בפרק ט"ו ממשיך שלמה המלך לשזור בין חכמה לכסילות, בין תיקון המידות לבין ההליכה אחר התאווה. בשיעור זה נעסוק בשלושה פסוקים סמוכים: היחס של הבן לאביו ולאמו, השמחה של חסר הלב מול יושר דרכו של איש התבונה, וסוד ההצלחה בתכנון - שמירת הסוד וריבוי היועצים.
בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּכְסִיל אָדָם בּוֹזֶה אִמּוֹ׃ (כ)
פשוטו של מקרא: האב שמח כשיש לו בן חכם. אבל מדוע נאמר בחלק השני דווקא "בּוֹזֶה אִמּוֹ"? מבאר רבנו יונה: הכסיל מבזה כל מי שאין לו יראה ממנו. את מי הכסיל מכבד? רק את מי שהוא מפחד ממנו. ומי שהכסיל אינו מפחד ממנו - אותו הוא מבזה. מן האב יש פחד: עליו לא יעלה על הראש, שמא יקבל שתי סטירות. אבל האם פחות תקיפה כנגדו, ואין לו מורא ממנה. לכסיל מדבר רק פחד, שבט ומקל - וכיוון שמצד האם אין מקל, הוא בוזה את אמו ולא את אביו.
ומהו "כְּסִיל אָדָם"? אומר רבנו יונה: גם לבני האדם, כלומר אף אצל הדרגה הנמוכה יותר, אצל המון העם, מי שמבזה את אמו ייקרא כסיל. אפילו אומות העולם מתייחסות בשלילה למי שמבזה את אמו, שכן זהו דבר הנדרש מן האדם באופן טבעי, מצד הכרת הטוב שהוא מחויב בה כלפי הוריו.
רבנו יונה מביא דוגמאות רבות שבהן "אדם" מכוון להמון העם: "אָדָם" שם הכלל, "נֶפֶשׁ אָדָם", "אָדָם לְעָמָל יוּלָּד", "וְעַל גּוֹי וְעַל אָדָם יָחַד" - ועל כל האומות. ופעמים רבות ההגדרה "אדם" באה לתאר את המון העם, הנוטים בתאוותם ובמעשיהם לתולדות האדמה. ומדוע נקראו "אדם"? כי הם קרובים לאדמה, ארציים וגשמיים יותר, ואין להם נפש החכמה אלא נפש שכליותה מן העפר. וכך גם בפסוקים "גַּם בְּנֵי אָדָם גַּם בְּנֵי אִישׁ", "אַךְ הֶבֶל בְּנֵי אָדָם כָּזָב בְּנֵי אִישׁ", "בְּמֹאזְנַיִם לַעֲלוֹת... הֵמָּה מֵהֶבֶל יָחַד". שימו לב להבדל: "איש" - אלו אנשים נכבדים, אנשי מעלה; "אדם" - אלו האנשים שבדרגה הנמוכה יותר. לכן "כְּסִיל אָדָם בּוֹזֶה אִמּוֹ": מי שבוזה את אמו נחשב לכסיל אפילו בעיני המון העם, ועל אחת כמה וכמה בעיני האנשים החשובים.
הגאון מווילנה, ובאותו קו גם המלבי"ם, מסבירים את השינוי בדרך אחרת. מדוע לא נאמר "בן חכם ישמח אב ובן כסיל בוזה אמו"? אלא ש"בן" מדבר על גיל צעיר, ו"אדם" מדבר על מבוגר. הבן החכם - כבר בקטנותו הוא משמח את אביו. לא רק כשיגיע לגיל עשרים, אלא אפילו בגיל חמש הוא יוצר שמחה לאביו. ולמה נאמר "יְשַׂמַּח אָב"? כי הוא בא עם האב מבית המדרש והאב מלמדו, ויש לאב שמחה בלימוד הבן. ולעומתו הכסיל - גם בגדלותו, כשכבר נקרא "אדם", עדיין הוא בוזה את אמו.
ומהו "בּוֹזֶה אִמּוֹ"? יש מבארים על פי הלשון "ארור שזו ילד, ארור שזו גידל": במעשיך אתה גורם שיבזו את אמך. החכם גם בקטנותו משמח את הוריו, והכסיל גם בגדלותו גורם שאמו תתבזה על ידי העולם, שמקללים ואומרים: אוי לזו שגידלה את זה.
הגאון מווילנה עומד על שינוי נוסף: כאן נאמר "וּכְסִיל אָדָם בּוֹזֶה אִמּוֹ", ולעיל נאמר "וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ". מה ההבדל? שם נאמר "בן כסיל", המורה על קטן היושב אצל אמו; האם רואה אותו כל היום מולה עם כסילותיו, ולכן יש לה ממנו יגון תמידי - וזו "תוגת אמו". אבל "אדם" הוא גדול, שאינו נמצא כל הזמן עם אמו ואינו תחת סינרה; הוא מזמן כבר בחוץ עם החבר'ה, ואין היא רואה אותו. ומה כן? הוא מבזה את אמו גם מבלי שתראה אותו. אפשר להסביר זאת בשני קווים: או שהיא מקבלת "ד"שים" - הבן שלך הזיק, הבן שלך כך עשה, והיא קוראת עליו בעיתון במדורי הפלילים, השם ירחם, וזה עצמו מבזה את שמה; או שהוא עצמו, בלבו ובמעשיו, מבזה אותה - שהרי כעת אין לו צורך מיידי ממנה.
המלבי"ם מסביר שה"כסיל" כאן, כפי שהסברנו תמיד, הוא הנמשך אחר תאוותו, והוא מבזה את אמו בפועל - לא רק גורם לה צער ותוגה, אלא מבזה אותה ממש. וזו כסילות: לבזות את אמו על שהיא מוכיחה אותו. האם אומרת לו על דברים לא טובים שהוא עושה, על הנהגות שאינן ראויות, והוא מבזה אותה - עצם הדבר הזה הוא ביזיון לה, והוא מראה על כסילותו.
אִוֶּלֶת שִׂמְחָה לַחֲסַר לֵב וְאִישׁ תְּבוּנָה יְיַשֶּׁר לָכֶת׃ (כא)
רבנו יונה מסביר: השמחה מתעוררת מן הלב, ומי שחסר לב - לשמחה מה זו עושה? איזו סיבה יש לו לשמוח? אדם ששמח בדברים רוחניים ועליונים - זו שמחה אמיתית, זהו אדם השמח בלבו. אבל מי שחסר לב, ושמחתו בדברים גשמיים - השמחה הזאת אינה אלא איוולת.
"וְאִישׁ תְּבוּנָה יְיַשֶּׁר לָכֶת" - איש התבונה הוא ההפך הגמור מחסר הלב. כלל נקוט בידי רבנו יונה: כאשר שלמה מביא שני דברים באותו פסוק, הם הפכים זה לזה. אמנם, אומר רבנו יונה, לא כל הנבונים שמחים במצוות ה', ולכן לא שייך לומר על איש התבונה שיש לו שמחה. ומה כן נאמר בו? "יְיַשֶּׁר לָכֶת". מי שמגיע למדרגת הצדיקים - בלי כל ספק יש לו שמחה אמיתית, כמו שכתוב "שִׂמְחוּ בַה' וְגִילוּ צַדִּיקִים", "שִׂמְחָה לַצַּדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט". אבל מהי הדרך להגיע לכך? "וְאִישׁ תְּבוּנָה יְיַשֶּׁר לָכֶת" - יום יום הוא מיישר את דרכו, את מידותיו ואת הנהגתו, ובסוף יגיע לדרגת הצדיק ולדרגת השמחה. נמצא שאיש התבונה הוא השלב שלקראת הצדיק, כדי שיזכה למדרגת השמחה.
ומעתה, אומר רבנו יונה, נראה את המרחק שבין איש התבונה לחסר הלב: חסר הלב לא די שאינו נשמר מן החטאים ומן האיוולת, אלא הוא עוד שמח בהם. נכשלת - לפחות תצטער! והוא אומר: לא, האיוולת שלי היא עוד סיבה לשמוח. הכישלון שבו נכשל - הוא שמח בו. ולעומתו איש התבונה מיישר דרכו ואינו מגיע לדבר עבירה, ובסופו של דבר יגיע למדרגת הצדיק אשר ישמח במצוות ה'.
הגאון מווילנה הולך באותו קו: החכם, גם אם נכשל, נפשו עליו תאבל. הוא מצטער, וכלשון רבנו יונה - "נקוט הוא בפניו". יש לו צער תמידי, בתוך תוכו הוא אומר לעצמו: איך הגעתי למכשול כזה? איך הגעתי לעוון כזה? והצער הזה עצמו הוא התיקון, הוא החרטה, הוא מהלך התשובה. אבל חסר הלב שמח באיוולתו: עשה משהו לא טוב, יצא דבר לא הגון - והוא שמח, כי הוא מרגיש שהנה הלך לו, מה שרצה הצליח. הוא אינו מרגיש בזה דבר רע, שהרי חסר לב הוא. ואילו איש התבונה - שמחתו היא כשהוא מוצא דרך ישרה ללכת בה.
המלבי"ם ממשיך בקו שהוא צועד בו בפסוקים רבים: הלב הוא כוח הממשלה. הכוח של האדם למשול על רצונותיו, על טבעיו ועל תאוותיו - זהו הלב, מרכז הגוף והכוח המושל. מי שהוא חסר לב, פירושו חסר את כוח המושל: אדם כעלה נידף מול תאוותיו, שאינו מצליח לדחות סיפוקים, וכל אימת שבא לו משהו הוא נמס מיד בפניו. וכמו שכתוב "וְגַם בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁהַסָּכָל הֹלֵךְ לִבּוֹ חָסֵר" - זהו הסכל והכסיל ההולך אחר תאוות לבו ואינו מתבונן בדרכיו. וההפך ממנו הנבון, שנאמר בו "בְּשִׂפְתֵי נָבוֹן תִּמָּצֵא חָכְמָה", כי החכמה היא המנהיגה אותו.
ומה מוצא חסר הלב? איוולת. וכפי שכבר ביאר המלבי"ם את ההבדל בין אוויל לכסיל: הכסיל יודע הכול ורק נמשך אחר תאוות לבו, ואילו האוויל הוא הספקן, הסקפטי - "אולי", "מי אמר?". וזהו: מי שאינו רוצה למשול על כוחות נפשו, לעצור את עצמו ולבלום את תאוותיו - האיוולת היא שמחה לו. כל ספק, כל "מי אמר שחייבים", כל "אין הכרח" - משמח את לבו, שהרי זה נותן לו לגיטימציה להמשיך ללכת בשרירות לבו ובתאוות לבו.
כבר הזכרנו את דבריו של אלדוס האקסלי, שהיה אחד ממפיצי תורתו של דרווין, שאמר שרצינו להאמין שאין לעולם משמעות כדי להתיר לעצמנו ללכת בתאוות לבנו, ובפרט בתחום שהצניעות יפה לו (הוא ניסח זאת בבוטות רבה יותר). זו התמצית: אם יש אמת - היא מכריחה; אם יש מוסר - הוא תובעני. ואם אין בורא לעולם, ונוצרנו מאמבה או מתא חי או מאיזה פיצוץ - יופי, תחיה בכיף, עשה מה שבא לך.
אבל איש התבונה יודע את דרך היושר על פי הבינה, שכן בינה פירושה התבוננות. הוא מתבונן ורואה: יש בורא לעולם, יש חיוב על האדם לנהוג בדרך מסוימת, יש תביעה מן האדם. ועצם ההתבוננות היא שמיישרת אותו ללכת בדרך הישרה מעצמו. הוא אינו טועה כחסר הלב הנגרר אחרי האיוולת והספקנות שעל כל דבר, אלא אומר: התבוננתי והגעתי למסקנה שיש בורא לעולם, יש תורה, והתורה מחייבת. ההתבוננות היא שיישרה את דרכו.
הָפֵר מַחֲשָׁבוֹת בְּאֵין סוֹד וּבְרֹב יוֹעֲצִים תָּקוּם׃ (כב)
רש"י מסביר בפשטות: בלא עצה לא תקום מחשבה. אתה רוצה לתכנן דבר - התייעץ; בלי עצה, המחשבה לא תצא אל הפועל.
רבנו יונה מסביר באופן אחר: כיצד קורה שמחשבות האדם מופרות? על ידי שאין סוד. כאשר יש לאדם תוכנית והוא הולך ומספר אותה לזה ומדווח לזה, מה קורה? יש אנשים שהתוכנית אינה מוצאת חן בעיניהם, והם ישימו לו רגליים ויעכבו אותו. אילו לא היה מספר - הדבר לא היה מתעכב. נמצא ש"הָפֵר מַחֲשָׁבוֹת" - מה גרם לכך שלא תוכל להוציא את מחשבתך לפועל? "בְּאֵין סוֹד", מפני שלא שמרת על סוד.
התופעה הזאת מוכרת באלף ואחת דוגמאות. אדם הרוצה לפתוח עסק - בדרך כלל שומר זאת בסוד גדול עד שהכול מתוכנן ומוכן לצאת לאוויר העולם. מדוע? כי אם ידבר על כך חצי שנה קודם ויעשה רעש, יהיו כאלה שהתוכנית לא תמצא חן בעיניהם, יהיו שיראו בו מתחרה, וינסו לשים לו רגליים. לכן הוא מוציא את הרעיון ברגע האחרון, בשלבים האחרונים ממש. דוגמה נוספת היא ענייני שידוכים: בדרך כלל בצהריים אינך יודע מי עתיד להתארס בערב, ואין מגלים דבר. מדוע? מאותה סיבה: ייתכן שיש מי שיש לו חשבון עמו או עמה, מי שהעניין אינו מוצא חן בעיניו וירצה לעכב, ויבוא לתקוע טריז ולומר דברים שליליים כדי למנוע את השידוך - ואז "באין סוד" הופרו המחשבות. לכן משתדלים לשמור על מעטה כבד של חשאיות עד לרגע הפרסום. לאחר שכבר סגרו ווארט, ברוב המקרים אין אדם בא לקלקל, אלא אם כן יש סיבה אמיתית לבטל: מחלה של אחד הצדדים שלא ידעו עליה, או מידות מקולקלות מאוד שלא נחשפו. אבל באופן הרגיל, לאחר שהדבר מוגמר, אין באים לקלקלו.
"וּבְרֹב יוֹעֲצִים תָּקוּם" - כאשר יש רוב יועצים שיעזרו לך ויתנו לך עצות טובות איך להנהיג הנהגה נכונה, על ידי זה הדבר יקום ויעמוד. ושים לב, אומר רבנו יונה: נאמר "באין סוד" ולא "באין עצה". ללמדך שאם אתה מגלה את סודך לכל אדם - יופרו מחשבותיך. צריך שיהיו לך אנשי סוד, ואם אין לך אנשי סוד - יופרו מחשבותיך. אנשי עצה מרובים מדי אינם דבר טוב, אבל אנשים שיודעים לשמור את הדבר בסוד ולייעץ לך נכונה - זה דבר טוב.
המלבי"ם מסביר שבלשון הקודש יש הבדל בין מחשבה לעצה לתחבולה, והם שלושה שלבים בתכנוניו של האדם. השלב הראשון - "מחשבות": כאשר אני מעלה על דעתי את כל האופציות והאפשרויות. השלב השני - "עצה": לאחר שהתייעצתי, בחרתי מכל המחשבות את התוכנית המומלצת. השלב השלישי - ייתכן שהעצה לא תצא אל הפועל, ואז אני מכין תוכנית מגירה: מה יקרה אם העצה הראשונה תיכשל? תהיה תוכנית שנייה, ואם גם היא תיכשל - תוכנית שלישית. זהו הגדר של "תחבולות".
זו חוכמת האסטרטגיה הידועה: כשמתכננים כיצד לתקוף את צבא האויב, מתכננים כיוון אחד; ואם מן הצד הזה יכינו לנו מארב - יש חיל שני המאגף מן הצד האחר; ואם גם שם לא יצא הדבר לפועל - מתכננים להזמין את חיל האוויר לפעולת ריכוך מלמעלה. על זה נאמר "בְּתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה", שכן במלחמה אין מסתפקים בעצה אחת. העצה היא בחירת אפשרות אחת מכל המחשבות, אבל אין די בכך: אם האחת לא תצא אל הפועל, או אם נתגלתה העצה ומנסים לבטלה - צריך תוכניות נוספות, וזהו גדר התחבולות, ריבוי עצות המשמשות אפשרויות חלופיות.
ולפי זה מתפרש הפסוק: "הָפֵר מַחֲשָׁבוֹת בְּאֵין סוֹד" - כשאין סוד, יופרו המחשבות, וגם אם יש בידך עצה מסוימת יוכלו להפר אותה, מפני שלא שמרת על סוד. ומה תעשה כדי להצליח למרות שהופרה עצתך? "וּבְרֹב יוֹעֲצִים תָּקוּם" - שיהיה לך ריבוי של עצות, הן הן התחבולות. שאם לא הלך בדרך ההיא, יש לי עצה נוספת ללכת בדרך אחרת, ואם לא בדרך הזאת - בדרך שלישית. ועל ידי ריבוי העצות תקום מחשבתך בסופו של דבר אל הפועל.
שלושת הפסוקים מלמדים שלושה יסודות: הכסיל מכבד רק את מי שהוא ירא ממנו, ולכן הוא בוזה את אמו - וזו כסילות שאפילו המון העם מכיר בה, וגם בגדלותו הוא ממשיך להתבזות ולבזות את הוריו, בעוד הבן החכם משמח את אביו כבר בקטנותו. חסר הלב, שאין לו כוח ממשלה על תאוותיו, שמח באיוולת ובספקנות שנותנת לו היתר להמשיך בדרכו, ואילו איש התבונה מתבונן, מיישר את דרכו יום יום, ובסופו של דבר זוכה לשמחת הצדיקים האמיתית. ובתכנון מעשיו: ישמור אדם על סודו כדי שלא יופרו מחשבותיו, ויקיף את עצמו באנשי סוד ובריבוי עצות ותחבולות - ואז "בְּרֹב יוֹעֲצִים תָּקוּם".