בסוף פרק ט"ו מציב שלמה המלך זה מול זה את שני שערי הקליטה הגדולים של האדם: מה שהוא רואה בעיניו ומה שהוא שומע באוזניו. שני הפסוקים שלפנינו נראים כשני משלים נפרדים, אך המפרשים - רש"י, רבנו יונה, הגאון מווילנא והמלבי"ם - קושרים אותם זה לזה, וכל אחד מגלה בהם זווית אחרת: מהי מעלת הראייה, מהי מעלת השמיעה, ומה זה תובע מאיתנו למעשה.
מְאוֹר־עֵינַיִם יְשַׂמַּח־לֵב, שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן־עָצֶם׃ (פסוק ל)
רש"י מפרש בשני אופנים. האחד: "מאור עיניים" בתורה - מי שהאיר הקב"ה את עיניו בתורה הקדושה, ליבו שמח, שהרי שואלים אותו דבר הלכה והוא יודע להשיב. יש בזה שמחה גדולה בלב. הביאור השני מעניין במיוחד, ומתאים לימים שאנחנו הולכים לקראתם, ימי בין הזמנים: דבר שהוא תאווה למראה עיניים משמח את הלב ומצחצח את תוגתו, כגון גן ירק ונהרות המושכים. אדם העומד מול נוף, מול מפל אדיר, מול הרים נפלאים - חכמים אף תיקנו על כך ברכות - מקבל מין רחבות, תחושה טובה, ירוק בעיניים. לעומת מי שעומד מול מגדלי בטון וברזל אינסופיים, או מול שדות טרשים ומדבריות. גינת ירק ומעיינות מושכים מאירים את עיניו של אדם ומרחיבים את ליבו.
מכאן עצה חשובה בעבודת הנפש. אדם שנמצא בדכדוך נוטה באופן טבעי להסתגר: לא רוצה לראות אף אחד, לא רוצה לדבר עם אף אחד. לפעמים הוא מסתגר בחדר, לפעמים במיטה, ולפעמים אף מתחת לשמיכה עמוק. וזו טעות. ככל שתסתגר - תשקע עמוק יותר. אדרבה: צא למרחב, צא למקומות פתוחים, לך וראה נוף, היה בחברת אנשים - ומתוך היציאה הזו תצא מן המצב. איני מדבר על מצב קליני, על מי שזקוק לפסיכיאטר ולטיפול תרופתי, ולא על מרה שחורה; אני מדבר על אדם שיש לו עכשיו תחושה של עמימות, של עצבות, של דכדוך קטן. במצב כזה - אל תשקע בזה. אם תעמיק ותחפור, יהיה קשה מאוד לצאת.
פעמים רבות אני פוגש אדם ושואל אותו למה לא הגעת לשיעור, והוא עונה: בזמן האחרון אני לא יוצא מהבית, אין לי הרגשה טובה, אני לא רוצה לראות אף אחד. אני אומר לו: דווקא בגלל זה בוא. להסתגר - יקבור אותך. אדם שמרגיש שהוא מתחיל להחליק, שיידע שההחלקה קלה ואפילו נעימה, כי להחליק זה לזרום עם מה שקורה לי; אני נכנס לרחמים עצמיים ונוח לי שם, המציאות הזו מתאימה לי. לצאת עכשיו לחתונה, לרקוד, להיות בחברת אנשים - זה לא נוח לי. ועל כך אומרים לו: אל תעשה את מה שנוח לך.
משל למה הדבר דומה? אדם שמתחיל לקפוא נוטה להירדם, ונוח לו מאוד. אבל זו שנת עולמים, שכן טמפרטורת הגוף בשינה יורדת עוד יותר - מיתת נשיקה, נשיקה קרחית, והוא כלל אינו מרגיש. האזהרה הגדולה שם היא אחת: אל תשקע בזה. אתה מרגיש שאתה עומד להירדם מרוב קור - קום, התנער, עשה תנועות, וזה יוציא אותך. אם לא, תהפוך לגליד קרח. כך בדיוק במצבי רוח נמוכים: לצאת מהם, ולא להישאר בתוכם.
רבנו יונה מסביר שהאור מרחיב את לב האדם, אף מן הבחינה הגשמית. כשאדם נמצא בחושך הוא כפוף יותר במעשיו, פחות פתוח, יותר מסתגר; וכשיש אור - יש יותר שמחה. בלשון ימינו קוראים לזה "דיכאון חורף": יש אנשים שעם בוא החורף נכנסים לשפל. בארץ הדבר פחות מצוי, אבל במקומות כמו בריטניה, שבחורף כאילו כיבו להם את השמש, אוכלוסייה גדולה מאוד נכנסת לכך. "מאור עיניים ישמח לב" - האור שבעיניים הוא ההפך הגמור מן הדיכאון. וכיוצא בזה אמרו חכמים לעניין הלכה: "שמעתא בעיא צילותא" - כדי לפסוק הלכה נכונה צריך צלילות, צריך אור, צריך שהדבר יהיה ברור.
אלא שלשמועה הטובה, אומר רבנו יונה, יש יתרון נוסף: אין היא משמחת את הלב בלבד, אלא "תדשן עצם" - העצמות עצמן מתחילות כביכול לפרוח. נמצא שהתועלת שבאוזן גדולה מזו שבעין: "מאור עיניים" פועל על הלב, ואילו שמועה טובה מגיעה עד העצם. ראיה לדבר מדברי חז"ל שהחובל בחברו וחירשו נותן לו דמי כולו - אף שגם סומא חשוב כמת, החירשות חמורה ממנה, ועליה משלם דמי כולו. ואם האוזן איבר נכבד כל כך, אפילו יותר מן העין שגם היא איבר נכבד - כמה גדלה החובה לעבוד בה את בוראו, וכמה רע ומר להשביתה ממעשיה.
וזו גם אזהרה גדולה: אמרו חכמים שהאוזן נכווית תחילה לאיברים - היא הניזוקת הראשונה. לכן כמה צריך אדם להתרחק מכל מיני שמיעה פסולה. יש שאומרים: הרי זה בלי תמונות, זה רק רדיו. ולא היא - כשאתה שומע דברי ליצנות, צחוק על דברים שבקדושה, על גדולי ישראל ועל קיום מצוות, האוזן נכווית תחילה לאיברים. ומכאן, אומר רבנו יונה, יובן המשך הפסוק הבא: "אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין" - לאחר שהתבררה מעלת השמיעה, מובן שאוזן כזו תלין בקרב החכמים.
הגאון מווילנא מעמיק באותו קו. תורה שבכתב נקראת ראייה - הרי היא כתובה, והותרה להיכתב, וכדי ללמוד בה אני צריך לפתוח את הספר ולראות: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". לעומתה, תורה שבעל פה כשמה כן היא: לא היו כותבים אותה, וכל קבלתה מן הרב היא בכוח השמיעה. הראייה - תורה שבכתב; השמיעה - תורה שבעל פה, ששם נמצאות ההלכות.
ועוד אומר הגאון: עיקר סודות התורה גנוזים בתורה שבכתב. מי שמסתכל בתורה באופן שטחי אינו רואה מהם דבר. כך, למשל, "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל" - בלע בן בעור ושם עירו דנהבה וכל השמות הללו, ולכאורה מה מעניין אותנו מי מלך קודם למי? והאר"י ז"ל דורש את כל זה על פי סודות הקבלה, שהדברים מדברים בעניין שבירת הכלים, קודם שברא הקב"ה את ארבעת העולמות, בתקופות התוהו. וכן אצל יעקב: מה אכפת לי עקודים נקודים וברודים? לכאורה די היה לומר שיעקב עשה תחבולה להעביר אליו את צאן לבן, והתורה מאריכה בפצלות ובמקלות; ומי שלמד יודע שהדברים מדברים בעולמות - עולם העקודים, עולם הנקודים, עולם הברודים, עולמות שקודם השתלשלות עולם האצילות.
לפי זה מתבאר הפסוק: "מאור עיניים" הוא חלק הראייה, תורה שבכתב, ובה גנוזים הסודות - ולכן "ישמח לב". שהרי הסוד מקומו בלב; אדם שיש לו סוד, בליבו הוא נצור. הסודות אינם נמסרים לכל אדם, ולכן שמחתם נשארת פנימית, בליבו של הזוכה להם. אבל "שמועה טובה" - זו ההלכה, דין נאה, חידוש דין, דבר טוב ששמע. את זה אין הוא נוצר בליבו, שהרי אין זה מסודות התורה אלא דבר שמלמדים לכל. אדרבה, הוא הולך ומספר לאחרים: שמעתם איזה חידוש? כך וכך הדין. שמועה - מלשון שמיעה, תורה שבעל פה - מצווה להעבירה הלאה, ולכן היא "תדשן עצם", ומדשנת אף את עצמותיו של השומע. ואילו מאור העיניים, שהוא סודות התורה, נשאר צפון בלב.
אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים, בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין׃ (פסוק לא)
מסביר רבנו יונה: כשם שראוי למשכילים לשבת בחברת החכמים, שזהו מקומם הטבעי של המתבונן, המעמיק והלומד - כך גם "אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין", ואף שאין בעליה מן המשכילים. אדם ההולך לבית המדרש אף שאין לו שכל ללמוד, שתי מעלות בידו. האחת: אוזנו שומעת תוכחת חיים מאלה שלומדים - גם אם אני עצמי איני לומד, מכאן שמעתי דבר מוסר, מכאן קלטתי דבר הלכה, ומכאן הבנתי שמעשה פלוני אסור. האוזן שומעת וקולטת.
והמעלה השנייה: "בקרב חכמים תלין" - שם הוא מתלונן, כלומר חוסה. ואז, אף שלא הגעת לקיום מצוות מתוך למדנות והבנה גדולה, מכל מקום מעבירות ניצלת. בבית המדרש אתה הרבה יותר חסוי מן העבירות: אין מראות אסורות, אין לשון הרע, אין רכילות, אין דברים בטלים. כל העבירות שבחוץ אינן שם, כי כאן כולם יושבים ולומדים. נמצא שגם אם לא בקום ועשה יקיים מצוות - לפחות בשב ואל תעשה.
אומר הגאון מווילנא: זהו שאמרה רות לחמותה "בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין". חז"ל דרשו "באשר תלכי אלך" - במצוות עשה, שההליכה מבטאת עשייה ופעולה. "ובאשר תליני אלין" - במצוות לא תעשה, שהלינה עניינה הימנעות: ישב ולא עבר עבירה, כמי שהלך לישון. מאותם דברים שאת נמנעת מהם - אף אני אלין ולא אעשה. וזהו "בקרב חכמים תלין": לפחות יימנע מן הלאווים, לא יעבור עבירות, וילין ויימנע מלעבור על דברי תורה. נמצא ש"אוזן שומעת תוכחת" - במצוות עשה, ו"בקרב חכמים תלין" - במצוות לא תעשה.
ועוד הסבר מוסיף הגאון: "בקרב חכמים תלין" לעתיד לבוא. אוזן ששמעה כאן תוכחת מוסר, לעולם הבא תהיה מסונפת ומחוברת אל החכמים, שהרי כבר בעולם הזה היה לה קשר עימהם והייתה מחוברת אל הצדיקים. ומבאר הגאון, שרות אמרה לחמותה שישה דברים - "באשר תלכי אלך", "ובאשר תליני אלין", "עמך עמי", "ואלוהייך אלוהיי", "באשר תמותי אמות", "ושם אקבר" - והם כנגד שש דרגות ההולכות ופוחתות: "תלכי אלך" היא המדרגה העליונה, ולמטה ממנה "תליני אלין", ולמטה ממנה "עמך עמי", וכן הלאה. והאדם שאוזנו שומעת תוכחת חיים זוכה לדרגה השנייה בעוצמתה: לא "באשר תלכי אלך", להיות ממש בכל מקום שילך בו החכם ובאותה דרגה עצמה, אבל "באשר תליני אלין" - יתלונן בצל כנפיו של החכם ויהיה עימו לחיי העולם הבא בדרגה זו.
המלבי"ם מקשר את שני הפסוקים זה לזה. "מאור עיניים ישמח לב" - כשאדם רואה דבר שיש לו הנאה ותענוג ממנו, כגון גנות ופרדסים ונוף יפה, זה משמח את ליבו, והלב הוא מקום משכן כוחות הנפש ויסודם, והוא הכוח המושל שבאדם. "שמועה טובה תדשן עצם" - השמיעה היא קליטה מרחוק, ופעולתה היא בבניין הגוף, בדישון העצם. נמצא שמה שאדם רואה בונה את נפשו, ומה שהוא שומע בונה את גופו. ומה גדול יותר? ודאי ששמחת הלב גדולה מדישון העצם, שכן שמחת הלב רוחנית, ודישון העצם דבר פיזי וגשמי; והלב הוא המקור לכל כוחות החיים שבגוף האדם. אם כן מעלת "מאור עיניים" גבוהה ממעלת "שמועה טובה".
ומכאן ההמשך: "אוזן שומעת תוכחת חיים" - אותה אוזן משכלת לא תסתפק בשמיעה מרחוק בלבד, שכל פעולתה אינה אלא דישון העצם, עניין גשמי. היא מבקשת את המדרגה הגבוהה יותר, את "מאור עיניים ישמח לב", שהיא שמחה פנימית ורוחנית. לכן היא הולכת ו"בקרב חכמים תלין": לראות את החכמים עצמם, לראות את מעשיהם. "גדולה שימושה יותר מלימודה" - ראיית העין פועלת יותר משמיעת האוזן.
בלשון פשוטה: אדם יכול לומר, אני שומע את החכם בבית, בדיסק, בנגן - ובאוזן די לי. ואפשר לבוא ולראות את החכם בשיעור: להיות בשיעור הגמרא, בשיעור ההלכה, בכל שיעור שיהיה, לראותו בעיניים ולהיות שם. אומרים לך: ודאי ש"בקרב חכמים תלין" מדרגה גבוהה היא מ"אוזן שומעת" בלבד. ועוד כמה וכמה מעלות נלוות לכך: ההולך לשיעור - שכר הליכה בידו; הנמצא בשיעור - נוטל שכר כנגד כולם; ובשיעור הוא גם יכול לשאול. שמע הלכה בדיסק והיה לו קשה - כאן הוא שואל ומקבל פרטים. ועוד, ששומע בתוך כדי מעשה אינו מרוכז והדברים אינם חודרים אליו באמת, ואילו בשיעור הוא מרוכז ושומע את הדברים מול החכם. ונוסף על הכול זוכה לשמש את החכם, וגדולה שימושה יותר מלימודה.
ועד היכן הדברים מגיעים: אמרו בגמרא, אני ראיתי את רבי מאיר מאחוריו, ואילו ראיתיו מלפניו הייתי מחכים הרבה יותר. הרי שגם מי שכבר נמצא בבית המדרש - "מאור עיניים" שלו, לראות את פני החכם, מעלה אותו בדרגת הקבלה ממנו יותר מן הרואה אותו מאחוריו. וזהו "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ".
שני הפסוקים הללו מלמדים על כוחם של החושים בעבודת האדם. "מאור עיניים ישמח לב" - אור, בין אור התורה ובין אורו של נוף מרהיב, מרחיב את הלב ומוציא את האדם מן הדכדוך; ומכאן העצה שלא להסתגר אלא לצאת, כי ההסתגרות מעמיקה את השקיעה. "שמועה טובה תדשן עצם" - לשמיעה כוח עצום, ולכן חמור כל כך לפגוע באוזן או להאכילה דברי ליצנות, שהאוזן נכווית תחילה לאיברים. הגאון מווילנא ראה בראייה את התורה שבכתב וסודותיה הנשמרים בלב, ובשמיעה את התורה שבעל פה הנמסרת לכל; רבנו יונה לימד ששתי מעלות לכל הבא אל בית המדרש - שמיעת תוכחת חיים והינצלות מעבירות; והמלבי"ם חתם שאוזן אמיתית אינה מסתפקת בשמיעה מרחוק אלא מבקשת את קרבת החכמים ואת ראיית פניהם, שגדולה שימושה יותר מלימודה.