בשיעור זה נעמוד על שני פסוקים בפרק י"ג במשלי: "אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך", ו"רק בזדון יתן מצה ואת נועצים חכמה". שני הפסוקים עוסקים בהבחנה שבין מי שחייו בנויים על הנצח לבין מי שחייו בנויים על הרגע, ובין מי שמוכן לשמוע ולהתייעץ לבין מי שבא לקנטר ולריב. נלך בעקבות הגאון מווילנא, רבנו יונה והמלבי"ם.
אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח וְנֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ׃ (ט)
אומר הגאון מווילנא: היום נקרא אור, כמו שכתוב "ויקרא אלוקים לאור יום". העולם הבא דומה ליום, כפי שדרשו חז"ל על "והארכת ימים" - ליום שכולו ארוך, יום שכולו שבת ומנוחה. העולם הזה לעומתו דומה ללילה. וכאן ההבדל: ביום מאיר האור, ובלילה, שאין בו אור, זקוקים לנר. הצדיקים - עיקר האור שלהם הוא בעולם הבא, ואילו הרשעים - כל עיסוקם ועניינם כאן, בעולם הזה. לכן "אור צדיקים ישמח": לצדיק יש אור, והוא תמיד ישמח, כלומר יתווסף לו עוד ועוד אור, אור מתחדש תמידי. אבל הרשע, שכל קיומו כאן בעולם הדומה ללילה, זקוק לנר - ונר רשעים ידעך.
נוסיף כאן את דברי רבנו יונה והמלבי"ם, שהם בעצם משלימים את דברי הגר"א. יש הבדל בין אור לנר. האור הוא עצם האור, כמו השמש: היא מאירה תמיד, אין צורך להוסיף לה שמן, אין צורך להחליף לה פתילות, היא מאירה באופן תמידי מאור עצמי ולא תחדל לעולם. הנר לעומת זאת חייב כלי, חייב שמן, חייב פתילה - בלעדיהם אי אפשר להדליקו כלל.
נשמת הצדיקים מאירה באור תמידי, אור נצחי, כמו השמש. "אור זרוע לצדיק" - זו בחינת אור, והוא אינו זקוק לנר. ומהו הנר? הנר הוא הגוף. הנפש היא רוחנית ואינה צריכה נר, כשם שהשמש אינה צריכה כלי ואינה צריכה מאומה. הנפש הרוחנית מאירה באור רוחני נצחי, ולכן "ישמח" - שמחה תמידית.
כל דבר שעתיד לכלות גורם עצבון. אם אדם היה חי באמת בתחושה שהכול כאן ייגמר - שיגיע שלב שבו יהיה מתחת לעשרה טפחים, יכסו אותו בעפר, יאמרו עליו קדיש וישימו עליו מצבה - היה חי כל ימיו בדיכאון. ומדוע אין האדם מדוכא? "צור ילדך תשי" - חסד עשה עמנו הקדוש ברוך הוא שיצר אותנו עם כוח השכחה. "נשיתי טובה", תשי מלשון שכחה. האדם אינו זוכר את מותו ואינו זוכר את קיצו, אף שזהו הדבר הוודאי ביותר שבחיים: המוות הוא הוודאי, וכל השאר ספק.
על כך אומר הזוהר: אזיל בר נש בהאי עלמא וחשיב דדיליה הוא וישתאר בגווה לדרי דרין - הולך לו האדם בעולם הזה וחושב שהעולם שייך לו ושהוא יישאר בו לדורי דורות. אין אדם שלא עוברת בו מחשבה זו: נכון שכולם מתו, אבל "לי בעזרת השם זה לא יקרה", "בימיי יבוא משיח". וזה אינו קשור כלל: גם אם יבוא משיח בימיך, וגם אם תהיה תחיית המתים בימיך - בסופו של דבר הכול מתים. הצדיקים ימותו רגע אחד ויחזרו לחיות, אך מצב של מיתה ודאי יהיה.
לכן הגוף הוא בחינת נר. כדי לחיות כאן בעולם הזה, שהוא חושך, צריך נר להאיר אותו. העולם הבא הוא אור, ויש בו שמחה, משום שאין בו כליה - אין מחשבה מטרידה שהכול ייגמר ושתגיע לאפס ולתוהו. העולם הבא נצחי, ולכן אור הצדיקים גורם לו שישמח כל הזמן: יש לו קיום נצחי.
אבל הרשע - היכן הוא בונה את עליותיו, היכן הוא משקיע? כאן בעולם הזה, שדומה לנר. והנר דולק רק כל עוד יש שמן, כל עוד יש פתילה, כל עוד יש כלי. יכלה השמן, תכלה הפתילה, יכלה הנר - ממילא ידעך. לכן הרשע נמצא כל הזמן בדעיכה: הוא יודע שהכול עומד להיגמר, שהכיופים נגמרים בסופו של דבר, שהגוף הולך ובלה, ושההנאות בגיל מבוגר הולכות ופוחתות לעומת הגיל הצעיר. עולם הזה תלוי בגוף, ועולם הבא הוא נשמה ואור נצחי - ולכן "ולישרי לב שמחה", "שמחו בה'", והרשע לעומתו נמצא בצער.
מכאן אנו אומרים שהמצווה ממלאת את האדם. עשה אדם חסד עם מישהו, ולאחר מכן הוא נזכר בכך - ממלאת אותו תחושת שמחה: ברוך השם עזרתי לו, יש לו הרגשה טובה. לעומת זאת אדם שעבר עבירה נשארת לו הרגשה רעה, נקיפות מצפון ומרירות; אין זה משנה אם הוא צדיק או רשע - לא טוב לו עם זה, והעבירה אינה ממלאת אותו. מה נשאר לרשע ממנת החזיר שאכל אתמול? אולי כאב בטן, ומלבד זאת לא נשאר לו מאומה. אבל הצדיק - מהמצווה שעשה אתמול יש לו תחושת סיפוק שממלאת אותו, משום שהמצווה נצחית. משהו נצחי באמת מביא שמחה, כי הוא יישאר לתמיד; ואילו הנאת הרשע היא רגעית, עברה, פסה, תמה ונגמרה - ולכן נר רשעים ידעך.
הגאון מווילנא מוסיף נקודה על ההסבר הקודם: מדוע הנר הוא הגוף? לאדם יש רמ"ח איברים ושתי ידיים, כפי שהוא מביא מן הזוהר. (יש כאן מקום לעיון, שהרי לכאורה רמ"ח האיברים כוללים גם את הידיים, אבל כך הוא מביא בשם הזוהר.) רמ"ח ועוד שתיים - ר"נ, והיינו "נר". לכן הגוף נקרא נר, ומתאים לו התואר הזה.
הסבר נוסף אומר הגאון מווילנא על "אור צדיקים ישמח", על פי דברי הגמרא: עבירה מכבה מצווה ואין עבירה מכבה תורה. נסביר תחילה את העיקרון ואחר כך את הפסוק.
יש אנשים שאומרים: ממילא אני עושה עבירות, אז מה אתה מציע לי עכשיו להתפלל מנחה? אתה יודע איזה עבריין אני, אני מתבייש אפילו לבוא להתפלל. להניח תפילין? עזוב, עם העבירות שעשיתי עדיף שלא אניח. זו טעות גמורה. הסטייפלר מרבה להוכיח את אותם אנשים ואומר להם: היצר הרע מפיל אותך פעמיים. פעם ראשונה הפיל אותך בעבירה, ופעם שנייה הוא נותן לך תחושה של צדקנות - "איני מסוגל לקיים מצוות אחרי עבירה כזו, לא אהיה צבוע". גם זו עצת היצר: אל תניח תפילין, אל תתפלל, אל תהיה פתאום צדיק, הרי מה שעשית חמור הרבה יותר, אז מה אתה מדקדק כאן ומזלזל שם - תעזוב את הכול. זהו היצר הרע ממש.
אדרבה, יקיים האדם את המצוות. כשם שעבירה מוסיפה טומאה, ו"המטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה", כך במידה ההפוכה, שהיא מרובה פי חמש מאות: מצווה מוסיפה קדושה, ו"המקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה". כל עבירה מושכת אותך לטומאה - לפחות תקיים מצווה, שתמשוך אותך לקדושה. ולא זו בלבד, אלא שיש לך עוגן להיאחז בו. מי שנטש הכול אין לו במה להיאחז, אבל מי ששמר על קיום המצוות, כשיתעוררו בו הרהורי תשובה יתקן את מעשיו - הוא בבית המדרש, הוא עדיין לומד תורה ומקיים מצוות, ולכן יעזוב את העבירות. יש לו לאן לחזור, הוא לא שרף גשרים. אבל מי שאמר "תעזוב, לא שווה כלום" ונטש הכול, גם כשיתעוררו בו הרהורי תשובה יאמר: להתחיל עכשיו את הכול מחדש, להניח תפילין, להתפלל שלוש תפילות ביום ולשמור שבת? זה קשה - ולא יעשה מאומה.
הסטייפלר כתב בעניין זה במכתב: דע לך, יש שק של עבירות ויש שק של מצוות, ואינם קשורים זה לזה. על המצוות שעשית תקבל שכר, ועל העבירות תקבל עונש. טעות היא לחשוב שאין ערך למצווה מפני שעשית עבירה. המצווה שווה, והעבירה גם היא "שווה", ועל כל אחת מהן תשלם בנפרד. וכי מפני שהתחלתי להפסיד מצד אחד אתחיל גם לקחת מרגליות ולזרוק? יש לך מרגליות - אסוף אותן, ומה שאתה מפסיד תצטרך לשלם בסופו של דבר. אלו שני חשבונות נפרדים.
אלא שלכאורה הדבר קשה, שהרי חז"ל אומרים "עבירה מכבה מצווה", ולכאורה צודקים אותם אנשים הטוענים שאין טעם לקיים מצוות. אך יש לשים לב לדיוק: לא נאמר שעבירה מבטלת מצווה, אלא שעבירה מכבה מצווה. המצווה קיימת, אלא שאורה חשוך והיא אינה מאירה. וכאשר אדם קיים מצוות רבות, יש לו נרות רבים באור כבוי - וברגע שיעשה תשובה על העבירות, כל אותם נרות יחזרו להאיר. הכיבוי הוא זמני: כל עוד האדם שרוי בעבירה, העבירה מכבה את המצווה; משיעשה תשובה, אין עבירה - והמצווה מאירה.
מאידך נאמר שאין עבירה מכבה תורה: אור התורה מאיר ומשפיע גם כשהאדם שרוי בעבירה, וגם כשיש מסך של עבירות יש בכוחו להשפיע. וזהו שאמר הכתוב: הצדיקים, שכל עסקם בתורה, תמיד מוסיפים אור - "אור צדיקים ישמח", יוסיף עוד ועוד. ואף שלפעמים נכשלו באיזו עבירה, שהרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", עבירה אינה מכבה תורה. "נר מצווה ותורה אור" - זו בחינת אור, ולכן ישמח, תמיד יהיה מאיר ושמח.
לעומת זאת "נר רשעים ידעך". מה יש לרשע לכל היותר? נר. "נר מצווה". הרשע אין לו תורה, שיעור תורה אינו בשבילו; אבל כאן עזר ליהודי, ושם אביו ביקש והוא הביא לו מצד כיבוד אב ואם - יש לו אי אלו מצוות. אלא שהמצוות הללו הן נר ולא אור, ואין לו אור תורה. וכיוון שעבירה מכבה מצווה, ממילא נר רשעים ידעך: הנר של המצווה כהה אורו ודועך, מפני שכעת יש לו עבירות, וכשאתה בעבירות אתה גורם שידעך אור המצווה.
רַק־בְּזָדוֹן יִתֵּן מַצָּה וְאֶת־נוֹעָצִים חׇכְמָה׃ (י)
אומר רבנו יונה: מי שהוא תמיד בזדון - כלומר שמחשבותיו תמיד שליליות ורעות, תמיד חושב כיצד לעשות רע - "יתן מצה", ומצה עניינה מריבה. האדם הזה רודף מריבות ורודף מחלוקות, משום שתמיד יש רוע בליבו והוא מחפש עם מי לריב. וכמו שכתוב "בא זדון ויבוא קלון": מי שהוא מזיד נכנס על ידי כך למריבות, שבסופו של דבר מביאות אותו לידי בושות.
"ואת נועצים חכמה" - אבל החכם מכיר בכך שיש באדם טבע של זדון, טבע רע של מחלוקת ומריבה, ואינו פועל על פי טבעו אלא מתגבר עליו. הוא נועץ באחרים ושואל אותם כיצד ראוי לעשות והאם כך ראוי לנהוג, ומקבל עצה - וכך נמנע מן המחלוקת שהרשע הגיע אליה. שימו לב: ייתכן מאוד שגם באדם ההגון יש את אותו רוע, אלא שהוא אינו הולך אחר נטיית ליבו. הרשע עושה מיד מה שבא לו, ככל שעולה על ליבו. אמרתי לכם פעם: בלעם הוא ההגדרה לאדם העושה ככל העולה על ליבו - בלעם ראשי תיבות "עושה מה בא לו". מה שנראה לו במקום, הוא עושה.
האדם האחר, גם אם מידותיו אינן מתוקנות, אומר לעצמו: להיכנס למחלוקת או לא? בוא אתייעץ עם מישהו. והעצה היא הדבר החשוב ביותר, שכן כשמדובר בי - קרוב לוודאי שאחליט מיד להיכנס למחלוקת, מפני שיש לי שיקולי אגו: הוא פגע בי, אמר לי כך וכך, חשתי פגיעה גדולה. לכן אלך ואשאל אחר: מה דעתך? מישהו עשה כך וכך, כדאי להגיב על זה? היועץ, גם אם אינו חכם ממני ואינו צדיק ממני, לכל הפחות אינו טיפש - ועצתו ודאי טובה יותר ממה שאני אעשה, מפני שאני משוחד ויש לי אינטרס, והוא נקי מאינטרסים ולא נפגע, ולכן יוכל להכריע הכרעה נכונה. זהו "ואת נועצים חכמה": מי שיצרו מעורר אותו לעשות מדון, אך הוא מתייעץ ושואל תחילה ורוצה לשמוע חוות דעת מן החוץ - ינהג בחוכמה ולא יבוא לידי מצה ומריבה עם חבריו.
הגאון מווילנא מסביר שהפסוק קשור לקודמו. "אור צדיקים ישמח" - אור התורה שאין העבירה מכבה אותו. אבל דע לך, אומר הגר"א, מתי אור זה מועיל? רק כשהאדם לומד תורה לשמה, מוכן ללמוד עם כל אדם, "את נועצים" - מתייעץ עם כל אחד, לומד מכל אחד ומקבל מכל אחד. אז זה מצוין, והאור באמת ישפיע עליו לטובה, וזהו אור שעבירה אינה מכבה אותו.
אבל אם זה "רק בזדון" - "יתן מצה". מהו בזדון? שאינו לומד תורה כדי לדעת, אלא לומד כדי לקנטר. אדם כזה בא להקשות קושיות ולהראות שהוא "אויבער חוכם", חכם יותר ממה שהתורה אומרת: איך התורה אומרת כאן כך והרי שם כתוב אחרת, ומה פתאום, זה אינו הגיוני. עליו לא דיברנו כשאמרנו שהעבירה אינה מכבה את האור; זה אור שאין בו תועלת. אם הוא עושה זאת בזדון - יתן מצה, הוא רק מחפש כיצד לריב, מחפש מצה ומריבה, בא לקנטר. דיברנו על "את נועצים": מי שבא להתייעץ ולשאול, מה אתה אומר כאן ומה אתה אומר כאן, הרוצה לקבל ולא לחלוק, הבא כדי לשמוע - הוא ישיג את החוכמה, ועליו האור באמת ישפיע בצורה חיובית.
אומר המלבי"ם: שם "זדון" בא תמיד על מי שחולק על חוקי החוכמה והאמת בפרהסיה. מי נקרא מזיד? לא מי שחולק בינו לבין עצמו, אלא מי שעושה זאת בפרסום ואינו נכנע לדברי חכמים, כלשון הכתוב "והנפש אשר תעשה ביד רמה... בזדון לבלתי שמוע אל הכהן" - בפרהסיה, לעיני כולם: הוא אמר כך, ואני עושה הפוך.
כן יש הבדל בין מצה למריבה. מריבה היא ויכוח בין אנשים; מצה היא מריבה גדולה, מצב של התלהטות הרוחות, רגע לפני מכות - שאני עומד להרים עליך יד או להפך. זה כבר הרבה יותר ממריבה.
ועתה, כאשר יש מריבה וחילוקי דעות בין האנשים, בין בני העם, לא יבואו לידי מצה אם הם נועצים. פירוש הדבר: הם יושבים יחד, מיישרים את ההדורים, שומעים כל אחד מה יש לו לומר, מתייעצים זה עם זה, כל אחד מוכן לקבל את דעת חברו, ובסופו של דבר מגיעים להכרעה ומקבלים עצה - "את נועצים חכמה". אנשים כאלה ילכו בחוקי החוכמה, משום שאיני אומר "קבלו את דעתי" ואיני מחליט שהאמת איתי, אלא נתייעץ יחד ונכריע הכרעה אחת.
אבל כשיש זדון - אדם שאינו רוצה לשמוע לחכמים ועושה במזיד להפך - "רק בזדון יתן מצה". אדם זה לא יגיע להסכמה עם השאר, מפני שמה שהוא מחפש הוא מריבה; הוא מחפש לעשות בדווקא היפך דברי החכמים, חולק בעזות על חוקי החוכמה וחולק בעזות על האמת. ואז אין הכרעה ואין עצה, ויש רק מצה ומריבה - כמו שהיה בעדת קורח, "בהצותם על ה'". שימו לב ללשון: הצאה. בזדון, אינו רוצה לקבל את דברי משה. משה קורא להם, שולח לקרוא לאנשים, והם משיבים "לא נעלה" - איני רוצה "את נועצים", איני רוצה לשבת יחד ולשמוע מה יש לך לומר; אני רוצה לומר את שלי ולא להקשיב לך כלל. זה יתן מצה, זה רק יגרום מריבה. אבל אם יש נועצים - באים לידי חוכמה ומגיעים אל חקר האמת.
שני הפסוקים מציבים לפנינו שתי בחירות. "אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך": הצדיק בונה על הנצח, על הנשמה ועל אור התורה שאין עבירה מכבה אותו, ולכן שמחתו מתחדשת תמיד; הרשע בונה על הגוף ועל העולם הזה, שהוא כנר התלוי בשמן ובפתילה, ולכן הכול דועך. ומכאן הלימוד המעשי: לעולם אל ינטוש אדם את המצוות בטענה שממילא נכשל - שק המצוות ושק העבירות נפרדים, ובתשובה חוזרים כל הנרות להאיר. "רק בזדון יתן מצה ואת נועצים חכמה": המזיד, הבא לקנטר ולחלוק בעזות בפרהסיה, מוליד מריבה גדולה ולא יגיע לעולם אל האמת; ואילו מי שמוכן לשאול, להתייעץ, לשמוע ולקבל - אף שגם בו יש נטיית ריב - יזכה לחוכמה, ינצל מן המחלוקת ויגיע אל חקר האמת.