו שאיננו אדם אלא כמלאך, ואילו על ר' חיים, תלמידו המובהק ביותר, אמר שהוא ממש בן אדם - גדר תואר "אדם" לו, מעלה גדולה, שהרי יחזקאל זכה לתואר "בן אדם". פעם שאלו את ר' חיים: מה בין ר' זלמל'ה אחיך לבין רבך הגאון מווילנה? הרי למראית עין נראו שווים. אמר להם: יש הבדל גדול. ר' זלמל'ה אחי יודע את כל התורה כולה, אבל ישר בלבד; ואילו רבי, הגאון מווילנה, יודע אותה ישר והפוך. וזו דרגה נוספת ועצומה בידיעת התורה. נסה לומר "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה" מהסוף להתחלה - אתה אומר את הפסוק הזה שלוש וארבע פעמים ביום ואינך מצליח. והגאון ידע כך את כל התורה כולה.
מסופר על אותו ר' זלמל'ה שישב פעם בבית המדרש ולמד, ולידו ישב עם הארץ ולמד משניות דמאי - המשניות העוסקות בפירותיו של עם הארץ החשוד על המעשרות. ניגש אליו אותו אדם ואמר: רבי, חידשתי חידוש. אמר לו: בבקשה, נשמע. שמע ר' זלמל'ה את החידוש וראה שאין בו טעם ואין בו ריח ואין לו הדר. אמר לו בלשון מליצית: "פירושך פירוש דמאי". אצל הליטאים ש' ו־ס' מתחלפות, ו"פירוש" נשמע "פירוס" - לשון נופל על לשון: הפירוש שלך פגום, כדבר שאינו מתוקן. אותו יהודי נפגע והלך לביתו.
לאחר מכן ישב ר' זלמל'ה וחשב עם עצמו: למה פגעת ביהודי הזה? נכון שהוא עם הארץ שלא למד תורה, אבל לא היית צריך לפגוע בו; אולי היית צריך להעמידו על דרך הישר, אך למה להלעיג עליו? יצא והתחיל לחפשו בכל העיר, יום ויומיים ולא מצאו. תלה מודעות ברחבי העיר: אדם פלוני שהרצה פירוש לפני ר' זלמל'ה, ונענה כך וכך, מתבקש לבוא. שלח אנשים, חיפש ודרש - ולא מצא. היה לו מזה צער גדול, ובכה בכי נורא מאין הפוגות: אולי ציערתי יהודי ואין לי דרך לרצותו ולבקש את מחילתו. כיתת רגליו בכל מקום אפשרי ולא מצא מנוח ומרגוע לנפשו.
כשראו קרוביו שמצבו מידרדר גם מבחינה בריאותית מרוב צער, שכרו אדם מעיר אחרת, שיתאים פחות או יותר לתיאור שמסר, ואמרו לו: לך לרב ואמור לו שאתה הוא שנפגעת, ושאתה מוחל לו. בא האיש ואמר: שלום כבוד הרב, בזמנו הרצתי לפני הרב איזה פירוש על דמאי. הסתכל עליו ר' זלמל'ה ואמר לו: תראה, אם אתה האדם הנכון, אין לי נחת רוח גדולה מזו; אבל אם אתה האדם הלא נכון, ובאת רק כדי לרצות אותי - דע לך שאיני מוחל לך. שמע האיש דבר כזה, וברח כל עוד רוחו בו. מי ילך להסתבך עם קפידתו של ר' זלמל'ה. גם עצה זו לא צלחה.
"אילמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו"
כשראו שמצבו הולך ומידרדר, החליטו להביאו אל רבו, הגאון מווילנה. סיפר לו את סיפורו. אמר לו הגאון: כתוב "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו". ולכאורה מה בא לחדש? וכי איננו יודעים שהיצר מתגבר ושהקדוש ברוך הוא מצילנו מידו? אלא החידוש הוא במילה "עוזרו": עזרה באה רק למי שעושה בעצמו. אתה חייב לעשות כל אשר ביכולתך ולהשקיע את כל המאמצים שבידך, ורק אם עשית את כל זה - אז הקדוש ברוך הוא עוזרו. מתי ה' יעזור? כשאתה עושה את המקסימום.
אמר לו הגאון: וכיוון שאתה עשית את המקסימום, חיפשת וביקשת ודרשת וחקרת ושאלת, ולא הצלחת, ועשית תשובה שלמה והתחרטת ובכית - כעת אתה זקוק רק לעין "יבוא עזרי", ואז הקדוש ברוך הוא עוזרו: משמיים יתנו בלבו של אותו אדם רגשי מחילה, והוא ימחל לך. וזה מה שכתוב כאן: "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים איתו". כשה' ירצה את דרכיך ויראה שתשובתך כנה ואמיתית, הוא ידאג שכל אלה שפשעת כנגדם ימחלו לך בלבם.
ביאור הגאון מווילנה: יצר, תינוק ואישה
הגאון מווילנה מבאר את הפסוק כהמשך לפסוק שלפניו, "בחסד ואמת יכופר עוון". יבוא אדם ויאמר: איך אוכל לשוב בתשובה? שלושה דברים מונעים ממני - יצר, תינוק ואישה. הגאון משתמש בביטוי הזה בדרך מליצה, שכן במקורו נאמר בגמרא בהקשר אחר: יצר, תינוק ואישה - שלושה שצריך להתנהג עמם ב"שמאל דוחה וימין מקרבת", לקרב בימין אך לא יותר מדי, ולהותיר גם מעט דחייה בשמאל. ביצר הרע: אומר ר' חיים מוולוז'ין שאם אדם דוחה את יצרו בצורה קיצונית מאוד, כאשר יבוא לו אחר כך הניסיון הקטן ביותר יבער בו היצר כאש. בתינוק: אין לדחות את הילד ולהתנהג אליו בקרירות, אלא אדרבה לקרבו, אך מצד שני שלא ירגיש קרבה גדולה מדי, שאם לא כן יזלזל בך ותיעשה חבר שלו; צריך שיישמר דיסטנס כלשהו. וכן באישה: אם ייעשה חבר במדרגה הקרובה ביותר, עלול להגיע למצב שתזלזל בו ותדבר אליו שלא בכבוד. עליו להיזהר על כבודו - לא חלילה בדרך של גאווה ולא להקפיד על כבודו יתר על המידה, אך גם שלא יירמס כבודו, שאם לא כן לא יישאר לה שום יחס כבוד והערכה כלפיו. זהו פשט הגמרא.
אבל הגאון מווילנה משתמש בביטוי "יצר, תינוק ואישה" בדרך מליצה, כשלושת הדברים המונעים מן האדם את התשובה. יצר - היצר הרע, המקטרג עליי מלמעלה ויוזם לי כל הזמן יוזמות חדשות, ומונע ממני את התשובה. תינוק - אדם אומר: היום ברוך ה' התחזקתי, אבל בצעירותי עשיתי דברים לא טובים, ודרכי ינקותי מעכבות אותי היום מלשוב; נותרו בי משקעים מן הדברים שעשיתי בצעירותי. הנפש הבהמית שהלכתי אחריה תמיד, הורגלתי במעשיה מינקותי, ועכשיו קשה לי לפרוש מהם. אישה - אישה רעה, בשני מובנים: או כפשוטו, שיש לו אישה המונעת ממנו בכל פעם שהוא רוצה ללמוד תורה ולקיים מצוות; או אישה רעה בבחינת הנפש הבהמית, שנקראת אישה, וכשהורגלה ללכת בדרך רעה נקראת אישה רעה, והיא המושכת אותו לעניינים גשמיים וארציים.
על כך אומר הפסוק: אל תחשוש משלושת האלמנטים הללו, כי "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים איתו". וחז"ל דרשו: מה מוסיפה המילה "גם"? אפילו אשתו, שנאמר "אויבי איש אנשי ביתו". הקדוש ברוך הוא ידאג ששלושת המקטרגים האלה - היצר הרע, ההרגלים הרעים מינקותו, והנפש הבהמית או אישה רעה כפשוטה - כולם ישלימו עמו ויהיו לו לטוב ולשלום.
מדד לבדיקה עצמית
אגב, אומרים בעלי המוסר שיש כאן מדד. אם אדם רואה שעדיין לא הגיע ל"גם אויביו ישלים איתו", ידע שעדיין לא הגיע ל"ברצות ה' דרכי איש". שאילו היה במדרגה של "ברצות ה' דרכי איש", מן הסתם גם אויביו היו משלימים איתו.
לסיכום: פסוק אחד, "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים איתו", נושא בתוכו עולם שלם. רבנו יונה למד ממנו שמי שאהוב למעלה נעשה אהוב למטה - בתנאי שהאהבה אינה פרי חנופה, שאז היא תעודת עניות; שהוא אופיין של מלכי פלשתים שבאו אל אברהם ויצחק באומרם "ראינו כי היה ה' עמך"; ושהוא נחמתו של בעל התשובה שאינו מוצא את מי שפגע בו, כמעשה ר' זלמל'ה, שלימדו הגאון מווילנה שכשאדם עושה את כל אשר ביכולתו - הקדוש ברוך הוא עוזרו ונותן מחילה בלב הנפגע. והגאון מווילנה הוסיף שגם שלושת המונעים מן התשובה, יצר, תינוק ואישה, כולם ישלימו עם האדם שדרכיו רצויות לפני המקום.