אנחנו מגיעים אל שלושת הפסוקים האחרונים של פיוט אשת חיל, ובהם גם חתימתו של ספר משלי כולו. שלושת הפסוקים הללו הם לב העניין: הם מגדירים במה באמת מתהללת האישה, מה שכרה, ומי מהלל אותה. נלך בעקבות המלבי"ם, ולאחר מכן נוסיף את דברי הגר"א, ונסיים בכמה יסודות בעצם בניינו של פיוט אשת חיל לפי סדר הא"ב.
רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה׃
המלבי"ם מבאר: "רבות בנות עשו חיל" - הרבה נשים אוספות הון וחיל לביתן, כפי שראינו לאורך הפיוט "סדין עשתה ותמכור" וכיוצא בזה. אבל אצלך היה דבר נוסף, שבו עלית על כולנה. ובמה עלית על כולנה? המלבי"ם מקשר את השבח להמשך הדברים: בזה שאצלך "שקר החן והבל היופי". לא התהללת בחן וביופי, אלא "אשה יראת ה' היא תתהלל" - בזה התהללת, ביראת שמים ובעבודת ה', ולא ביופי החיצוני.
ומתוך כך ממשיך הפסוק "תנו לה מפרי ידיה" - שעל ידי זה היא מקבלת את פירות מעשיה בעולם הגמול, ואז כבר לא רק "בעלה ויהללה", אלא "ויהללוה בשערים מעשיה" - שם למעלה יהללו אותה הכל על מעשיה, ולא רק בתוך ביתה. שהרי קודם נאמר "קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה", כי הם הרואים באמת את כל מעלותיה בתוך הבית.
אפשר להוסיף ולומר: לאחר פטירתה מתגלים מעשיה הטובים, מעשי החסד שלה מתפרסמים, ואז גם "בשערים" - כלומר גם כאן בעולם הזה - מתברר פתאום איזו אישה צדקנית הייתה בינינו. שהרי בחיי חיותה אדרבה, הצניעה את עצמה והסתירה את עצמה, ולכן מי שהילל אותה היו רק בניה ובעלה, הנמצאים בתוך הבית. היא הסתירה את מעשיה, אך לעתיד יתגלו מעשיה הטובים, ואז יידעו כמה צדקת הייתה.
המלבי"ם מוסיף ביאור על דרך המליצה, לפי השיטה שהלכנו בה לאורך הפיוט, שאשת החיל היא הנפש. הנפש, כשהיא בעלת מידות טובות, אינה מתנגדת לשכל; שהרי דרך הטבע שהשכל מושך לתורה והנפש מושכת לתאוות, וכשהיא אשת חיל היא מסייעת לשכל להוביל את האדם לעבודת ה'.
לפי זה: "רבות בנות עשו חיל" - יש הרבה נפשות שהשלימו את עצמן והיו סיוע לשכל לעבוד את בוראן. "ואת עלית על כולנה" - את מעולה מכולן, עד שכל מה שהשיגו הנפשות האחרות, חן ויופי, הוא בחינת שקר והבל לעומת המעלות האמיתיות שהשגת. ובמה את מתהללת? בהיותך "אשה יראת ה'" - שעל ידי יראת השם זכית לרוח הקודש, ועל ידה לקרב ולהחזיר רבים בתשובה. וכמו שאמרו חז"ל: "שקר החן" זה דורו של משה, "והבל היופי" זה דורו של חזקיה, ועוד כמה דרשות, שאף הן חוזרות לעניין הנשמות: אותן נשמות מיוחדות ומזוככות היו כשקר והבל לעומת ההשגות שהשגת. ולכן "תנו לה מפרי ידיה" - תקבל שכר עצום על זכות הרבים שלה, "ויהללוה בשערים מעשיה" - שם למעלה תזכה אותה נפש שיישאר שמה לברכה ולתפארת, בזכות החכמה שהשיגה, המצוות שקיימה והחסד שעשתה, ובזה תתהלל לנצח.
בדרך צחות שואלים: כיצד אומר שלמה "רבות בנות עשו חיל", והרי הוא עצמו אמר "אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי"? איש חיל, עובד ה', ירא שמים ובעל תיקון המידות - אחד מאלף מצאתי; ואישה בכל אלה לא מצאתי. וכאן פתאום "רבות בנות עשו חיל" - מה מצאת הרבה, אם אמרת שאפילו אחת לא מצאת?
ושלא ניחשד בשוביניזם, נאמר שכך מקובל גם אצל הבנים. פעם שאלו רב ישיבה: מי המתמיד של הישיבה? מי העילוי? השיב להם: איני יודע, נחכה לערב, נראה מי יתארס, ואז נוכל לדעת. כשבחור מתארס, מיד הוא "המתמיד של הישיבה", העילוי, הלמדן - כל הקומפלימנטים. הרי שלא רק על הבנות מדביקים את כל השבחים לפני הנישואין; גם לבן מדביקים את כל השבחים בעודו חתן, ובוא נראה אותך אחר כך עומד בכל הציפיות שהציבו בפניך.
ותשובה נוספת, גם היא בדרך צחות: מעיקרא קושיא ליתא. באמת "אשה בכל אלה לא מצאתי", ואתה ששואל מ"רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה" - עצרת באמצע, המשך הלאה: "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה - שקר"...
שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל׃
אשת החן ואשת היופי - כל מה שמהללים אותה הוא הבל ושקר. מהו ההילול האמיתי הראוי להיאמר על אישה? "אשה יראת ה'". לשבח על יראת שמים - זהו שבח אמיתי.
ואגב, יש כאן יסוד גדול בחינוך: אנחנו יוצרים אצל הילד מוטיבציה לפי השבח שאנו אומרים לו. אם אתה משבח את הילד או את הילדה כל הזמן "איזה יפה אתה", "איזו יפה את" - היא תרגיש צורך מתמיד להשקיע בטיפוח העצמי כדי שישבחו אותה על כך. אבל אם נשבח אותה על מידותיה, על הנהגותיה, על יראת השמים שבה, על המבחן הטוב שהוציא וכדומה - שם הוא יראה את העניין להשקיע, שהרי על זה הוא מקבל את המחמאות.
לכן לבת שהתלבשה יפה נאמר: "השמלה יפה עלייך", ולא "את יפה". למה לי לתת לה את הרצון להבליט את יופיה? וכן לא נאמר לבחור "אתה יפה", כדי שלא יתחיל לסלסל בשערו ולחפש את יופיו; נאמר לו "החליפה יושבת עליך יפה", "אתה נראה מהודר". נבחר מילים שאינן נותנות לו דחף להתעסק ביופיו החיצוני. וזהו שאמר: שקר החן והבל היופי - אין עניין לשבח בחן וביופי, אלא "אשה יראת ה' היא תתהלל".
הגר"א מבאר שחן הוא מלשון חינם. לכן תמיד נאמר לשון מציאה: "מצאתי חן", "ונח מצא חן" - מציאה היא בחינם, לא שילמת עליה דבר. מי שיש לו חן, קיבל זאת בחינם. וזה מורה גם שאין הוא באמת נאה, כמו שמצאנו אצל אסתר: "ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל רואיה". אמרו חז"ל שבאמת לא הייתה יפה אלא ירקרקת - יש בזה מחלוקת בחז"ל, אבל דעה אחת אומרת שירקרקת הייתה, אלא שחוט של חן וחסד משוך עליה. חן אינו קשור בהכרח ליופי: על מי שמוצא חן בעינינו אנו אומרים "יש לו חן", ואין הכוונה שהוא יפה.
לפיכך אומר הגר"א: "חן" מורה שאינו נאה באמת, ולכן נאמר עליו "שקר החן" - לומר שהוא נאה זהו שקר, כי באמת אין בו נוי; אלא שהוא מוצא חן בעיניי. אבל היופי - יפה הוא באמת, ובזה אי אפשר לומר שקר. אמנם היופי הוא בעיני המתבונן, וידוע הדבר בשידוכים, שמה שיפה בעיני פלוני אינו יפה בעיני אלמוני, ולעיתים מגיע הרואה ומתברר שאין זה מה שציפה. אבל כשמדובר ביופי אמיתי, איני יכול לומר שהוא שקר, שהרי זו מציאות; לכן אני אומר "הבל היופי" - איני מתווכח על העובדות, אלא אומר שאין בו ממש, אינו שווה מאומה.
עוד אומר הגר"א: מצאנו שלושה מיני נשים - אשת חן, אישה יפה וסרת טעם, ואישה משכלת. שתי הראשונות הן בעלות פחיתות: "שקר החן", "הבל היופי"; והאישה המשכלת היא בחינת "אשה יראת ה'". יפת מראה - זה חן; יפת תואר - זה יופי; ויראת ה' - זו בחינת השכל. ועל יפת המראה והתואר נאמר: שקר החן והבל היופי.
ומוסיף הגר"א ומראה זאת בלשון הכתוב אצל אדם הראשון: "עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת". שים לב שיש כאן שלוש לשונות כפולות: "עצם מעצמי" כפול, "בשר מבשרי" כפול, "אשה מאיש" כפול - הרי שש בחינות. וזהו סוד "בראשית", שדרשו חז"ל "ברא שית" - שית בארמית הוא שש.
וכנגד זה נאמר: "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי". חן, יופי, גבורה, עושר וחכמה - הכל הבל ושקר; העיקר הוא "בזאת יתהלל המתהלל - השכל וידוע אותי". וזו בחינת האישה המשכלת שהיא יראת ה'. ולכן כשקיבל אדם הראשון את אשתו אמר "לזאת יקרא אשה" - ה"זאת" של האישה הוא כנגד ה"בזאת" של האדם, השכל וידוע אותי, וזו מעלתה האמיתית והגדולה.
תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ׃
אומר הגר"א: התורה היא הקרן הקיימת לעולם הבא, והפירות הם בעולם הזה, כלשון התנא "ואוכל פירותיהן בעולם הזה". ואף על פי כן, ראוי לו לאדם שלא ליהנות מן הפירות בעולם הזה, אלא להשאיר גם את הפירות לעולם הבא. למה לך לקטוף כאן את הפירות ולאוכלם, אם אתה יכול להשאירם לשם?
וזהו שנאמר באשת חיל: "מפרי כפיה נטעה כרם" - היא לוקחת את הפירות ועושה מהם קרן. נמשיל משל: יש לך תוכנית חיסכון ובה עשרת אלפים שקלים, ובכל שנה אתה מקבל ממנה אלף שקלים. את האלף הזה אני יכול למשוך וליהנות ממנו - אלה הפירות, והקרן נשארת עשרת אלפים. אבל אני יכול גם להוסיף את האלף לקרן, ואז הקרן גדלה; איני ממצה את הפירות ונהנה מהם, אלא מחזיר אותם והופך אותם לחלק מן הקרן. כך אשת חיל: מן הפירות שהייתה אמורה ליהנות מהם בעולם הזה, היא אומרת - ריבונו של עולם, איני רוצה ליהנות כאן, אני נוטעת מהם כרם, מחזירה ומשקיעה שיהיו חלק מן הקרן.
ולכן "תנו לה מפרי ידיה" - מה נותנים לה לעולם הבא? לא רק את הקרן אלא גם את הפירות. אותם פירות שהייתה אמורה ליטול כאן והיא ויתרה עליהם, אותם נותנים לה שם, במקום השכר האמיתי. "ויהללוה בשערים מעשיה" - שומרי השערים מהללים אותה בשערי גן עדן.
עוד מבאר הגר"א: מה שאדם מחדש בתורה נקרא פירות של תורה. יש את התורה עצמה, ויש את הפרי - כשמהלכה זו ומהלכה אחרת שלכאורה סותרות זו את זו יישבת יישוב והוצאת חידוש דין לאמיתה של תורה, זהו פרי, שהרי נולד כאן עתה דבר מעבר לתורה עצמה. התורה היא המעשים עצמם, והפירות הם חידושי התורה.
וזהו המשך הפסוק: "ויהללוה בשערים מעשיה". לכאורה, לאחר שכבר אמרת "תנו לה מפרי ידיה", מה הוספת? אלא כשמחדשים בתורה, אדם לומד מתוך כך עוד הלכות, מוציא דברים מעבר לכתוב, ומן החידושים הללו נולדים אצלו מעשים חדשים שלא היו קודם. ואותם מעשים מתוקים הם מאוד, שהרי הם פרי של עיון, לימוד ופלפול. לכן "תנו לה מפרי ידיה", ומתוך כך "יהללוה בשערים מעשיה" - ומיהם השערים? תלמידי החכמים, "שערים המצוינים בהלכה", והם מהללים את מעשיה, שכל מעשיה מדוקדקים בהלכה ובדין, מתוך אותם חידושי תורה שלמד ושבהם עיין ומהם הסיק את ההלכות שעל פיהן הוא נוהג.
כאן סיימנו למעשה את ספר משלי ואת פיוט אשת חיל, אך ראוי להוסיף הבנה בעצם סידורו של הפיוט לפי א"ב, ובעזרתה ליישב שאלה נוספת. המדרש עומד על כך שאשת חיל מיוסד לפי סדר הא"ב: "אשת חיל מי ימצא" - א', "בטח בה לב בעלה" - ב', "גמלתהו טוב ולא רע" - ג', וכן הלאה. ואומר המדרש בילקוט שמעוני סוף משלי: כשם שנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל בכ"ב אותיות, כך הוא משבח את הנשים הכשרות בכ"ב אותיות.
פירוש הדברים: החינוך של בת ישראל להיות אשת חיל הוא תורה שלמה. כשדבר נעשה לפי סדר הא"ב, סימן שהוא מסודר ושיטתי, לא בשליפה - יש א' ואחריה ב' ואחריה ג'. כ"ב אותיות, כ"ב שבחים לאותה אשת חיל. וכשמחנכים חינוך תורני, חינוך ליראת שמים, מחנכים לפי אותם גדרים - חינוך מסודר ושיטתי לכל אותן מעלות של אשת חיל. וזהו שאנו מברכים ואומרים "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה", "צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל" - כל מזמור אשת חיל בא לבטא את מעלתה הגדולה של אישה ההולכת בדרך ה'.
ושימו לב: כשהיא הולכת בדרך ה', זו עצמה התורה של האישה. לאיש יש מצווה של תלמוד תורה; אישה פטורה מלימוד התורה. מבחינתה, אם היא יודעת את כל ההלכות שלה - יצאה ידי חובה. הרי חז"ל אומרים "כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות". ומה נדרש ממנה? שאת המלאכות שלה תעשה במסירות כראוי.
ולמה זה כל כך חשוב? כי אחד בא על חשבון השני. אישה שמעמיקה ומתפלפלת, מלאכות הבית נעשות קטנות בעיניה: "אני צריכה להתעסק עם טיטולים? עם אפייה? מה שאתה לומד גם אני לומדת". ולצערנו יש קהלים שבהם האישה חיה בתחושת נחיתות מתמדת: אם איני עושה מה שהוא עושה, הרי אני פחותה ממנו, ולכן היא צריכה כל הזמן להוכיח שגם היא יודעת וגם היא מסוגלת. אבל מי דורש זאת ממך? לכל אחד יש תפקיד בפני עצמו. אם טייס ירצה מחר לרכוב על טנק, או טנקיסט יחליט להטיס מטוס - נניח לשאלה מה יעלה בגורלם, אבל גם אם ישרדו יאשימו אותם בעריקות: למה השקיעו בך שנים בלימוד טיסה? למה השקיעו בך שנים בתפעול טנק? כל אחד צריך לדעת את מקומו ואת הגדרותיו.
ולחשוב שמה שאת עושה הוא פחות ממה שבעלך עושה - זו כשלעצמה נחיתות מיותרת. הרי לאישה יש חלק שלם בתורת בעלה, ולא רק חלק: "נשים שאננות" אומרת הגמרא - אפילו אם הבעל הגיע לשיעור ונרדם, היא את חלקה תקבל בשלמות; לו יורידו מחלקו, אבל היא שלחה אותו ללמוד תורה ולכן חלקה שלם. זה מה שאומרות לנו כ"ב אותיות הא"ב: הנהגתה של אשת החיל בתוך ביתה היא הנהגה של תורה, והיא זוכה בה לתורה לא פחות מן הבעל.
ומכאן שכל הסתכלות על האישה כנחותה היא שיבוש של תנועות שהשקפתן רחוקה מן התורה. ולא זו בלבד שהן רחוקות מן התורה, אלא שהזיקו לנשים הרבה יותר משהועילו. המציאות מוכיחה: בעקבות אותן תנועות יצאו נשים לעבוד ולעשות כל מה שהגברים עושים, אבל זה לא מנע מהן לעשות גם את כל מה שבבית. אין זה שהיא עושה את מלאכת האיש גורם לכך שהאיש יחליף מחר טיטולים. ואז היא צריכה להיות "סופרוומן": לעבוד בחוץ, ולחזור הביתה ולהספיק שהבית יהיה נקי ומסודר ומתנהל כראוי - וזאת בתשעים ושמונה אחוזים מן המקרים הבעל אינו לוקח על עצמו. "את עובדת? גם אני עובד", ואין הוא מרגיש שעליו להיות שותף בכל ענייני הבית.
אמנם אם זכתה ובעלה מתמסר לענייני הבית - ברוך השם. אני זוכר שהלכתי פעם עם חבר, ואשתו התקשרה, והוא אומר לה: "שלום שרה, תשמעי, את מפעילה עכשיו את הדוד? אני לא רוצה שיהיה כמו אתמול, חזרתי ומצאתי מים קרים". אמרתי לו: חביבי, אני רואה שאתה מחזיק קצת בבית. אמר לי: בטח, אני לא סובל לשטוף כלים במים קרים...
אבל באופן הרגיל אנחנו מכירים את המציאות, שהבעל אינו מתחבר למלאכות הבית. ומה יוצא? שאמרו לה "את יכולה כמו הבעל", ואז אינה מרגישה מיצוי בבית וצריכה לצאת החוצה - ואיני מדבר על היוצאת מחמת צורך פרנסה, אלא על מי שמרגישה שהיא חייבת לפתח קריירה. אמרו לה: את חייבת כמוהו, את לא נחותה ממנו; חשבו שעשו לה טובה, אבל הקריירה לא הורידה ממנה את מלאכות הבית, והיא עומדת מול שתי חזיתות - לרצות את בעלה ולרצות את הבוס ולהגיש את כל העבודות בזמן. הועילו לה או הזיקו לה? בפועל אנו רואים שכל הרצון להידמות לאיש רק הזיק. ואילו התורה אומרת לנו: אשת חיל היא כ"ב אותיות התורה, מה שאת עושה הוא תורה, לא פחות מן הבעל. ומעלתו של אדם היא שידע כל אחד מה מקומו ומה תפקידו ויעשהו כראוי.
יש כאן הוראה נוספת. אנחנו אומרים בכל יום "אשרי יושבי ביתך", וכולם יודעים שהוא מיוסד על סדר הא"ב, אך לא רבים שמים לב שאות אחת חסרה שם - האות נ'. הגמרא בברכות דף ד' עומדת על כך: ב"תהילה לדוד" אין את האות נ'. יש לנו את האות פ' - "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", ורק בגלל פסוק זה אומרים את אשרי שלוש פעמים ביום. ואגב, רבים אומרים אשרי ואינם שמים לב דווקא לפסוק הזה ועוברים עליו, ובאמת אם אמר ולא כיוון ב"פותח את ידיך" יש מחלוקת בפוסקים אם חוזר על כל אשרי, או מ"פותח את ידיך" עד הסוף, או רק על הפסוק עצמו - אבל ודאי שלא יצא ידי חובת אשרי, שכן עיקרו של אשרי הוא "פותח את ידיך".
אומר המבי"ט: עצם היות המזמור מסודר לפי א"ב מלמד שיש כאן סדר ומשטר, שמישהו סידר את השבחים בסדר. והסדר מורה שהשפעותיו של הבורא אינן מקריות אלא מחושבות. "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה", "בכל יום אברכך" וכן הלאה - כל שבח ושבח מורה על השפעה של הבורא, ואינן "מטחים" שהקדוש ברוך הוא מטיח לעולם, אלא השפעות בצינורות שפע מסודרים, כשם ששבחי אשת החיל הם תורת חיים מסודרת של חינוך לבחינת אשת חיל.
ולמה חסרה האות נ'? אומרת הגמרא: נ' מסמלת נפילה - "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל". לכן אין רוצים להזכיר את האות נ' שיש בה משמעות שלילית כלפינו, ומדלגים עליה: אין נון, אין נפילה. ואם כן נשאלת השאלה: מדוע באשת חיל כן מופיעה האות נ' - "נודע בשערים בעלה"? וכי בחייה של אשת החיל אין נפילות, אין ירידות ואין משברים? למה כאן דווקא מזכירים נפילה?
נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ׃
התשובה היא: שים לב מי מוזכר באות נ' - הבעל. והוא נכנס באמצע, בין "מרבדים עשתה לה" ובין "סדין עשתה ותמכור". באות נ' פתאום מגיע הבעל. ובאים לומר לנו: דע לך, יש גם נפילות. אבל איך אישה שורדת את הנפילה? מי מחזיק מאחוריה? "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ". יכולים להיות מצבים של מתחים, של נפילות, של התמודדויות - וכאן תפקידו של הבעל: לתמוך, לעזור ולהרים. וממקום שבתו עם זקני ארץ הוא רץ הביתה לסייע ביד אשתו. כשיש בעל כזה, אין מפחדים מן הנפילה.
וזה רמז גם לבחינה שלנו מול קודשא בריך הוא. הרי הסברנו שאשת חיל מסמלת גם את כנסת ישראל מול הקדוש ברוך הוא, כפי שראינו בתחילה, וכפי שבא לידי ביטוי בשיר השירים שהרעיה היא כנסת ישראל והדוד הוא קודשא בריך הוא. יש לנו בחינות של נפילות, אבל גם כשאדם נמצא בנפילה יידע: "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" - יש מי שסומך את הנפילה, ומי הוא? בעלה, הוא הקדוש ברוך הוא.
וזה מסר חשוב מאוד. אדם נמצא לעיתים במשבר - משבר משפחתי, משבר רפואי, פיטורים מן העבודה - והנורא מכל הוא שהאדם אינו עובר את המשבר אלא מתרסק לרסיסים: מאבד את תורתו, את יראת השמים שלו, את הקפדתו במצוות. פתאום אתה רואה את הכיפה הולכת ומצטמקת, "מצטמק ורע לו", והאדם מתחיל לזלזל בכל מיני עניינים. מה קרה? התגרש. וכי אשתך היא סיבת קיום התורה והמצוות שלך? התגרשת - ופיטרת את בורא עולם? וכן עוד דוגמאות רבות של אנשים שעוברים משברים ומתרסקים ברוחניותם.
באים ואומרים לנו: דע לך, יש מצב של נפילות; אבל בתוך הנפילה זכור ש"נודע בשערים בעלה". הקדוש ברוך הוא עצום והקדוש ברוך הוא גדול. כבר אמרו: אל תספר לקדוש ברוך הוא כמה גדולות הצרות שלך, אלא ספר לצרות שלך כמה גדול הקדוש ברוך הוא. יש קודשא בריך הוא, הוא בשערים, הוא יעזור לך ויסייע בידך - סמוך עליו, בטח בו, קווה אליו, התפלל אליו, והוא יעזור לך בשעת הנפילה. אבל אדם שנופל בצניחה חופשית, אינו עושה שום פעולה ואינו חושב לשום כיוון כיצד להתרומם ולצאת מן הצרה - זו נפילה שאין אחריה תקומה.
כבר כתב רבי יצחק הוטנר מכתב לתלמיד אחד שכתב לו כמה הוא סובל מנפילות: כל פעם מתעלה ושוב נופל, מתעלה ושוב מתמודד. השיב לו מאמר חיזוק ממש מאיר עיניים. אמר לו: דע לך, הפסוק אומר "שבע יפול צדיק וקם", ומלמד אותנו שאין מצב בלי נפילות. אדם אינו יכול להיות כל הזמן בשיא. ומה ההבדל בין צדיק לרשע? שהרשע נופל פעם אחת ומתרסק, ואילו הצדיק - שבע יפול וקם. הפסוק אינו מספר מה עובר על הצדיק, אלא מה בונה את הצדיק: שנפל ולא נבהל. נכון, נפלתי, אבל מעתה אתחזק יותר, מעתה אתמודד יותר ואצליח - ומזה הוא נעשה צדיק. אבל אם חשב "נפלתי, גמרנו, אין יותר מה לעשות" - זה כבר לא צדיק. ואם תאמר: כבר היו לך שלוש נפילות קודם? נכון, ואף על פי כן הקדוש ברוך הוא רב חסד וחנון ומרבה להושיע, ואצליח עוד פעם ואשתדל ואגיע בסופו של דבר. כך אדם עולה ומתעלה.
ועוד כותב שם רבי יצחק הוטנר: אחת הבעיות שלנו היא שאנחנו קוראים סיפורים על צדיקים, ומה כתוב בהם? "בוצין בוצין מקטפיה ידיע" - שכבר בצעירותו ניכרו בו ניצוצי הגדלות, כדלעת שאפשר לראות עוד בקטנותה לאן תצמח. "הצדיק הזה כבר בגיל שש נבחן על מסכת שלמה" - ואני בגיל שלושים, תבחן אותי על דף ואיני יודע; מה לי ולו? והדבר גורם חלישות הדעת: יש צדיקים, אבל מגיל קטן כבר היו כאלה, ומי אני ואיפה הוא? אומר לו: זו טעות. היה צריך לכתוב גם את ההתמודדויות שלהם, גם את הנפילות שלהם, גם את המצבים שבהם היו להם קשיים. אל תכתוב רק כיצד ניכרו בו מקטנות ניצוצי הגדלות - כתוב את ההתמודדויות שהיו לו.
ידוע שהחפץ חיים התייתם בגיל צעיר והיו לו קשיים גדולים מאוד. והיה אדם אחד שהחפץ חיים, שנזהר מעולם בלשונו שלא לומר מילה רעה על שום אדם, היה מזכיר את שמו ומוסיף עליו: ימח שמו ושם זכרו, שרצה לאבדני משני העולמות. מי היה אותו אדם? ברוך השם אין מכירים אותו היום, אולי רחובות נקראים על שמו: אד"ם הכהן, מראשי ההשכלה בדורו של החפץ חיים, שם רשעים ירקב. אותו אדם קרא פעם לחפץ חיים ואמר לו: יש לי ספרייה גדולה ומיוחדת, ספרים נדירים, בוא וראה. בזמנו היו למשכילים ספריות תורניות ממש, לא ספריות של כתבי הבל. אמר החפץ חיים: מאוד משך אותי הדבר, עילוי הייתי מגיל קטן, ומאוד רציתי לראות ספרים נדירים - אבל בתוך תוכי ידעתי שאם אגיע לשם יש סיכוי שלא אחזור. ידוע שהמשכילים חיפשו לחטוף מן הישיבות את העילויים, למשוך אותם להשכלה וללימודים כלליים ולנתקם מן התורה. אמר: וברגע האחרון עצרתי את עצמי.
תארו לעצמכם: היינו מאבדים את החפץ חיים, את המשנה ברורה, את מקבץ נדחי ישראל, את שמירת הלשון, את כל התורה ואת כל הספרים שחיבר - והכל בגלל משכיל אחד שניסה למשוך אותו ולרחקו מן התורה. הרי שגם לו היו קשיים ומאבקים. וכשאתה קורא עליו כצדיק - וכי בצעירותו לא נאבק? כתוב גם את מאבקיו. וכך צריך לתאר את חיי הצדיקים בצעירותם, שתדע שגם הם נאבקו - נאבקו והצליחו. אבל כשאדם קורא רק שמגיל קטן היה כך וכך, הוא אומר: עזוב, אין לי את זה, אני גדלתי במקומות אחרים.