בשני הפסוקים שלפנינו ממשיך שלמה המלך ללמד אותנו את כוחה של הסביבה ואת דרכי הגמול. תחילה - עד כמה החברה שאדם בוחר לעצמו מעצבת אותו לטוב או לרע; ולאחר מכן - כיצד פועלים החטא והמצווה, ומהו באמת ה'עונש' ומהו ה'שכר'. נעבור על הפסוקים לפי סדרם, עם ביאורי רבנו יונה, רש"י, הגר"א והמלבי"ם.
הוֹלֵךְ אֶת־חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ׃ (כ)
רבנו יונה מסביר: "הולך את חכמים" - הולך עימהם, נעשה טפל להם. וממילא יחכם, שהרי מה אדם מקבל מן החכם? דברי חוכמה, דברי תורה, דברי חיזוק, דרך ארץ וקדושה. ומהו "רועה כסילים"? מלשון רועה צאן, כלשון "ונתתי לכם רועים כלבי ורעו אתכם" - הוא נעשה המנהיג של הכסילים. רש"י מפרש אחרת: "רועה כסילים" מלשון מתרועע, מלשון רֵע - הוא לוקח את הכסילים להיות לו לרעים.
"ירוע" פירושו יישבר, כלשון "ארץ התרועעה", וכלשון "תדיק ותרוע" שנאמר על החיה בחלום דניאל שרומסת ושוברת, וכן "תרועם בשבט ברזל ככלי יוצר תנפצם" - הכל לשון שבירה. וכבר הסברנו פעם מדוע חבר נקרא "רֵעַ" מאותו שורש של שבירה: מפני שכדי להיות חבר אמיתי של אדם מסוים, מוטל עליך לרועע את שאר החברויות שלך. איש ואישה נקראים "רעים אהובים"; אם יאמר אדם לאשתו "את יקרה וחשובה בעיניי, אבל יש לי גם הרבה חבר'ה" - היא תאמר לו: לך תחפש את החברים שלך. אין חוכמות: רעות של אמת חייבת לבוא על חשבון הרעויות האחרות. אין הכוונה שצריך לריב עם האחרים, אבל בלי ספק חיבור אמיתי לאחד מצריך ביטול של שאר הקשרים.
על כך אמרו חז"ל: הווי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים. אפילו אם אתה רק "הולך את חכמים", נטפל אליהם - זה טוב יותר מלהיות "רועה כסילים", מנהיג. מנהיג של מי? של הכסילים. עדיף להיות טפל לחכמים מאשר ראש לכסילים.
הגר"א מבאר באותו כיוון: "הולך את חכמים" - נעשה טפל להם, כלשון התנא "הוי מתאבק בעפר רגליהם", ומחמת זה יחכם, שהוא שומע את חוכמתם ורואה את מעשיהם. שכן דרך האדם להימשך במידותיו ובמעשיו אחר מי שמתחבר עמו.
ואל יאמר אדם: אני אינני נמשך, אני חסין, אצלי זה רק קשר טכני. הרי כך נתבע יהושפט: "בהתחברך עם אחזיה פרץ ה' את מעשיך". יהושפט היה מלך צדיק, ובכל זאת נתבע על שהתחבר עם אחאב ואחר כך עם אחזיהו, ואף התחתן עמם והשיא את בניהם זה לזה. הדבר הזה הוא שלילי מיסודו. מי שמתחבר עם רשע נעשה חלק ממנו ולומד את דרכיו.
"ורועה כסילים" - גם הגר"א מפרש רועה מלשון מנהיג, ראש וקצין לכסילים. והרי בכסילים כבר ראינו בפסוק הקודם "ותועבת כסילים סור מרע", ולכן גם הוא "ירוע" - גם הוא יעשה מעשים רעים, גם הוא ייהפך לרע, אף שבמקור היה צדיק. כאן "ירוע" אינו מלשון שבירה אלא מלשון מעשים רעים.
ובהסבר נוסף מפרש הגר"א כרבנו יונה: "ירוע" - יישבר עמהם. כשיביא הקדוש ברוך הוא עליהם את יום אידם ויום שברם, גם אתה תהיה בסיפור. אל תאמר "אני כאן המנהיג" - התחברת עם הכסילים, וכאשר הם ייתנו דין וחשבון וישלמו את המחיר, תישבר עמהם. וזהו שאמרו חז"ל: כד רגיז רעיא על ענא, כשהרועה כועס על הצאן - עביד לנגדא סמיותא, עושה את המנהיגה שבהן עיוורת. כאשר רואה הקדוש ברוך הוא שעם ישראל אינם הולכים כהוגן, הוא מעמיד לנו רועים עיוורים, והעז העיוורת מובילה את כולם לבורות, לפחתים, לקוצים ולברקנים, וכל העדר הולך אחריה. אם כן, לדברי הגאון מווילנה: או שהמנהיג יעשה רע כמותם, או שיישבר עמהם - והכל מחמת שהתחבר אליהם.
המלבי"ם מבאר: מי שהולך עם החכמים לומד ממעשיהם ומחוכמתם, ויעשה לפי חוקי החוכמה; ומי שמתחבר עם הכסילים יישבר, כי הוא רודף אחר התאוות ומתרחק מחוקי החוכמה, כפי שראינו ש"כסיל יפרוש איוולת".
אך המלבי"ם מוסיף הבחנה דקה: שים לב שאצל החכמים נקט הכתוב "הולך", ואצל הכסילים "רועה". מדוע? מפני שעם החכמים אינך נעשה מיד רֵעם. אתה מגיע לבית המדרש, מתחיל ללמוד, מתלמד - ועובר זמן רב עד שאתה משיג השגה כלשהי ועד שאתה מגיע לדרגתם. לכן השלב הראשון הוא "הולך את חכמים". אבל אצל הכסילים - "רועה כסילים", מיד הוא נעשה חברם, ואף מנהיגם. למה? כי להיות רע אפשר ברגע אחד; ליפול, לרדת ולשבור אפשר ברגע אחד, ולבנות קשה מאוד. את מגדלי התאומים בנו במשך עשור, ובתוך שעה או פחות מזה הכל קרס כמגדל קלפים. להרוס קל, לבנות קשה. לכן "רועה כסילים ירוע" - מיד הוא נעשה שווה להם; ואילו להתחבר לחכמים - כמה עוד צריך אדם ללכת עד שיזכה להשיג השגה.
חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה וְאֶת־צַדִּיקִים יְשַׁלֶּם־טוֹב׃ (כא)
רבנו יונה מסביר: הרעה שהחוטא עשה רודפת אחריו כדי להכשילו בעבירה חמורה יותר, עד שיאבד בלי תקווה. וכפי שאומר רבי חיים מוולוז'ין: היצר הרע מראה לאדם בתחילה את העבירה כמצווה - חובה לעשות זאת; לאחר מכן מראה לו אותה כהיתר; ולבסוף מגלה לו שזה איסור. ולמה? מה האינטרס שלו? היצר הרע רוצה להפיל אותך עמוק ככל האפשר. אם יאמר לך מראש "יש כאן איסור", לא תגיע לזה כלל. לכן הוא פותח ב"זו מצווה" - ומצוות אדם אוהב לקיים. אחר כך הוא מוריד ל"היתר", ולבסוף מגלה לך שזה איסור ואף איסור חמור. שכן אם תמשיך לחשוב שזו מצווה, הפיל אותך בקטן; הוא רוצה להפילך בגדול, ואז לעלות ולקטרג: הרי האדם הזה יודע שאסור ועושה במזיד. ליצר הרע יש עניין שתדע שזה אסור, כי ברגע שאתה יודע - אתה מזיד, והתביעה עליך גדולה הרבה יותר.
את ההדרגה הזו רואים במשל שאמר נתן הנביא לדוד. בתחילה "ויבוא הֵלֶךְ" - הלך, כלומר עני; ויש מצווה לתת לו צדקה. אמר אותו עשיר: אם צדקה, מדוע רק אני מחויב? גם לשכני העני יש כבשה - יביא הוא את כבשתו ונקיים שנינו מצוות צדקה, אני בגופי והוא בממונו; אשריך ואשרי חלקך. בשלב השני "לאורח" - זה כבר לא ממש צדקה אלא הכנסת אורחים. ובשלב השלישי "לאיש" - זו כבר סעודת מרעות: לא נזקק, לא אורח, לא עני, סתם ישיבה משותפת לאכול יחד, רשות גמורה. כך דרכו של יצר הרע, לאט לאט מכשיל את האדם.
וכך עצמו היה אצל דוד. בתחילה הכל התחיל כהיתר גמור: כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו, ואם כן פנויה היא, ובכלל יש מצווה לשאת אישה. אחר כך העסק מתחיל להשתבש, ומשהיא הרה קורא דוד לאוריה החתי ואומר לו "רד לביתך" - והרי אם ירד לביתו, הגט מתבטל ומתברר למפרע שהייתה אשת איש. אמר דוד: עדיף שאעבור על אשת איש למפרע ולא תתפרק הממלכה, שאם יתפרסם העוון יהיה חילול השם נורא. כאן זו כבר לא מצווה, אלא איסור שאין ברירה. ובשלב השלישי הוא שולח את אוריה למות בחרב בני עמון - וזה כבר רצח. התחיל בהיתר גמור, עבר לאיסור מחוסר ברירה, והסתיים בעבירה לכתחילה - בדיוק כמשלו של נתן הנביא.
וזהו "חטאים תרדף רעה": בתחילה נכשל אדם בדברים קטנים, אך החטא מושך אותו. כלשון רבי חיים מוולוז'ין, רוח טומאה מלפפתו בעקבות העבירה הראשונה, ואותה רוח מושכת אותו לטומאה נוספת, והולך מדחי אל דחי עד שהרעה רודפת אותו ומביאה אותו לידי רעה גמורה, עד שיאבד בלי תקווה. תחילה היה רק חוטא - וכיצד נעשה רע? אותה רוח טומאה שבחטא רדפה אחריו. אבל אצל הצדיקים, הטוב שעשו מציל אותם ממכשול ומעוון. כמאמר חז"ל: אדם משמר את עצמו מן העבירה מעט - משמרים אותו הרבה; אדם מקדש את עצמו מעט - מקדשים אותו הרבה; מקדש עצמו מלמטה - מקדשים אותו מלמעלה, ו"לא יאונה לצדיק כל אוון". אתה מתאמץ להתגבר ולהתרחק מכל דבר רע, והקדוש ברוך הוא דואג שדבר עבירה לא יבוא לידך ומציל אותך - וזה עצמו שכרו בעולם הזה.
הגר"א מקשר לפסוק שלמעלה: "ורשעה תסלף חטאת" - הסברנו שם שאדם שבתחילה רק מזלזל במצוות עשה, בסופו של דבר מגיע לידי רשעה, לעבור על לאווין. ומה חמור יותר, ביטול עשה או עבירה על לא תעשה? ודאי לא תעשה: על ביטול עשה אין מלקות, ועל לא תעשה יש. בביטול עשה אמר לי הקדוש ברוך הוא "עשה כך וכך" ולא עשיתי - הייתי פסיבי; בלא תעשה הזהיר אותי "אל תעשה" - והלכתי ועשיתי, עברתי באופן אקטיבי על ציווי מפורש. זה חמור הרבה יותר.
כך גם כאן: "חטאים" - לשון חיסרון, כמו "והייתי אני ובני שלמה חטאים", כלומר חסרים את המלוכה; וכן מי שלא קלע למטרה נאמר עליו שהחטיא, כלומר החסיר. בתחילה האדם רק מחסר במצוות עשה. אל תחשוב שתישאר בזה - "תרדף רעה", זה ירדוף אחריו עד שיביא אותו לידי רעה גמורה, לעבור גם על לא תעשה. ולעומת זאת "ואת צדיקים ישלם טוב": הקדוש ברוך הוא נותן לצדיקים את שכרם הטוב, והשכר הוא שהם עושים עוד מצוות, שהן הנקראות "טוב" - וזהו שכר מצווה מצווה.
הסבר נוסף בגר"א: "חטאים תרדף רעה" - הרעה רודפת אחר אותם חטאים ונוטלת אותם בטרם זמנם, כמו שכתוב "ויש נספה בלא משפט". מהו "בלא משפט"? זה בשביל החטאים. כשאדם מתחיל לחטוא, ייתכן שייקחו אותו בטרם עת, כדוגמת חנוך - "ואיננו כי לקח אותו אלוקים", מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב. לכאורה נספה בלא משפט, שהרי יטען: וכי מענישים אותי על מה שעוד לא עשיתי? ובכל זאת, מי שעומד לחטוא - הרעה רודפת אחריו ונוטלתו שלא בזמנו.
ומה נעשה עם השנים שלו, שהרי מת בקיצור שנים? את השאלה הזו שאלו לא פחות ולא יותר את מלאך המוות עצמו, האחראי ליטול את שנות האדם. והשיב: את השנים הללו אנו מוסיפים לחייו של צורבא מרבנן המעביר על מידותיו. וזהו "ואת צדיקים ישלם טוב" - הטוב שנלקח מאותו אדם שעמד להרשיע ניתן לצדיקים, והשנים מתווספות לשנותיהם.
הסבר נוסף: הרעה של הצדיקים היא זו שרודפת את החטאים. צדיק המוכיח אדם רשע - אחת משתיים. או שהרשע מקבל את התוכחה וחוזר בתשובה, ואין נפלא מזה; הזכות הזו עומדת לך לעד, אדם נעשה צדיק בגללך. אבל ייתכן שלא שמע כלל: דיברת איתו וזה כמו דיקט, כמו פורמייקה, שום דבר לא נכנס. רצת אחריו, שלחת אליו אנשים, רשמת אותו לסמינר ואף שילמת, ביקרת אצלו, הזמנת אותו לשבת, דיברת - והוא נשאר מפטיר כאשתקד. נדמה שטרחנו לשווא.
אומר הזוהר שלא כך הדבר: תדע לך שאתה הצדיק לא הפסדת. בכל רשע יש ניצוץ קדוש, ובעצם זה שניסית לדבר עמו והוא לא שב, אתה יונק ממנו את הניצוץ הקדוש שלו. ובכל צדיק יש גם שורש דק של רע, שהרי בעקבות חטא עץ הדעת אין בעולם דבר מושלם, והכל מעורב טוב ורע. "דעת" משמעה חיבור, כלשון "וידע האדם את חוה אשתו" ו"ואיש לא ידעה"; עץ הדעת טוב ורע הוא העץ שבעקבותיו נתערבו טוב ורע בעולם. אותו שורש רע דק שבצדיק עובר עתה אל הרשע. נמצא שהחיבור הזה של הצדיק עם שכנו הרשע כדי לקרבו מוכרח להניב תוצאות חיוביות: או שהלה יתקרב, או שאתה נותן לו את הניצוץ הרע שבך ונוטל ממנו את הניצוץ הטוב. וזהו "חטאים תרדף רעה" - איזו רעה רודפת אחר החטאים? הרעה של הצדיק, אותו חיסרון וניצוץ רע שבו, עוברת אל הרשע והוא יונק אותה. "ואת צדיקים ישלם טוב" - בכל מקרה הצדיק מקבל טוב, בין אם הלה חזר בתשובה ובין אם לא. נמצא שתמיד משתלם להוכיח את הרשע.
הסבר נוסף: "חטאים תרדף רעה" - הסטרא אחרא רודפת אחר האדם כדי להיפרע ממנו על הרעה שעשה, ורוצה שהרעה תבוא עליו תכף ומיד. ומדוע בפועל אין הרשע מקבל את מכתו מיד? מפני שהקדוש ברוך הוא מוכן לזון את אותו מלאך רע שברא האדם בעוונותיו, שמא ישוב בתשובה. כוח הטומאה שהאדם זן אותו במעשהו הרע רוצה להיפרע ממנו מיד; בראת משחית, והמשחית רוצה לצאת לעבודתו - ועבודתו היא להשחית את מי שיצר אותו, ומזה הוא יונק את חיותו. מי הוא נושא עוון ועובר על פשע? הקדוש ברוך הוא. ומהו "נושא עוון"? שאומר הקדוש ברוך הוא לאותו משחית: בוא ואפרנס אותך, אולי האדם הזה ישוב בתשובה וישנה את דרכיו. וזהו שאנו אומרים בי"ג מידות: אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע - שהקדוש ברוך הוא נושא את העוון עד שישוב האדם.
ואילו הצדיקים - הקדוש ברוך הוא משלם להם שכר טוב, אך מתי? כאשר ישלימו את עבודתם וכאשר לא יהיה בהם דופי. ומתי אפשר לומר על אדם שאין בו דופי? רק לאחר מאה ועשרים, שהרי "הן בקדושיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה". הצדיקים מקבלים את שכרם רק כשבטוח שהם טובים; אבל הסטרא אחרא מבקשת להיפרע מיד.
המלבי"ם מבאר יסוד שכבר עסקנו בו: העונש על החטא אינו נפרד ממעשה העוון. אנשים חושבים שזה כמו נהיגה: עברת באדום, קיבלת קנס. ובאמת מה הקשר בין המעשה לקנס? החלטנו להעניש אותך על שעברת על דבר המחוקק או על שסיכנת את הציבור - זהו עונש חיצוני. אבל אם אדם נסע כמטורף ונתקע בקיר, והקיר נפל עליו ומחץ אותו - האם זה עונש? זה הוא עשה לעצמו. יטען: למה הענישו אותי, לרגע לא שמתי לב? ומי הענישך? עמד כאן קיר תמים שלא הפריע לאיש, ואתה נכנסת בו והפלת אותו על עצמך.
כך, אומר המלבי"ם, עונשי האדם: אין זה "עשית - תקבל", אלא "עשית - הבאת על עצמך את העונש"; אתה בראת את המשחית הנפרע ממך. אין זה "למה עשו לי" אלא אתה עשית לעצמך. וזהו "חטאים תרדף רעה" - הרעה שלהם עצמם רודפת אותם, כי "מפי עליון לא תצא הרעות". לא הקדוש ברוך הוא מביא עליך את הרע, אלא רעתך שלך רודפת אחריך עד שתשיג אותך. לא השגחה שמימית, אלא חטא־מימית.
אבל שכר המצוות אינו כך. את שכר המצווה אתה מקבל ישירות מאת השם - "ואת צדיקים ישלם טוב", הקדוש ברוך הוא משלם בדרך תשלומים. אפילו שבאופן טבעי אינך זכאי לשכר על המצווה, הקדוש ברוך הוא משלם לך שכר. וזאת נוסף על הטוב הטבעי הגלום בעצם קיום המצוות, שכל מצווה מיטיבה לאדם: ברית מילה מועילה לו אף מבחינה בריאותית, וכן כל דבר ודבר. חוץ מן הטוב הטבעי שבה, מבטיח הקדוש ברוך הוא לשלם דבר נפרד מן המצווה - תשלום שאינו חלק מן המצווה, ובא מאיתו יתברך.
ומשל לדבר אומר המלבי"ם: מלך שציווה על עבדיו שלא יאכלו פרי מסוים - אל תאכלו פטרייה זו, שהיא רעילה וסם מוות; ואילו את הפרי האחר אכלו, שיש בו בריאות וברזל ואלף ואחד דברים מועילים לגוף. היו שלא שמעו לדבר המלך ואכלו את הפטריות. מה על המלך לעשות להם? לדאוג להם לחברה קדישא. הם הזיקו לעצמם; אמרתי לך שזה רעל, וכי צריך אני להעניש אותך? ואילו מי שאכלו את הפרי הטוב - כבר קיבלו תועלת מעצם הפרי, וחוץ מזה אומר להם המלך: אני גם אשלם לכם שכר על כך. נמצא שהשכר נפרד מן המעשה: עצם קיום המצווה מועיל לאדם, וזה דבר אחד; ומלבד זאת ממתין לו למעלה שכר נפרד מעצם מעשה המצווה, וזו הבטחה שהקדוש ברוך הוא משלם - "ואת צדיקים ישלם טוב".
שני הפסוקים משלימים זה את זה. "הולך את חכמים יחכם" - הדרגה נבנית לאט, בהליכה אחר החכמים ובהיטפלות אליהם, ואילו "רועה כסילים ירוע" - הנפילה מיידית, בין אם ייעשה רע כמותם ובין אם יישבר עמהם ביום אידם; והווי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים. ו"חטאים תרדף רעה" - החטא מושך חטא, היצר מוליך בהדרגה מ'מצווה' ל'היתר' ומ'היתר' לאיסור, והרעה שאדם ברא רודפת אחריו מאליה, שכן מפי עליון לא תצא הרעות. ואילו "ואת צדיקים ישלם טוב" - הצדיק נשמר מלמעלה, שכר מצווה מצווה, והקדוש ברוך הוא מוסיף ומשלם לו שכר נפרד ומיוחד מאיתו יתברך.