בחלק זה של פרק ט"ו אנו עוסקים בשלושה פסוקים סמוכים שהם למעשה מהלך אחד: הניגוד שבין הלב הנבון המבקש דעת לבין פי הכסילים הרועה איוולת, ומתוך כך - הקושיה הגדולה של הכסיל על הנהגת העולם ("כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד") והתשובה לה ("טוב מעט ביראת ה'"). סביב הפסוק "כל ימי עני רעים" נעמוד גם על דרשות חז"ל הרבות בבבא בתרא ובסנהדרין, שכל אחת מהן פותחת חלון לעולם שלם של מידות ועבודת המידות.
לֵב נָבוֹן יְבַקֶּשׁ־דָּעַת וּפִי כְסִילִים יִרְעֶה אִוֶּלֶת׃
רבנו יונה מבאר: הנבון ודאי אינו מבטא איוולת בשפתיו, אינו מוציא אותה מפיו - ולא זו בלבד, אלא אף בתוך קרבו, במחשבותיו, כל בקשתו היא דעת בלבד. "דעת" כאן פירושה שיקול הדעת בדברים שיש לו בהם ספק: הוא מתעמק בהם, מתבונן בהם, ועל ידי ההתבוננות משיג את הדעת. זו כל מגמתו - לבקש דעת.
ולעומתו הכסיל: לא די שבתוך ליבו אין הוא מבקש דעת, אלא הוא אף מבטא את האיוולת בשפתיו כלפי חוץ. את ההבל שבו הוא מוציא החוצה. אין בו אפילו דעת להבין שאת ההבל כדאי לפחות להסתיר. כאותו פילוסוף שאמר "מי יתנני אמבה" - להיות יצור חי בלתי מורכב, שכל כולו הנאה מתמדת, בלי טרחה ובלי מאמץ, כאילו זו מטרת האדם. ולא זו בלבד שהאיוולת בקרב ליבו ובפיו, אלא הוא אף "רועה" אותה: נעשה מנהיג לאווילים, מנהל ומוביל אותם.
הגאון מווילנא מבאר: "לב נבון" - מלשון מתבונן, והוא מבקש עוד דעת ועוד דעת. אומרים לו: הרי כבר השגת! והוא משיב: לא, אני רוצה לדעת עוד, להעמיק עוד; למדתי את זה, עכשיו אני רוצה ללמוד את זה. זהו לב נבון. ואילו הכסילים - לא די שהאיוולת בליבם, אלא גם בפיהם; תמיד הם מזכירים את איוולתם, ו"רועים" אותה, מלשון מנהיגים, תמיד מדברים דברי איוולת. וזה מעין ביאורו של רבנו יונה.
המלבי"ם מזכיר כאן את היסוד שכבר למדנו פעמים רבות, ואיני חדל לחזור עליו: יש חכמה, יש תבונה ויש דעת. החכמה אינה דבר שהאדם יכול להשיג מדעתו, אלא הוא מקבלה מפי חכם ונביא - מה נכון ומה לא נכון, מה טוב ומה רע; זה מגיע רק מכוח עליון. הנבון הוא המבין דבר מתוך דבר: מי שיתבונן בחכמה לאחר שקיבל אותה, ויעמיק בה, יזכה להגיע בה לכלל דעת.
ומהי הגעה לכלל דעת? שהדברים יתיישבו על ליבו, ולא עוד אלא שידע להבין מדוע כך צריך להיות. מה שבתחילת לימודו היה כאקסיומה - קיבלת מפי חכם, כך היא החכמה, כך תעשה - על ידי ההתבוננות וההעמקה הוא רואה כמה אמת יש בדברים, כמה יושר וכמה צדק. ואז זו כבר בחינת דעת: לא "קיבלתי כי כך אמרו לי", אלא אני עצמי מזדהה עם הדברים מתוך הבנה אמיתית, עמוקה ושורשית, ולכן אני יודע שכך יש לעשות. אבל, אומר המלבי"ם, זה אינו בא בקלות. את הדעת לא משיגים בקלות; צריך תבונה, צריך להתבונן, צריך לב נבון. לאחר בקשה והתבוננות מרובה - כשיבקש, יעמיק ויחקור - יזכה להגיע לדעת, לידיעה הפנימית, להשיג את סודות התורה ולהבין טעמיה.
והכסיל - אין הוא אוויל. גם את ההבחנה הזו ביאר המלבי"ם אינספור פעמים, ונחזור עליה: הכסיל הוא אדם שיודע הכול, אלא שיש לו תאוות והוא הולך אחר תאוות ליבו. האוויל, לעומתו, הוא אדם שבאמת מסתפק: "מי אמר? מה ההוכחה? תוכיח לי" - אוויל מלשון "אולי", סקפטי.
וכאן הנקודה: לכסיל לא נעים לומר "בעל תאווה אני". כך היה בזמנם - לא מכובד היה להודות בכך. מה עשה? כשיש לו תאווה והוא מחפש לה צידוק, הוא מלביש עליה טעמים לוגיים והגיוניים מדוע כך צריך לעשות. למשל, אנשים המקיימים חיי משפחה כפולים - ואתבטא בלשון עדינה - אומרים לך: באופן טבעי האיש אינו בנוי למערכת יחסים אחת; תראה שכך הוא בטבע, תראה שבעבר היה מקובל שאדם נושא כמה נשים, ולכן מבחינת הבניין הנפשי כך הוא בנוי. כלומר: יש לו תאווה, והוא בנה סביבה אידיאולוגיה. הוא עוטה על הדבר אצטלה שיוצרת לו לגיטימציה לוגית ושכלית, והוא יתווכח ויוכיח לך את דבריו. וכך בכל עניין ועניין.
סיפר החפץ חיים על כופרים של הדורות הקודמים: היה בזמנו אדם מן המשכילים, מאלה ששנו ופירשו, והוא היה צם בתשעה באב. האנשים הללו הלעיגו על כל דבר שבקדושה, ושאלו אותו: מה פתאום? השיב להם: כדי שלא יאמרו שהלכתי אחרי ההשכלה מפני שחיפשתי חיים קלים והלכתי אחר תאוותיי. לא בשביל זה - אני הלכתי אחרי ההשכלה כי זו האמת. עפרא לפומיה, אבל על כל פנים חשוב היה לו להראות שאין זה מתוך תאווה. היום אין בעיה כזו: הדבר המרכזי שבו משכנעים את האדם הוא התאוות - בוא, קח, תיהנה, עזוב מוסר, זה מה שאתה מחפש. פעם היה צריך לחפש צידוק מוסרי כדי לעשות דבר מה.
ומשום כך ראינו "אִוֶּלֶת כְּסִילִים מִרְמָה": הכסיל טוען טענות של איוולת. הוא יודע את האמת ויודע שהוא נוהג שלא כשורה, אך הולך אחר תאוות ליבו - ומה הצידוק? איוולת: מי אמר שיש תורה? מי אמר שהשם נתן אותה? מי אמר שהיא מחייבת את כל בני האדם? ובתוך תוכו הוא יודע הכול. אלא שנעים לו יותר להציג את עצמו כאוויל מאשר ככסיל, שהרי האוויל הוא אדם שבאמת אינו יודע, אין לו הוכחות, "אולי". הרבה יותר נעים להתחבא תחת מטריית האווילות מאשר תחת מטריית הכסילות.
וזהו שנאמר: "ופי כסילים ירעה איוולת" - פיו של הכסיל, ולא ליבו. כי בתוך ליבו הוא יודע את האמת; בתוך ליבו אינו אומר "אולי", אלא יודע מהי הדרך הנכונה ויודע שהוא טועה לאורך כל הדרך - אלא שיצרו מתגבר עליו, ולא נעים לו להודות. לכן בפה, שהוא תמיד החיצוניות, הוא מספר איוולת: אין ראיה, אולי, מי אמר. אומר המלבי"ם: כרועה הרועה את עדרי הצאן, כך האיוולת לנגד פניו והוא רועה אותה, משתמש בה ככסות לערוותו - שלא יצטרך לומר "אני הולך אחר תאוות ליבי", אלא רועה איוולת בפיו ושואל מה ההוכחה ומה ההכרח, ובכך יש לו צידוק כביכול למעשיו.
כׇּל־יְמֵי עָנִי רָעִים וְטוֹב־לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד׃
זהו פסוק המוכר לכולנו, וחז"ל דורשים אותו הרבה. בפסוק הזה מסיים הרמ"א את שולחן ערוך אורח חיים: "וטוב לב משתה תמיד".
רבנו יונה מבאר: טוב הלב אינו בכלל "כל ימי עני רעים". אף אם הוא עני, טוב ליבו גורם שיהא כמי שנמצא במשתה באופן תמידי. אל תחשוב: מה יעשה המסכן הזה, יש לו לב טוב אך הוא עני, והוא סובל - כיצד ייטב ליבו? על כך באה התשובה מיד: טוב הלב אינו בסיפור הזה כלל. שמחת ליבו, מה שטוב לו על הלב, עושה אותו כמי שנמצא תמיד במשתה. אין הוא מושפע מכך שימיו רעים, אין המצב הכלכלי משפיע עליו כלל.
וזהו היסוד: אין ה"רע לו" או ה"טוב לו" תלויים במצב הכלכלי, אלא במצב הרוח, במה שקורה בפנים. יכול אדם להיות עני והוא שמח בחלקו, מאושר במה שיש לו והכול נפלא אצלו; ויכול להיות עשיר שכל הזמן אוכל את עצמו מבפנים. לא המצב הכלכלי קובע את השמחה הפנימית.
הגאון מווילנא מבאר על פי חז"ל: איזהו עשיר? השמח בחלקו. אם כן, מיהו עני? העצוב בחלקו - מי שכל מה שיש לו אינו די לו. אדם כזה נקרא "נפש רחבה", ונפש רחבה לא תימלא. הוא במרדף אינסופי אחר החומר; מה יספק אותו? כלום. כי תמיד מה שתיתן לו - יחסר לו מה שעדיין לא נתת. כל חללי דעלמא לא ירצו אותו.
ולכן "כל ימי עני רעים": לעולם לא יגיע להכול, ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו - ונמצא שכל ימיו רעים. והרי הוא יכול להיות מולטי־מיליארדר ועדיין להיות "עני", שהרי הוא עצוב בחלקו, אינו שמח במה שיש לו, ותמיד מחפש מה עוד יכול להיות לו, ולמה לאחרים יש ולי אין. תמיד אוכל אותו מה שחסר לו. וכדוגמת המן: עשיר גדול, מקורב למלך, טבעת המלך בידו, והמלך נישאו מעל כל השרים - ומה אמר? "וכל זה איננו שווה לי".
"וטוב לב משתה תמיד" - מי שאומר: מה שיש לי מספיק לי, מה שהשם נתן לי טוב לי. המסתפק במה שיש לו שמח באופן תמידי. ומוסיף הגאון: אדם שיש לו משתה בביתו, וכשהוא מבוסם - אפילו המלך אינו חשוב לנגד עיניו, מבסוט מעצמו ושום דבר אינו מעניין אותו. אלא שלאחר שיתפוגג היין, השמחה עוזבת אותו. לא כן טוב הלב: משתהו אינו נגמר בארבע לפנות בוקר; זהו משתה תמידי. תמיד מה שיש לי טוב לי, תמיד אני בשמחה. ואילו העני - שכל מה שיש לו חסר לו ותמיד מבקש עוד - כל ימיו רעים, כי תמיד חסר לו.
המלבי"ם מחבר את הפסוק לקודמו. ראינו ש"פי כסילים ירעה איוולת" - לכסיל תמיד יש קושיות ושאלות. ומהי שאלתו? "כל ימי עני רעים". הוא קורא "עני" לשומר התורה והמצוות, משום שכביכול הוא מתענה בעולם הזה: אסור כך ואסור כך, מונע מעצמו את כל הנאות העולם הזה. ומנגד "וטוב לב משתה תמיד" - זה שעושה חגיגות, הולך ממועדון למועדון ומשמחה לשמחה, הסלבריטאי החוגג - הנה טוב לו.
כלומר, הכסיל מסתכל על שומר המצוות כמסכן מעונה, ועל הרחוק מן המצוות כעל אחד שחוגג כל הזמן, ומקשה: מה אתה אומר לי שיש שכר טוב לעושי רצונו ועונש לממרים את פיו? הנה ראה, עושי רצונו נראים רע מאוד, ואלה שאינם עושים רצונו חוגגים ונראים טוב. כל זה "פי כסילים ירעה איוולת" - זו האיוולת שהוא טוען.
טוֹב־מְעַט בְּיִרְאַת יְהֹוָה מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בוֹ׃
ועל כך באה התשובה: המעט שיש לאותו "עני" - הואיל והוא עוסק ביראת השם, כלומר מבקש את השלמות ורוצה לעשות רצון השם בכל מעשיו - טוב יותר ממי שיש לו אוצר רב שיש בו מהומה. "אוצר רב ומהומה בו" היינו עושר שאין עימו שקט נפשי. במילים פשוטות: אתה מתייחס רק לחיצוניות, ובחיצוניות נראה לך שלחוגג, לעושה משתאות תמידיים, טוב לו - עוד בקבוק יין, עוד הנאה, עוד תאווה. אבל זה אינו שווה הרבה, כי "מהומה בו": מהומה פנימית שאינה נותנת לו מנוחה, אינה נותנת לו סיפוק ואושר בחייו. אז מה עדיף - להיות מועט וכל כולך שלמות נפשית, שלם במה שאתה עושה; או אדם שיש לו תאוות ולכאורה טוב לו, ובתוך תוכו מהומה, נפשו מטורפת בתוכו, בלי שקט נפשי ובלי שלמות במה שהוא עושה?
נחזור עתה אל "כל ימי עני רעים", לדברי הגמרא בבבא בתרא קמ"ה ע"ב ובסנהדרין ק' ע"ב. אמר רבי זירא אמר רב: מאי דכתיב "כל ימי עני רעים"? זה בעל גמרא. מדוע? כיוון שהוא ממית את עצמו לכוון את ההלכות ולתרץ את הקושיות. "וטוב לב משתה תמיד" - זה בעל משנה, שהמשנה פשוטה: זו הדעה וזו הדעה, ונגמר. בגמרא לעומת זאת - זה אומר כך וזה אומר כך, זה מקשה על זה ופורך את דבריו, ובא התוספות ומעיר, ובא הרשב"א ואומר אחרת - הכול בקושי ובקושיות שצריך לתרצן; אלו "ימי עני רעים". אמנם מי שילמד פעם משנה בעומק יראה כמה אינה פשוטה - יש משניות עם שמונים פירושים, ומי שילמד ולו חלק יראה כמה קולמוסים נשתברו להבינן - אבל על כל פנים פשוטה יותר מן התלמוד המצריך עמקות גדולה.
רבא אמר איפכא, בדיוק להפך: מי שלומד גמרא - "טוב לב משתה תמיד", ומי שלומד משנה בלבד - "כל ימי עני רעים". מדוע? כי אינו יכול להורות הוראה מתוך המשנה, שהרי אין מורין הלכה ממשנה; המשנה היא ראשי פרקים בלבד. ועוד, יש סתירות בין המשניות ואין הוא יכול ליישבן - ומי מיישב את הסתירות? הגמרא, האמוראים. ואילו "טוב לב" הוא מי שיודע משניות ולאחר מכן גם למד גמרא, ויודע לתרץ את הסתירות ולפסוק הלכה. לו ברור, לו טוב. אבל מי שלמד משניות בלבד אינו יכול להורות על פיהן ונשאר עם קושיות שאין לו עליהן תשובות.
רבי חנינא אמר: "כל ימי עני רעים" - זה שיש לו אישה רעה; "וטוב לב משתה תמיד" - זה שיש לו אישה טובה. כל אחד יחליט בעצמו באיזה צד הוא נמצא, ומי שעדיין לא הכריע או עדיין לא התחתן - יעדיף את הצד של "טוב לב משתה תמיד".
רבי ינאי אמר: "כל ימי עני רעים" - זה איסטניס. מי שדעתו קצה וליבו נמאס בכל דבר מגונה שהוא רואה; ראה דבר קטן - מעלה קבס בקרבו, בא לו להקיא, כל דבר פעוט ממאיס אותו. הכרתי אדם שהתחתן, נכנס לבית חמיו, פתח את כל הארונות, בדק ועיין בכל דבר שהכינו. טיפוס איסטניס: אינו אוכל בכל מקום, אינו אוכל כל דבר; ראה זבוב בקרבת מאכל - לא נגע בו. האדם הזה מסכן ממש. הוא אינו אשם, אבל מכל דבר הכי קטן נגעל. "וטוב לב משתה תמיד" - זה שדעתו יפה, ומפרש הרשב"ם: סובל הכול. שום לכלוך ושום דבר מאוס אינם מזיקים לו, הכול לא משנה לו - תביא, יאכל; תביא, ישתה. ההוא לא שתה שש שעות, כי אין מי עדן; צמא ואינו שותה, כי הוא שותה רק מי עדן - מסכן. אבל טוב הלב - כל מה שתביא לו יאכל וישתה, אינו מפונק ואינו זקוק לדברים מיוחדים, גם לחם של אתמול טוב לו.
רבי יוחנן אמר: "כל ימי עני רעים" - זה רחמן; "וטוב לב משתה תמיד" - זה אכזרי. הרחמן, כמה עניינים ומאורעות הוא רואה שליבו בוכה עליהם תדיר; פותח את העיתון ומסיימו כשהוא רטוב מדמעות: לזה קרה כך, ותאונת דרכים, וההוא שכל את בנו. ליבו רגיש, וכל דבר נוגע לו ללב, ולכן כל ימיו רעים. ו"אכזרי" - חלילה אין הכוונה במובן השלילי של המילה, אלא שהוא מעט קשוח יותר, ולא כל דבר משפיע עליו בצורה קשה. יש אנשים שרואים דבר מה או שומעים דבר מה, וכבר איבדו את התיאבון לכל היום, אינם מסוגלים לאכול ותחושותיהם רעות - והאדם הזה מסכן.
רבי יהושע בן לוי אמר: "כל ימי עני רעים" - זה שדעתו קצרה. ומפרש רש"י בסנהדרין: משים לליבו כל דאגות חברו, ודואג על כל מה שעתיד לבוא עליו - "אוי ואבוי, מה אתה אומר, מה יהיה עכשיו". "וטוב לב משתה תמיד" - זה שדעתו רחבה, שאינו משים לליבו דאגה כל כך ואינו מוטרד מכל מה שקורה; וזה קרוב למה שהזכרנו קודם ברחמן ובאכזרי. אך מביא רש"י עוד הסבר, והוא המתקבל יותר על הדעת ומצוי בהרבה מקומות במושג "דעתו קצרה": כעסן. מי שדעתו קצרה - הפתיל שלו קצר. הוא המסכן: "איך עשה דבר כזה? איך ייתכן? אני אראה לו מה זה, שיתבייש" - וזה מרתיח אותו, מכעיס אותו, והוא אוכל את עצמו מבפנים. ואילו בעל הדעה הרחבה אומר: עזוב, בסופו של דבר העושים כך נותנים את הדין; אינו מתפעל מכל מה שעובר עליו, והוא רגוע. איזה כיף לאדם הזה, כמה מאושר הוא בחייו, לעומת זה שכל דבר מרגיז אותו וכואב לו. והרבה מזה, אגב, נובע מחוסר אמונה: אילו הייתה לך אמונה, היית יודע שזה מגיע לי מבורא עולם וכך צריך להיות - ועל מה אתה מתרגז ומתעצבן?
ועוד אמר רבי יהושע בן לוי: "כל ימי עני רעים" - כפשוטו, העני תמיד רע לו, אין לו מה לאכול. מקשה הגמרא: והאיכא שבתות וימים טובים? הרי בשבת וביום טוב גם לעני יש מה לאכול; מפרש רש"י: יש לו מזונות, שהיו מחלקים לעניים מערב שבת לערב שבת. אם כן כיצד אתה אומר שכל ימיו רעים, הרי יש לו גם ימים טובים?
ומתרצת הגמרא כדשמואל, דאמר שמואל: שינוי וסת - תחילת חולי. תירוץ נפלא. העני הזה, כל ימיו בקושי אוכל; שואל אתה אותו מה אכל היום, והוא משיב שכל היום לא בא אל פיו אלא חצי פרוסת לחם. קיבתו מצטמקת ורע לה, מגרד מכאן ומכאן, ברעב תמידי. מגיעה שבת, או שהזמינוהו וערכו שולחן כראוי, והוא ממלא מצברים לכל השבוע - ומה קורה? בטנו מתהפכת. "וסת" הוא דבר קבוע והרגל, ומי שמשנה את הקבוע לו - זו תחילת חולי. גופו לא הורגל בכמויות כאלה, ולכן כואבת לו הבטן, מגיע לקלקול קיבה, לכובד בגוף ולבחילות. נמצא שגם ביומו הטוב של העני הוא סובל - והנה כל ימיו רעים, שאפילו היום הטוב רע לו.
אומרת הגמרא: כתיב בספר בן סירא - "כל ימי עני רעים", ובן סירא מוסיף: אף לילות. שלמה כתב שימיו רעים, ובא בן סירא ואומר: תדע שגם הלילות אינם מי יודע מה.
ומיהו בן סירא? בנו של ירמיהו, שנתעברה בו אימו באמבטי - במקווה שהיה שם זרעו של ירמיהו, ולכן קראו לו בן סירא. הוא חיבר ספרים, ואומרת הגמרא שחכמים מצאו בהם דברי חכמה, אך לא הכניסום בכלל כ"ד כתבי הקודש מפני שמצאו בהם גם דברי הבאי, דברי חול שאינם ראויים להיות חלק מכתבי הקודש. אף על פי כן חכמים מזכירים ומביאים ממנו דברים רבים; לדוגמה: "לא לשווא הלך הזרזיר אצל העורב אלא שהוא בן מינו" - זהו בן סירא. ויש עוד הרבה כאלה. יש לדברים ערך ותוקף, אך לא יותר מדי, שהרי עדיין הם מן הספרים החיצוניים.
ומהו טעמו של בן סירא שאף הלילות רעים? "בשפל גגים גגו, ממטר גגים לגגו; ברום הרים כרמו, מעפר כרמו לכרמים". העני אין לו כסף לבנות בית גבוה; נגמרו לו הקרשים באמצע, והבית שלו בגובה מינימלי שבמינימלי - צריך להיזהר שלא ייתקע בתקרה. וכשכל העיר מסביב גגותיה גבוהים והגשם יורד, למי הוא מתנקז? אל גגו שלו, שהוא השפל שבגגות העיירה: "ממטר גגים לגגו". וכשהוא רוצה לקנות כרם כדי להתפרנס - היכן הוא קונה, בבקעה או בהר? בהר, לא מפני שרוצה אוויר, אלא מפני שזה הזול ביותר; הבקעה היא המקום המשובח, ששם כל דשן האדמה ושם מגיעים המים. והוא הולך ומזבל את כרמו שבהר ומשביח את אדמתו - ואז יורד הגשם ושוטף את הכול אל כרמו של העשיר: "מעפר כרמו לכרמים". סוחף את עפרו ואת הזבל שהשקיע, ומשאיר לו את הכרם עם טרשים וסלעים בלי עפר, והגפנים מצטמקים ורע להם. הנה שכל ימיו רעים.
אמנם יש להקשות, וכך מביא הבני יששכר במאמר על השבתות בשם ספר נתיבות עולם: מה פירוש קושיית הגמרא "והאיכא שבתות וימים טובים"? וכי בהכרח לכל עני יש בשבת וביום טוב מה לאכול? הרי כבר אמרו "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", ויש עניים שכל ימיהם רעים ואף בשבת אין להם מה לאכול. כיצד קובעת הגמרא בהכרח "והאיכא שבתות וימים טובים"?
ומשום כך מבאר את הדברים על פי הפנימיות, על פי תורת הסוד. אמרו חז"ל: אין עני אלא בדעת - העני הוא העני בדעת. ועל עם הארץ אמרו שלא יאכל בשר, ומדוע? מפני שעל ידי אכילתו, במקום לתקן את הבשר ולהעלותו למדרגתו, הוא פוגם ומקלקל בו עוד. שהרי כיצד מתקנים? על ידי שאתה משתמש באכילה לעבודת השם ומכוון את הכוונות הראויות - בכך אתה מביא את הדבר לידי תיקון. ולכן "כל ימי עני רעים": אין הוא יכול לאכול בשר, מפני שאינו מתקן.
ומעתה תבין את שאלת הגמרא: "והאיכא שבתות וימים טובים"? הרי אומרים המקובלים שגם לעני בדעת, גם לעם הארץ, מותר לאכול בשר בשבתות ובימים טובים, שעצם יום השבת, קדושתו ומעלתו, מביאים את הבשר לידי תיקון. שכן באכילת יום חול תמיד מעורב טוב ורע - זו קליפת נוגה, המורכבת מטוב ומרע; ולכן באכילת החול הזהירו שלא לאכול יותר מדי, שכל האכילה היתרה הולכת לקליפת נוגה. לעומת זאת באכילת שבת יכול לאכול אף הרבה, ואין זה מזיק, כי הכול הולך לקדושה.
וזו הקושיה: כיצד אתה אומר "כל ימי עני רעים", שאינו יכול לאכול בשר מפני שאינו מתקן - הרי בשבת הדבר מתתקן מאליו, ואם כן כן יוכל לאכול בשר. ועל זה משיבה הגמרא: שינוי וסת תחילת חולי - שאף כאן יש בחינה של שינוי וסת, שאינו רגיל בכך, וזו תחילת חולי. אבל תדע באמת שאין הכי נמי: בשבת מותר לעם הארץ לאכול בשר.
שלושת הפסוקים הללו הם מהלך אחד: הלב הנבון מבקש דעת ומעמיק עד שהחכמה שקיבל נעשית שלו, ואילו פי הכסיל רועה איוולת - עוטה על תאוותיו אצטלה של ספקנות, מפני שנעים לו יותר להיראות אוויל מכסיל. מכאן נובעת קושייתו: "כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד" - כאילו שומרי המצוות מעונים והחוגגים מאושרים. והתשובה: "טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו" - שאין הטוב והרע נמדדים בחיצוניות ובמצב הכלכלי, אלא במה שבפנים. "עשיר" הוא השמח בחלקו ו"עני" הוא העצוב בחלקו, ואף מיליארדר שאינו מסתפק במה שיש לו - כל ימיו רעים, ומשתהו של טוב הלב הוא משתה תמידי שאינו פג. וחז"ל הרחיבו את הפסוק לכל תחומי החיים: לימוד הגמרא והמשנה, אישה טובה ורעה, איסטניס ומי שדעתו יפה, רחמן ובעל לב קשוח, קצר רוח ורחב דעת - שהרבה מן הכעס נובע מחוסר אמונה. ולבסוף, אף על פי הפנימיות: בשבת עולה הכול לקדושה, ואף העני בדעת מתוקן בה.