פרק ט"ו במשלי ממשיך בסדרת המשלים הקצרים שכל אחד מהם עולם בפני עצמו. בשיעור זה נעמוד על שלושה מהם: ידיעת ה' את מחשבות הלב, טבעו של הלץ הבורח מן התוכחה, וכוחו של הלב - השמח והעצוב - בכל בניין האדם. נלך לאורם של רבנו יונה, רש"י, הגאון מווילנא והמלבי"ם.
שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד יְהֹוָה אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם׃ (יא)
רבנו יונה מבאר שהפסוק בא להזהיר את האדם לטהר את ליבו. ומדוע? דע לך שהקדוש ברוך הוא בוחן כליות ולב, ולכן אל תחרוש בלבבך מחשבות אוון, אל תתכנן תוכניות רעות - הליבות של בני האדם גלויים לפני ה'. ואם שאול ואבדון גלויים לפניו, כל שכן ליבות בני אדם: הנפש נאצלת מן הכבוד, חלק אלוה ממעל, נחצבה מן הקודש, "מאן דנפח מדיליה נפח" - היא כביכול חלק מקודשא בריך הוא, ולכן ודאי שכל מה שבתוכה גלוי לפניו. אם החלק הגשמי והחומרי גלוי, על אחת כמה וכמה הלב.
זו אזהרה גדולה, אומר רבנו יונה: שלא יעלה האדם על ליבו כל אשר ליבו חפץ. אדם אומר "מה קרה, רק הרהרתי", והוא אינו יודע את חומרתם של ההרהורים הרעים. ראשית, הרהוריך גלויים לפני ה'. ושנית, ההרהורים הרעים - אומר הרמב"ם - כמוהו כמכניס צלם בהיכל: המקום הנשגב והמרומם ביותר הוא שכל האדם, וכאשר אדם פוגע בו במחשבות רעות הרי הכניס צלם לתוך ההיכל. כמה צריך אדם להיזהר שלא לטמא את שכלו.
הגאון מווילנא מסביר את הקל וחומר באופן אחר: שאול ואבדון נמצאים בתחתיות הארץ. מי יותר "קרוב" לקודשא בריך הוא שבשמיים - וכמובן הדברים במרכאות כפולות ומכופלות, שהרי הקדוש ברוך הוא ממלא כל עלמין, אלא שנדבר לפי מה שמצטייר בעינינו - ודאי שהאדם הנמצא על הארץ קרוב יותר מן השאול שבתחתיות. ואם שאול ואבדון, שהם פנימיים בתוך תחתיות הארץ, גלויים ועומדים נגד ה', אף כי ליבות בני אדם הנמצאים על הארץ וגלויים לפניו יותר.
ועוד הסבר בגאון מווילנא: שלא יאמר האדם - הרי ה' טהור עיניים, עיניו זכות, הוא אינו מסתכל בדברים רעים ומקולקלים, ולכן כשאני עושה מעשה טמא, מגואל, מעשה שיש בו זוהמה, אין לי מה לדאוג, שהרי ה' אינו מסתכל בכאלה מעשים אלא במעשים טובים בלבד. אומר לו הפסוק: לא כך. הרי ה' מסתכל גם על שאול ואבדון, ואין מקום טמא ומשוקץ כמותם, מקום משכן הסטרא אחרא, והם נגד ה' - כל שכן ליבות בני אדם שאף הם נגדו, והכל חשוף לפניו יתברך.
המלבי"ם מסביר שהפסוק בא לשלול את דעתם של הפילוסופים, שהמלבי"ם מזכירם גם בספר איוב: הם טוענים שלא שייך שה' ידע את מחשבות בני האדם. טענה ראשונה - מחשבות בני אדם עמוקות ונסתרות מאוד, "עמוק עמוק מי ימצאנו" בקרב ליבו; מעשים ה' רואה, אבל מה חשבת - כיצד ניתן לראות זאת? טענה שנייה - המחשבות אינן דבר קבוע, הן משתנות מרגע לרגע ומשנייה לשנייה, שטף נהר המחשבות שוטף תמיד, ולא ייתכן שיתחדש לה' יתברך ריבוי ידיעות ושינוי ידיעה, שהרי הקדוש ברוך הוא אינו משתנה.
על זה אומר לך שלמה: הרי השאול עמוק ונסתר יותר מן הלב, והאבדון הוא חומר היולי שפושט את צורותיו ולובש צורה תמיד בלא הפסק - אינו דבר קבוע אלא החומר הראשוני המשתנה תמיד. ואף על פי כן "נגד ה'". אם כן, איך תחשוב שמחשבותיך, שהן נסתרות פחות מן השאול ומשתנות בקצב איטי ופחות מהיר מן האבדון, אינן ידועות לו? אם את השאול ואבדון ה' יודע, על אחת כמה וכמה את מחשבותיך.
לֹא יֶאֱהַב לֵץ הוֹכֵחַ לוֹ אֶל חֲכָמִים לֹא יֵלֵךְ׃ (יב)
הגאון מווילנא מקשר את הפסוק לכתוב "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך", ולעומתו "תן לחכם ויחכם עוד". יש כאן שתי בחינות. בתוכחה - כדי להוכיח אדם עליי ללכת אל ביתו של עושה האוול ולהוכיחו, לא להמתין שהוא יבוא אליי: אני הולך ואומר לו עשית כך וכך, זה אינו ראוי ואינו הגון, ועליך לתקן את דרכיך. אבל בלימוד - אין חובה עליי ללכת אל ביתך כדי ללמדך; רוצה אתה ללמוד תורה, בוא אליי ואלמדך. החובה היא על התלמיד לבוא אל החכם, ולא על החכם לחזר אחר האדם. ולכן נאמר "הוכח לחכם" - לך אליו להוכיחו ויאהבך, אבל "תן לחכם" - לא נאמר לך אל החכם אלא תן לו, כשהוא בא תיתן לו ותשפיע עליו.
ועל זה אומר הפסוק: "לא יאהב לץ הוכח לו" - אפילו כשבאים אליו הביתה, כדרכה של תוכחה, ומוכיחים אותו, הלץ אינו אוהב זאת. כל שכן שלא יטרח וילך אל בית המוכיח; לבוא לשמוע שיעור ולקבל מוסר - זו כבר שאלה שאין עליה מה לדבר, "אני נשאר בבית". ועוד: "אל חכמים לא ילך" - לא די שאינו לומד, אלא אף ללכת אינו הולך. והרי מצינו ארבע מידות בהולכי בית המדרש, ואחת מהן "הולך ואינו עושה" - שגם אם לא היה מקשיב כלום, בהליכה עצמה כבר היה לו שכר, כבר הייתה לו מצווה. אבל הלץ הזה אפילו ללכת אינו הולך, ועל אחת כמה וכמה שלשמוע דברי תוכחה - מאן דכר שמיה.
המלבי"ם מבאר: הלץ הוא מי שמתלוצץ על חוקי החוכמה והמוסר. וכבר הסברנו שלחוכמה ולמוסר אין הוכחות ברורות, אלא צריך לקבלם מפי חכם ומפי נביא, ואי אפשר לבררם בראיות השכל - ולכן שם יש ללץ פתח להתלוצץ. אבל תוכחה היא ויכוח השכל, הוכחה, ועל הוכחה אינו יכול להתלוצץ. מה הוא עושה? נשמר מן התוכחה, נזהר שלא יוכיחו אותו. שכן כאשר מוכיחים לו - אין לו ברירה, הוא עומד מול העובדות ונאלץ לשנות את דרכיו, והלץ אינו רוצה לשנות את דרכיו. לכן "לא יאהב לץ הוכח לו": איני אוהב הוכחות, איני רוצה הוכחות.
וזו דוגמה שדיברנו בה בעבר: אם אתה בא לאדם רחוק מאוד ממצוות ואומר לו "בוא תשמע שיעור, בוא תשמע הרצאה, נאמרים שם דברים משכנעים ויפים" - אתה חושב שקירבת אותו? הברחת אותו עוד יותר. אם היה סבור שהדברים אינם משכנעים, יש צד שיבוא - כדי לנקות את המצפון ולומר "אתה רואה שהדתיים מדברים שטויות", וחזרתי הביתה רגוע ואוכל להמשיך ככל העולה על רוחי. אבל ברגע שאומרים לו: פה בא לדבר אדם משכיל ופיקח, פרופסור פלוני ודוקטור אלמוני הנחשבים בעלי דעה לפי כל פרמטר, והם אומרים דברים נכוחים על שמירת תורה ומצוות - הפחדת אותו עוד יותר. כל עוד דיבר מי שנראה לו בער לפי הבנתו, אמר "ראיתי, אין להם מה למכור, לא מדבר לעניין". אבל כשבא מישהו לתת לו הוכחות - זה מפחיד אותו: הוכחות אני צריך לקבל.
ומובא כדבר הזה על גלילאו, שקרא לראשי הכנסייה. שהרי הכנסייה הנוצרית החרימה אותו, כי לפי תפיסתם כל מה שאמר בעניין סיבוב הכדור סביב השמש נחשב כפירה. הזמין אותם אליו: בואו תסתכלו בטלסקופ ואראה לכם. לא רצו להגיע, לא רצו לראות. מדוע? אמרו: אם נראה, ייתכן שנשתכנע - וזו בעיה, אתה עלול לשכנע אותנו. ראו איך אדם מוכן ללכת בחושך ולא לשמוע, שמא ישמע וישתכנע. מאותה סיבה אדם שמעשן אינו מעוניין לשמוע הרצאות נגד עישון - ודווקא מחמת האמת שבהן. אם היה בזה הבל, מה אכפת לי, אבוא, אצחק, אזלזל, "שטויות, לא מוכח, לא מדעי, אין הוכחות". אבל כשאני יודע שהדבר מוכח ומגובה במחקרים מדעיים, אין לי אפשרות להתווכח; כמה שאהיה לץ, אי אפשר להתווכח על עובדות. מה נשארה לי האפשרות? "אין לי זמן, אני עסוק מאוד היום". הדרך היחידה להתחמק היא "אל חכמים לא ילך" - לא לבוא ולא לשמוע, שכן עם תוכחה יש לי בעיה, ואיני יכול להלעיג עליה.
ולכן נאמר "אל תוכח לץ פן ישנאך": התוכחה היא הוכחה שהוא טועה, והוא עצמו יודע שהוא טועה. וכשאתה מוכיח לו, אתה מגלה את מומו וגם גורם לו לא ליהנות ממה שהוא עושה, שהרי הוא יודע שאתה צודק, ומה יעשה - יצרו מתגבר עליו. לכן ישנא אותך, ולכן מראש אינו הולך אל החכמים, כדי לא להיקלע לפלונטר הזה.
לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים וּבְעַצְּבַת לֵב רוּחַ נְכֵאָה׃ (יג)
רש"י מסביר: אם תשמח את ליבו של הקדוש ברוך הוא - על ידי שאתה הולך בדרכי ה' ועושה את ציוויו - הקדוש ברוך הוא ייטיב פנים אליך, יאר ה' פניו אליך, לעשות את כל צורכיך ומאווייך ולמלא רצונך. "ובעצבת לב" - אבל אם תעציב את הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב "ויתעצב אל ליבו" בעקבות רעת האדם, ומה נאמר בהמשך? "ויאמר ה' אמחה את האדם" - אתה גורם שרוחך תהיה נכאה, וחלילה אתה עלול להיפגע מזה, כאותו "אמחה את האדם".
יש הסבורים שרק המעשה קובע: עשית טוב או עשית רע? מה חשבת, מה עבר לך בראש, אם מגמתך הייתה טובה או שלילית - זה לא מעניין; מבחן התוצאה, המעשה. אומר לך הפסוק: דע לך שלא כך הוא, אל תעלה כן על הדעת. והראיה - ראה שהלב פועל בגוף. עיקר הנאת הגוף וצערו תלויים בלב: משמחת הלב יש תענוג לגוף, ומעיצבון הלב יש שבר לגוף. "לב שמח ייטיב גהה" - וגהה פירושו רפואה (כשם בית החולים גהה, מקום רפואה). ומצד שני על ידי עצבת לב - "רוח נכאה", ו"רוח נכאה מי ישאנה". הנה אתה רואה שלכוח הלב פעילות עצומה בגוף האדם: כשליבו של אדם שמח, כל גופו שמח, כולו בעליצות, כולו פורח; וכשהלב עצוב ושבור, גופו שפוף ושבור ואין לו חשק לשום דבר. הכל תלוי בלב. אם כן איך תאמר שהמעשה לבדו קובע ומחשבת הלב אינה משנה כלום? הנה כל בניין האדם וכל מה שעובר עליו תלוי בליבו - ודאי שהלב הוא העיקר.
אבל לב בלא מעשה - שלא נטעה - ודאי שאינו טוב. אל יאמר אדם "אני דתי בלב": בונה סוכה בלב, מניח תפילין בלב, לולב בלב, הכל בלב, ואחר כך יש לו התקף לב ואין מבינים למה - הכביד כל כך על ליבו, כיצד לא יקרוס? אלא הלב - ועמו המעשה.
ולכן אמרו חז"ל "גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה": אם העיקר הוא הלב, הרי אפילו עבירה שהיא לשמה גדולה ממצווה שחסר לה הלב, שאינה לשמה. ואין זה למעשה בימינו, אלא נאמר בזמנם, אך הוא מראה את תוקף חשיבות הלב בכל מעשי האדם. ולכן כשרוצים לומר לאדם שיעשה דבר בהתבוננות אומרים לו "תשים לב" - זה העיקר, שים את הלב; בנתינת הלב עיקר כל מעשה האדם.
הגאון מווילנא מסביר: מי שליבו שמח בעמלו - "לב שמח ייטיב פנים", ייטיב את פניו; וכשיש לו עצבות, רואים זאת על פניו, "רוחו נכאה". וההסבר: ההשתוקקות של האדם לעשות מצווה או כל דבר אחר באה מן הרוח - הרוח היא החלק הפנימי המפעיל את כל הדברים הללו. מי שליבו עצב, רוחו נכאה ושבורה, קצרה רוחו בכל דבר, ואינו עושה כלל, כי רוחו שבורה.
וכך גם בתורה. יש בתורה פשט, רמז, דרש וסוד, ולכל אחד פנים בפני עצמו, כמו שאמרה הגמרא: פנים של אימה למקרא, פנים מסבירות למשנה, פנים שוחקות לתלמוד, וכמו שכתוב "פנים בפנים דיבר ה' עמכם". את המקרא צריך ללמוד באימה כקבלתה - לכן פנים של אימה למקרא. התלמוד מורכב ועמוק - צריך פנים שוחקות, פנים המבהירות את הכל. והמשנה - פנים מסבירות, שיש בה עומק שאינו בא לידי ביטוי על פניה, ולכן צריך את התלמוד לבארה יותר. נמצא שלכל פן בתורה צריך להסביר פנים וללמדו כפי דרכו. "לב שמח ייטיב פנים" - כשלאדם לב שמח, הוא לומד את כל התורה על פי הפנים הראויים לה, כל דבר ודבר כראוי לו. אבל "ובעצבת לב רוח נכאה" - מי שרוחו שבורה, אינו יכול ללמוד את התורה בדרך הראויה לה: יש דבר שצריך פנים שוחקות ויש שצריך פנים מסבירות, ולאדם הזה אין פנים כלל, רוחו נכאה.
והכל נובע מן הרוח, וזה שכתוב "רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך" - כיצד מגיעים ל"דברי אשר שמתי בפיך"? על ידי "רוחי אשר עליך". שכל השתוקקות האדם לתורה, למצווה ולכל מעשה באה מכוח הרוח, והרוח היא הנמשכת. ואם הרוח נכאה, אין "רוחי אשר עליך", וממילא אין "דברי אשר שמתי בפיך" - אינו מסוגל ללמוד ואינו יכול להשיג חלק בתורה. לכן צריך לב שמח: הרוח בשמחה, השתוקקות הלב קיימת, ועל ידי זה יכול ללמוד כל חלק מן התורה כראוי לו.
המלבי"ם מסביר ששמחת הלב ועיצבונו ייתכנו בכמה אופנים, וכאן מדובר בלב שמח בענייני העולם, כמו שכתוב "וליבי שמח מכל עמלי". ומי הוא זה שליבו שמח בענייני העולם? אדם שעוונותיו אינם מטרידים אותו; מה חשוב לו - שהרוויח עוד סכום כסף, שקנה עוד נכס, שעשה עוד שיפוץ בבית. כל מה שמעניין אותו הוא ההצלחה הגשמית. ואדם כזה - "ייטיב פנים" בלבד. שמחת הלב ניכרת בפנים, ולכן נקראים פנים: זה המקום שבו ניכר בצורה הברורה ביותר מה קורה בפְּנים. אין דבר מביע יותר מן הפנים - תסתכל בפני האדם ותראה אם הוא בשמחה, בעצב, מהורהר, שבור או מפחד; הכל ניכר על הפנים, הם מראים את מה שבפנים.
מי שליבו שמח בגשמיות, ואין ליבו צר על חיסרון עבודתו ועל חיסרון השגתו בעבודת ה', על שאינו מקיים מצוות כראוי, אלא הוא מרוצה מעצמו ונהנה מכל ענייני הגשמיות - הוא "ייטיב פנים" ולא יותר. שמחת ליבו ניכרת על פניו, אבל את הרוח אינו מטיב. והרוח כוללת את כוחות הנפש הפנימיים: רוח חוכמה ובינה, רוח דעת ויראת ה'. נמצא שיש לך שמחה חיצונית בלבד, כי מה יש לך - לב שמח בהשגה הגשמית שהשגת. לפעמים, אומר המלבי"ם, הלב שמח והרוח נכאה, ומדוע? מפני שהשפלת אותה: לא התעסקת בענייני רוחניות ולא נתת לה את מזונה. במה התעסקת? עוד סטייק, עוד גשמיות, עוד הנאה - הלב אמנם שמח, אבל הרוח שבורה ונכאה, אינה מתרוממת, שבורה מזה שהאדם לא נתן לה את חיותה.
ולפעמים, דע לך, דווקא בעצבת לב אתה מטיב את הרוח הנכאה, שה"ייטיב" נמשך לשני חלקי הפסוק: "לב שמח ייטיב פנים", "ובעצבת לב ייטיב רוח נכאה". על מה אתה מתעצב? על מיעוט השגתך בעבודת ה', על כך שעבודתי חיצונית ולא פנימית, שאין לי התלהבות בעבודת ה', שאיני מדקדק די במצוות ואיני נזהר מעבירות. זו עצבת לב, כאב לב על חוסר ההשגה בעבודת ה' - וזו היא שתיטיב את הרוח הנכאה, תגביה, תנשא ותרומם אותה. וזה טוב הרבה יותר מהטבת פנים: הלב השמח מטיב רק את הפנים, שהוא חיצוני, ובתוך תוכו רוחו שבורה. אבל מי שעצבת לב לו על מצבו הרוחני, שכואב ליבו על שאינו מתקדם בעבודת ה' - נותן חיות לרוח הנכאה, שכן חיותה של הרוח היא עבודת ה'. ועל ידי שאתה נותן לעצמך מוסר ודורש מעצמך יותר, אתה מחיה את רוחך. אבל מי שמעניק אינסוף מתנות לגשמיות שלו על חשבון רוחניותו - לא יעשה כלום, לא ייטיב את רוחו הנכאה אלא ייטיב פנים בלבד: כלפי חוץ ייראה שמח, ובתוך תוכו שבור וריקני.
וזו גם הסיבה שאנו רואים בני נוער רבים המגיעים לכל מיני כתות, לקרישנה, מחפשים את עצמם בגואה, ואחר כך מגיעים לגהה. מאין כל זה בא? ודעו שהדבר נמצא ביהודים בלי שום פרופורציה לכל העמים האחרים - בהודו ובכל אותם מקומות של עבודה זרה, בלי שום פרופורציה. יבוא כאן הרב פנגר ויספר לכם, הוא היה בכל מרכזי הטומאות ההם ועבר את כל הסיפורים האלה. מה ההסבר? ההסבר פשוט: ליהודי יש רוח, והנפש לא תימלא. את הנפש אינך משביע בסטייקים ולא בפיצות - זה אינו מדבר אליה. מה קורה? הנפש מקשקשת בתוכו, מושכת, רעבה, מבקשת. ומה האדם עושה? "בא לי, ממש בא לי - תביא פיצה, תביא עוד הנאה גשמית, תביא עוד תאווה, אקנה את זה, אחליף את זה, הוציאו דור חדש". הרצון הזה נובע מן הרצון הפנימי, מן השאיפה הפנימית למשהו גדול ונשגב יותר - אלא שהוא אינו מבין את השפה. הוא מרגיש שמשהו אינו נותן לו מנוחה, ובטוח שזה הרצון לעוד תאווה גשמית, אז הוא ממלא עוד תאווה, ורואה שזה לא מדבר אליו.
אז הוא מחפש את זה בתאוות רוחניות: להתחבר לאיזה דבר מיסטי, ליוגה, לאיזה נזיר בודהיסטי אי שם בהרי ההימלאיה - זה נותן לו משהו פסאודו-רוחני, וזה מתחיל מעט לדבר אליו. אבל הנפש עדיין מקשקשת, כי אין זו תשובה ואין זה המזון שלה; אתה מאכיל אותה מזון תחליפי, made in China. ומתי נחה הנפש? תשמע מכל אלה שהיו שם וחזרו בתשובה: "הגעתי לאור, מצאתי את אשר איוותה נפשי. כל הזמן הייתי אדם שרץ ומחפש ורודף ולא קלטתי מה חסר לי. הגעתי לתפילה, הגעתי לתורה, זכיתי להתחבר למשהו רוחני - כאן הרגשתי את תחושת השלמות".
וזה שאומר לך הפסוק: לב שמח בגשמיות ייטיב פנים - כלפי חוץ תהיה הטבת פנים בלבד. תראה את כל הפרסומות ואת הסרטים: הוא מחייך, הכל נפלא, הכל כיף - והכל חיצוני. לך ובדוק מה קורה עם האנשים האלה בבית: זה גרוש בשביעית, לזה הבן התאבד, וזה עצמו ניסה להתאבד, וזה עבר שבעה עשר ניתוחים מפני שאינו שלם עם מראהו החיצוני. אתה שומע איך אנשים פשוט מתבהמים. כלפי חוץ זה מצטלם יפה - תמונות, מרוצה, מאושר, תאוות והנאות. אבל "עצבת לב", אותו שעצב בליבו ומלקה את עצמו על חיסרון עבודתו ועל שאינו משיג בעבודת ה' - זה ייטיב רוח נכאה, זה מחיה את הנפש, זה מה שחסר לה. הנפש רוצה דבר שיביא אותה אל השלמות ויוביל אותה אל עבודת ה'; זה יחיה את הרוח הנכאה, ולא כל ההנאות והתאוות הגשמיות.
שלושת הפסוקים שלמדנו נוגעים כולם בפְּנים של האדם. "שאול ואבדון נגד ה'" מלמד בקל וחומר שאין מחשבה נסתרת מלפניו, ומכאן אזהרה לטהר את הלב ולא לטמא את השכל שהוא היכל ה'. "לא יאהב לץ הוכח לו" חושף את בריחתו של הלץ דווקא מן ההוכחה הברורה, שאינו יכול להלעיג עליה ואינו רוצה לשנות את דרכיו - ולכן אף אל חכמים לא ילך. ו"לב שמח ייטיב פנים" מלמד שכוח הלב הוא עיקר בניין האדם: לב שמח בגשמיות מיטיב פנים בחוץ ומשאיר רוח שבורה בפְּנים, ואילו עצבת לב על חיסרון עבודת ה' היא שמיטיבה ומחיה את הרוח הנכאה - והלב השמח בעבודת ה' הוא שמסביר פנים לכל חלקי התורה וזוכה ב"רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך".