בחלק זה של הפרק אנחנו עומדים על שני פסוקים שכל אחד מהם פותח עולם שלם: הפסוק העוסק ביחס שבין הפנים והתוך - בין מחשבות הלב לאמרי הפה, והפסוק העוסק בחמדה ובממון - בין הבוצע בצע ובין שונא המתנות. שני הפסוקים בנויים באותו מתכונת: שני קצוות של סקאלה, כשהתורה מלמדת אותנו שהאמת היא בדיוק הפוכה ממה שהעין הרגילה רואה.
תּוֹעֲבַת ה' מַחְשְׁבוֹת רָע וּטְהֹרִים אִמְרֵי־נֹעַם׃ (כו)
רבנו יונה מסביר: רק טהורים - להם אמרי נועם. מי שהם טהורי לב, ברי לבב, להם לבדם יש את הכוח לומר אמרי נועם. אין דברי התוכחה מתקבלים אלא ממי אשר ליבו כפיהו - פיו וליבו שווים, ומה שהוא אומר זו באמת הדרגה שלו. כמו שכתוב "התקוששו וקושו" - קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים; "שובו והשיבו" - השב עצמך בתשובה ואחר כך השב את האחרים. לעומת זאת "תועבת ה' מחשבות רע" - תועבת ה' הוא אדם המתקן את האחר והוא עצמו פגום. מתי האמרים הם אמרי נועם המתקבלים על לב השומעים? כאשר הם יוצאים מלב טהור.
ואם כך נשאלת שאלה גדולה: מה מקום יש למאן דהו כלל לומר מוסר? הרי מיד יאמרו לו קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. אתה מדבר איתי על גאווה - הושלמת במידת הענווה? אתה מדבר איתי על הכעס - הושלמת במידת הכעס? וכן בכל דבר ודבר. כאשר אדם מוכיח את חברו, או משגיח נותן שיחת מוסר, מיד נשאל: "התקוששו וקושו", ורק מי שהוא בגדר טהור יכול לומר אמרי נועם. ואם כך, איזה חורבן נורא יהיה כאן - אף אחד לא יוכיח, כי כל אחד יאמר: מי יאמר זיכיתי ליבי? האם אני יכול לתת מוסר? האם אני שלם בדברים האלה?
את השאלה הזאת שאלו, וכמדומני שזה היה המגיד מדובנא, והוא השיב במשל. בעיירה אחת היה זיהום קשה במימי הבארות, וכל מי ששתה מהם לקה במלריה, בקדחת ובכל מיני מחלות קשות. נתן המושל הוראה שאין שום היתר להשתמש במים שאינם מבושלים - חייבים לזקק ולבשל, או להשתמש במים מיובאים מערים אחרות. ויהי היום ופרצה דליקה בבתי העיר. האנשים שלחו להביא מים מערים אחרות, והדליקה הלכה והתפשטה. בא המושל ורואה שאין עושים כלום. שאל אותם: מה קורה כאן? אמרו לו: שלחנו, יש משאית בדרך שמביאה מים מערים אחרות. אמר להם: טיפשים, שוטים שבעולם! לכיבוי שריפות תשתמש אפילו במי ביוב - יש כאן שריפה, כבה אותה עכשיו לפני שתתפשט!
כך גם בענייננו. אם נמתין ולא ניתן מוסר, ונאמר: וכי אני יכול להוכיח אחרים, וכי תיקנתי את עצמי? - התשובה היא: אדוני, השתמש גם במי ביוב. גם אם אתה עדיין לא מים זכים וטהורים, עדיין אינך מי עדן - אבל יש שריפה, השתמש בזה. זה ההיתר לאנשים שכמותנו לומר מוסר, כי מבלעדי זה באמת תביעה גדולה היא: איך אתה נותן מוסר לאחרים כאשר אתה עדיין אינך שלם. אז על פי אמת הדברים - "וטהורים אמרי נועם", רק לטהורים יש לומר אמרי נועם; אבל על פי הכרח המציאות, אין ברירה, וכל אדם מה שהוא יכול לתקן - גם אם עדיין לא הושלם באותו דבר - יתקן.
הגאון מווילנה מסביר: כל מחשבות הרשע הן תועבת ה' - גם רשע ביחס לרשעים. והדוגמה לכך: כאשר באה רוחו של נבות היזרעאלי לפני ה' ואמרה "אצא והייתי רוח שקר בפי נביאיו", אמר לה הקדוש ברוך הוא "תפתה וגם תוכל", ומיד הוסיף: צא ממחיצתי. ומדוע? כי זה שקר, והשקר הוא מעשה רשע, ומעשה רשע - גם כנגד הרשעים - אינו מרוצה בעיני ה'. גם אם צריך לפעול כנגד הרשעים, לא ברשע.
מסופר על אדם שבא לרבי ישראל מסלנט ודיבר עמו על פרצה גדולה שצריך למחות כנגדה, ללכת ולהילחם, ממש לקדש מלחמה על העניין. רבי ישראל הסכים עמו: נכון, אתה צודק, אסור לשתוק במצב הזה, חייבים לקום ולהילחם, אין אנו יכולים לקפל דגלים ולהסכים לכזה מצב - קום ועשה מלחמה. אך הוסיף לו משפט אחד, שראוי שכל אחד יאמץ אותו: שים לב, אתה מתחיל צודק - ראה שגם תישאר צודק.
וזה דבר שצריך מאוד לשים אליו לב - לא רק במלחמות ציבור, אלא גם בוויכוחים פרטיים ואפילו בוויכוחים בבית. אתה העירת הערה נכונה, הוכחת על דבר נכון; ובשלב מסוים עלית טונים, בשלב שלישי התחלת לדבר לא יפה, ובשלב רביעי התחלת גם לפגוע. התחלת צודק - אבל לא נשארת צודק. גם כאשר יש צורך לערוך מלחמה, יש כללים איך עורכים אותה. גם כאשר צריך לפעול כנגד הרשע העושה מעשים כאלה, יש דרכים איך לפעול: לא נתלה אותו בכיכר העיר, אלא נמחה כנגדו ונעשה פעולות. אל תפעל בדרכים לא לגיטימיות, שאם לא כן יצאת בשליחות של מצווה ונשארת בסופו של דבר עם עבירה גדולה.
אומר הגאון מווילנה: כל מחשבות הרשע, אף כלפי הרעים, הן תועבת ה', ו"טהורים אמרי נועם" - טהור אצל הקדוש ברוך הוא מי שמדבר בנועם. אף שלפעמים זה נראה דומה לחנופה, ואין זו תכלית הטוב, מכל מקום זו הדרך הטהורה יותר. אבל חייבים לסייג את הדברים שלא יובנו באופן לא נכון. שלא יבוא אדם ויאמר: נפלא, אם כך על כל מה שבאים לעשות לנו נדבר באמרי נועם. רוצים להכניס רפורמים למועצות הדתיות? נדבר איתם יפה, בהידברות, ניתן להם פינה, נישה. אוי ואבוי! דברים כאלה הם ציפור נפשה של היהדות, ואסור בכלל להתחיל להתפשר בהם.
כי התחלה של פשרה - כולנו יודעים לאן היא מובילה. הרפורמה בארצות אירופה לא התחילה מאנשים פורקי עול. היא התחילה מאנשים עם שטריימל, שומרי מצוות, שנכנסו לבית הכנסת ובסך הכל רצו עוגב בשבת על ידי גוי; אין מדובר באנשים שנסעו לבית הכנסת. אני מדבר על מאתיים שנה אחורה - המחדשים למיניהם, הניאו, כל המחדשים. מזה זה התחיל. ואם תיתן פרצה, לאן זה יגיע?
ולכן צריכים לדעת: ההכרעה נתונה בידי גדולי ישראל. מתי להילחם, מתי יש מקום להתפשר, מתי יש מקום להסכים למה שנקרא "שחי ונעבורה" עד יעבור זעם, ומתי צריך לעמוד בכל תוקף - הם אמורים להחליט. אבל לבוא ולהסיק מכאן ש"טהורים אמרי נועם" פירושו שתמיד, ואף כנגד הלוחמים הקשים ביותר ביהדות, צריך לנהוג באמרי נועם - אוי ואבוי אם כך אדם יתנהג, כי על ידי זה לא ישאיר מהיהדות אבן על אבן.
ואם כך, למה משה קם ואמר "אם בריאה יברא ה'" ובלעה האדמה את קורח? היה לו לדבר באמרי נועם: בוא ביחד, אולי ניתן לך תפקיד אחר. אלא לא כך: יש רשע שכנגדו חייבים לפעול בכל הכוח. וכן פנחס - מה אתה הולך ודוקר את זמרי בן סלוא, נשיא שבט בישראל? אמנם עשה מעשה לא יפה, אך דבר איתו באמרי נועם, אמור לו אחר כך שזה מאוד לא יפה ושיבין את ההשלכות. אוי ואבוי! "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל" - אילמלא קם ועשה מה שעשה, אומר הקדוש ברוך הוא: כליה לעם ישראל.
אלא שיש לשאול: מי אמור להחליט? משה רבנו. פנחס, לפני שהלך ועשה את מעשהו, הלך לשאול - עשה שאלת חכם. אמר לו משה: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא - קורא האיגרת יהיה המוציא לפועל. ואז קם ועשה את המעשה. לכן לבוא ולהסיק מכאן שתמיד כנגד רשעים צריך לפעול באמרי נועם - ודאי שאין זו המסקנה; אלא בידי החכמים מסור העניין להחליט מתי לפעול באמרי נועם ומתי יש צורך לקדש מלחמה.
המלבי"ם מסביר: "תועבת ה' מחשבות רע" - ה' מתעב את מי שיש בו מחשבות רע ובאותה שעה אמרי נועם יש לו. כמו שהסברנו בפסוק הקודם "בית גאים יסח ה' ויצב גבול אלמנה", שתחילת הפסוק קשורה לסופו - הם עוקפים את גבול האלמנה וה' מציב את גבולה - כך גם כאן. אדם שבתוך תוכו יש בו מחשבות רע, ומצד שני אמרי נועם, ממש טהורים - איך הוא מדבר, אילו דברים יפים הוא מדבר - "ובקרבו ישים אורבו". הדבר הזה הוא תועבת ה', מאוס בעיני ה'. מי שכלפי חוץ אמרותיו אמרי נועם טהורים, ובתוך תוכו יש תוכניות ותחבולות איך להזיק ואיך להרע - זה המתועב ביותר.
וטעם הדבר: אם אני יודע שאתה אויב שלי, אני יודע גם איך להישמר ממך. אבל כאשר אתה בא אליי בשפת חלקות, כאדם שרק רוצה לעזור לי ורק טובתי לנגד עיניו - זו הסכנה. כמו אותו פישר שאמר: החרדים - הילודה אצלם דבר מטורף, והם חייבים לצאת לשוק העבודה; אני דואג להם, המסכנים האלה, מה יהיה איתם, לא יהיה להם מה לאכול, ממש רחמנות. עד שקם עיתונאי ושאל אותו: אם כך, מדוע בנק ישראל לא מוכן לקבל אפילו חרדי אחד לשורותיו? איזה צדיק אתה, אתה כל כך דואג להם, זה ממש מרגש ונוגע ללב.
וזו תועבת ה' - שאדם יש לו "טהורים אמרי נועם": דאגתי לך. כמו השועל שאמר לדגים: בואו נחיה יחד, למה אתם במים, צאו ליבשה, נעשה שלום. מה אתם דבוקים כל כך בתורה הזאת? בואו תהיו יחד איתנו, אינכם רואים איזה נוער נהדר יש לנו? אינכם רואים איזו רמת פשיעה יש אצלנו? בואו, היו חלק מהמרחב הגלובלי, למה אתם מסתגרים לכם שם במאה שערים? זו לשון של אמרי נועם, וזו תועבת ה' - כי מה המגמה? המחשבה היא מחשבות רע: שלא תקיים מצוות, שלא תשמור את הגחלת, שלא תלמד תורה. זה מה שמפריע לו, ולא הדאגה הכנה לך. הדבר הזה עצמו הוא המתועב ביותר - מי שכלפי חוץ מראה פני אוהב ובקרבו ישים אורבו.
עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה׃ (כז)
מבאר רבנו יונה: מי הוא העוכר את ביתו? זה אדם שבוצע בצע, כלומר גוזל. האדם הזה עוכר את ביתו - "עוכר" מלשון מים עכורים, מקלקל והורס את ביתו. וזה האדם שהגיע אל תכלית החמדה, בעל החמדה הגדול ביותר. אדם יכול לחמוד את דבריך ואת חפציך ולנסות להוציאם ממך בכסף; אבל מי הוא בעל החמדה הגדול ביותר? זה שחומד דברי חברו ומנסה להוציאם ממנו בדרך של גניבה וגזילה. אדם כזה - עוכר ביתו.
"ושונא מתנות יחיה" - עכשיו מדבר על הקצה השני של הסקאלה: האדם שכל כך רחוק מן החמדה, עד שהוא רוצה שכל מזונותיו יגיעו על ידי יגיע כפיו - "ויגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". הוא אינו מחפש גם מתנות מאחרים. וזה ההפך הגמור מן החמדה: אתה תאמר, חס ושלום לא גזלתי מאף אחד, הוא נתן לי מתנה; אבל מי שעומד בדרגה גבוהה של שנאת החמדה - גם מתנות אינו רוצה. ואפילו מתנות שנותנים לו כהוגן וכראוי, אין הוא מעוניין בהן.
ואומר על זה רבנו יונה: המידה הזאת גדר להרחקת החמדה, ותציל ממוקשי החנופה. גדר להרחקת החמדה - מי שאינו מקבל מתנות מאחרים מתרחק מן החמדה, כי מי שמצפה למתנות מסתכל כל פעם: אולי ייתן לי את זה, אולי יביא לי את זה - והרי הוא חומד את מה שיש לאחרים. ודבר שני, תציל ממוקשי החנופה: למה "אוהבי עשיר רבים"? למה סביבו הרבה מלחכי פנכה? כי לך תדע - תחניף לו, אולי ידבק בך משהו ממה שיש לו, אולי ייתן לך מענק, יסדר לך הלוואה לטווח רחוק, שוטף פלוס שישים שנה. כדאי להיצמד לעשיר הזה. וזו חנופה - אני מחניף לו כדי לקבל ממנו. ומי ששונא מתנות לא יגיע למצבים האלה, ויש בזה גדר גדול לגדור את האדם מכל מיני איסורים.
הגאון מווילנה מסביר: מי שבוצע בצע, שתמיד אוסף ממון שאינו שלו, בסופו של דבר גם את ביתו שלו יפסיד - גם ביתו יוטל וייעקר ממנו. זה "עוכר ביתו בוצע בצע": אתה חושב שתגנוב ויהיה לך משל אחרים? שלך לא יהיה לך, גם את שלך ייטלו ממך.
אבל מי שאינו בוצע בצע, אלא מקבל מתנות מאחרים - אי אפשר לומר עליו שהוא עוכר ביתו. ואף על פי כן תדע לך שאין חייו חיים, מדוע? כי הוא תלוי באחרים. הוא מצפה: אולי ההוא ייתן לי, בוא נעבור לידו, אולי יראה אותי ויזרוק לי משהו. אדם המצפה לשולחנם של אחרים אין חייו חיים. ומי באמת יחיה? "ושונא מתנות יחיה" - מי ששונא מתנות, הוא שהגיע לדרגה של חיים.
ואם כן, אנחנו מדברים כאן על שלושה מצבים. מצב אחד - אדם בוצע בצע, וזו ממש בחינה של עוכר ביתו. מצב שני - אדם שאינו בוצע בצע, אבל אוהב מתנות: אינו עוכר ביתו, אבל גם "יחיה" לא נאמר עליו, אין חייו חיים, כי הוא מצפה תמיד לאחרים. ומצב שלישי - שונא מתנות, וזה כבר "יחיה", חייו באמת חיים, כי אין לו אף פעם תוחלת וציפייה שנכזבת: לא חיכיתי לאף אחד. כמה חיים נפלאים יש לאדם הזה. אבל מי שכל הזמן הולך בציפייה שההוא יעזור לי וזה ייתן לי ומקבל מזה ומזה - אדם מסכן הוא, תלוי במישהו אחר.
סיפרתי לכם פעם על הרב, כמדומני יעקובוביץ', רבה של קריית אתא. בשלב מסוים באו אליו מהרבנות הראשית ואמרו לו: בוא נרשום אותך כרב מטעם הרבנות הראשית. שאל: למה זה טוב? אמרו לו: תקבל משכורת מטעם הרבנות. אמר להם: לא בעינא, איני מעוניין. שאלו אותו: למה, מה אכפת לך? אמר: תראו, כרגע אני חופשי; ברגע שאתחיל לקבל מכם משכורת, אצטרך לעשות מה שאתם אומרים - בעל המאה הוא בעל הדעה, ואתחיל לקבל הוראות מכם. אמרו לו: אין לך מה לדאוג, לא ניתן לך הוראות מה לעשות, תנהל את רבנותך ביד רמה, כפי שאתה מבין וכפי שאתה חושב. אמר להם: ומה אתם חושבים? שכאשר תתנו לי משכורת לא אחכה למה שתאמרו לי? אני עוד אבוא לשאול אתכם מה לעשות.
אתם מבינים? כשאדם תלוי במישהו, הוא זה שיחפש אותו. אני אחפש אותך, אני ארצה אותך, אבוא לומר לך: תגיד, מה אתה חושב, מה כדאי לעשות? אני מקבל ממך משכורת, אני רוצה לשמור על הפרה החולבת הזאת. אדם כזה מסכן הוא, תלוי במישהו אחר. אבל מי שאינו תלוי באף אדם - הוא חופשי. לא קיבלתי מאף אחד כלום. איך אמר משה? "לא חמור אחד מהם נשאתי" - אני חף מכל נגיעות, לא קיבלתי מאף אחד כלום. כמה מעלה גדולה יש בזה. שאם קיבלת ממישהו, ואחר כך אתה רוצה לומר משהו - אין, אתה לא יכול לומר שום דבר. וזה העניין של "שונא מתנות יחיה": האדם הזה יש לו חיים, הוא באמת יחיה, חייו חופשיים והוא אינו תלוי באף אדם.
המלבי"ם מסביר: "עוכר ביתו בוצע בצע" - מי שבוצע בצע, מרוויח ממון שלא ביושר, אל תחשוב שעל ידי זה ירבה כבוד ביתו, שעל ידי זה יעשיר ויהיה לו. תדע לך שהוא עוכר ביתו, רע הוא לביתו, כמו שכתוב "כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה" - האבן הזאת צועקת מן הקיר: אין זה שלך, זה בגזל. וכפי שהסברנו על פי הגר"א, הבית שלך ייפסד וייעכר ויוזק בעקבות היותו בנוי מגזלות.
ולהפך, מי ששונא מתנות - לא רק שאינו בוצע בצע ואינו גוזל, אלא אפילו כשנותנים לו מתנה אינו נהנה משל אחרים, רק "ויגיע כפיך כי תאכל" - ומה היית אומר? שאדם כזה ימות ברעב. אומר הכתוב: לא, הוא יחיה. שימו לב שהוא נותן לך את שתי הקצוות: אתה חושב שכך מסתדרים - קומבינה פה ורמאות שם, ואם לא כן לא תתקדם. וההוא שבקצה השני של הסקאלה, שאפילו מתנה שנותנים לו אינו רוצה לקבל - עליו היית אומר שלא יתקדם בחיים ולא יהיה לו שום דבר, שלא יחיה כלל.
אומר לך הכתוב הפוך: מי שבוצע בצע וחושב להתעשר על ידי כל מיני רמאויות, קומבינות ודרכים לא כשרות - תדע לך שלא יהיה לו כלום, והוא עוכר את ביתו. ומי ששונא מתנות - הוא יחיה, לו כן יהיה, ובו תשרה ברכה. ומדוע? כי הכול תלוי בהשגחת ה', אומר המלבי"ם. ולכן שלא תחשוב שאם אתה אץ להעשיר יהיה לך גם כשתעשה זאת שלא ביושר - לא. דווקא זה שהשגחת ה' עליו, בו תשרה הברכה והשפע.
שני הפסוקים מלמדים אותנו להסתכל אל התוך ולא אל המראה החיצוני. "תועבת ה' מחשבות רע וטהורים אמרי נועם" - דברי תוכחה מתקבלים רק ממי שליבו כפיו, ומאידך גיסא, המתועב שבכול הוא מי שפיו אמרי נועם ובקרבו ישים אורבו; ואף שגם כנגד רשעים אין לפעול ברשע - "התחלת צודק, ראה שתישאר צודק" - יש שעות שבהן צריך לקדש מלחמה, וההכרעה מסורה לגדולי ישראל. ומאותה סקאלה עצמה: "עוכר ביתו בוצע בצע ושונא מתנות יחיה" - הבוצע בצע מאבד גם את שלו, מקבל המתנות תלוי באחרים ואין חייו חיים, ושונא המתנות הוא החופשי והחי באמת, שהכול תלוי בהשגחת ה' ובו תשרה הברכה.