פתיחה
בפרק ט"ו ממשיך שלמה המלך בעניין כוחה של הלשון: לשון חכמים המטיבה דעת מול פי כסילים המביע איוולת. בתוך הרצף הזה באים שני פסוקים שנעסוק בהם: הפסוק על עיני ה' הצופות בכל מקום, והפסוק על מרפא הלשון לעומת סילופה. בשניהם עומדת אותה נקודה: לדיבור יש משקל, יש עליו גמול, ויש לו כוח לרפא או לשבור.
"בכל מקום עיני ה'" - גמול על הדיבור
בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי יְהֹוָה צֹפוֹת רָעִים וְטוֹבִים׃ (ט״ו, ג)
רבנו יונה מבאר שהפסוק הוא המשך ישיר לקודמו. אמרנו שיש כסיל המביע איוולת ויש לשון חכמים המטיבה דעת - ועל כך בא הכתוב ואומר: דע לך, הקדוש ברוך הוא משלם גמול על דברי האיוולת שמביע פי הכסילים, וכן משלם גמול טוב על הדברים הטובים שאומרים האנשים ההגונים והצדיקים. אין דיבור שנופל לריק.
ביאור הגאון מווילנה: השגחה גם על הרעים
הגאון מווילנה מסביר, שלכאורה היה אדם עשוי להעלות על דעתו שהקדוש ברוך הוא משגיח רק על הטובים. ומדוע? כי כיצד ישגיח ה' על הרעים - הרי הם עושים מעשי רשע, וכביכול אין הקדוש ברוך הוא רוצה להיות במקום של טומאה, של זוהמה ושל רשע, ואין עיניו משוטטות שם, שאינו רוצה לראות מעשים כאלה. על כך אומר הכתוב: לא כך. "בכל מקום עיני ה'" - השם מביט גם על המעשים הטובים וגם על המעשים הרעים.
עוד הסבר מביא הגאון מווילנה. יבוא אדם וישאל: מדוע דרך רשעים צלחה? התשובה היא ש"בכל מקום עיני ה' צופות" - הקדוש ברוך הוא צופה למרחוק. כלומר, הוא רואה מה עתיד להיות, רואה את התכלית, רואה מה יֵצא מן הדבר. אתה רואה שרע לצדיק, אבל השם רואה את התכלית - שיצא לו מזה טוב. ואתה רואה שטוב לרשע, "יציצו כמו עשב" - והקדוש ברוך הוא צופה למרחוק, ויודע שהוא נותן לו שכרו בעולם הזה כדי לשלול ממנו את העולם הבא. נמצא, שדווקא עיני ה' הצופות הן הגורם למה שנראה לעינינו כחוסר צדק: הקדוש ברוך הוא צופה מה יהיה בסופו.
ואין זה דווקא לעניין העולם הבא, אלא גם בעולם הזה. כלשון חכמים: "לטובתי נשברה רגל פרתי". עכשיו נשברה רגל הפרה, והאדם זועק: ריבונו של עולם, איפה הצדק? הנה סבל, ייסורים וצער. אבל עיני ה' צופות למרחוק, ומי שצופה למרחוק יודע שבסופו של דבר הדבר הזה יהיה לטובת אותו אדם.
וכך גם בצד השני: לפעמים אתה רואה רשע שמאריך ברשעו. עיני ה' צופות - הקדוש ברוך הוא יודע שמעשיו של זה קשים מאוד, אבל עתיד לצאת ממנו בן צדיק, וכיוון שעתיד לצאת ממנו בן צדיק הוא משאיר אותו כאן, אף שעדיין מעשיו מעשי רשע. ולפי זה אפשר לפרש "צופות רעים וטובים" - השם צופה ברעים מפני שהוא יודע שיצאו מהם טובים. אתה אינך יודע מה יֵצא ממנו בעתיד, אבל הקדוש ברוך הוא יודע, ולכן משאירו כאן.
וזה כדוגמת משה רבנו, שלפני שהרג את המצרי "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" - הסתכל וראה שאין עתיד לצאת ממנו שום שורש של צדיק, שורש רע מוחלט הוא. ואילו היה בו שיהיה עתיד לצאת ממנו אחרי כמה וכמה מאות דורות מישהו שיתגייר, לא היה הורגו. אלא שלאדם אין הידיעה הזו אלא אם כן יש לו נבואה, ואילו לקדוש ברוך הוא עיניו צופות ברעים - שיכול להיות שעתידים לצאת מהם טובים; או כמו שאמרנו, שהשם רוצה לתת לו טובה בעולם הזה כדי שיאבד חלקו לעולם הבא, וכן על זה הדרך.
ביאור המלבי"ם: "צופות" - עין של השגחה
המלבי"ם מבאר: אף שדעת רבים היא שההשגחה של הקדוש ברוך הוא היא רק על הצדיקים ולא על הרשעים, שהרי "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל", וכביכול אין הקדוש ברוך הוא מסתכל על מעשה רשע - בא הכתוב ואומר: לא כן הוא, אלא בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים.
ומהי ההגדרה של "בכל מקום"? כאן ראוי להקדים את מה שמאריך רבי חיים מוולוז'ין בנפש החיים בביאור המושג "מקום", על מה שאמרו "שלא יהיה רשע שעה אחת לפני המקום" - המקום ברוך הוא. בקצרה: אנחנו חושבים שהשם נמצא בעולם, כלומר יש עולם והקדוש ברוך הוא נמצא כאן - וזה בדיוק להפך. הקדוש ברוך הוא הוא מקומו של עולם. יש את הקדוש ברוך הוא, וכל העולם כולו נמצא בו יתברך, שהרי אין עוד מלבדו. הקדוש ברוך הוא ממלא את כל החלל, ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, וכשהוא בורא דבר - הוא בורא אותו "כאן", כלומר בקודשא בריך הוא. נמצא שהמקום של כל מה שיש כאן הוא השם יתברך, "לית אתר פנוי מיניה".
ולפי תפיסת סוד הצמצום כדרכו של רבי חיים מוולוז'ין והאסכולה שעמו, המשמעות היא שאין באמת שום דבר חוץ מהשם יתברך. גם מה שאתה רואה כאן כבני אדם וכדברים נפרדים - הכול הוא יתברך. שאם תאמר שדבר זה אינו הוא, הרי יש אתר פנוי מיניה. אם תאמר שהשולחן אינו השם יתברך, הרי שיש מקום שאין בו את השם - והנה יש שולחן. אלא שהכול בעצם הוא יתברך, ורק שהקדוש ברוך הוא צמצם את השגתו, וזה נושא רחב בפני עצמו.
ומה שאני רוצה להסיק מזה הוא הביאור של "בכל מקום עיני ה'". אנשים נוטים לצייר את הקדוש ברוך הוא כמי שיושב למעלה ומביט ממכון קודשו ומסתכל על מה שקורה כאן למטה - וזו טעות. אם השולחן הזה הוא השם, מי מסתכל עליי עכשיו? השם. מהיכן? מכאן, מהשולחן - אלו הן עיני ה'. הכיסא הוא השם, הקיר הוא השם. "קורות ביתו מעידים עליו" - מה הן קורות ביתו? השם. שהרי אין דבר חוץ מהשם, והוא בבחינת ממלא כל עלמין. ואם כן אין זה מישהו שמסתכל מבחוץ ומלמעלה, שעל דבר זה יכול להסתכל ועל דבר זה לא, אלא בכל מקום ובכל דבר עיני ה' צופות. מכל דבר שתסתכל עליו תוכל להבין שיש כאן את עיני ה' הצופות.
ומדוע נאמר "צופות" ולא "רואות"? מפני שאין זו הסתכלות בלבד. אדם יכול לראות את חברו מחלל שבת, והלה יאמר לו: נו, ראית אותי, מה נגרע ממך? אצל הקדוש ברוך הוא אין זה כך, מפני שאין זו רק הסתכלות אלא "צופות". "צופות", אומר המלבי"ם, שהשם רואה מה יתחדש להיות בו ומה יהיה עמו לעתיד, והכול על פי השגחתו. אין זו הסתכלות שנרשמת ונשכחת, אלא ראייה שממנה נמשך דבר - או שפע, או חס ושלום להפך, הכול לפי מעשה האדם. אלו עיניים של השגחה: השם משגיח על מעשה האדם וצופה מה יהיה עמו לעתיד, אם לרע ואם לטוב, ש"לית אתר פנוי מיניה" ואין נסתר מעיני כבודו - את הכול הקדוש ברוך הוא רואה.
"מרפא לשון עץ חיים" - הרפואה הטובה שבעולם
מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ׃ (ט״ו, ד)
מסביר רבנו יונה: רפואת הלשון נכבדת מאוד, ונכבדת היא מכל מיני הרפואות. מדוע? מפני שכל הרפואות פעמים שיועילו ופעמים שלא יועילו. וכבר אמר רבנו יונה בפרק הקודם, שלא זו בלבד אלא שכל רפואה המועילה לעבר זה - מזיקה לעבר אחר. והיום הדבר ברור על פי הרפואה: כל תרופה שאתה לוקח, אם אתה יכול להימנע ממנה - הימנע, שכן היא מועילה לרפא דבר אחד ומזיקה לדבר אחר. ולכן הרפואות הן מסוג הדברים שצריך לקחת במינונים ההכרחיים ביותר: מה שאתה חייב - קח; ומה שאינך חייב - עדיף להימנע. לעומת זאת הלשון היא הרפואה הטובה ביותר; אין מצב שאינה מועילה, ובוודאי אין מצב שרפואת הלשון מזיקה.
מהי רפואת הלשון
ומהי רפואת הלשון? כאשר אדם רואה את חברו עושה דבר שאינו הגון, והוא מוכיח אותו: אומר לו בנועם מילים, אומר לו דברים שיתקבלו על ליבו כדי שיחדל מאותו מעשה. פעם ועוד פעם ועוד פעם - ויצליח להשפיע עליו. בלשונך ריפאת אותו מן המחלה שיש בו, מן הקלקול שבו, מן המעשים הרעים שהוא עושה.
אבל לא כך יהיה הדבר אם המוכיח יתייאש, או אם זה שמקבל את התוכחה יאטום אוזנו משמוע. לתוכחה צריך שניים: אחד שיוכיח ואחד שיקבל. וכבר אמרנו שאין בנו היום מי שיודע להוכיח, מפני שאף אין בנו מי שמקבל תוכחת. לכן היום צריך להיזהר בזה מאוד מאוד: כשרוצים להוכיח מישהו, יש לוודא שאותו אדם אכן מוכן לשמוע ואוזנו כרויה, ולומר את הדברים בדרך שתתקבל.
וזהו "עץ חיים". אם יש לי עץ ובו פירות המחיים את אוכליהם - האם כל מי שנמצא כאן יחיה מן העץ? לא, אלא רק מי שייקח מן הפרי ויאכל. כך גם בתוכחה: מרפא הלשון הוא כעץ חיים, וצריך שהאדם ייקח ויאכל, ואז יהיו לו חיים מעץ החיים. אם יקבל את התוכחה, תהיה לו לעץ חיים - ישפר את דרכיו, ישפר את הנהגתו, ויהיה צדיק. אבל אם לא יקבל את התוכחה, הלשון הזו לא עשתה כלום: לא ריפאה, לא תיקנה ולא עשתה מאומה.
ולכן כתוב "אל תוכח לץ פן ישנאך", ונאמר "יוסר לץ - לוקח קלון": המוכיח מביא על עצמו בושה, שכן הלץ לא רק שלא יקבל את הדברים אלא עוד ילעיג עליך, ולא תוסיף אלא קלון. נמצא שכל מה שאמרנו בשבח הלשון, שהיא הרפואה המשובחת ביותר, אינו אלא בבחינת עץ חיים - למי שירצה לאכול ולטעום מעץ החיים.
"וסלף בה שבר ברוח" - החולי הקשה שבלשון
וזה לעומת זה: כמו שהלשון היא המרפא הטוב ביותר, כך אומר רבנו יונה - דע לך שהחולי של הלשון הוא הקשה ביותר. ומהו חולי הלשון? לשון הרע. מי שמדבר לשון הרע, או מדבר דברים המעציבים את הלב ומצער את האנשים בשפתיו - זהו "וסלף בה": במקום שתהיה הלשון בדרך המשובחת והטובה, הוא מסלף את לשונו ואומר דברים מעציבים, דברים מצערים, דברי גנאי. ואדם כזה - "שבר ברוח". כשמדברים על מישהו רע, רוחו נשברת, ולפעמים טוב יותר היה לו אילו היכית אותו מאשר לדבר עליו רע.
וכבר אמרתי לכם פעם: אם תבדקו מפני מה אנשים התאבדו, כמעט ולא תמצאו שהתאבדו מחמת סבל גופני; מי שהתאבד - בגלל סבל נפשי. הרי שהסבל הנפשי קשה הרבה יותר מן הסבל הגופני. בסבל גופני אדם מסוגל לעמוד, ברמות מסוימות; אבל בסבל הרוחני הגיע אדם לכלל החלטה לטרוף נפשו בכפו. והדבר מפליא: הוא סובר שבזה יינצל מן הסבל הרוחני, ובאמת רק כאן מתחילות כל צרותיו, שכל מה שהיה לו עד עתה כאין וכאפס לעומת הסבל הרוחני שנשמתו עתידה לסבול. נמצא שכשאתה מדבר דברי סילוף, דברי שקר, הוצאת שם רע, לשון הרע ודברים המעציבים את שומעיהם - אין זה נזק בגוף אלא שבר ברוח: אתה שובר את רוחו של אותו אדם, וזה הדבר הקשה ביותר.
כוחה של רוח וכוחו של שבר
יכול להיות עם גיבור, אדיר וחזק, אבל רוחו נכאה - יהיה לו הצבא הטוב ביותר בעולם והוא יפסיד בקרב. יהיו לו פצצת אטום ומטוסים ונשק החדיש ביותר, ויבוא מישהו קטן עם כמה פצצות וידחה אותו, ואף ילד עם אבן יוכל לגרשו. מפני מה? מפני שיש כאן שבר ברוח, עם נכאה רוח, שאין לו עוד כוח למלחמות, ואף אינו בטוח שהוא נמצא במקום הנכון ואינו בטוח שהמלחמה שהוא נלחם היא המלחמה הנכונה. ולעומת זאת כשהרוח חזקה - בא קומץ של מתתיהו ובניו ומגרשים אימפריה יוונית שלמה, מפני שיש שם רוח חזקה. הגרוע מכל הוא שבר ברוח.
ובאמת זהו מה שיש היום בתקשורת - זה בדיוק "סלף בה": שקר, דברי גנאי, סכסוך קהלים בקהלים אחרים, והבאת האדם לחשוב שאין לנו סיבה להיות כאן, שאנחנו הרעים, שאנחנו מזיקים לאויבים שסביבנו ואיננו עומדים בהסכמים. עושים מזה הצגות, כיצד חיילים מתעללים במסכנים שבסך הכול רצו לבוא ולהתפוצץ כאן. ולא די בכך, אלא שמתקשרים לאוניברסיטאות בחו"ל לומר להם: אל תקבלו מרצים מכאן, אל תיצרו קשר עם האוניברסיטאות כאן. מוציאים את דיבתנו רעה - אנשים מתוכנו. זה "סלף בה", וכשחיים בעולם של סילוף ושל שקר - התוצאה היא שבר ברוח: לקחת את העם ושברת את רוחו, עד שאינו מבין מה הוא עושה כאן ולמה עליו להילחם. וכשאין הבנה, הגויים רק מתעצמים ואומרים לעצמם: נחכה עוד מעט, בסוף נכניע אותם, שהרי אלה שמתוכם כבר עושים לנו את העבודה ויהרסו את העם הזה מבפנים.
"מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" - וזה נאמר רק על עם ישראל, ולא על הגויים. לא תמצא אחד מהם שיאמר: אנחנו רמאים ושקרנים, אין לנו כוונה לעשות שלום, אנו רק מחפשים איך לדחות אותו ולעולם לא נסכים שיהיו כאן. אף שכולם יודעים זאת, לא תשמע מהם אחד שיאמר זאת, ואם ינסה אחד לרמוז - כבר יורידו לו את הראש. רק בעם ישראל יש את ה"מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו", וזהו שבר ברוח.
וזה מה שכתוב במקום אחר, בפרק י"ח: "רוח איש יכלכל מחלהו, ורוח נכאה מי ישאנה". נאריך בזה כשנלמד את הפסוק במקומו, אבל כמה נפלא הדבר וכמה מתאים לכאן: אדם יכול להיות חולה במחלה הקשה ביותר רחמנא ליצלן, ואם רוחו חזקה - הוא יעבור את זה ואף יחלים, שהרי מי מכלכל אותו? רוח איש, כשהרוח בריאה וחזקה. ואם הרוח נכאה - מי ישאנה.
לסיכום:
שני הפסוקים שלמדנו מצטרפים לעניין אחד: הדיבור אינו הבל. "בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים" - אין מקום פנוי מן השם, ואין זו הסתכלות בלבד אלא צפייה של השגחה, הרואה את התכלית ואת העתיד, ומשלמת גמול על דברי החכמים ועל דברי הכסילים כאחד. ומתוך כך ההבנה של "מרפא לשון עץ חיים": הלשון היא הרפואה המשובחת שאין בה נזק, ובלבד שהמוכיח יידע להוכיח בנועם והשומע יטעם מן הפרי; ומאידך "וסלף בה שבר ברוח" - לשון של שקר, גנאי ועצב אינה פוגעת בגוף אלא שוברת את הרוח, והיא הפגיעה הקשה שבכל הפגיעות. שמירת הלשון והפיכתה לכלי של ריפוי, זו הדרך להיות מן ה"טובים" שעיני ה' צופות בהם לטובה.