בחלק זה של הפרק אנו עוסקים בכמה יסודות גדולים: יחסו של האדם למצוות ה' ולערכן, מעלתה של תורת החכם כמקור חיים, כוחו של שכל אמיתי לעומת כוחו הכפוי של הבוגד, דרכו של הערום לעומת הכסיל, ולבסוף - נאמנותו של השליח. נלך על סדר הפסוקים, בעיקר על פי המלבי"ם, ולצידו רבנו יונה, הגר"א ורש"י.
בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ, וִירֵא מִצְוָה הוּא יְשֻׁלָּם׃
אומר המלבי"ם: נחלקו הקדמונים האם צריך האדם לקיים את כל תרי"ג המצוות, או שמא די לו שיקיים מצווה אחת. ובאמת זו מחלוקת בגמרא. הגמרא דורשת את הפסוק "פָּעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק" - מי פערה פיה? הגיהינום. ולמי? חד אמר: למי שלא למד אפילו חוק אחד; משמע שאם למד חוק אחד - כבר ניצל. ואידך אמר: למי שלא קיים אפילו חוק אחד; דהיינו שאם חסר לו אפילו חוק אחד - כבר פערה הגיהינום את פיה.
אלו שתי תפיסות קיצוניות ממש. לפי הראשונה, די בחוק אחד כדי שהגיהינום לא תפער פיה. לפי השנייה, גם אם קיים את כל התורה כולה ולא קיים חוק אחד - פערה פיה. השאלה היא אם חוק אחד די בו, או שמא אפילו חסרון חוק אחד כבר מכריע.
אומר המלבי"ם: שניהם אמת. דע לך, האדם צריך להאמין ולהיות נכון לקיים את כל מצוות ה'. ואם הוא מבזה אפילו מצווה אחת, עליו נאמר "כי דבר ה' בזה", והוא נחשב ככופר בכל התורה כולה. וזהו "בז לדבר יחבל לו" - אם הוא בז אפילו למצווה אחת, כלומר אומר: עזוב, זו לא מצווה, לא חייבים את זה, זה לא חשוב - "יחבל לו", יהיו לו חבלים ועונשים.
אבל אדם המאמין בכל התורה כולה, ואינו בז חלילה אפילו למצווה אחת, ומקבל על עצמו את עול התורה והמצוות כולן - אלא שבפועל לא הזדמנה לידו אלא מצווה אחת, למשל אדם הנתון בכלא שאין לו אפשרות אלא במצווה אחת ואותה קיים - הרי הוא מקבל שכר כאילו קיים את כל התורה כולה. וזהו "וירא מצווה הוא ישולם": אם יש בו יראת שמיים לקיים, אפילו שלא קיים אלא מצווה אחת - "מצווה" ולא "מצוות" - הוא ישולם. שהקדוש ברוך הוא אומר: אנן סהדי, אני מעיד עליו שאילו הייתה לו האפשרות, היה מקיים את כל התורה כולה.
נמצא שהמאן דאמר הראשון מדבר במי שקיים חוק אחד מתוך קבלה של כל התורה, ואותו אין הגיהינום פוגעת בו; והמאן דאמר השני מדבר במי שלא קיים חוק אחד מתוך ביזיון - לא מחמת שהתגבר עליו יצרו, אלא מתוך אמירה שהמצווה הזו אינה מקובלת עליו - ואדם כזה, בזלזול הזה בלבד, כבר יורש גיהינום.
תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים, לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת׃
אומר רבנו יונה: המקור שונה מן הנחל. המקור הוא מקור מים חיים, מים הנובעים בתמידות - מעיין. הנחל, לעומתו, הוא זרימת מים הבאים מהכא להתם, ממקום למקום. כך גם החכם: דברי המוסר שלו מתחדשים כל הזמן, ולכל דבר ודבר יש לו עצה, ולכל דבר ודבר יש לו חוכמה כיצד להתבונן בו. תורת חכם היא מקור נובע, מקור חוכמה הנובע תמיד ממקור החיים. ומי שישמע בקולו ויקבל תוכחתו, ומי שיתייעץ עם החכם כיצד לנהוג - יזכה "לסור ממוקשי מוות", מן המוקשים המביאים את נפשו למיתה.
הגר"א מסביר: על ידי חוכמת החכמים אפשר לדעת מהי דרך התורה כולה ומהי דרך הנהגתה. יתר על כן - על ידי חוכמתו יכול אדם לדעת מה התורה מורה אפילו בלא שלמד. דוגמה לכך אברהם אבינו, שאמרו חז"ל שקיים אפילו עירובי תחומין, ויש אומרים אפילו עירובי תבשילין. כיצד? על ידי חוכמתו: שתי כליותיו היו כמעיינות נובעים, ומהן למד תורה. בחוכמתו השיג את התורה.
אבל, אומר הגאון, זה עדיין אינו מספיק כדי לסור ממוקשי מוות. בחוכמתך תוכל לדעת את התורה, אך אין זה מבטיח שלא תיכשל בעבירות. לכן נאמר "תורת חכם מקור חיים": דווקא התורה של החכם, התורה שהחכם עוסק בה, היא מקור החיים, וממנה גם תדע כיצד לסור ממוקשי מוות.
והמלבי"ם מסביר: דרך החוכמה נקראת דרך החיים, והסכלות נקראת דרך המוות. מדוע? כי חיים ומוות בעולם הזה הם דבר שולי וזניח; החיים והמוות האמיתיים הם נצחיים. וכלשון המשל: אם הורגני - אין הריגתו הריגת עולם; הרגת אותי מכאן, החסרת לי עשרים או שלושים שנה, אבל יש לי נצח נצחים עד אין קץ. חיי העולם הזה חיים זמניים הם. נמצא שהחיים האמיתיים הם החוכמה, ואילו חיי הסכלות אינם קרויים חיים אלא מוות. ולכן רשעים בחייהם קרויים מתים: אין להם חיי עולם, ומה שיש להם כאן הוא זמני וחולף. כצמח שאומרים לך עליו שעוד יומיים הוא קמל - האם תקרא לו חי? "יציצו כעשב" - אתה רואהו פורח, אבל "להישמדם עדי עד". זה נקרא מוות.
ולהפך: פקעת של צמח נראית כמתה, אבל אומרים לך - שים אותה באדמה והיא תפרח שנים ארוכות. כיצד תקרא לה? חיה, שכן יש בה פוטנציאל של חיים. כך הצדיק וכך החכם. מי ששואב ממי החוכמה - יהיו לו חיים נצחיים; ומי ששואב ממי הסכלות, ממים מעופשים - תהיה לו מיתת עולם.
וכיצד יודעים לנהוג בדרך של חיי עולם? על ידי שאנו רואים את מעשי הצדיק ואת הנהגתו. "פי צדיק מקור חיים" - מה שפיו של הצדיק מורה, על ידי זה מגיעים אל מקור החיים לשתות ממנו ולקבל חיי עולם, אם הוא כפוף לצדיק ושומע לעצתו, או מתוך יראת השם. וכנגד זה יש דרך מוות: התאוות הרעות והמידות המקולקלות. כיצד נתרחק מהן? על ידי שנתחבר לחכם, שנתחבר למקור החיים - תורת חכם. מתוך תורתו של החכם אשאב דרכים כיצד להינצל מיצר הרע, מן התאוות ומן המוקשים שמניחים לנו כוחות הטומאה.
החכם - החוכמה מסודרת אצלו. הוא יודע את הכללים ואת הפרטים, מהי דרך החוכמה ומהי דרך הסכלות, והוא מראה לך: בדרך הזו אל תלך. אתה חושב שאם תעשה כך יהיה טוב, והוא אומר לך: בני, אל תלך בדרך איתם, זה מקום של מוקשי מוות. נראית לך בתחילה כדרך סלולה, אבל בסופה נזק. החכם צופה למרחוק, ולכן נתן לו הקדוש ברוך הוא את הראייה למרחוק, והחכמים נקראים עיני העדה. מה שאני איני רואה מחמת מוגבלות ראייתי, החכם רואה, והוא אומר לך: דע לך, מדבר זה ומעצה זו ייצא נזק. כי הוא החכם והוא היודע.
שֵׂכֶל טוֹב יִתֶּן חֵן, וְדֶרֶךְ בֹּגְדִים אֵיתָן׃
אומר רבנו יונה: "שכל טוב" הוא שכל האמת, והאמת מורה דרכה. כשאדם אומר דברי אמת, הדברים מוצאים חן בעיני השומעים אפילו בלא שהביא הוכחה, כי "וחך אוכל יטעם לו" - כשאדם לועס וטועם, הוא מרגיש מיד אם הטעם טוב. כך דברים טובים, אמיתיים ונכונים - נותנים חן, והאנשים מבינים ומקבלים אותם.
"ודרך בוגדים איתן" - אבל הטוענים טענות שקר, ומראים לשקר כביכול הוכחות, רוצים להכריח את האנשים להאמין בדבריהם אף שאינם אמיתיים, והם באים בכוח כדי לשכנע. ולמה נזקקים לכוח? כי אילו הייתה האמת עימם, "שכל טוב ייתן חן" - מיד כששמעת היית רואה שזה טוב ואמת, והיה מוצא חן בעיניך. אבל דרך בוגדים אינה מצלצלת טוב, ואיני מצליח לשכנע אותך, ולכן אני נאלץ לכפות בכוח. ולכן תמיד כשבאו לנתק מן הדת - באיזו דרך עשו זאת? ב"איתן", בדרך של כוח: גזזו פאות, הכריחו לעבוד בשבת. אילו היה זה שכל טוב ואמת, היה נותן חן; אך מכיוון שזו דרך בוגדים, אין דרך לשכנע אלא בכוח, לכפות בכוח את הדרך המקולקלת.
עוד הסבר ברבנו יונה: כשאנשים רואים אדם שיש בו שכל טוב והולך בדרך האמת - אוהבים אותו, מסתכלים עליו בעין יפה ומכבדים אותו. אבל הבוגד, כיצד ישיג כבוד? הרי אף אחד אינו רוצה לכבד אותו, שהרי טיפוס בוגדני הוא. על כן - "דרך בוגדים איתן": על ידי הטלת אימה הוא נעשה איתן, כך הוא משיג כוח וכך הוא משליט את דעתו, שהרי בלא ה"איתן" אף אחד לא יכבדנו, ורק מיראתו נאלצים לכבדו.
הגאון מווילנה מסביר: מי שיש בו שכל טוב - שהוא התורה, וגם המידות הטובות - "ייתן חן", וכולם מתפארים בו, כמו שנאמר "אשרי זה שרבו לימדו תורה", שרואים את הנהגתו ואת מידותיו ואת דרך ארץ שלו. אבל דרך הבוגדים - שגם אם יש בו מעט תורה, הוא הולך בעזות ובחוזק ומסתתר מכוח התורה שבו. ואז כוח התורה שבו נעשה גרוע יותר, ועדיף היה שלא תהיה בו תורה כלל. שאם אדם הולך עם התורה והוא מן המיימינים בה, עוסק בה בכל כוחו והולך בדרכה עד הסוף - "ייתן חן", מתפארים בו והוא מוצא חן בעיני הכול. אבל אם הוא הולך בדרך בוגדים ואינו לומד כראוי, אדרבה: מכוח התורה הוא רוצה עוד להשתרר על אחרים, ונמצאת התורה אצלו כסם המוות. עתה, בגלל מעט התורה שבידו, הוא רוצה שררה, "קבלו דעתי", שישמעו כולם רק בקולו - והם "איתן", בעזות ובחוזק, לקבל שררה ולשלוט על אחרים.
עוד הסבר של הגאון: כמו שנאמר "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם" - "חן" בעיני הבריות, ו"שכל טוב" בעיני אלוקים. שהאדם יראה לעיניים, והוא רואה אם יש לאדם חן; אבל הקדוש ברוך הוא בוחן אם גם השכל טוב - האם מחשבותיו ישרות, האם אין בראשו עקמומיות, תוכניות זדוניות ומחשבות רעות על אחרים. בעיני הבריות די בחן החיצוני, אך לפני הקדוש ברוך הוא אין החן החיצוני מועיל, כי הוא בוחן גם את השכל ורואה מה עובר בראשך. ואם יהיה לאדם שכל טוב בעיני הקדוש ברוך הוא - על ידי זה "ייתן חן", יזכה לחן גם בעיני הבריות.
וזה מה שאומרים חז"ל, שמי שהשלים עם הקדוש ברוך הוא - גם אויביו ישלימו עימו: "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים איתו". ומי הם "אויביו"? אומרים חז"ל: אשתו, שנאמר "ואויבי איש אנשי ביתו". כלומר: ברצות ה' דרכי איש, גם אשתו תשלים עימו. ולפי זה, אם אדם עדיין לא הגיע לכך שאויבו השלים עימו, סימן שעליו להתאמץ יותר ב"ברצות ה' דרכי איש": תתאמץ יותר לעשות רצון השם, ותגיע לכך שגם אשתו תשלים עימך ויהיה לך שלום בית.
וכל זה למי שיש לו שכל טוב בעיני אלוקים, שזוכה לחן בעיני בני אדם. אבל דרך בוגדים - איתן: הוא אינו רוצה לקרב עצמו אל השם יתברך. וזהו הבוגד, שהוא קשה עורף. ומהו מקור הביטוי? כשקוראים לאדם, הוא מסובב את ראשו ואת עורפו ואומר: כן, מה רצית? רציתי לתקן אותך, להזהיר אותך שיש לפניך בור. אבל קשה עורף - עורפו אינו מסתובב, כאילו יצוק הוא. הוא הולך בדרכו ואינו מקשיב לאיש. זהו "דרך בוגדים איתן": איתן הוא בדרכו, רוצים לתקנו ודבר אינו מעניין אותו, ולכן סופו ליפול, כיוון שאינו מוכן לקבל תוכחת.
כׇּל עָרוּם יַעֲשֶׂה בְדָעַת, וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת׃
קחו לדוגמה אב שיש לו בנים, אחד מסודר ואחד נזקק. אם יעזור לנזקק בגלוי - האחרים יראו ויאמרו: תראה מה הוא עושה עם עצמו, ותהיה עליו ביקורת, ונמצא שאתה יוצר קנאה בין האחים. ומאידך, לתת לשניהם בשווה? גם זה אינו הוגן וצודק: לזה יש והוא מסודר, ולשני המצב קשה; וכי בשביל ערך השוויון המקודש אתן לשניהם בשווה, בעוד שאחד נזקק והשני אינו נזקק? מה התשובה? "כל ערום יעשה בדעת". אדם חכם ופיקח נותן לנזקק בהשקט, בסתר, בלי שהאחר יידע, וממילא אין קנאה ואין הרגשה שהאח נוטל את חלקו בירושה. אבל אם הוא כסיל - הוא מכריז: הוא צריך, ואני נותן לו. ובזה הוא מעורר תסיסה בין האחים, שנאה וקנאת איש מרעהו. וגם אם האחים עצמם לא יקנאו זה בזה, אל תשכח שיש להם גם נשים, והיא תאמר לו: מדוע ההורים שלך נותנים לו ולנו לא נותנים? וזו כבר סיבה למריבה. מה שהערום עושה בדעת - הכסיל פורש, מקים לדבר קול ונותן לו פרסום, וכל זה נובע מאיוולת.
הגאון מווילנה מסביר: "ערום" הוא אדם המבין ערמומיות, שקולט את הערמומיות שאנשים עושים; כלומר אדם מעמיק ומתבונן, שאינו עושה דבר אלא "בדעת", לאחר שיקול דעת. האדם החכם והפיקח אינו שולף. מי שמכיר גדולי ישראל יודע שכך הייתה דרכם תמיד: כשרצו לעשות דבר מה או נשאלו בדבר מה, לא ענו מיד; אתה שואל אדם גדול - הוא חושב כמה שניות ואז עונה. כל דבר הוא שוקל במאזני פלס. אבל "כסיל יפרוש איוולת": הכסיל אין בו דעת, ולכן הוא עושה כפי שיקול הדעת הראשון שלו, מה שנראה לו ברגע ובמקום. וזו איוולת. ולא די שהוא עושה איוולת, אלא שעוד מפרסם אותה - לפחות עשית איוולת, לפחות שתוק; אבל לא, הוא יפרוש ויודיע לכולם. נמצאו בידו שני מינוסים: מקבל הכרעות מיידיות בלא מחשבה מעמיקה, ואחר כך גם נותן להן פומבי.
המלבי"ם מסביר: דרכו של הערום לכסות את הנהגתו, ואינו מגלה לזרים את מה שהוא יודע. "כל ערום יעשה בדעת" - אינו עושה דבר כשהוא מסופק, עד שתהיה לו ידיעה ברורה אם מעשהו נכון ואם יוביל אל התכלית הראויה. מטבע העורמה שאדם כזה אינו הולך בחושך ואינו הולך בספקות, וכלשון הכתוב "חכמת ערום הבין דרכו": הוא מברר אם זו דרך ראויה והגונה, אם עלול לצאת מזה נזק ותוצאה שלילית - ורק לאחר מכן הוא עושה.
אבל הכסיל - וכבר הסברנו כמה פעמים שכסיל אינו טיפש ואינו חסר דעת, אלא יכול להיות פיקח מאוד, אפילו דוקטור או פרופסור, אלא שאת חייו האישיים הוא חי שלא על פי דרך התורה ושלא בצורה נכונה. ולא די שאינו חי נכון, אלא שהוא הולך אחר תאוות ליבו, וכדי להצדיק את עצמו הוא אומר לך: אין שום ודאות שכך צריך לחיות, אין ודאות שהתורה אמת, אין ודאות שדברי משה אמת. הוא פורש ואומר כל מיני דברים שנועדו להטיל ספק באמיתות התורה ובאמיתות החוכמה, כדי שלא יצטרך ללכת על פיה. וזהו "ולב כסילים יקרא איוולת".
ועוד ב"יפרוש" - מלשון "ופרשו את השמלה". כשאדם מסתפק ויש לו צדדים לכאן ולכאן, הוא נתון בדילמה, והוא פורס את ספקותיו ואינו יודע להכריע. ומדוע? כי כל הכרעותיו יש בהן איוולת. ומהי איוולת? לשון "אוויל", ואוויל לשון "אולי". הכסיל, מכיוון שהוא רוצה ללכת אחר תאוות ליבו, וזה אינו מתאים לחוקי החוכמה, הוא אומר: אין הכרח שזה נכון. הוא יוצר איוולת, פורס את כל הספקות ויוצר מצב של "אולי" - מי אמר שזה נכון, התפיסה הסקפטית המטילה ספק בכל דבר. ובזה שהוא כביכול מטיל ספק ושואל שאלות, הוא חושב שייפטר מלהיות כפוף לחוקי החוכמה.
מַלְאָךְ רָשָׁע יִפֹּל בְּרָע, וְצִיר אֱמוּנִים מַרְפֵּא׃
צריך לדעת ש"מלאך" כאן אינו מלאך שבשמיים אלא שליח, וכן "ציר" הוא שליח, כמו "וציר בגויים שולח". רש"י מסביר: "מלאך רשע ייפול ברע" - כמו בלעם. אמר לו הקדוש ברוך הוא "לך עם האנשים", והרי הוא מלאך, שליח, והוא הלך להשיא לבלק עצה רעה, ולכן ייפול ברע: בלעם בן בעור הרגו בחרב, נפל בחרב. "וציר אמונים מרפא" - ציר שהוא שליח נאמן, כמו שכתוב "ושלח ציר להוציא מיד צר" - מיהו הציר ששלח הקדוש ברוך הוא להוציא את ישראל מיד פרעה? משה רבנו, שנקרא ציר שלוח מאת השם, "עבד נאמן קראת לו". "אמונים" מלשון אמונה ומלשון אמת, וזו ברכה והצלחה; ואילו בלעם, מלאך רשע הוא, שליח רשע, וייפול ברע.
רבנו יונה מסביר: אחרי שדיבר הכתוב בכסיל המפרסם את כל מעשיו ברוב סכלותו, אפילו דברים שדרך בני אדם להסתירם ואנשים מכובדים אינם נותנים להם פומבי - עתה הוא מדבר על המגלים סוד ומזיקים גם לאחרים. ומיהו מגלה הסוד המזיק ביותר? שליח המגלה את סודו של מי ששלחו. אני שולח אותך בחשאי לפעול פעולה, ואתה ברוע ליבך הולך ומפרסם את הדבר.
דוגמה לכך יואב בן צרויה. כשדוד המלך שלח את הספר בידו, אותה איגרת שבה כתב ליואב להציב את אוריה החיתי מול המלחמה החזקה - יואב פרסם את הדבר ואמר לחיילים: הנה אתם רואים, דוד המלך שלח אליי להרוג את אוריה החיתי. הוא נתן לזה פומבי, ובזה היה עוון גדול: אתה מגלה את מסתרי המלך, המלך שלח אותך בשליחות סודית ואתה נותן לה פרסום - זו מרידה במלך.
ודוגמה נוספת שדיברנו בה: אחשוורוש תמה מניין יודעת אסתר על המכירה, שהרי המכירה הייתה סוד בינו לבין המן. הוא אמר להמן: אל תספר שיש כאן מכירה, כי אם יֵדעו שיש כאן מכירה עלולה לפרוץ הפיכה - מה, אתה מוכר חלק מהעם שלך, הרי הם נתיניך? על כן אמור שיש כאן עניין אידיאולוגי. באה אסתר ואומרת "כי נמכרנו אני ועמי". מניין היא יודעת? והוא אינו יודע שנתגלה הדבר למרדכי על ידי מלאך, ומרדכי ידע את כל אשר נעשה. ואז הוא שואל: "מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו ליבו לעשות כן" - לפרסם שיש כאן מכירה? והיא אומרת: "איש צר ואויב המן הרע הזה". מה בעצם אמרה לו? המן פרסם. האם אתה חושב שהמן הוא שליח המכסה סוד, שאפשר לסמוך עליו בסודות שביניכם? הוא הולך להפיל אותך, הוא מגלה את מסתריך ומודיע לכולם שמכרת את העם. זה היה חלק מן העלילה שהעלילה עליו כדי להפילו, וזה החלק הקשה ביותר.
נמצא: הכסיל המגלה את מסתריו - ניחא, לעצמו הזיק. אבל "מלאך רשע", שליח שנשלח בשליחות סודית והולך ומפרסם אותה לכולם - זה הקשה שבכולם, ואינו יינקה, ואחריתו "ייפול ברע", תבוא עליו רעה על גודל רשעותו. ולעומתו "ציר אמונים" - שליח המכסה סוד, איש אמונים שאפשר לתת בו אמון ולגלות לו את הנסתרות ולסמוך עליו במאה אחוזים. "מרפא" - לא זו בלבד שיקיים שליחותו בדקדוק ובהידור כראוי, אלא שיתקן גם כל מיני קלקולים שהיו עלולים לצאת מן השליחות. אפשר לסמוך עליו שיעשה על הצד הטוב ביותר, ואם יתרחשו מצבים לא טובים - גם אותם ירפא, כי נאמן הוא לשולחיו.
הגאון מווילנה מסביר: כששולחים שליח רשע, וכשהוא מגיע לדבר שאפשר לטעות בו - הוא ייפול ברע. אבל "ציר אמונים" - מיהו? מי שכבר נשלח כמה פעמים וידוע לנו כאדם שאפשר לסמוך עליו, שכבר היה שליח ונאמן בשליחותו. אדם כזה "מרפא" - ואת מה ירפא? את מה שהשליח הרשע טעה בו. ולפי זה לא מדובר בהכרח במי שמקלקל בכוונה, ולכן נאמר "ייפול ברע": אם שליח רשע אתה, בכל מקום שיהיה קל לטעות בו - תטעה. אבל אם שליח קבוע אתה, שתמיד שולחים אותך ואתה נאמן לשולחיך - זה מרפא, ואף את מה שקלקל השליח הרשע.
ודוגמה נפלאה לכך במרגלים: אותם מרגלים הוציאו דיבת הארץ רעה, והיו שם כלב בן יפונה ויהושע בן נון ששניהם תרו את הארץ והיו שליחים נאמנים. ומה היה תיקונה של אותה שליחות מקולקלת של עשרת המרגלים? השליחות הבאה - כאשר הלכו כלב ופנחס לרגל את ארץ ישראל בשליחות יהושע. אז "ציר אמונים מרפא", וזה תיקן את מה שקלקלו המרגלים. ולמה נקראים "אמונים"? כי כבר נאמנים הם ויש להם ניסיון: כלב כבר היה נאמן בשליחותו הקודמת, ועליו היה אפשר לסמוך.
המלבי"ם מדייק: הכתוב מדבר כאן בשני סוגי שליחים, שהרי לאחד קרא "מלאך" ולשני "ציר". וידוע שאין הכתוב נוקט שמות שונים אלא אם כן יש הבדל ביניהם. ומה ההבדל? הציר נדרש להחזיר תשובה לשולחיו, ואילו המלאך אינו נדרש להחזיר תשובה אלא נשלח לפעול פעולה וזהו. אני אומר לך: לך ומסור את המכתב הזה לראובן - אתה מלאך, שליח למסירת המכתב, ואינך אמור לחזור ולומר לי שמסרת. אבל אם אתה ציר, אתה מוסר את המכתב וחוזר אליי ואומר: מסרתי. וראו כמה זה נפלא: "ציר" הוא גם ציר הדלת, שהדלת סובבת עליו - הציר סובב, הולך וחוזר, חוזר להודיע שקיים את שליחותו, להבדיל מן המלאך שנשלח בלא לחזור ולומר שקיים.
ולפי זה: המלאך הרשע אינו עושה את שליחותו כפי ששלחוהו, הוא מקלקל ואינו מביא תשובה כראוי, כמו המרגלים, וסופו "ייפול ברע" - כמו שמתו המרגלים במגפה. ו"ציר אמונים" - מי שהולך באמונה גם יביא תשובה באמונה, והוא מרפא את אשר קלקל המלאך הרשע, כדרך שהסביר הגאון מווילנה בכלב וביהושע.
ומוסיף המלבי"ם שיש בדברים עומק בדרך מליצה על הנפש הרוחנית של האדם. הנפש העליונה שלוחה לכאן, וכל אחד מאיתנו הוא בבחינת מלאך - שנשלח לעולם הזה, שהקדוש ברוך הוא שלח אותנו לכאן ואמר: יש לכם תפקיד, יש בשבילכם שליחות. נשלחנו מעולם העליון אל הארץ השפלה על מנת להשיב לשולחנו דבר, דהיינו לאחר מאה ועשרים לחזור ולומר "עשיתי ככל אשר ציוויתני", לתת דין וחשבון. המלאך הרשע אינו עושה שליחותו, מקלקל, ואף אינו מוכן להשיב לשולחו דבר - "ייפול ברע", בעונשי גיהינום. ואילו "ציר אמונים" הוא האדם שדרכו ישרה, ההולך באמת ובאמונה, והוא כציר החוזר לאדוניו ואומר: עשיתי ככל אשר ציוויתני. "ציר אמונים מרפא" - "וזרחה לכם שמש צדקה ומרפא בכנפיה", זו הנשמה החוזרת למעלה ונותנת דין וחשבון כראוי וכהוגן.
למדנו בפסוקים אלו יסוד גדול: העיקר הוא קבלת עול תורה ומצוות בשלמות - מי שמקבל על עצמו את הכול ולא נזדמנה לידו אלא מצווה אחת, שכרו כמקיים את כל התורה; ומי שבז אפילו למצווה אחת, כבזה את כולה. ומהיכן נדע את דרך החיים? מתורת החכם, שהיא מקור מים חיים נובע, המראה לנו את המוקשים שעיננו הקצרה אינה רואה. האמת עצמה מוצאת חן, ואילו השקר נזקק לכוח ולהטלת אימה; הערום שוקל כל מעשיו בדעת ועושה בצנעה, והכסיל שולף ומפרסם את איוולתו. ולבסוף - כולנו שליחים בעולם הזה: יש מלאך רשע המקלקל ואינו משיב לשולחו דבר וסופו ליפול ברע, ויש ציר אמונים הנאמן לשולחיו, מתקן אף את קלקול זולתו, וחוזר בסוף הדרך ואומר: עשיתי ככל אשר ציוויתני.