פתיחה
פרק טו במשלי עוסק רבות בכוחו של הדיבור: מתי לדבר, איך לדבר, ומה מקורם של הדברים היוצאים מפי האדם. בשיעור זה נעסוק בשני פסוקים סמוכים שהם למעשה מהלך אחד: הפסוק על ההבדל שבין לבו של הצדיק לפיו של הרשע, והפסוק על קרבת ה' לצדיקים וריחוקו מן הרשעים. נראה כיצד רבנו יונה, הגאון מווילנא והמלבי"ם מאירים כל אחד זווית אחרת, וכיצד הדברים נוגעים לחיינו ממש.
לב צדיק יהגה לענות - דרך הענווה
לֵב צַדִּיק יֶהְגֶּה לַעֲנוֹת וּפִי רְשָׁעִים יַבִּיעַ רָעוֹת׃ (משלי טו, כח)
רבנו יונה מבאר את המילה "לענות" מלשון ענווה. הגיון לבו של הצדיק כל היום הוא להיכנע: כל מחשבתו, כל התבוננותו, כל מה שלבו הוגה בו - איך לא להתבלט, איך לא לקבל כותרות, איך שלא יראו את מעשיו הטובים. זהו לב צדיק: הוא הוגה תמיד בעניינים של ענווה.
וכנגד זה עומדת תאוות הכבוד, תאווה המצויה אצל כל אדם. "יצר לב האדם רע מנעוריו", והאדם באופן טבעי שואף לכבוד. ובמכשלה הזאת הוכשלו כל יושבי חלד, ונוקשו ונלכדו בה. במסילת ישרים מאריך בזה ומראה כמה נתקלקלו בשביל תאוות הכבוד. קורח - כל מחלוקתו נבעה מכך שהתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל. ירבעם בן נבט - אמר לו הקדוש ברוך הוא: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. שאל ירבעם: מי בראש? לא הספיק לו. וכל מה שעשה, למה עשה? כדי שלא יצטרך להיות עומד בעזרה בשעה שרחבעם בן שלמה יושב בעזרה. "לא יכבדו אותי כראוי למלך" - ומתוך כך הלך ועשה עגלים. ראה כמה נאבדו ונענשו בגלל העניין הזה.
מכאן אתה למד: מאחר שיש לאדם משיכה טבעית לכבוד, נדרש שלב הצדיק יהגה בזה בתמידות - כל הזמן מחשבותיו בלבו איך לא להתבלט, איך לא לעשות את הדברים באופן שיראו אותם, איך להסתיר את עצמו. באופן טבעי אנו נוטים להתבלט, ולכן עלינו להתאמץ להסתיר את עצמנו ולפעול כנגד טבענו.
ופי רשעים יביע רעות - השתררות וכבוד עצמי
הרשעים, אומר רבנו יונה, לא די להם שאינם מכניעים את לבם ואינם מתאמצים לקנות שפלות וענווה, אלא פיהם תמיד "יביע" - מלשון נביעה - רעות. הם מחפשים תמיד איך לתת חיתיתם בארץ חיים, כלשון חז"ל: אנשים הרוצים להתגדל על הציבור, למשול ולשלוט בו ביד רמה. הם מרבים פעולתם כדי שהעם יכבד אותם, כדי שיבחרו בהם שוב ושוב - ולא באמת אכפת להם מן העם.
מספרים על אחד ממנהיגי רוסיה שחלה, והעם התאסף ליד בית החולים כדי להיפרד ממנו. שמע את ההמולה ושאל מה זה. אמרו לו: העם בא להיפרד ממך. אמר: העם בא להיפרד ממני? לאן העם הולך? אני פה! אני העם, והם רק לצרכַי. אני המדינה והמדינה זה אני. וכיוצא בזה, כאשר היה המהפך והעם בעט במפלגת השלטון, נשאל אחד מראשי אותה מפלגה מה הוא אומר על תוצאות הבחירות, והשיב לא פחות ולא יותר שצריך להחליף את העם. כלומר: אנחנו המדינה, המדינה קיימת בשבילנו, ואם העם החליט אחרת - צריך להחליף את העם. אלה אנשים שאיבדו לגמרי את שפיותם, ואין פלא, שהרי זקני עמי הארץ ככל שמזקינים דעתם מיטרפת עליהם, ואתה רואה זאת בצורה הברורה ביותר.
זהו "פי רשעים יביע רעות": פיהם נובע תמיד דברים רעים, כשהמגמה היא להשתרר, להתגאות ולחפש כבוד עצמם. ומוסיף רבנו יונה: אמנם עדיין לא השיגה רעתם את רעת המשתררים בזרוע - שיש גרוע מהם, אלה המכים בעם וחובלים בו כדי שיכבדוהו ויעשו רצונו, רק כדי לשלוט בכוח.
ביאור הגר"א: הצדיק אינו "שולף"
הגאון מווילנא מבאר: הצדיק אין בפיו מענה של שקר. לכן כששואלים אותו שאלה הוא אינו שולף תשובה, שהרי בשליפה עלול הוא לטעות, לומר דבר שאינו נכון, לומר דבר שקר. על כן "לב צדיק יהגה" - לפני שהוא עונה הוא הוגה וחושב. תהיו אצל אנשים גדולים ותראו: אף פעם אינם שולפים. גם על שאלה פשוטה הוא חושב שתי שניות ורק אז עונה. הוא אינו זורק תשובה מיד, מפני שאינו רוצה שתתערב בדבריו שום תערובת של שקר.
אבל הרשעים - פיהם מלא שווא, שקר וחנופה, ואין אמת בפיהם. הם אינם חוששים ממה שהם מוציאים מפיהם, ולכן "פי רשעים יביע רעות": זה נובע, זורם ושוטף כנחל נובע, ואי אפשר לעצור אותו. הצדיק לא כן: תחילה יהגה, ורק אחר כך לענות - האם צריך לומר, האם אין צריך, כיצד לומר, האם ברורה לו ההלכה או לא.
ביאור המלבי"ם: לשקול אם בכלל לענות
גם המלבי"ם מבאר את חלקו הראשון של הפסוק בדרך דומה לגר"א: מחוקי הצדק שלא יפתח אדם את פיו לדבר לפני שיהגה אם ראוי לענות את הדבר הזה, וישקול את דבריו בשכלו. הצדיק חושב תמיד: האם יש לומר ולענות, או שמא עדיף במצב זה שלא לדבר. שהרי "ודע מה שתשיב לאפיקורוס" - יש פעמים שצריך להשיב, ולעומת זאת "אל תען כסיל כאיוולתו" - יש פעמים שעדיף לשתוק. לא בכל מצב חייבים להגיב.
וזו טעות של אנשים רבים. גם בחיים הציבוריים יש אנשים המדבררים את עצמם לדעת, וגם בחייו הפרטיים של האדם: הוא סבור שעל כל דבר הוא חייב להגיב, שעל כל דבר הוא חייב לענות, שהמילה האחרונה חייבת להיות שלו. לא. לפעמים אפשר גם לשתוק. אין חובה לדבר כל הזמן.
מסופר על אחד מגדולי ישראל שהייתה לו אישה קשה. (אגב, היה אדם גדול שאשתו הייתה קטנת קומה ומרבה לקלל, והיה אומר: אשתי כמו פרשת בחוקותי - קטנה ומלאה קללות.) נכנס תלמידו עמו לביתו, והאישה החלה בטענות ומענות, והרב שתק ושתק ושתק. בשלב מסוים ענה לה משהו, ומיד חזר לשתיקתו. התפלא התלמיד ואמר: כבוד הרב, תורה היא וללמוד אני צריך - ראיתי שהרב התאפק ושתק זמן רב, ומה קרה שלבסוף לא שתק? השיב לו הרב: לא שלא יכולתי לשתוק, הייתי ממשיך לשתוק. אלא ראיתי שאם לא אענה, הדבר עלול להביא אותה לאבד את עשתונותיה, לכן עניתי לה מה שעניתי וחזרתי לשתיקתי. כלומר, יש מצב שהשתיקה עצמה מרתיחה: אין תגובה, אין משוב, והדבר מרגיז עוד יותר - ואז צריך לומר משהו כדי להוריד את הלהבות. אבל באופן הרגיל האדם צריך לשקול בפלס מה לענות, מתי לענות, ובאיזו צורה לענות.
הרי פעמים רבות "כאשר תאכיל את שונאך לחם - גחלים אתה חותה על ראשו". כשאתה משיב מילה טובה כנגד דברים רעים שנאמרו לך, אתה מוציא לו את כל האוויר מן הבלון. הוא בא לקלל, ואתה פתאום אומר לו דברים נעימים - וקשה לו עתה לתקוף אותך. לדוגמה: עשית טעות בכביש, והנהג שמאחוריך מתעצבן. פתח את החלון ואמור לו: שלום עליכם, בוקר טוב, אני מצטער, כנראה חתכתי אותך בלי כוונה. הוא ישיב לך: טוב, שים לב בפעם הבאה. אותו אדם עמד כבר להרביץ לך, אבל משפנית אליו בעדינות, בחיוך ובהתנצלות מיידית - אינו יכול. אילו היית פותח את החלון בטון אחר, היית שומע: הכביש של אבא שלך? אתה תגיד לי איך לנסוע? כשאתה עונה בדרך אחרת, התגובות משתנות. זהו "לב צדיק יהגה לענות" - אינו שולף תשובות. לפעמים עדיף לא לענות, ולפעמים עדיף לענות בדרך אחת ולא באחרת: "אל תען כסיל כאיוולתו" מזה, ו"דע מה שתשיב לאפיקורוס" מזה.
מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע
יש שהמצווה היא דווקא שלא לומר דבר שאינו נשמע. כשברור לאדם שהתוכחה לא תועיל אלא רק תגרום לשנאה ולמריבות - עדיף לשתוק. הדבר נוגע במיוחד לבעלי תשובה הרוצים להוכיח בבית. שואלים אותי: איך להוכיח? ואני משיב: אל תוכיח כלל. "אבל אמא שלי עושה כך ואבא שלי עושה כך" - האם נוח להם לשמוע את תוכחותיך? לא. אז אל תוכיח כלל. כל מה שנוגע אליך - הקפד; אבל העולם הבא שלהם אינו נוגע לך, אל תתעסק בזה.
ואומר אני להם: אם יש מישהו שיגרום לאביך לא לחזור בתשובה לעולם - זה אתה. אם יש מישהי שתגרום לאמך לא להשתנות לעולם - זו את. מדוע? מפני שאת רבה איתה ומעירה לה הערות כל הזמן. והיא אומרת בלבה: אני גידלתי אותה, ופתאום נעשתה חכמולוגית ומעירה לי; פתאום איני יודעת מה לעשות, היא אומרת לי מה לעשות, כאילו איני מספיק טובה, כאילו איני מספיק הגונה, ואבא שלי היה רב גדול ולא נהג כך. אלו ויכוחים שאין להם סוף. אל תנסה לשנות את אביך ואת אמך - זה לא יעזור.
אלה שהצליחו לשנות הם דווקא אלה שלא העירו שום הערה בבית. "אם אפשר, בשבילי, תעשי כך וכך" - רק דברים הנוגעים לי: "מה שנוגע לך, תעשי גם בשבת, אינני מעירה לך; אבל אם אפשר, בשבילי, לשים פלטה בשביל האוכל שלי". וההורים הללו חזרו בתשובה. מדוע? מפני שראו איזה חינוך הילד מקבל, איזו דרך ארץ, איזו יראת שמים, איזה שינוי לטובה יש בו - והם הראשונים שחזרו בתשובה. ואילו אלה שניסו להחזיר את הוריהם בתשובה יצרו מתח ביניהם, ואז אם ההורה יחזור בתשובה הרי זה כאילו נשבר והודה: אתה צודק, טעיתי כל החיים. שהרי הילד בא להוכיח אותו ולומר לו: אבא, קלקלת אותי, הרסת אותי - איזה אדם נוח לו לשמוע זאת?
אדרבה: כבד את הוריך יותר, כבד את רצונם יותר, ומה שנוגע לאיסורים - אתה אל תעשה. אבל בשום אופן אל תלך ותוכיח אותם ותאמר להם דברים שאינם רוצים לשמוע. יש מצווה שלא לומר. לכן במצבים אלה נדרשת הכוונה רבה לבעלי תשובה. ורק אם ההורים מעוניינים באמת לשמוע ושואלים "למה לא אמרת לי שזה אסור?" - גם אז יש הלכות כיצד מוכיחים: בדרך ארץ, "למדנו כך וכך", "לימדונו כך", ולא בדרך של "אבא, זה אסור, אתה עושה איסור". יש דרכים כיצד להוכיח. וזהו "לב צדיק יהגה לענות" - הוגה וחושב הרבה עד שהוא עונה ועד שהוא מדבר.
לב מול פה
ומדייק המלבי"ם: אצל הצדיק נקט הכתוב "לב", ואילו אצל הרשע אינו מדבר כלל על הלב אלא על הפה. מפני שאצל הרשע הדברים יוצאים מן הפה ולחוץ; הם לא עברו דרך המסננת של הכוח המושל, של הלב, אלא זה חיצוני - מיד מוציא את הדברים מפיו. וכל אותם דיבורים רעים - לשון הרע, רכילות, מינות וכפירה - מקורם בפיהם ולא בלבם. לכן הרשע מיד מביע את הרעות שבפיו, ואילו הצדיק הוגה בלבו ואינו שולף ואינו מוציא מיד מפיו.
רחוק ה' מרשעים - המשך ישיר
רָחוֹק יְהֹוָה מֵרְשָׁעִים וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע׃ (משלי טו, כט)
רבנו יונה אומר שהפסוק הזה הוא המשך ישיר של הקודם. מאחר שהרשעים פיהם יביע רעות ונותנים חיתיתם בארץ החיים - ממילא רחוק ה' מהם ואינו שומע תפילתם. כיצד יעלה על הדעת שפה מטונף בדברים רעים יתפלל, והשם יקבל את תפילתו?
משל למה הדבר דומה - כדוגמת המשל שמביא חובת הלבבות - לאדם שהגיש דורון למלך, ובמה הגישו? בתוך סיר לילה של בנו, ואף לא שטף אותו קודם לכן. על דבר כזה יורידו לו את הראש. וכך הוא: אדם דיבר בפיו לשון הרע, רכילות, חנופה ושקר, טימא את פיו - ועכשיו באותו פה הוא בא להתפלל לפני השם. ואין זה נימוק שלא יתפלל עתה, אלא סיבה שיישמר יותר על פיו.
וכבר אמר רשב"י בזוהר הקדוש: אילו הייתי נמצא ביצירת האדם, הייתי מבקש שתי פיות - יש זוג עיניים, זוג נחיריים, זוג אוזניים, שיהיה גם זוג פיות: פה אחד לדברי תורה ופה אחד לדברים בטלים, שלא יתערבבו. אבל בסופו של דבר אמר שהוא מוותר על כך. מדוע? מפני שאם באותו פה עצמו אנו מדברים דברים בטלים, אילו נתן לנו הקדוש ברוך הוא שתי פיות היינו מדברים דברים בטלים בסטריאו - גם את הפה השני היינו מנצלים לדברים בטלים. אם כן טוב שנברא פה אחד בלבד.
ותפילת צדיקים ישמע - הענווה כסגולה לתפילה
תפילתם של הצדיקים, המשתדלים תמיד להכניע את לבם - כפי שביאר רבנו יונה ש"לענות" מלשון ענווה - נשמעת. הענווה היא סגולה עצומה לקבלת התפילה, כמו שכתוב "קרוב ה' לנשברי לב", "תאוות ענווים שמעת ה'", "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו". אתה רואה שדווקא העני, הענוותן והשפל - תפילתו מקובלת. ואם כן, הצדיקים שלבם הוגה לענות וללכת בדרך הענווה - תפילתם נשמעת לפני הקדוש ברוך הוא.
ביאור הגר"א: ראייה מרחוק ושמיעה מקרוב
הגאון מווילנא מבאר: באדם יש שני חושים - עין רואה ואוזן שומעת. הראייה היא מרחוק והשמיעה רק מקרוב. דוגמה לכך: ברק ורעם. הם מתרחשים יחד, שהרי זה פיצוץ אחד, אלא שאנו רואים את הברק לפני שאנו שומעים את הרעם, מפני שמהירות הקול איטית ממהירות האור. ועוד: אנו מסוגלים לראות ממקומות שאיננו מסוגלים לשמוע מהם. אדם מביט בכוכבים הרחוקים עשרות, מאות ואלפי שנות אור, ורואה אותם - אבל אילו יצעק אדם מאותו כוכב, האם תשמע? את הירח אתה רואה, ואילו היה נשמע שם הרעש הגדול ביותר שביקום, לא היית שומע. נמצא שהשמיעה מוגבלת ביחס לראייה, הן במהירות והן במרחק.
וזהו שאומר הכתוב: "רחוק ה' מרשעים" - אף שיש השגחה, שהיא בחינת ראייה, הקדוש ברוך הוא מסיר מהם כביכול את ראייתו; הוא כה רחוק מהם עד שנרצה לומר כאילו אינו רואה אותם. אבל "ותפילת צדיקים ישמע" - אצל הצדיק השם כה קרוב עד שהוא אפילו שומע אותו. השם רחוק מראיית הרשע, וקרוב לצדיק עד כדי שמיעה, כמו שכתוב "קרוב ה' לכל קוראיו".
ביאור המלבי"ם: ה' צילך
אומר המלבי"ם: ההשגחה שהקדוש ברוך הוא משגיח על האדם נמשכת ממעשה האדם. "ה' צילך על יד ימינך" - השם הוא כמו צל: אתה מתקרב, הוא מתקרב; אתה מתרחק, הצל מתרחק.
סיפר רבי יעקב גלינסקי שפעם בא לביתו של החזון איש, והחזון איש עמד בחוץ תחת פנס שהותקן שם לא מכבר. שאל אותו החזון איש: ראית? התקינו כאן פנס ברחוב. לא ידע כיצד להגיב, ואמר "נו נו". אמר לו החזון איש: שמת לב? כשאדם קרוב אל הפנס הוא עושה צל קטן, וכשהוא מתרחק - הצל נמשך עד האופק. שכן כשאתה קרוב לאור, האור מכה בך מלמעלה והצל קטן; וכשאתה מתרחק, האור מכה בך מן הצד וממרחק, ומאחוריך נעשה צל גדול. ועדיין לא הבין לאן הרב חותר. אמר לו החזון איש: כשאדם קרוב אל מקור האור, אל ריבונו של עולם, הוא עושה צל קטן. אבל כשאדם מתרחק ממקור האור, הוא עושה צל גדול - תופס הרבה מקום, עושה הרבה רוח, עושה הרבה רושם. ואילו הצדיק הקרוב אל מקור האור אינו עושה רעש ואינו עושה רושם, וצלו צל קטן.
ומישהו אמר פעם משפט שאהבתי מאוד: כאשר אנשים קטנים עושים צל גדול - אות הוא שהשמש שוקעת. הדבר נכון מאוד לגבי הפוליטיקאים של זמננו, ואפשר ליישמו בעוד מקומות רבים. מי שיתבונן בזה יראה בו חוכמה רבה. אנו נמצאים לצערנו במצב של שקיעה, ולכן אתה רואה כל מיני אנשים קטנים עושים צל כה גדול.
אם כן, אומר המלבי"ם, השם הוא בחינת צל: תרים את היד - הצל מרים; תוריד - הצל מוריד; תתקרב - מתקרב; תתרחק - מתרחק. הצל פועל כפי שהאדם פועל, וכך הקדוש ברוך הוא ביחס לאדם. השם מאיר פניו אליך כאשר אתה מאיר פניך אליו, ואם תסתיר פניך ממנו - לא תוכל להתלונן שהשם הסתיר פניו ממך, שהרי ברגע שהסתרת פניך ממילא גם השם הסתיר פניו. השם קרוב לצדיקים ושומע תפילתם, "קרוב ה' לכל קוראיו" - מפני שהצדיק באמת קורא אליו ומתקרב אליו, וממילא השם קרוב לו. והרשע מתרחק, ולכן "רחוק ה' מרשעים".
וזהו "אם תעזבני יום - יומיים אעזבך". מסבירים: כשאדם לומד תורה ומגיע כל יום לשיעור, הוא נוסע יחד עם התורה ומתקדם. אבל אם במקום להגיע לשיעור הלך למקום אחר, הרי הוא נוסע לכיוון ההפוך, והתורה אינה ממתינה אלא ממשיכה בדרכה - ונמצא שהמרחק ביניכם יומיים. אל תחשוב שמעשיך הם פעולה חד צדדית; יש כאן תגובת נגד: אתה מתרחק - השם מתרחק, אתה מסתיר פניך - השם מסתיר פניו.
אין שינוי בו יתברך
ומקשה המלבי"ם: אם השם רחוק מרשעים וקרוב לצדיקים, נמצא לכאורה שיש שינוי בקודשא בריך הוא, והלוא אנו יודעים שאין שינוי כלל בו יתברך. כיצד ייתכן פעם קרוב ופעם רחוק? אלא דע לך שהדבר נובע ממך. "רחוק ה' מרשעים" - כלומר אצל הרשעים השם רחוק מלבם, וממילא כביכול הוא מתרחק; אך אין זה שהשם מתרחק בעצמותו, אלא הריחוק נובע מן הרשעים עצמם. וכן "ותפילת צדיקים ישמע" - הצדיק מתקרב, אך לא חל שינוי בו יתברך, והוא נשאר כביכול כמות שהוא. הכל תלוי בך: אם תרצה להתקרב או תרצה להתרחק. וכשאתה מתרחק, ממילא גם קודשא בריך הוא כביכול רחוק ממך - לא שהשם השתנה, אלא אתה לקחת מרחק.
לסיכום: "לב צדיק יהגה לענות" - הצדיק הוגה בענווה ומבקש שלא להתבלט, והוא שוקל היטב אם לענות, מה לענות וכיצד, שלא יימצא בפיו מענה של שקר ושלא יאמר דבר שאינו נשמע. הרשע לעומתו - "פי רשעים יביע רעות": דבריו יוצאים מן הפה ולחוץ בלי מסננת הלב, מתוך רדיפת כבוד והשתררות. ומכאן נמשך הפסוק הבא: "רחוק ה' מרשעים ותפילת צדיקים ישמע" - פה שטימא עצמו אינו ראוי לעמוד לפני המלך, ואילו הענווה היא סגולה לקבלת התפילה. ואין כאן שינוי חלילה בקודשא בריך הוא, אלא הוא כצל: ככל שאדם קרוב יותר אל מקור האור - צלו קטן, רעשו מועט, והשם קרוב אליו עד כדי שמיעת קולו.