פרק י"ב במשלי עוסק בשורה של ניגודים בין הצדיק והחכם לבין הרשע והכסיל, ובחלק זה נתמקד בארבעה פסוקים: אמת ושקר בדיבור, צניעות החכם מול פרסום האיוולת של הכסיל, חריצות מול רמייה, והדרך להתמודד עם דאגה שבלב. נלך על סדר הפסוקים, עם ביאורי הגר"א, רש"י, רבנו יונה, הרלב"ג והמלבי"ם.
תּוֹעֲבַת יְהֹוָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר וְעֹשֵׂי אֱמוּנָה רְצוֹנוֹ׃ (כב)
אומר הגאון מווילנה: יש שני מיני שקרים - שקר וכזב. מה ההבדל ביניהם? שקר הוא שקר מראש, מעולם לא היה בו דבר אמת. כזב, לעומת זאת, התחיל כאמת והוא רק מאכזב בסופו. כך "נחל אכזב" - נחל שיש בו מים ובסוף מכזיב. וכך אמרה השונמית לאלישע: "אל נא תכזב בשפחתך" - אני מאמינה שברכתך תתקיים ושיהיה לי ילד, אבל אם הילד לא יאריך ימים, בזה איני מעוניינת. זהו לשון כזב: דבר שהתחיל כראוי, ובסופו של דבר אכזב.
אתן דוגמה מן החיים. אני מכיר אדם שהשקיע בבניין דירות בחו"ל, כמדומני באיטליה. בשלב הראשון עוד קיבל תשואה; בשלב השני אמרו לו: זהו, אין שוכרים, הנכס עומד ריק. והוא הרי לא נמצא שם, ולא ידע מה מתרחש - "יהיו נכסיך מוצלחים וקרובים לעיר". לך תחפש בניין באיטליה ותברר מה קורה איתו. זהו כזב: בהתחלה זה עבד, אחר כך אכזב. שקר, לעומת זאת, הוא שמכרו לך בניין דירות שאינו קיים כלל, לא ברשומות ולא בשטח, אפילו לא שלד. מכרו לך אוויר.
ועל זה אומר הפסוק: "תועבת ה' שפתי שקר". תועבה היא הדבר הגרוע ביותר, ולכן דווקא השקר שמתחילתו שקר - הוא בגדר תועבה. ולמה נאמר "שפתי" שקר? כי הפה והלב אינם שווים; הכול מן השפה ולחוץ. השקרן קונה אותך בשפתי חלקות: "אתה יודע כמה כבר השקיעו? אתה יודע כמה כבר קיבלו? יש אנשים שקנו דירה שנייה ושלישית רק מההשקעה הזאת". אלו אנשים חלקלקים שמסוגלים למכור לך יחידות נופש בכותל המערבי. זו המומחיות שלהם, וזו תועבת ה'.
ומן הצד השני: "ועושי אמונה רצונו". שים לב לדיוק של הגר"א - כדי להיקרא צדיק לא די שאין בך תועבה. אדם שאינו שודד בנקים עדיין אינו נקרא בשל כך עושה רצון ה'. צדיק הוא מי שאין בו אפילו נדנוד עבירה. ולכן נאמר "עושי אמונה רצונו": מי שהאמת שלו היא גם במחשבתו ובפנימיות ליבו - "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", "ודובר אמת בלבבו". לא רק שאינו מדבר שקר, ולא רק שאינו מדבר כזב שסופו להכזיב, אלא אפילו דבר שבליבו אינו מדויק במאה אחוז - גם אותו הוא מבטל. זה נקרא עושה רצונו יתברך.
והמלבי"ם מסביר שהפסוק בנוי על שני זוגות של הפכים: תועבה מול רצון, שפתי שקר מול עושי אמונה. אמונה פירושה אמת - "יֵאָמְנוּ נא דבריכם", כלומר יתאמתו. אדם שמבטיח לעשות דבר מה, בין מצווה ובין חסד לחברו, אם קיים את מה שאמר הרי זה דיבור של אמונה והוא נאמן בדברו; ואם לא קיים, דיבורו שקר. ומי שרגיל תמיד להבטיח ואינו עושה, זו כבר "שפת שקר" - השקר מורגל על שפתיו, והוא אינו מניד עפעף כשהוא משקר, זה הולך אצלו בטבעיות. הדיבור שלו אינו מסכים עם מעשיו, והדברים הם מן השפה ולחוץ - וזו תועבה לה'. אבל "עושי אמונה" הוא מי שיש התאמה בין דיבורו למעשיו: אמרת שתיתן - ונתת. המעשה מסכים עם הדיבור, ובזה רצונו יתברך.
אָדָם עָרוּם כֹּסֶה דָּעַת וְלֵב כְּסִילִים יִקְרָא אִוֶּלֶת׃ (כג)
רש"י מפרש: אדם ערום צנוע אפילו בחכמתו. גם דברי חכמה הוא מצניע ומסתיר, וכל שכן דברי שטות - שאינו רואה צורך לחזור על כל שטות ששמע ולספרה לאחרים. אבל "לב כסילים יקרא איוולת": הכסיל קורא את האיוולת בקול רם. שמע דבר הבל - מיד חוזר עליו. גם כשמדובר בדברים שהצניעות יפה להם, או בדברים שאינם ראויים להיאמר, הכסיל מיד "מזכה את הרבים" ומעביר הלאה. והחכם, הערום, אפילו בדבר של דעת בורר אם לומר או לא לומר.
רבנו יונה מסביר שהפסוק מדבר במידת הענווה. החכם מסתיר גם את הצדקות שלו וגם את מעשיו הטובים. אמנם לפעמים יש בסיפור המעשים הטובים "תפארת לעושיה", והוא היה זוכה בכך לכבוד - ובכל זאת "והצנע לכת עם אלוקיך". כבר סיפרנו על אותו אדם שסיפר לרבו על צדיק נסתר, והתחיל לפרט לפניו את כל הצדקות שאותו נסתר עושה. אמר לו הרב: אם הוא כל כך נסתר, מניין אתה יודע את כל מה שהוא עושה? כנראה שהוא נסתר, וגם דואג שידעו שהוא נסתר - וכך תכבד אותו גם על מעשיו וגם על ענוותנותו. יש אדם שהוא נסתר, אבל דואג שיֵדעו מכך. הצנוע האמיתי הוא זה שמסתיר אפילו את מעשיו הטובים, שאיש לא יידע מהם.
ולעומתו הכסיל: לא רק שאינו מסתיר את דברי הדעת שלו, ולא רק שהוא מפרסם לכול את מעשיו הטובים, אלא גם את איוולתו ואת השטויות שלו הוא מפרסם ברבים. אין לו שמץ בושה - מחסום הבושה כבר הוסר ממנו, והוא מודיע לכולם על כל ההבלים שעשה. ושואל רבנו יונה: היה ראוי יותר לומר "ופי כסילים יקרא איוולת", שהרי בפיו הוא מוציא אותה, ולמה נאמר "לב"? אלא שאצל אדם רגיל יש שלב שבו הדבר עובר מן הלב אל הפה, והכסיל אין אצלו אפילו את השלב הזה. איך שזה עולה בליבו - מיד הוא מוציא. לפחות שיהיה איזה עיכוב קטן בין הלב לפה, ואולי תחשוב פעמיים. אבל אצלו כבולעו כך פולטו.
הגר"א הולך באותו כיוון: החכם מסתיר אפילו את מה שהוא יודע ואינו מגלה חכמתו, ואילו הכסיל - במושכל ראשון, מיד מגלה את איוולתו בקול ומשמיע לכול. שאל אדם חידה, ותמיד יהיו כאלה שיענו עשר שטויות; ותראה אחד שחושב, חושב, ואחר כך עונה דבר חכם - לא בטוח שצדק, אבל רואים שזה בא מתוך מחשבה. ואילו אלה שענו שטויות, אילו היו מתבוננים רגע היו רואים מראש שמה שאמרו אינו אפילו בכיוון. זה הכסיל: מיד כשעולה במחשבתו הוא אומר, בלי לבחון אם הגון ואם נכון. והחכם "כוסה דעת" - אפילו אם עלה ברעיונו דבר של דעת, הוא בוחן אותו שבע פעמים לפני שהוא מוציאו.
הרלב"ג מוסיף באותו כיוון: כשיש לחכם תגלית או חידוש, הוא אינו אומר אותו מיד אלא בודק אותו ומוודא שהוא נכון. שהרי אפשר לומר רעיון מבריק, ואחר כך יבוא מישהו ויאמר: יפה מאוד, אבל יש בעיה קטנה - הדבר נסתר מלשון הכתוב. הרעיון נראה נפלא, אך הכתובים אומרים אחרת. לכן החכם בודק את דבריו בשבע נפות לפני שהוא מוציאם. והכסיל אינו חושש לבושות ולביזיונות: מה שהוא חושב הוא אומר, ומה שהוא רוצה הוא כותב.
מעשה באחד שהוציא ספר, והספר היה גיבוב הבלים, ובא לבקש הסכמה מאחד מגדולי ישראל. אמר לו הגדול: לא כל מה שחושבים אומרים, ולא כל מה שאומרים כותבים. כמה מסננות צריכות להיות לאדם! מה שאתה חושב - אל תוציא בפה; ואם כבר אמרת שטות בפה, האם להעלות אותה גם על ספר, שייחקק לדורות? אחרי שהוצאת מן הפה צריך עוד כמה מסננות כדי לבדוק אם הדבר ראוי להיכתב. ומכאן גם המעלה הגדולה שיש לכתיבה: כשאדם בא לכתוב הוא מרגיש אחריות. דבר שנאמר בעל פה - לא מדויק, נשכח מחר; אבל מה שנכתב, מישהו ייקח את הספר ויתקשר אליך: אדוני, יש לך כאן טעות, זה אינו ביאור נכון. יש לך אחריות על מה שאתה כותב, ואתה חושש כיצד תיראה. לכן הכתיבה עוזרת לברר את הדברים. וכן כשאדם לומד סוגיה ורוצה לבררה לעצמו - יש מעלה שיסכם בכתב. בשעת הלימוד חשבתי שהרשב"א הוא בדיוק כמו הריטב"א; כשאני בא לכתוב אני פותח ומדקדק בלשון זה ובלשון זה, ומגלה שהרשב"א נוקט לשון אחרת, ומסתבר שאינו עומד באותה שיטה. על זה לא עמדת בשעת הלימוד. הכתיבה היא אחריות, ואדם נזהר יותר.
המלבי"m כדרכו מדייק: כאן כתוב שהכסיל "יקרא איוולת", והרי כבר ראינו בפסוקים רבים שהמלבי"ם מחלק בין כסיל לאוויל, וכאן לכאורה חיבר ביניהם. אלא שיש בזה עומק. הכסיל הוא אדם שיכול להיות אינטליגנט ומשכיל מאוד, אך אינו חי על פי דרכי החכמה. הוא יכול להיות פרופסור מנתח לב-ריאה, ואתה רואה אותו יושב איתך על כוס קפה וסיגריה. אתה רואה ריאות כל היום, אתה יודע בדיוק מה קורה שם! והוא עונה לך: אל תיקח ממני דוגמה, אני אומר לך מה טוב - תפסיק לעשן; ומה שאני עושה בחיי הפרטיים זה עניין שלי, משלמים לי לייעץ ולא להיות דוגמה. זה נקרא כסיל: אדם שיודע את האמת ופועל להפך ממנה.
האוויל, לעומתו, הוא אדם המסתפק בדרכי החכמה - התפיסה הסקפטית. כל דבר שתאמר לו: מי אמר? מי אמר שאנחנו כאן? מי אמר שאנחנו חיים? אולי כל מה שאתה רואה הוא אשליה. הסקפטי תמיד יטיל ספק ויאמר "תוכיח". באמת יש דברים שאי אפשר להוכיח: אין שום הוכחה ששנינו רואים את הצבע האדום באותו אופן; תיאורטית ייתכן שהאדום בעיניי הוא הירוק שבעיניך, ורק לצבע הזה כולם קוראים אדום, ולעולם לא נוכל לדעת אלא אם אכנס לתוך עיניך. אבל למה לי לומר דבר כזה? זו פילוסופיה של הבל, אין שום סיבה לומר זאת. אלא שהסקפטים רוצים תמיד לומר "אין הוכחה", וכשאתה בא לדבר איתו על תורה ומצוות - מניין אתה יודע שהקדוש ברוך הוא רוצה כך? והרי לכול אפשר להוכיח. לכן נקרא אוויל מלשון "אולי": אולי לא כך, אולי לא זה מה שה' רוצה.
ועכשיו מתחבר הכול. הכסיל יודע את דרכי החכמה, אבל תאוותו מתגברת עליו - בא לו הסיגריה, הוא רוצה. ואם יפעל לפי ידיעותיו זה יגביל אותו ויתבע ממנו לחדול מדברים רבים שעשה עד היום. אז מה מקום המפלט שלו? האיוולת. כשאתה בא ואומר לו: אדוני, אבל הרי כך וכך - הוא עונה לך "מי אמר?". הבנתם מה עשה הכסיל? הוא זה שדרכי החכמה ברורות לו והוא עובר עליהן רק מחמת תאווה; וכדי לא להציג את עצמו כמי שפועל נגד ידיעותיו, הוא מתחפש לאוויל: אני לא יודע, יש ספקות, לא בטוח, אין הוכחה. כל זה כדי להכשיר את השרץ - למה אני עושה כך? כי אין הוכחה. ובתוך תוכו הוא יודע שיש אלוקים, ובתוך תוכו הוא מאמין גמור.
סיפר הרב רבי אריה לופיאן על אדם שהיה כופר גדול ומראשי המשכילים באירופה. הוא נכנס לניתוח שהרופאים אמרו לו שאינו בטוח שייצא ממנו חי, ניתוח בעל סיכון גדול מאוד. ולפני ההרדמה הוא צעק: "בידך אפקיד רוחי, פדית אותי ה' אל אמת - זהו, תתחילו בניתוח". כל הסובבים אותו היו המומים: היית עבורנו סמל של כפירה ושל נאורות, סמל לכך שאין שום דבר - ופתאום אתה צועק דברים כאלה? הכסיל תמיד ימצא סיבות לומר "מי אמר" ו"מניין אתה יודע", כדי להכשיר לעצמו את השרץ ולהרגיש טוב עם עצמו; אבל בתוך תוכו הוא יודע את האמת, ולפעמים מגיעה נקודה שבה אין לו ברירה והאמת פורצת מתוכו.
וזה עומק הפסוק: הערום, האדם החכם, רואה את הנולד ואינו הולך בדרכים שיש בהן ספק אלא מחפש את האמת - "אדם ערום כוסה דעת", הוא תמיד ילך על פי דעת ועל פי ההנהגה הישרה. ואילו הכסיל, שיודע את הדרך הישרה ואינו מעוניין בה, מחפש לטעון טענות של איוולת - "ולב כסילים יקרא איוולת" - כדי להצדיק את דרכי כסילותו.
יַד חָרוּצִים תִּמְשׁוֹל וּרְמִיָּה תִּהְיֶה לָמַס׃ (כד)
רבנו יונה מבאר: "יד חרוצים תמשול" - מי שעושה את עושרו בצדק, במשפט וביושר, הוא זה שימשול, כמו שנאמר "עשיר ברשים ימשול". העשיר מושל ברש כאשר עושרו בא במשפט. אבל "רמיה תהיה למס" - מי שהוא נפש רמייה ועשה את עושרו שלא במשפט, יהיה ירא מן הבריות וכנוע להן. הוא חושש שיבזו אותו וישאלו מניין כל הכסף שלך ומניין כל העושר; הוא חושש שמא יתבעו אותו ויוכיחו את חוסר יושרו ושהכול בא בגזל. ולכן "למס" - מלשון להתמוסס: הוא נמס מפני אחרים. מי שעושרו בא בחריצות ובהגינות אינו פוחד מאיש והוא מושל; ומי שעושרו בא שלא ביושר - תמיד מישהו יזכיר לו מניין זה בא, מישהו יגיש נגדו תביעה, ולכן הוא מעדיף להיות כנוע כלפי כולם, אל תעירו ואל תעוררו, שלא יתחילו לבדוק אחריו.
המלבי"ם מסביר שהחרוץ הוא היפוכם של שניים: של העצל ושל הרמאי. העצל אינו עובד בחריצות, והרמאי ודאי שאינו מחפש חריצות אלא קומבינות. החרוץ עושה את מלאכתו בלי עצלות, ביושר ובלי רמייה, ואינו מחפש להתעשר ברגע. ואכן שימו לב: הישרים וההגונים יודעים שלא מתעשרים ברגע, זה לא בא בשנייה; יש עבודה בהתמדה, יום אחר יום, עד שמגיעים להישג כספי. ואילו מי שאינו כזה מחפש "להביא את המכה". אדם כזה אינו חרוץ - יש בו עצלות, ומתוך כך יש בו גם רמייה, שכן כיוון שהוא עצל להעשיר אין לו סבלנות לחסוך עוד חודש ועוד חודש עד שיקנה, ואחר כך לחסוך עוד ולשדרג, לקנות מכונה מתקדמת יותר, ולאט לאט לפתוח מפעל. אין לו זמן לכל זה, הוא רוצה את המכה עכשיו; ואם אפשר להשיגה בקומבינה - אף שאינה הגונה וישרה ויש בה חשש גזל - זה כבר לא מעניין אותו. זהו ההפך מ"יד חרוצים". ולכן: "יד חרוצים תמשול" - הם יהיו העשירים שבמדינה וידם תגבר והם יהיו המושלים בארץ; "ורמיה תהיה למס" - הרמאי לא יצליח ולא תהיה ברכה בעמלו, אלא כעבדים הנתונים תחת אדוניהם למס, כך יהיה הוא למס תחת יד העשירים.
דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה׃ (כה)
הרלב"ג מפרש: כשיש דאגה בלב איש, עליו להכניע ולהשפיל אותה - "ישחנה" מלשון "וילך שחוח", כפוף. תכופף את הדאגה. ושימו לב ללשונו: "כי אין בדאגה תועלת כלל, אך נזק, והוא ממה שאינו ראוי למשכיל". לא ראוי לבעל שכל להיות דואג, שכן הדאגה על דבר שחלף היא שיגעון - מה אתה דואג על שהיה לך כך וכך כסף ואיננו? זה כבר עבר. וגם הדאגה על העתיד אינה ראויה, כי ראוי שיבטח האדם בה' יתברך. מה יהיה כשאצא לפנסיה, מה יהיה כשאחתן את הילדים, ומה אם מחר תהיה מלחמה - ובגלל זה הוא אינו רגוע עכשיו. "העבר אין, והעתיד עדיין, וההווה כהרף עין - דאגה מניין?" מה שעבר ממילא עבר, והעתיד ממילא עוד לא הגיע; ומי שסמוך ובטוח בה' אינו צריך לדאוג.
רק שלא נבין לא נכון: לא לדאוג אין פירושו לא להתכונן. אם יש לי אפשרות לבנות ממ"ד ואומר "לא, אדם אינו צריך לדאוג" - זו מחשבה שאינה נכונה. אם יש לי אפשרות לחסוך לצורך נישואי ילדיי ואני אומר "אני סומך על ה' ואיני חוסך, אני חי ממה שיש" - גם זה אינו נכון, וזה כלל לא קשור לדאגה. דאגה היא כשאדם מוטרד ואין לו מנוחה ממה שיהיה; זה הדבר שאינו נכון. אבל להתכונן לקראת העתיד ולעשות את מה שטבע הדברים מצריך - ודאי שאדם צריך. מי שנמצא בדרגת ביטחון הגבוהה ביותר ויכול לומר "אני עוזב הכול ויושב ללמוד והקדוש ברוך הוא ידאג לילדיי" - החזון איש עצמו כותב שמי יכול לומר דבר כזה; זו דרגה של דוד המלך וכיוצא בו, ואילו אנשים רגילים צריכים לעשות את ההשתדלות הסטנדרטית והרגילה. אבל להיכנס בשביל זה למתחים, לחרדות ולדאגות - זה מה שאינו ראוי, וראוי שיבטח האדם בה' יתברך.
המלבי"ם מבאר: כל המידות צפונות בנפש האדם, עד שכאשר ירצה אדם להרהר בדבר - בכוחו להעלות את ההרהור על ליבו, ובכוחו להשפילו מליבו ולסלקו מדעתו. גאווה, ענווה, קנאה, תאווה - מהיכן מקורן? בדמיון. מניין מתחילה הגאווה? מדמיון: אני מדמה בנפשי שאני החכם, המבין, היודע, המוצלח. וכיצד מתגברים עליה? בדמיון מודרך הפוך: מה אתה מדמיין לעצמך? הנה אינך מסוגל לזה, ואינך יודע את זה, וכאן נפלת. וכן הקנאה - מקורה בדמיון: למה לו יש ולי אין, ושיפסיד את כספו. כל אלה מידות שליליות הנובעות מן הדמיון ומן המחשבות המסתובבות בלב האדם, ובכוחו של אדם לסלק מעצמו את הדמיונות האלה ולבטל את המחשבות.
וכשהדמיונות האלה מושלים בליבו - הם אוכלים את האדם מבפנים, מנפש ועד בשר יכלה. ממש כך: זו הסיבה למחלות רבות, לאולקוס ולבעיות לב. כפי שאמר פעם רופא חכם: אדם אינו מת ממה שהוא אוכל, אלא ממה שאוכל אותו. זה מה שצריך להדאיג אותך - מה אוכל אותך. אדם רגוע, שיש לו שמחה פנימית, שמח בחלקו ומודה לה' יתברך על מה שנתן לו, ואינו מתעסק במה שיש לזולתו אלא אומר "שיהיה לו לבריאות" ואני רואה כמה ה' נותן לי ומעניק לי - זו אריכות ימים וזו בריאות. תראו גדולי ישראל: הרב אלישיב למעלה מגיל מאה, החפץ חיים, הרב עובדיה יוסף, הרב כדורי - אדם שלא אכפת לו מאחרים אלא אני והקדוש ברוך הוא, הוא רגוע, הוא שליו, וזוכה לאריכות ימים.
וכך מתאר המלבי"ם את מי שהדאגה מושלת בליבו: הוא דואג על העתיד, פן תבוא חרב על ביתו, פן יכלה עושרו, פן ימותו בניו, פן ימשלו בו אויביו - והאדם הזה נתון ביגון תמידי. מה יקרה אם, ומה יקרה כאשר. למה להיות מוטרד כך? על כך מציע שלמה המלך שתי עצות. העצה הראשונה: הסר את המחשבה הזאת ממך. מתחילות לצוץ מחשבות של פחד - הסח דעתך מהן. והעצה השנייה: העלה בליבך מחשבות אחרות המנוגדות להן, מחשבות חיוביות. יצייר בדעתו כיצד יש לו ברכה והצלחה, כיצד בניו גדלים ובונים בתים ונושאים נשים, וכיצד הוא משיא את בנותיו לאנשים הגונים. זהו "דמיון מודרך" לטובה. וזה לשון הפסוק: "דאגה בלב איש ישחנה" - העצה הראשונה, השפל את המחשבות האלה והסר אותן מדעתך; "ודבר טוב ישמחנה" - העצה השנייה, הכנס אל הלב דברים משמחים, דברים המסירים את הדאגה וגורמים לך לצייר בדעתך ציורים טובים ולא צרות ואסונות.
ועל פי זה מבאר המלבי"ם בנפלאות את דרשת חז"ל. חז"ל דרשו "דאגה בלב איש ישיחנה": חד אמר יסיחנה מדעתו, וחד אמר ישיחנה לאחרים. עד עכשיו הבנו ש"ישיחנה לאחרים" פירושו יספר לאחרים ואולי ייתנו לו עצה וידריכו אותו - מה שנקרא היום "תדבר על זה". ובאמת על מה משלמים לפסיכולוג? בעיקר על כך שמישהו מקשיב. אשתך אינה מקשיבה, הילדים אינם מקשיבים, הבוס אינו מקשיב - ואתה משלם חמש מאות שקלים כדי שיהיה מי שיקשיב לך. אני אומר זאת בהומור, אבל דעו שיש בזה תועלת מרובה, שאדם מוציא את הדברים ומישהו מקשיב לו. כך גם מטפלים בפגועי חרדה ובאנשים הנתונים בפחדים: תדבר על זה. ברגע שאתה מדבר על זה, כבר נעשו חמישים אחוז מן העבודה. אבל בואו ונראה כיצד מסביר המלבי"ם לפי דרכו: "ישיחנה לאחרים" - יסיחנה מדעתו לעניינים אחרים המשמחים אותו. כלומר, הפירוש הראשון: יסיחנה מדעתו; והפירוש השני: יסיח את מחשבות הדאגה אל מחשבות אחרות, מחשבות משמחות שבהן הוא רואה דברים טובים. וזה נפלא: "דאגה בלב איש ישחנה" - זו האפשרות הראשונה, הסח את הדאגה מדעתך; "ודבר טוב ישמחנה" - זו האפשרות השנייה, חשוב על דברים חיוביים שיביאוך לידי שמחה.
והגאון מווילנה מפרש "ודבר טוב ישמחנה" - אין טוב אלא תורה. כל הנותן עליו עול תורה, פורקים ממנו הרהורי חרב והרהורי זנות והרהורי שטות. יש לך דאגות ומחשבות? למד תורה. "כי לקח טוב נתתי לכם" - התורה משמחת את הנפש, "פקודי ה' ישרים משמחי לב", ועל ידי שאדם עוסק בתורה ישמח ליבו. אלא שכאן צריך באמת לעסוק בתורה: אם הוא בא לשיעור ומחשבותיו עדיין טרודות באותו עניין, הרי שאינו עוסק בתורה אלא באותו עניין, רק שהכניס אותו גם לבית המדרש. צריך שבאותה שעה שהוא לומד ייכנס לתוך הלימוד, ואז ישכח מכל שאר העניינים ולא יהיה מוטרד בהם כלל.
ארבעת הפסוקים מציירים דיוקן אחד. "תועבת ה' שפתי שקר" - השקר שמתחילתו שקר הוא תועבה, ואילו עושה רצונו הוא מי שאמיתו גם בפנימיות ליבו ומעשיו מסכימים לדיבורו. "אדם ערום כוסה דעת" - החכם בודק את דבריו בשבע נפות ומצניע אפילו את חכמתו ואת מעשיו הטובים, והכסיל מכריז את איוולתו ברבים, ולעיתים משתמש באיוולת ובספקות רק כדי להכשיר לעצמו את השרץ, בעוד שבתוך תוכו הוא יודע את האמת. "יד חרוצים תמשול" - החריצות והיושר מביאים לשלטון ולחירות, והרמייה מביאה לכניעה ולהתמוססות. "דאגה בלב איש ישחנה" - אין בדאגה תועלת אלא נזק, ובידי האדם לסלק מליבו את הדמיונות המכלים אותו, להסיח דעתו מהם ולהעלות במקומם מחשבות טובות ומשמחות, ומעל הכול - "אין טוב אלא תורה", שעוסק בה בלב שלם ומשמחת את נפשו.