פרק יד במשלי ממשיך את דרכו של שלמה המלך בהעמדת ניגודים חדים בין דרך החכמה לדרך האיוולת. בקטע שלפנינו אנו עוסקים בשלושה פסוקים שכל אחד מהם נוגע ביסוד גדול בעבודת האדם: ערך הזמן והזריזות מול ביטול הזמן והדיבור המיותר; מהו העושר האמיתי ומי הוא העשיר; ומהו כוחה של עדות אמת לעומת הרגל השקר. נלך על סדר הפסוקים ונביא את דברי רבנו יונה, הגר"א והמלב"ים.
בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר׃ (כג)
אומר רבנו יונה: המקרא הזה מעורר על מידת הזריזות. לעולם ימצא אדם יתרון בכל עמלו, כי בכל עת שייגע - אם מעט ואם הרבה, אם בחוכמה ואם בדרך ארץ, כלומר במלאכה - אי אפשר שלא תעלה בידו תועלת. "עצב" כאן במובן של אדם הפועל מתוך עיצבון. כשאדם עצוב הוא בדאון, ואם תרצה - כיבית אותו בשבעים אחוז. וכשאני אומר "כיבית אותו", אין הכוונה רק להרגשה הפנימית שלו, אלא לכל פעולותיו: הן כבר אינן בזריזות ואינן בחיוניות. מי פועל בחיוניות? אדם שהוא בשמחה, אדם שיש בו חיות. אבל מי שהוא עצוב - מכובה, וכל פעולותיו נעשות מתוך דיכאון, מתוך צער, מתוך עצב. לכן אומר רבנו יונה שהיתרון בעמל מתקבל דווקא כשאדם עושה את פעולותיו בזריזות.
וכך רואים אצל הגדולים, שזו הייתה מעלתם המיוחדת: עד שאתה מתחיל להתארגן - הם כבר נמצאים בפנים. סיפר אחד מבני ביתו של הרב עובדיה יוסף, שכאשר היו נוסעים למסעות של קירוב ולעורר את העם שבשדות, עוד לא הספיק הרב עובדיה להכניס את הרגל לתוך הרכב - וכבר פתח את הספר. וכשהיו חוזרים הביתה, עוד לא הספיקו להוריד את החליפה ולהתארגן ולהכין משהו לשתות, והרב עובדיה כבר היה שקוע בעיניו באמצע כתיבת תשובה. הזריזות של האנשים הגדולים היא המביאה אותם לנצל את זמנם עד תום.
ועוד סיפר יהודי אחד: הלכתי לבקר קרוב חולה בשערי צדק, וכשנכנסתי למעלית ראיתי את רבי שלמה זלמן אוירבך יורד. התברר שגם הוא בא לבקר יהודי ששכב באותו בניין. עליתי ואמרתי לחולה: ראיתי כאן את רבי שלמה זלמן. אמר לי: כן, זו כבר הפעם השלישית שהוא כאן. אמר אותו יהודי לעצמו: תראה מה זה. הזמן שלי אינו לחוץ כמו של רבי שלמה זלמן, עם כל השיעורים שהוא מוסר וקבלת הקהל והתשובות שהוא כותב - והוא מצא זמן להגיע שלוש פעמים, ואני רק עכשיו מצאתי זמן. האנשים הגדולים מוצאים זמן לכל דבר, מפני שהם פועלים הכל בזריזות. אבל כשאדם עושה את הדברים בעצבות ובחוסר חשק - לא תהיה לו בזה שום תועלת.
לעולם ימצא אדם חיסרון בשיחה בטלה. אומר רבנו יונה: השיחה הבטלה היא גורמת הבטלה ברוב הפעמים, וכבר נתבאר רוע מידת הבטלה בכמה מקומות. ומדוע נתייחסה השיחה הבטלה לשפתיים - "ודבר שפתיים"? כי אינה ראויה להתיישב על הלב. הצרה הגדולה של השיחה הבטלה היא בזבוז הזמן. והגר"א כותב שזה היצר הרע הגדול ביותר שיש. ומה כנגד זה? המעלה הגדולה ביותר שבעולם - דברי תורה. זה לעומת זה: מה מנסה היצר הרע לעשות בכל צורה? להביא את האדם אל השיחה הבטלה.
פעם היה אפשר לומר "שיחה בטלה". היום אין אדם צריך אפילו בן שיח - הוא משוחח עם הסמארטפון שלו, וזה הניסיון הגדול ביותר. מהו העניין כולו? ייקור הזמן. להחשיב את הזמן, להחשיב את הרגע. יש אנשים שיש להם הרבה מן הסחורה הזאת הנקראת זמן: מבטל כאן, מבטל שם, מעיין פה, גולש לשם. ואני מדבר גם בלי שום עבירה: גם אם אינו עושה שום עבירה, הוא רק "מתעדכן". שיבדוק אדם את עצמו כמה זמן הוא מתעדכן ביום - מה קרה כאן ומה קרה שם ואיך הפעולה נמשכת. אדם מסתכל ומבזבז שעות ביום. פעם אמר לי מישהו שזרק את הסמארטפון שלו. שאלתי בעקבות מה, והרי לא היית עושה בו עבירות. אמר לי: יש שם אפליקציה שמראה כמה זמן היית מחובר, וראיתי שאני שורף שעות ביום בהתעסקות עם הדבר הזה. זרקתי אותו - אני רוצה להיות אדם חופשי, איני רוצה להיות משועבד. זהו "ודבר שפתיים אך למחסור": ביטול הזמן, ההתעסקות בדברים אחרים חוץ מדברי תורה, הוא דבר שלעולם יימצא בו חיסרון, ולדברי הגר"א זה היצר הרע הגדול ביותר שיש לאדם - לבטל את עצמו מן התורה.
פירוש נוסף: "דבר שפתיים" הוא אדם הבא להתפאר במה שהוא מתכונן לעשות - יש לי תוכנית, אני הולך לעשות כך וכך. חז"ל אומרים: "מחשבה מועלת אפילו בדברי תורה". זהו דבר שרבים אינם יודעים, ואף מפיצים היום מתודות הפוכות ממנו. יש כיום ספר ורעיון שחיברו אינו־יהודי, והיום מגיירים אותו, ואף מרצים בציבור שלנו מפיצים אותו: תחשוב מחשבות טובות, תדמיין לעצמך איך הכל הולך טוב - וזה ילך טוב. שאל אותי אדם: הרב, יש לזה מקורות? אמרתי לו: יש מקורות הפוכים. חז"ל אומרים שמחשבה מועלת אפילו לדברי תורה, ורש"י שם מבאר שאדם המתכנן "אעשה כך וכך" ומדמיין כיצד הוא מצליח - זה מועיל לבטל את הדבר שלא יצליח בו. כאשר לאדם יש "דמיון מודרך" כלשון ימינו, לא זו בלבד שאין הדבר מועיל לו לטובה, אלא אף להפך. וכאן אומר הכתוב "ודבר שפתיים אך למחסור": כאשר אדם מוציא את הדברים בשפתיו ואומר אעשה כך וכך, הדבר גורם קטרוג ומבטל את הדבר.
מפריעים לו מלמעלה שלא יוכל לעשות זאת. לכן אל תאמר בפה. תחשוב שאתה עתיד לפעול - אבל לראות איך אתה עושה ומצליח, ולהרגיש כאילו אתה כבר אחרי המעשה, לא. להתפלל לקדוש ברוך הוא שיעזור ויסייע בידך - ואז תצליח. ואומרים אנשים: הרי כתוב "תחשוב טוב יהיה טוב". השאלה הראשונה שאני שואל היא: איפה זה כתוב? זה אינו כתוב, זו אמרה חסידית המיוחסת לרבי מחב"ד. וכששאלוהו על האמרה הזאת אמר: "תחשוב טוב יהיה טוב" - הכוונה שאם תבטח בהשם יתברך אז יהיה טוב. וכי ללכת סתם עם מחשבות טובות ולומר יהיה כך וכך - מי אמר שיהיה? וכי הקדוש ברוך הוא עומד לקיים את התוכניות שלך? "אני חשבתי" - ומה אם חשבת, מה זה קשור לריבונו של עולם? תבטח בריבונו של עולם, זהו "תחשוב טוב": לבטוח בהשם שיהיה בעזרי, ואז יהיה טוב. אבל לחשוב שאני אצליח להביא טוב מכוח המחשבה בלבד - דבר זה לא מצאנו בחז"ל. אני תמיד אומר לאנשים: כל דבר שאתה רוצה למצוא לו מקור, בדוק אם חז"ל אמרו אותו או לא. ובמקרה שלנו חז"ל אמרו את ההפך הגמור. כתבתי על כך תשובה שלמה, ואף גדולים יצאו נגד העניין הזה, שלוקחים רעיון של גוי ומפיצים אותו בציבור היראים ושומרי המצוות כאילו הוא רעיון הקשור ליהדות - ואין לו שום קשר ליהדות.
הגר"א מסביר: "בכל עצב יהיה מותר" - בכל פעולה שאדם עושה במלאכתו יש "מותר", יש בה רווח. אבל "דבר שפתיים", מה שאדם מרבה לדבר - לא די שאין בו רווח, אלא הוא גורם לו הפסד, מחסור. וכך גם בתורה: כל דבר שאדם "עצב" עליו, כלומר טורח ומתאמץ בצער כדי לעשות דבר בתורה או לקיים מצווה - זהו "למותר", יהיה לך בו יתרון ורווח. אבל מי שמדבר בשפתיו שיעשה כך וכך - אין בזה אלא מחסור. הדיבורים מונעים את המעשה: אל תדבר, לך ועשה. כשאתה מדבר על מה שתעשה, הדבר עלול לגרום שבסופו של דבר לא תעשה.
המלב"ים מסביר על פי דברי חז"ל "אגרא דבי טמיא שתיקותא" - מהו השכר שמקבלים בבית האבל? על כך שהאדם שותק. שכן כל רעה שבאה על האדם, ראוי לו להתעצב בליבו ולזכור: בעוונותיי, "עוונותיי הטו אלה", "ראה השם בעוניי ועמלי ושא לכל חטאותיי". כל צרה הקורית לאדם - יאמר: ריבונו של עולם, ראה את צרתי ובזכות זה שא את עוונותיי, ויהרהר תשובה בליבו. זו האנינות והאבלות על המתים, וזהו "אגרא דבי טמיא שתיקותא": לשתוק ולדעת כי עוונותינו הטו אלה. וכן אמרו חז"ל "טוב ללכת אל בית אבל והחי ייתן אל ליבו" - עד שבכל עצב יהיה לו מותר ושכר. על כל עצבות כזו, שהוא נושא את העוון על עצמו ויודע שזה בעוונותיו, יהיה לו שכר.
אבל כל זה בליבו. "ודבר שפתיים" - מי שמרבה דיבור בשפתיו ומתרעם על מעשה השם: למה עשה השם ככה לנו? למה הביא עלינו צרה כזאת? הצדיק הזה, למה הגיע לו? - זה אך למחסור, אין בזה אלא חיסרון. ומה השכר שנטל אהרן? "וידום אהרן" - אהרן היה דומם וקיבל על כך שכר. אגרא דבי טמיא שתיקותא: תשתוק ותקבל דין שמיים באהבה, ובזה תקבל שכר הרבה יותר. ואילו התלונה תביא עליו רק עוד צרות וייסורים.
עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם אִוֶּלֶת כְּסִילִים אִוֶּלֶת׃ (כד)
מסביר רבנו יונה: העושר הוא עטרה לחכמים, כתר לחכמים. שהרי "חכמת המסכן בזויה" - העני, כמה שיהיה פיקח וכמה שיהיה חכם, חכמתו בזויה. נמצא אפוא שטוב הדבר שיהיה עושר לחכם, כי על ידי כך מעריכים את דבריו ודבריו נשמעים. ועוד: כשהחכמים מצליחים בעשירות, הם מעוררים את אהבת השם ויראתו ועבודתו בעולם, ומעוררים להשפיל את הרשעים ואת החנפים ולרומם קרן האמת בעולם.
אבל העושר לכסילים - איוולת היא להם, דבר רע ומזיק. ראשית, מחמת עשירותו ירום לבבו. שנית, העם רואים שהאדם הזה מצליח ועשיר, וילכו בדרכו: כשם שהם כסילים - גם העם ילכו בדרך הכסילים; כשם שהם אווילים - גם העם ילכו בדרך האווילים. וכבר דיברנו בעבר שאווילים וכסילים אין הכוונה לאנשים שמנת המשכל שלהם מוגבלת, אלא לאנשים שבוחרים בדרך הרע ובדרך האיוולת. ואם כן, אומר רבנו יונה, בזה שיהיו עשירים - העם יידבק בהם וילך בדרכם הרעה, שכן אנו נוטים להידבק במצליחנים ובעשירים ולחקות אותם. ושלישית, עצם העושר נותן בידם אפשרות למלא את כל תאוותם בכספיהם. וזו עוד סיבה שהעושר לכסילים הוא נזק ואין בו תועלת. ומדוע כפל הכתוב "איוולת... איוולת"? מבאר רבנו יונה שזהו לחיזוק הדבר, כדרך שקושרים קשר על גבי קשר: האיוולת של הכסילים - איוולת גמורה היא, ועושר בידי כסילים אינו אלא מזיק.
ועוד אומר רבנו יונה: כאשר החכמים יושבים בשפל, לא תיוודע איוולת הכסילים בארץ. מדוע? כי אנשים יבחרו בדרך הרשע ועל ידי כך ייחשבו לחכמים. אם תשאל את האנשים הרחוקים ממצוות אם דרך הרשע היא דרך שלילית, יאמרו לך: מה פתאום, זו דרך חיובית - תחיה, תחשוב על עצמך, תהיה חופשי. הם הופכים את הדרך המקולקלת והמתועבת לדרך לכתחילה ולדרך ראויה. אבל אילו היה "עטרת חכמים עשרם", אילו החכמים היו העשירים ובעלי השררה - הכל היו מכירים שאיוולת הכסילים איוולת היא באמת, ולא היו סוברים שזו דרך לכתחילה. ומדוע באמת חושבים כך? מפני שהעושר ניתן לכסילים ולאווילים, וממילא נדמה שאיוולת הכסילים אינה איוולת אלא חוכמה, שכך צריך לחיות, שהרי הם שרי המדינה והראשים והגדולים. אבל אילו החכמים היו המנהיגים - הכל היו מבינים שהאיוולת היא דרך מקולקלת שראוי להתרחק ממנה.
הגר"א מבאר: העטרה והמגן לחכמים היא העשירות. היא שומרת עליהם ונאה להם, שלא יהיו בזויים בעיני ההמון. וכמו שאומרת הגמרא: עם הארץ שנהנה ממנו תלמיד חכם, דומה בעיניו ככלי חרס שכיוון שנשתבר אין לו תקנה. נמצא שכשהחכם שפל בפני העשיר, העשיר מבזה את החכם ואת לומד התורה, מפני שהוא מרגיש שהוא מפרנס אותו. וכן כשהחכם נהנה מן העשיר, העשיר מזלזל בו: אתה רואה, הוצרך לי ובא לבקש ממני. לכן כשלחכמים יש עושר - נאה הדבר להם, וזה מגן להם שלא יבזו אותם.
וכך גם בתורה: החכמים עשירים בתורה, שלמדו הרבה, והרי "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר", והחכם שלמד מקומות רבים עשיר בתורה - עטרה היא לו. לעומת זאת "איוולת כסילים": הכסיל אינו יודע, וכששואלים אותו שאלה הוא עונה דברי איוולת. מדוע? מפני שלמד רק בצורה נקודתית, רק את ההלכה ההיא, וכששואלים אותו הוא מנסה להשיב ממושכל ראשון ממה שיש בידו. אבל אינו יודע שיש עוד מקורות ועוד דברים, ושצריך להקיף את כל העניין כדי לדעת מהי התשובה הנכונה. זו האיוולת: הם יודעים מעט, הם עניים בתורה, ולכן תשובתם תשובת איוולת. הוא אינו בודק ואינו מגלה שיש עשירות גדולה בתורה שאינו מודע לה, ולכן הוא חושב שמה שהוא יודע זו כל התורה כולה.
המלב"ים מסביר: העטרה שלובשים החכמים אות היא לעושרם. ופירוש הדבר, שאין "עושר" כאן עושר גשמי, אלא הקניין האמיתי. ואם הקניין האמיתי הוא תורה, ועל התורה נאמר "יקרה היא מפנינים" - מיהו העשיר הגדול בעולם? החכם. שכן יש בידו הדבר היקר מכל פנינים, היקר מכל דבר יקר שבעולם. החכמים היו לובשים עטרה מיוחדת ובגד מיוחד כאות לחוכמתם, וזו עצמה עדות לעשירותם הגדולה - העושר האמיתי, העושר בתורה.
וכמו שסיפרנו פעם על אותו חכם גדול בתורה שהיה עני מרוד, והפליג באונייה יחד עם סוחרים רבים. כל אחד מהם סיפר איזו סחורה הביא ואיזה מכולות יש לו, והחכם יושב בצד ולומד. החליטו להלעיג עליו ושאלו: נו, ומה אתה הבאת? מה הסחורה שלך? אמר להם: אני - קונטיינר 48. איזה קונטיינר 48? אין כאן קונטיינר כזה! והתחילו לצחוק עליו, ומאז כל הדרך צחקו עליו. חלף זמן, ובעקבות סערה בים היטלטלה האונייה ונשברה. הגיעו אנשים ממקום רחוק והצילו אותם ולקחו אותם אליהם, וכל ההון של כולם ירד לטמיון, ומצאו עצמם בארץ זרה. ראו המצילים שאחד מהם חכם בתורה, הביאוהו אליהם, ומסר להם דרשה בערב שבת. אמרו: איזו מרגלית גדולה האדם הזה! שאלוהו: תהיה מוכן לכהן כרב במקומנו? אין לנו רב שיסדר וינהל את ענייני הקהילה. אמר: בשמחה, לפחות אזכה כאן את הרבים. הבטיחו לו משכורת ונתנו לו מעל ומעבר, דירה וכל הצורך. והוא לחץ עליהם שיעזרו גם לשאר הפליטים, שגם הם יהודים - ואכן עזרו גם להם. וכשפגשוהו אמר להם: עכשיו אתם מבינים מה זה קונטיינר 48? 48 בגימטרייה מ"ח - זה המוח. שאלתם היכן הסחורה שלי, אמרתי לכם שהיא כאן, במוח. ואילו הסחורה שלכם - במצולות ים, לך תחפש אותה. הסחורה היא דבר נפרד מן האדם, אבל התורה היא חלק מאיתנו. גם אם הגעת בגפך - התורה מכריזה עליך. זהו "עטרת חכמים עשרם": העטרה שעל ראש החכם מראה שהוא העשיר הגדול ביותר, בתורה הקדושה שיקרה היא מפנינים.
עוד מסביר המלב"ים: עושרם של החכמים הוא עטרה להם, שכן על ידי החוכמה החכמים פורשים מתאוות העולם ושמחים בחלקם. ומיהו העשיר האמיתי? "איזהו עשיר - השמח בחלקו". עשיר אינו מי שיש לו יותר, אלא מי שמה שיש לו - שמח בו ואינו מתאווה ליותר. שהעשיר המתאווה, אומר המלב"ים, עני הוא באמת, כי תמיד חסר לו.
וסיפר הרב אליעזר בן דוד, שפעם היה בפרס בתקופת השאה, כשעוד היה אפשר לנסוע לשם - וגם לחזור. הלך להתרים את העשירים הגדולים שהיו שם, ונשא בפניהם דרשה. אמר להם: אתם חושבים שאתם עשירים? אני עשיר יותר מכם. הם הסתכלו עליו והתחילו לגחך ביניהם - בטח יש לו מינוס בבנק והוא עשיר יותר מאיתנו, ומדובר היה בעשירים גדולים מאוד. אמר להם: המתינו ואסביר לכם. מה ההגדרה של עני? אדם שחסר לו. ומה ההגדרה של עשיר? אדם שלא חסר לו. עתה התבוננו: אני, אין לי הרבה כסף. אם יבוא מישהו ויאמר לי עשה דבר מה וקבל אלף שקלים - נפלא, אהיה מוכן לעשות, כי חסרים לי אלף שקלים. אבל אליך אם יבוא מישהו ויציע מאה אלף שקלים - תאמר לו עזוב, בשביל מאה אלף איני יוצא מן המשרד בכלל. בשביל כמה מיליונים - נו, אתה מוכן לשמוע באיזו עסקה מדובר. אבל כמה מאות אלפי שקלים אינם מדברים אליך. מה המסקנה? שלי חסרים אלף שקל, ולך חסרים שני מיליון. מי עני יותר, אני או אתה? אתה עני גדול ממני הרבה. נמצאנו למדים שעני הוא אדם שחסר לו. וזהו שאומר המלב"ים: העשיר המתאווה ועיניו לא תשבענה עושר - הוא העני באמת, שכן הוא זקוק כל הזמן, עוד ועוד, ורוצה תמיד להשיג. ואיזהו עשיר באמת? השמח בחלקו, שמה שיש לו מספיק לו. ו"עטרת חכמים עשרם" - עטרתם של החכמים היא שהם מסתפקים במועט, וזו עצמה העשירות הגדולה ביותר.
מה משמעות סוף הפסוק? אומר המלב"ים: כבר ראינו לעיל שיש הבדל בין כסיל לאוויל. הכסיל הוא אדם שיודע את חוקי החוכמה ומכיר אותם לאשורם, ועם כל זה תאוות ליבו גוברות עליו והוא הולך נגד חוקי החוכמה, נגד ההלכה ונגד הדברים הידועים לו. יכול להיות אינטליגנט גדול ביותר, ואף על פי כן כסיל - יודע דבר אחד ועושה את ההפך. לעומתו האוויל הוא הסקפטי, הספקן: מי אמר? מה ההוכחה? מניין אתה יודע? מה הראיה שהשם נתן תורה? מה הראיה שהתורה מחייבת? האוויל הוא ה"אולי".
ועתה, כשאני פונה לכסיל ושואל אותו למה אינך מקיים, מה יאמר? "כי יש לי תאוות"? זה אינו מכובד. שיאמרו עליו שהוא הולך אחרי תאוות ליבו ואינו מסוגל להתגבר, שהוא חלש אופי? לכן יאמר לך: תשמע, אין הוכחות, זה לא ברור, אי אפשר להוכיח שום דבר. כלומר הכסיל מנסה לשדר אווילות, מציג את עצמו כספקן. הכסיל לא יגלה לך שהוא כסיל ולא יתוודה בפניך, אלא מתהדר בנוצות של אווילות: אילו היה ברור בוודאי הייתי עושה, אבל שום דבר אינו ברור ואין הוכחות. וזו מרמה, שכן באמת אין הוא אוויל אלא כסיל. וזהו שנאמר במקום אחר "וכסיל יפרוש איוולת" - הכסיל פורס על הכסילות שלו כיסוי של איוולת, מכסה אותה בטענות של ספקנות.
וזהו "איוולת כסילים איוולת": האיוולת שהכסילים משדרים - דע לך שאיוולת היא, כלומר אינה ודאית אצלו. אדם שבאמת מסתפק, האיוולת אצלו ודאית: הוא באמת אינו יודע, ואדם כזה אפשר להוכיח לו - אתה מסתפק, בוא ואוכיח לך. אבל אצל הכסיל הספק אינו אמיתי, הוא רק חיפוי על הכסילות, על כך שהוא רוצה ללכת אחרי תאוות ליבו והוא מספר לך שאינו בטוח. נמצא שהאיוולת שלו עצמה מוטלת בספק: אינך באמת מסתפק, אלא כאילו מסתפק, וזו מרמה. איוולת הכסילים אינה איוולת אמיתית, אלא מרמה וספק, ואין הוא מסתפק בוודאות גמורה.
מַצִּיל נְפָשׁוֹת עֵד אֱמֶת וְיָפִחַ כְּזָבִים מִרְמָה׃ (כה)
יש כאן ביאור שמבארים אותו גם רבנו יונה וגם הגאון מווילנא. לא נאמר "מציל נפש" אלא "נפשות" בלשון רבים, ללמדך שהמעיד עדות אמת מציל שתי נפשות. כיצד? אם יש דין בין ראובן לשמעון על מאה שקלים, ובאת והעדת עדות אמת למי שייכים המאה שקלים - הצלת שתי נפשות. ראשית, הצלת את נפש הנגזל מן הגזל שרצו לגזול אותו, והנגזל קיבל את כספו. ושנית, גם את הגוזל הצלת - שהצלת אותו מעוון גזל. זהו "מציל נפשות עד אמת".
"ויפיח כזבים מרמה" - מסביר רבנו יונה: אדם הרגיל תמיד לכזב, שכל דיבור שלו אי אפשר להאמין לו, תמיד סיפורים ותמיד כזב, עד שהדבר נעשה אצלו טבע. אדם כזה, אף אם לא העיד עדות שקר, ואפילו אם שקריו הם מה שקוראים "שקרים לבנים" ולא שקרים מזיקים - מכיוון שהרגיל עצמו לדבר שקר, כל דבר מספר בו סיפורים וכל דבר מגזים והאמת אינה נר לרגליו, השקר אינו נמאס בעיניו ואינו מרוחק ממנו; השקר הוא חבר קרוב שלו. ולכן כשיזדמן לו ניסיון של עדות שקר - יהיה מסוגל גם להעיד שקר. תאמר: חס ושלום, עדות שקר? כן אדוני. מרגע ש"יפיח כזבים", ינהג גם ב"מרמה", וירמה כשיגיע למצב של גנבה, גזלה והונאה. לא תהיה לו בעיה לרמות ולא תהיה לו בעיה להעיד עדות שקר, מפני שהשקר אינו מרוחק ממנו ואינו מאוס בעיניו, ויוכל לרמות את חברו בצורה גלויה וברורה - שהרי כבר הרגיל את עצמו לומר שקר.
שלושת הפסוקים שלמדנו מעמידים שלושה עמודים בעבודת האדם. "בכל עצב יהיה מותר" - כל עמל וכל טורח מניבים יתרון, ובלבד שייעשו בזריזות ובחיוניות ולא מתוך עצבות; ואילו "דבר שפתיים" - שיחה בטלה, ביטול זמן, והתפארות במה שעתיד לעשות - אינו אלא מחסור, ולפי המלב"ים אף ההתרעמות על מידותיו של הקדוש ברוך הוא בעת צרה, שהשכר הוא דווקא בשתיקה ובקבלת הדין, "וידום אהרן". "עטרת חכמים עשרם" - העושר בידי חכמים מגן להם ומרומם את האמת בעולם, ובעומק הדברים העושר האמיתי הוא קניין התורה וההסתפקות במועט, שהעשיר המתאווה עני הוא; ואילו איוולת הכסילים אינה אלא מסכה שבה מכסה הכסיל על תאוותיו. ולבסוף "מציל נפשות עד אמת" - עדות אמת מצילה את הנגזל ואת הגוזל כאחד, ואילו מי שמרגיל עצמו בכזב סופו שהשקר והמרמה יהיו לו לדרך חיים.